ישיבת כתבים

שיחה 08.06.21 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

דודי: נתחיל עם האנושות, בפני מה היא עומדת, היינו רוצים לשמוע ממך. אמרת הבוקר בשיעור הבוקר שהאנושות נמצאת לפני התקפה נוספת מלמעלה ואנחנו נצטרך לתת עליה תגובה נכונה, תשובה מלמטה. היינו רוצים לדעת על איזו התקפה דיברת, על גל של וירוסים?

אני לא יודע אם זה יהיה גל של וירוסים או משהו אחר. גם התקפה, אני לא חושב שזה צריך להיות משהו גדול בעוצמה, זה יכול להיות גדול במהות המכה. כי אם אנחנו מקבלים איזו מכה אבל היא עוברת על כל כדור הארץ מקצה לקצה, אז אנחנו מרגישים את זה כמכה גדולה, אומנם היא בעצמה יכול להיות שלא כל כך [גדולה]. וההיפך, דבר קטן מאוד, אם הוא נוגע להרבה אנשים, פנדמיה או משהו, זה כבר באמת [ מהותי]. לכן לי נראה שאנחנו לא למדנו בעצם שום דבר מהמצב שהיה, ויש לפנינו עוד הרבה מקרים כאלו שנצטרך ללמוד מהם מה לעשות.

דודי: אתה אומר שזה יכול להיות גדול במהות המכה, מה זה אומר מכה מהותית?

שאנחנו נלמד טוב, זאת אומרת לעומק. שנבין מזה מה הטבע דורש מאיתנו, מה אנחנו צריכים להיות, איך אנחנו יכולים לברוח מהמכות, ולא רק לברוח, אלא ללמוד שזה לא יקרה שוב.

דודי: ולמה אנחנו שוב נמצאים לפני התקפה נוספת?

אנחנו לא למדנו שום דבר. כל הדברים שאנחנו צריכים ללמוד מהטבע בחיים שלנו הם באים כדי ללמד אותנו משהו, ואנחנו רק בונים איזה מגן כדי שזה לא יקרה, אבל זו לא המטרה מצד הטבע. מצד הטבע באות מכות, באים כל מיני סימנים שלפי הסימנים האלה אנחנו צריכים להשתנות, להתקדם, כל פעם לשנות את עצמנו, חיבור בינינו בחברה האנושית, קשר בינינו יותר ויותר. ואם אנחנו לא עושים את זה, אלא רק מתגוננים שזה לא יקרה, נגיד שעכשיו נמצא תרופה טובה מאוד נגד הפנדמיה הזאת, נגמור את הווירוס הזה בכל הווריאציות שלו, בכל מה שלא יהיה, אנחנו בזה ניצחנו או לא? לא הייתי אומר שניצחנו. איפה התוצאה? בטבע לא קורה שום דבר ללא סיבה ברורה. כלפינו סיבה ברורה או לא ברורה זו שאלה, אבל בטוח יש סיבה, מה הווירוס הזה שמגיע אלינו, מה הוא רוצה לעשות איתנו. ואז יוצא שאנחנו בעצם לא למדנו כלום.

נכון, הוא קידם אותנו, אנחנו רואים שאנשים כבר מסתכלים אחרת על העבודה, על הזמן הפנוי, על כל מיני עניינים של אדם והמשפחה שלו וכולי, אבל בכל זאת עדיין לא השגנו משהו מהותי, חדש. ולכן, אם נגיד היינו עכשיו כבר גומרים עם הפנדמיה, אני לא חושב שהיינו מוציאים ממנה מה שלפי הטבע היינו צריכים להוציא, לכן יהיו מכות אחרות, המשך שלהן.

דודי: איזו מכה יכולה ללמד אותנו אם הקורונה עצמה לא לימדה אותנו? היא הושיבה אותנו בבתים, סגרה אותנו, מה לא עברנו בשנה הזאת, וכלום. קצת התקדמנו, אתה אומר, אבל איזו מכה יכולה להיות?

האנושות לא יכולה ללמוד ממכה אחת קטנה שהיא יושבת בבית ובעצם לא חסר לה כלום, יש לה מה לאכול, לשתות, לישון, היא לא סובלת, בוא נגיד כך, אומנם זה לא רגיל, המצב הוא לא רגיל, אבל לא הייתי אומר שמישהו ממש סבל מזה. בכל זאת יש איזה שינויים, שינויים קטנים, אבל בכל העולם איכשהו זה קורה. יש מקומות שנפגעו יותר, יש מקומות שפחות. עכשיו יכול להיות שתהיה עוד מכה, עוד גל, עוד משהו, כי אנחנו לא השגנו מכל המכה הזאת מה שאנחנו צריכים להיות, יותר מחוברים, יותר מאוחדים, יותר מתעוררים לקשר בינינו, מבינים בשביל מה לחיות, מה לעשות. אנחנו בכלל לא קשרנו את המכה הזאת עם הסדר שלנו, איך אנחנו מחוברים נכון או לא בחברה האנושית, במשפחות וכן הלאה. יש עוד מה לעשות, לאותו כיוון.

שלי: זאת אומרת, שרק סבל יכול לשנות את האדם? אם הוא לא סובל מספיק, הוא לא משתנה?

לא, ודאי שלא. אלא במקום סבל תתחילי לחלק להם מתנות, מזה הם ישתנו?

שלי: למה הבורא עשה פה כביכול "חצי עבודה", כי הוא כבר הביא מגפה, אבל לא סבלנו אז לא השתנינו, למה זה ככה?

ואם את מענישה את הילדים שלך, את חושבת שבפעם אחת את משיגה מה שאת רוצה?

שלי: לא.

לא.

שלי: גם בהרבה פעמים אני לא אשיג.

בכל זאת. אז כך אנחנו, כך הבורא איתנו.

שלי: אתה אומר שיש פה איזה טבע שמדבר איתנו ואנחנו לא מבינים מה הוא אומר. את זה מקובל יכול להגיד, אבל אנשים ברחוב לא מבינים שהטבע ומישהו מדבר איתם, הם לא מבינים כלום.

הם לא יודעים על זה ולא מבינים ולא צריכים להבין, זה משתנה בהם על ידי המכות.

שלי: ומה הטבע רוצה, הוא רוצה שהאדם יתחיל להבין שיש פה איזה כוח שמדבר איתו?

כן. לאט לאט. הוא מבין את זה מתוך המכות.

שלי: ואיך הוא צריך להגיב לשיח הזה? כשהוא מתחיל להרגיש שיש איזה כוח שמדבר איתו, מה התגובה הנכונה מצידו?

הוא צריך להבין מה שאומרים לו המקובלים, שכל הבעיות הן מפני שאנחנו לא מחוברים בינינו, שאנחנו שונאים זה את זה, שכל אחד בונה את ההצלחה שלו על הסבל של השני, ועם זה אנחנו צריכים להפסיק.

שלי: זאת אומרת, שהמקובלים עומדים פה בין הבורא לאדם הפשוט והם עושים איזשהו תרגום למה שהטבע רוצה להגיד כי האדם לא יבין את זה?

כן.

דודי: למה בכלל יש הפוגות, למה המכות מגיעות בגלים?

תמיד זה ככה.

דודי: למה?

כדי לתת לבני האדם להתאושש ולהיות מוכנים למכה הבאה.

דודי: מה יש בזמן ההפוגה שעוזר לנו לעכל? עכשיו סיימנו פרק ראשון של קורונה, מה עכשיו גורם לנו לעיכול, מה יש פה?

זמן חופשי. שאתה לא נמצא תחת מכות נמרצות, אלא יש לך זמן לחשוב מה קורה לי, למה, מה צריך להיות, איך אני צריך להגיב שזה לא יקרה וכן הלאה. לאט לאט זה נקלט.

דודי: זאת אומרת, בזמן ההפוגה דווקא האדם מתחיל לקלוט מה עבר עליו ולאן הוא צריך ללכת, לא בזמן המכה?

כן.

דודי: אם אנחנו לפני מכה, אז איך צריך להיערך לקראת המכה? או שאי אפשר, רק אחרי המכה האדם יבין מה עבר עליו?

לעשות "שיעורי בית" מה שנקרא, מה קורה, למה זה קרה, מה הטבע רוצה מאיתנו, מה אומרים חכמים על זה, מדענים. ואז אנחנו מגיעים אולי לאיזשהו חשבון שאם נעשה אותו, נבצע, נממש אותו, יכול להיות שהמכה הבאה היא כבר תבוא בצורה יותר קלה.

דודי: אבל המכה הבאה בטוח תבוא והיא תבוא תמיד גבוהה יותר, קשה יותר, אחרת, מהותית כמו שאתה אומר, ואני לא יכול להיערך לקראתה. היא תבוא כמו קורונה, אף אחד לא חזה דבר כזה. אז איך אני יכול להיערך כלפי המכה הבאה?

לא. נגיד, חכמת הקבלה היא מגלה לנו שמכות יהיו, והסיבה של כל המכות זה הפירוד בין בני האדם, שאנחנו נמצאים בשנאה הדדית. במקום "ואהבת לרעך כמוך" אנחנו נמצאים בשנאה, וזאת הסיבה לכל המכות. לכן תרופה יכולה להיות רק אחת, אם אנחנו היינו יכולים להתקרב זה אל זה ולעשות מכולנו אגודה אחת, פחות או יותר, פחות לשנוא זה את זה, פחות להיות בתחרות זה עם זה, שאף אחד לא יבנה את ההצלחה שלו על הסבל של השני, זה כבר מספיק, בשבילנו זה מספיק. אם נחשוב איך אנחנו בונים חברה טולרנטית, חברה שדואגת בסך הכול לכל חברי החברה, כבר יהיה אחרת. והמכות האלה לאט לאט הן יביאו אותנו לזה.

אני לא מדבר על זה שכל האנושות, עשרה מיליארד אנשים סביב כדור הארץ, צריכה להיות כמו קומונה אחת, לא, אבל לפחות שכולם יתרגלו לזה שלא בונים את עצמם על חשבון הזולת. שאנחנו חיים בצורה שאף אחד לא רוצה להזיק לשני, כי הוא מבין שבזה, בסופו של דבר, הוא מזיק לעצמו. שאנחנו נלמד את חוק הטבע הזה שכולנו נמצאים במערכת אינטגרלית.

דודי: ויחס כזה ירכך את המכה הבאה, את עוצמת המכה הבאה?

יבטל את המכה הבאה.

דודי: יבטל.

כן.

דודי: כי אמרת שחכמת הקבלה אומרת שאנחנו בדרך למכות, שרשרת של מכות לפנינו.

כי אנחנו בינתיים לעת עתה לא עושים שום דבר.

מאיר: זה נשמע קצת כמו עשרת המכות, כאילו יש פה איזה אפקט מצטבר בלימוד שלנו, בהבנה שלנו.

נכון. למה לא? כך אנחנו לומדים, מעוד מכות ועוד מכות, האגו שלנו נמצא ממש בטיפול על ידי מכות נמרצות, ואז יש תקווה שבסופו של דבר נברח מהאגו, מהשליט שבאגו, מפרעה שלנו, מהאגו שלנו. כך נרצה לצאת בכל מחיר מתחת לשליטתו, נגיע ליחסים אחרים בינינו, וכולנו נהייה כאחים, כחברים, וכן הלאה.

חיים: השבוע מלאו 54 שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים. המלחמה הזו בעצם הפכה את ישראל ממדינה קטנה מאוד ללא גבולות ברי הגנה, שזוכה לאהדת העולם בגלל דימוי הקורבן החלש, למדינה גדולה פי כמה וחזקה מאוד, ממש מעצמה אזורית. שני תהליכים התחילו עם תום מלחמת ששת הימים כשהתבררו התוצאות שלה. האחד, ישראל שינתה את מעמדה בעולם והשני, הישראלים שינו את השקפתם על המדינה ועל שכנותינו. בעולם ישראל הפכה מקורבן לכובש, ובישראל הפכנו מחסרי ביטחון לבעלי ביטחון יתר.

לבעלי בטחון מופרז.

חיים כן. ביטחון מופרז. הזכרת לא פעם שלדעתך מלחמת ששת הימים היא נקודת מפנה בהיסטוריה של מדינת ישראל, האם אתה באמת רואה את זה כך, ואם כן מדוע?

אני חושב שמלחמת ששת הימים וודאי נתנה לנו מבחינת הביטחון הארכת זמן לחיות ולהיבנות, ומצד שני היא ניפחה לנו את האגו שלנו בביטחון המופרז, באגו הגדול, והתחלנו להתגאות. אולי לא בדיוק הבנו אחרי מלחמת ששת הימים, אבל בכל זאת אנו מבינים יותר ויותר עכשיו עד כמה לא השתמשנו נכון בתוצאות הנכונות של מלחמת ששת הימים. הבורא נתן לנו יכולת להרוויח, להצליח, לנצח, להתרחב, אבל אנחנו בעצם לא עשינו את זה בצורה הנכונה, ולכן יש לנו כאן עדיין בעיות שאנחנו סוחבים מאותם הזמנים, במשך 54 שנה.

חיים: למה הבורא נתן לנו כזה ניצחון סוחף?

כדי שנלמד שזה לא הניצחון. זה לא ניצחון. לא שהיינו מרוויחים יותר אם היינו נכנעים כלפיי האויבים שלנו, אבל אחרי שסיימנו את המלחמה, איך שהתייחסנו לניצחון, ומה עשינו ממנו, זו הבעיה. הגאווה הזאת שקיבלנו הרסה אותנו, היא הרסה את האומה, הרסה את המדינה, והרסה אפילו את התעשייה, את הטכנולוגיה, את הכול.

התחלנו להשתמש בכוח העבודה הזול של השכנים שלנו בבנייה, בכל מיני דברים. התחלנו להתגאות על פניי כולם. מה לעשות? זה הטבע שלנו, כך היה. אך נקווה שבכל זאת עוד לא מאוחר ונלמד מזה, נלמד.

קשה מאוד להגיד שיש בכלל דוגמאות טובות של איזו מדינה שיצאה ברווח פנימי נכון ממלחמה. כי מלחמה היא תמיד הפסד גדול. איפה שלא יהיה, אנגליה, צרפת, אמריקה, יפן, ועל גרמניה אני כבר לא מדבר, היא הכי הרוויחה ממלחמה.

חיים: גרמניה?

כן.

חיים: אז מי מפסיד, המנצח?

בדרך כלל המנצח מפסיד.

חיים: למה?

כי בעולם שלנו אלה כבר לא אותם הזמנים שהיו פעם, שמי שניצח היה לוקח הכול, משתמש בו, מרוויח, כולם הופכים לעבדים שלו, והוא לוקח את כל הכסף והזהב. היום זה כבר אחרת. היום אנחנו קשורים סביב כדור הארץ, אנחנו תלויים זה בזה, ולכן אי אפשר להגיד שהמדינות שניצחו את גרמניה, ויפן, מי שהיה שם במלחמה, שהן באמת ניצחו. איפה הם יכולים למדוד את הניצחון שלהם?

חיים: מה ההפסד בניצחון?

ההפסד בניצחון מאפשר לך לעשות עם העם שלך, מה שאתה רוצה.

חיים: לא הבנתי.

נניח, אחרי מלחמת העולם השנייה, ברוסיה כוחות השליטון של סטלין וכל הממשלה היו יכולים לעשות עם העם שלהם מה שהם רצו. ורק אחרי חמישים ומשהו שנה, ויותר מזה, הם הגיעו למצב שהם כבר היו מחויבים להתחיל באיזה שינויים. עד היום הזה העם ברוסיה סובלים מזה. עד היום.

אין תוצאות טובות ממלחמה. פעם זה היה משהו אחר, כמו תמרלן, כמו אלכסנדר מוקדון, כמו עוד מנהיגים כאלו, היום זה כבר משהו אחר.

חיים: אז אני רוצה אם אפשר לסבר את האוזן במה שקרה במלחמת ששת הימים. עד המלחמה הייתה תקופה ארוכה של מתח מאוד מאוד גדול. היה ברור שהולכת לפרוץ מלחמה, והדעה הכללית בעולם וגם בארץ הייתה שישראל נמצאת בסכנה קיומית. שהמדינות שיפתחו במלחמה נגד ישראל עלולות להשמיד אותה בקלות. המדינה הייתה מאוד מאוד קטנה, ללא גבולות שאפשר להגן עליהם, וכולם חשבו שצבאות ערב ימחקו את ישראל, כמו שהם ניסו לעשות ב 48.

התוצאה בפועל הייתה שאחרי פחות משבוע, אחרי שישה ימים, ישראל כבשה את כל סיני, את רמת הגולן, את הגדה המערבית, ולמעשה הפכה למדינה גדולה פי כמה, הרבה יותר גדולה מאשר לפני כן.

אז אם אי אפשר לעמוד בזה, אם אי אפשר לנצח במלחמה, ואם זה הורס את המדינה, למה הבורא נתן לישראל כזה מהפך שתוך שישה ימים הפכנו מלהיות הכי למטה, להיות על גג העולם?

כדי שאנחנו נבין במה אנחנו עכשיו צריכים להילחם. אחרי הניצחון במלחמה, אנחנו צריכים עכשיו לנצח ניצחון אחר, בבניית החברה. לפני כן לא היינו בנויים בצורה נכונה. כל המדינה לפני מלחמת ששת הימים, הייתה ממש במלחציים של ההסתדרות וכל הכוחות האלה. לא היה שום דבר טוב.

אני לא אומר שאחר כך כן, אבל בכל זאת נפתחו יחסים אחרים, הזדמנויות אחרות, והמדינה התחילה להתפתח בצורה חדשה ואחרת.

חיים: פשוט נדמה שהבורא כאילו נתן למדינה סוכריה שהיא לא יכולה להתנגד לה, אבל זאת הייתה סוכריית רעל.

כן. הייתי אומר שבאמת התוצאות ממלחמת ששת הימים היו שקבלנו סוכריית רעל. אתה צודק.

חיים: עוד דבר שקרה זה שההסתכלות של העולם על ישראל מאוד השתנתה. לשם המחשה, כשהמלחמה התחילה, נדמה לי ביום השני, העיתון "דרשפיגל" יצא בכתבת שער ענקית עם תמונה של טנקים ישראלים, וכתב שהטנקים דוהרים בשמחה אל תוך סיני. כי הם שמחו שישראל מנצחת ומסלקת את האיום של המצרים. היום אנחנו יודעים מה הגישה של אירופה ושל גרמניה כלפי ישראל.

זו לא תוצאה של המלחמה, אלא תוצאה של זה שבצורה האנושית, אזרחית, וחברתית לא השתנינו. זאת אומרת, זו לא תוצאה מהניצחון עצמו במלחמה, אלא תוצאה מההפסד של לא לבנות את העם והחברה בתוך המדינה.

שאלה: זו בדיוק הייתה השאלה שלי. האם אתה רואה קשר בין הצורה שבה ישראלים מסתכלים על ישראל, לבין הצורה בה העולם מסתכל על ישראל? האם אתה רואה פה קשר?

יש כל כך הרבה נושאים בשאלה שלך. אני רואה שאנחנו אף פעם לא נוכל לנצח במלחמות, לא בצורה חיצונה, בצורה צבאית, ולא בצורה פנימית. אם לא ננצח את עצמנו קודם כל, ולא נוכל להתחבר בינינו כך שהניצחון יהיה נגד האגו שלנו, הדחייה, הגאווה. אם אנחנו לא ננצח את זה, לא יעזור לנו לצאת למלחמה חיצונה, אנחנו תמיד נפסיד.

חיים: אבל במלחמות חיצוניות אנחנו חייבים לנצח, אחרת לא תהיה מדינה.

אבל לא תצליח, לאורך הזמן אתה רואה שאתה לא מנצח. אין. זה פשוט לא יקרה. אם לא תנצח את הרצון האגואיסטי בתוך העם, ותחנך אותם להתקרב זה אל זה.

חיים: מי האויב של מדינת ישראל?

העם בעצמו.

שאלה: עם ישראל?

כן. כתוב על זה, ובאמת לא גיליתי שום דבר חוץ מזה.

חיים: באמת, מאז אותה מלחמה הפילוג בתוך העם רק הולך ומחריף. לדוגמה, השבוע השתחררו מסמכים ממלחמת יום כיפור מהשלבים שלפני ותוך כדי המלחמה, ורואים ששעתיים לפני פרוץ המלחמה, כשכבר יודעים שהולכת לפרוץ מלחמה, עדיין משה דיין לא יודע מתי היא תפרוץ, ואומרים שזה בגלל אותו חטא של יוהרה שגרם למקבלי ההחלטות להתעלם בעצם מהמודיעין. איך אנחנו יכולים ללמוד לעבוד נכון עם עצמנו?

אני אמרתי מהו השורש לכל הכישלון שלנו, זה זלזול, ריחוק, התנגשות בינינו, בין כולנו לכולנו. אם אנחנו לא נביא קשר, עד קשרי אהבה בינינו, אנחנו נפסיד, עד שנפסיד בגדול, ושוב נצא לגלוּת לגמרי, וכמה שיהיה לך שטח זה לא חשוב.

חיים: איך מרפאים את זה?

רק על ידי הסברים. רק על ידי הסבר גדול, רחב ובלתי פוסק, עם כל ההוכחות, עם כל הדברים סביב, סביב, ולמלאות בזה את העם. אני לא רואה שום אפשרות אחרת.

שלי: העם שלנו באמת מפולג מאז שהתכנסנו פה. מה היום יכול לייצר איזושהי הרגשת שוויון בעם?

ההבנה הנכונה שלחבר את העם, זה לא שאנחנו מוחקים את ההבדלים שבינינו. כל יהודי הוא בפנים גם מפולג וממש חתוך להרבה חלקים, אלא "על כל פשעים תכסה אהבה", זה מה שאנחנו צריכים ללמוד איך לעשות, גם באדם עצמו, עם עצמו ועם האחרים, עם המשפחה, עם השכנים ועם כולם, אנחנו צריכים את זה ללמוד. זה הפתרון. ואם זה לא יהיה, לא יקרה, לא יעזור לנו שום דבר. אנחנו צריכים ללמוד ממש מבית הספר, בכלל בכל מקום ומקום, ללמד את האנשים, את היהודים, כמה שיש בהם בתוך הטבע שלהם פירוד, פיצול פנימי בכל אחד, ושהם לא מסוגלים להיות מחוברים ולא מסוגלים להיות מקורבים כך כמו השוודים או הערבים או לא חשוב מי. אין אומה כזאת כמונו שהיא מפוצלת, שהיא מחולקת, שהיא כל כך שונאת את עצמה, אין דבר כזה, אנחנו רואים את זה.

לכן אנחנו צריכים ללמוד איך על פני השנאה אנחנו מרכיבים מטרייה של אהבה, "על כל פשעים תכסה אהבה". אם לא נלמד את זה, זה לא יעזור לך כאן, אנחנו אף פעם לא נוכל לבנות לא אומה, כי לא נוכל להרכיב מטריית שלום, אהבה, שלמות, מעל השנאה שלנו, ולכן כל המאמצים שלנו הם בינתיים, שאנחנו יכולים אולי עוד קצת להתקיים כאן, אבל אחר כך בכל זאת יזרקו אותנו מכאן, כמו שכותב בעל הסולם דרך אגב.

שלי: מתחת לשנאה ולפילוג יש כל הזמן ניסיון של צד אחד לשלוט או צד אחד להתנשא מעל הצד השני, כאילו כל הזמן מנסים לקבע איזשהו חוסר שוויון. אנחנו לא באמת שווים, יש פה צד יותר חזק או יותר חכם או יותר שולט או יותר משהו. מה יקרה עם מלחמת השליטה הזאת בין החלקים של העם כשנתחבר?

אני אמרתי שזה לא יעזור, אלא אנחנו צריכים להתחבר בינינו מעל כל ההבדלים, מעל כל השנאה, כל הריחוק, הזלזול, אמנם זה יישאר ויגדל עוד יותר, ואנחנו צריכים ללמוד איך למעלה מזה בכל זאת מתחברים. שבכל אחד עיניו יהיו בראשו, שהוא יראה עד כמה הוא שונא את השני ועד כמה השני שונא אותו בחזרה, ויחד עם זה אנחנו מרכיבים קשרים נכונים על פני העביות שבינינו, שאנחנו נגלה "מסך", מטריית שלום.

שלי: זאת אומרת, שבעצם במצב המתוקן יהיה הבית הזה עם שתי הקומות, בקומה הראשונה תהיה מלחמה, כמו כלבים ימשיכו להילחם כולם אחד בשני, אבל אנחנו כבר נסתכל על זה מלמעלה ונראה שיש בנו גם דרגה של חיות שרוצות לאכול אחד את השני, אבל אנחנו נחיה ביותר עליון?

כן.

שלי: ואנחנו נצטרך לתקן את החיות האלה או שנמשיך להיות חיות?

אנחנו לא נוכל לתקן אותן, הן יהיו יותר ויותר אכזריות בכל רגע ורגע.

טל: היום האיומים כלפי מדינת ישראל הם הרבה יותר מורכבים. יש לנו גם מבפנים, גם מבחוץ וגם כל העולם שלוחץ עלינו. איך האיחוד הזה בינינו בתוך עם ישראל יעזור לנו להתמודד עם האיומים האלה?

האיומים האלו דווקא באים כדי שאנחנו נראה שאין לנו שום ברירה, אלא רק להתעלות למעלה מכל האיומים, מכל הפלגים, מכל השנאות שיש לנו, ואז נוכל לבנות גשרים נכונים בינינו.

טל: ואיך הגשרים האלה, המטרייה הזאת של האהבה, בעצם תנצח כביכול את המלחמה בשבילנו, או תיפטר מהאיומים האלה?

על כל פשעים תכסה אהבה. כוח החיבור יכול להיות הרבה יותר חזק מכוח הפירוד. מפני שכוח החיבור הוא קשור עם הכוח העליון, ולכן ברגע שאנחנו מרכיבים את רשת הקשר בינינו בצורה נכונה שהיא תעבוד, אנחנו מתחילים להרגיש עד כמה זורמים בקשרים האלו כוחות עליונים.

טל: ואז כוחות הפירוד, כביכול, שפועלים נגדנו במציאות, גם הם ישתנו?

הם ישתתפו באותו כוח החיבור. כוחות הפירוד יראו לנו עד כמה כוח החיבור הוא חזק, דווקא. זה נקרא "חשכה כאורה יאיר".

דודי: האם ישראל עלולה שוב להתנפח מגאווה או שמלחמת ששת הימים זה היה פיק של גאווה של עם ישראל, ומפה כבר אנחנו כאילו רק בצלילה למטה, רק נחטוף מהעולם, לא נצליח להתרומם שוב?

אני מקווה שאנחנו בכל זאת נגיע להכרת הרע. אני רואה עכשיו עם הממשלה שהיא לא מסוגלת להתקיים, עם כל העולם שמסתכל עלינו בבוז גדול, אני מקווה מאוד שלא יהיה לנו מקום להתגאות ולבנות משהו וכך לדקור את העיניים של כל העולם. אני מאוד מקווה.

דודי: ובמצב כזה כשכבר נרכין ראש, כי כבר לא יודעים מה לעשות, מה יקרה מפה?

מכאן והלאה יהיה לנו חשבון נפש. אנחנו נצעק, אנחנו נבקש, אנחנו נתחיל להודות בזה, להכיר בזה קודם כל שאין לנו שיטת תיקון, אז איך מתקיימים? אומות העולם מזלזלים בנו, בכל העולם יהיו ממש הפגנות לגרש את כל היהודים למדינת ישראל או לאיזה מקום שם, אוגנדה, לא חשוב לאן. אף אחד לא ירצה אותנו באף מקום. ואנחנו נבין שאין לנו ברירה, אלא אנחנו חייבים להיות יחד כולנו בכל מקום שיהיה, ואז נבין שיש לנו כאן מקום, כאן דווקא, בארץ ישראל, ונתקיים בזה. אבל זה יכול להיות עם גלות שתהיה בינתיים.

טל: החוקיות הנסתרת של המציאות. באחת הישיבות דיברת על זה שהטבע מתנהג כגל. הבאנו קצת חומר מהפיסיקה, בשביל להבין יותר לעומק את העיקרון הזה. לפני יותר מ-300 שנה הבינו הפיסיקאים שהאור הוא מתנהג כגל, אבל רק אחרי 250 שנה הבינו שגם החומר הוא גל, וברגע הזה נפתחה איזושהי תיבת פנדורה ענקית לגבי כל המציאות שבה אנחנו חיים. הפיסיקה בעצם הבינה שברמת המאקרו המציאות היא חלקיקית, אבל ברמת המיקרו, כשנכנסים לתוך החומר מגלים שהחומר הוא גל, וגל מתנהג אחרת לגמרי מחלקיק. אם חלקיק מתקיים בצורה לוקאלית, מכנית, במקום ובזמן, הגל הוא לא מוגבל במקום ולא בזמן.

למה המציאות בנויה כך, שיש לה שני רבדים מאוד שונים, אחת שאנחנו רואים, שזו המציאות הטבעית לנו, המכנית, ואחת שהיא יסודית ונסתרת מהעין, שהיא מתנהגת לפני חוקיות אחרת?

זה כך בעולם שלנו, יש לנו שתי תפיסות כאלו במציאות. אבל איזו מין מציאות היא באמת אנחנו לא יודעים. לא זו ולא זו. לפי החושים הגשמיים שלנו אנחנו מכירים בחלקיקים קטנים וחלקי החומר, ולפי הלימוד שלנו, לפי איך שאנחנו מתחילים להבין יותר ויותר, יש כאן סוגי גלים נגיד. אבל לפי חכמת הקבלה אין לנו קשר לא לזה ולא לזה, גם זה וגם זה לא נכון.

טל: אז מה כן נכון, מהי המציאות האמיתית?

אנחנו צריכים להשיג את המציאות האמיתית ואז אנחנו נבין. אני אפילו לא מנסה להסביר אותה, לא גלים ולא קורפוסקולרי¹ ולא כלום.

טל: למה בעצם אנחנו תופסים את המציאות בצורה כל כך שונה מהמציאות האמיתית כפי שהיא באמת?

כי אנחנו נמצאים באגו שלנו, שכך האגו שלנו תופס את המציאות.

טל: ואנחנו אמורים להשתנות כדי שנוכל לחוות את המציאות הפנימית יותר, האמיתית?

אנחנו לא צריכים בשביל זה להשתנות. אנחנו בעצמנו צריכים רק לפתח עוד חוש אחד שנקרא "חוש של השפעה", ובכוח ההשפעה שאנחנו נרכוש אז נוכל לראות את המציאות באור של השפעה וזאת תהיה המציאות האמיתית. אז זה לא יהיה לפי השיטה הזאת ולא השיטה הזאת, לא לפי חלקיקים ולא לפי גלים, לגמרי לגמרי משהו אחר.

טל: וכשאמרת בעבר שהטבע מתנהג בצורה של גלים, למה התכוונת?

כי הכול גלים. נכון, אנחנו יכולים להגיד שבשום דבר אין חומר, גם החומר עצמו נתפס בחושנו, אבל הוא עצמו, ביסודו, זה גלים.

טל: ואיך זה בעצם משפיע על החיים שלנו, באיזו רמה?

כלום לא משפיע, זה הכל שטויות מה שאנחנו עכשיו מדברים בינינו. זה לא יעזור לנו בכלום. רק להתפלפל ולהביא כל מיני עוד תיאוריות ושום דבר חוץ מזה. מה יש לי מזה שאני אדע איך החומר מורכב לפי חושים כאלו או לפי חושים כאלו? הרי זו לא אמת וזו לא אמת. אלה שתי תפיסות חומריות שבחומר.

טל: הרעיון היה להבין איך אנחנו יכולים להשפיע על המציאות שלנו בצורה אפקטיבית יותר מאיך שכרגע אנחנו מנסים.

רק על ידי יחס יפה בין בני אדם תוכלי להשפיע על המציאות. וכל התיקונים עם הכאילו חוקי הפיזיקה לא יעזרו לכלום.

שלי: מה ביחס היפה, שאדם חושב על השני טוב או מנסה לדאוג לו, איך זה משפיע על המציאות?

היחסים היפים בינינו, שאנחנו מעמידים אותם מול האגו שלנו, אז זה באמת כוח גדול ומאוד פנימי בטבע. כי הטבע הכי פנימי, וזה מה שפיזיקאים לא יכולים לגלות ולכן הם דוחפים לנו כל מיני תיאוריות צולעות שלהם. הטבע הפנימי שלנו זה שאנחנו נמצאים בכוח אהבה, בכוח החיבור, ואנחנו צריכים לגלות אותו וללמוד אותו ולממש אותו, ליישם אותו בינינו, ואז נצליח לייצב את כוחות החיבור בינינו בצורה יפה.

שלי: אז כאילו בתוך תוכו האדם יש בו כוח חיובי מאוד מאוד גדול, אבל יש איזה פילטר שמונע בעדו.

אפשר להגיד שיש באדם ואנחנו צריכים להוציא את זה החוצה.

שלי: ויש כאילו פילטר של אגו שהופך את הכל לרע כשזה יוצא החוצה מאיתנו?

שיהיה גם כך. העיקר שנבין שאנחנו צריכים לתקן את האגו שלנו בלהביא אליו כוח השפעה.

שלי: אז ככל שדווקא הקושי יותר גדול לתת יחס טוב, זה מוציא כוח גם יותר גדול?

כן. וודאי. זה נקרא "עביות". עד כמה שעביות יותר גדולה, אם אנחנו מתקנים אותה אז יש לנו מזה כוח השפעה יותר גדול.

דודי: אני רוצה לחזור לחברה הישראלית, למשוך אותם למעלה, לרחוב. במוצ"ש האחרון פרסם ראש השב"כ הודעה חריגה שמזהירה מפני אפשרות של אלימות עד כדי פגיעה בנפש, על רקע המשבר הפוליטי החריף בישראל. מאז עוד הקצינה השנאה וכל מחנה מאשים את המחנה הנגדי שמאז ומעולם הוא הסית נגדו בפראות. נכון לעכשיו כוחות משטרה גלויים, סמויים, מפרידים בין המפגינים משני הצדדים, מאבטחים קבועים נצמדים לעוד אישים, חלקם כבר הצטיידו ברכב ממוגן. חשוב לציין שהשיח האלים היה גם קודם, דברי נאצה, הסתה, זה חלק דומיננטי מהשיח שלנו לאורך כל השנה, וזה רק הולך ומחריף יותר ויותר עם כל המצב הפוליטי.

איך אפשר למתן את השיח האלים והמתלהם בישראל? גם מימין וגם משמאל, איך להנמיך את להבות השנאה?

על ידי חינוך. אין שום דבר חוץ מזה. אני אומר גם לאמריקאים וגם לישראלים וגם לאירופאים. אין לך שום שיטה להתמודד עם אלימות חוץ מחינוך.

דודי: חינוך זה תהליך ארוך טווח מבורך וחושב.

אז תחכה עוד אלף שנה ואחר כך תיקח את השיטה.

דודי: ברגעים שזה כבר תוסס, שאנשים ברחוב כבר מבפנים רוצים להכות סתם.

תחכה עוד אלף שנה אני אומר לך. אתה לא תמצא שום דבר חוץ מזה שאתה צריך לחנך את האנשים, או להרוג אותם.

נורמה: אנחנו רואים אלימות בכל תחום בחיים שלנו, בכל דבר, גם בבתים וגם בעבודה, אפילו בבתי חולים אלימות כלפיי אלה שמטפלים בחולים.

כי אנחנו הגענו להתפתחות האגו בכל אחד ואחד, שכל אדם מתפוצץ. את צודקת. מה לעשות, יש למישהו פתרון? יש לך אלימות במשפחות, בין הכפרים, בין העמים, ברחובות, בין המדינות, בכל דבר ודבר. אדם לא יכול להחזיק את עצמו, הוא מתפרץ. את רואה מה קורה ברחובות, בכבישים. וזה בתנאי שאין כאן נשק, אם לישראלים היה נשק כמו באמריקה, אוי אוי אוי, חברת קדישא הייתה עמוסה מהבוקר עד הלילה.

נורמה: אתה מסביר לנו בדיוק מה עלינו לעשות, שהכל תלוי בחינוך. המסר המרכזי כדי שכל אחד יבין שזה לטובתו.

חינוך, אני מתכוון קודם כל להפצה. אני לא מתכוון להושיב אותם על הספסלים בבתי ספר ושיחנכו ושיקבלו וירימו יד וכולי. לא. אני חושב שקודם כל הם יקבלו שטיפת מוח מסיבית, מאין ברירה, מהממשלה, ממשרד החינוך, מכל דבר ודבר. ובצורה, בלחץ גדול מאוד. אם לא זה, נאכל זה את זה. אפילו בלי אקדחים.

נורמה: אתה אומר שכל הגורמים הרלוונטיים במדינה צריכים לדאוג לזה אבל אנחנו לא רואים שום כיוון מהצד הזה. זה אומר שאנחנו צריכים לעשות צעד קדימה עם ההפצה שלנו.

נכון. לכן אנחנו צריכים למצוא איזה חלונות ראווה, ויטרינות כאלו, איפה שאנחנו יכולים להעמיד את השיטה שלנו, תכנית, את סדר היום שלנו, ובצורה כזאת אנחנו נפרסם ונתחיל להביא לקהל הרחב בכל זאת ידיעות על השיטה היחידה שתעזור לנו לצאת מהמצב המסוכן. אחרת, אם לא האקדחים אז במקלות אנחנו נהרוג זה את זה. היו לנו כאלה דוגמאות בהיסטוריה.

שלי: מה הכוונה שלך בחלונות ראווה, איזה חלונות ראווה אנחנו צריכים?

מקום לשם האנשים מסתכלים ואנחנו שם מעמידים כל מיני סרטונים, ספרים, מה שיש לנו כדי להסביר לכל אחד ואחד בכמה שאפשר, מה יכול להציל אותנו.

שלי: נניח אתרי חדשות גדולים, מקומות כאלה להכניס חומרים שלנו?

אני לא מדבר על זה, אומנם שגם זה אם אפשר. אני לא יודע, אני לא מומחה איפה יותר ואיפה פחות ואיפה כדאי ולהשקיע.

שלי: בעצם אנחנו התחלנו את הנושא משיח אלים. מה זה אומר שיח בריא שאנחנו רוצים להגיע אליו?

שאנחנו רוצים באמת לברר בצורה עניינית, מאוד מאוד רצינית, מה אנחנו עושים עם הטבע שלנו? אנחנו לא מסוגלים להתמודד עימו, אז מה אנחנו עושים? יש לנו מה לעשות או לא? אם אין מה לעשות בוא "נאכל ונשתה כי מחר נמות". או שיש לנו מה לעשות. אז בוא נתעסק בזה.

שלי: זאת אומרת שהשיח בחברה במקום כל אחד להתבצר בתוך העמדות שלו צריך לעבור לשיח על האגו שלנו. יש בינינו אגו, הוא מפריד בינינו, אנחנו רוצים בגללו להרוג אחד את השני, בואו נדבר על האגו שלנו רגע, זה שיח בריא?

כן. מה לעשות עם הטבע שלנו. שנוכל להתקרב בצורה יפה, נכונה, זה אל זה ולבנות חברה כזאת שיהיה לנו טוב. זה לא שייך לדת, זה לא שייך לכלום, ולא לשמאל ולא לימין, זה שייך לאנושות.

שלי: בתוך השיח, כשיש שתי דעות, לא משנה על מה, אפילו על הטבע שלנו, אחד אומר בואו נעשה ככה, השני אומר בואו נעשה ככה, האם זה נכון שכל אחד מהצדדים חוץ מזה שהוא מביע עמדה או דעה הוא צריך גם לפנות מקום לדעה של השני ואפילו לתת לה קצת להשפיע עליו? או שלי יש את הדעה שלי ולך את שלך.

לא, הם צריכים להגיע למצב שהם מבינים באיזו צורה הם יכולים להגיע לקשר נכון ביניהם.

שלי: וזה רק על ידי חכמת הקבלה בעצם.

זה לא נקרא חכמת הקבלה. זה פשוט איך אנחנו מגלים את הקשר הנכון בינינו.

שלי: מה המרכיב הנוסף שחסר לנו עכשיו כדי שיהיה לנו קשר נכון בינינו במקום שנאה?

שאנחנו יודעים שאין לנו ברירה ואנחנו רוצים להתקרב בכל מחיר זה אל זה, ש"על כל פשעים תכסה אהבה", וכך אנחנו מאין ברירה, מתקרבים זה אל זה.

שלי: והצעד הראשון באין ברירה חייב להיות מלאכותי? אין בי אהבה עכשיו, לצד השני אין אהבה, זה חייב להיות אקט מלאכותי כלפיו?

כל הצעדים הם מלאכותיים. זאת אומרת נגד האגו שלי. כן.

דודי: בסוף השבוע האחרון חתמנו את כנס הקבלה לעם הבינלאומי הווירטואלי, נגיד שם קוד "יוני 2021" נכחו בו ווירטואלית מעל 5000 גולשים, חברים, חברות, תלמידים, תלמידות, אפילו משתתפים פסיביים, שלפחות ידוע לנו עליהם. סביר להניח שהיו עוד רבבות שצפו והשתתפו. ואנחנו כל הזמן בשיחות שלנו, בשיעורים שלנו, מדברים כל חיבור פנימי, כוח פנימי שמסוגל לחולל שינוי בעולם כולו, באנושות כולה. האם אתה מרגיש שהחיבור בכנס הזה הצליח להביא שינוי לטובה באנושות?

לא, זו רק הנקודה המרכזית שממנה אנחנו צריכים לשאוב כוחות, רעיונות, כמו מהשיחות האלה שלנו, ולעבד אותם ולעשות מהם שיטת חיבור כללית של עם ישראל ובכלל של כל אומות העולם. תנסו לחבר חומרים לכנס, נגיד יום אחד או אפילו יומיים אפשר, שיהיה כולו רק כנס חינוכי, לחיבור עם ישראל ולחיבור העולם, לתיקון האגו, לתיקון העולם. בבקשה, אשמח להשתתף. יש לכם את כל החומרים.

דודי: למי הכנס מיועד?

לכולם. לא לתלמידים של מישהו. לא. לכל אדם.

דודי: זאת אומרת מופנה יותר לקהל הרחב שפחות בא במגע איתנו ופחות מכיר את המסרים האלה.

וודאי.

דודי: ומה היית רוצה בכנס כזה, להעלות את ערך החיבור בעיניו, להסביר לו שזה הפתרון לכל הצרות שלנו?

להצליח בהסברה הזאת.

דודי: ניקח את ההצעה המושלמת הזאת בעיניי, להנהלה ונברר.

נורמה: אז זה כנס לקהל הרחב.

שיהיה כך. מה ההבדל בין הקהל הרחב וקהל מצומצם, שהקהל המצומצם מפולפל יותר?

נורמה: אני מתארת לעצמי שהשפה אחרת, היא יותר קלה, גישה יותר רכה.

כן, את צודקת. נכון. אבל זו הבעיה שלנו הגדולה ביותר. לא שווה לנו שום דבר לעשות לעצמנו בפנים, בתוך המעגל המצומצם, אם זה לא עובר למעגל החיצון ועושה בהם איזה שינויים.

דודי: זאת השאלה. מתוך המעגל הפנימי שהיה בכנס, שעשה מאמץ גדול להתחבר, זה לא התפשט למעגלים הרחבים יותר?

לא.

דודי: למה?

כי זו לא אותה שפה ולא מיועד לקהל הרחב ממש. אלא בכל זאת סביב אותם האנשים שמוכנים, מסוגלים לקלוט את שפת בעל הסולם, רב"ש.

דודי: אבל נגיד בצינורות הפנימיים או איך שנקרא לזה, מתוך החיבור בינינו, זה לא זולג פנימה ומתפשט לכולם, זה חייב לעבור בצורה חיצונית כדי שיכנס בהם?

אני חושב שאנחנו צריכים בכל זאת לחשוב במילים, בדוגמאות, בכל דבר שמובן ומוכן לאדם ברחוב. פשוט מאוד. תתאר לעצמך שאתה נוסע באוטובוס עם אנשים אחרים ואתה שומע ברמקול מה שאתה רוצה להסביר להם. הם לא יודעים שזה אתה, ואתה רואה עליהם שהם מבינים ומסכימים, או לא מסכימים, אבל זה על הגל שהם יכולים לקלוט.

חיים: אנחנו עשינו מאמץ גדול לחיבור בשלושת הימים האחרונים האלה עם כל הכלי העולמי. ואנחנו לומדים שכל העולם בעצם מקושר. אז המאמץ הזה לחיבור או החיבור שקצת השגנו בינינו הוא לא מתפשט לעולם?

לא. אנחנו עוד לא עשינו את הצעד הזה. איך מתוך זה שאתה לומד כל מיני קטעים חכמים, טובים, מרוכזים, מפולפלים, איך זה יכול להשפיע על הקהל הרחב? כמה מהאנשים בעולם מסוגלים להתפעל מהקטעים האלה שאתה מוציא לאור אחרי הכנס.

חיים: לא מתוך חומר הלמוד. אנחנו תמיד לומדים שבגלל שכל האנושות זה כלי אחד, מערכת אחת, אז אם אנחנו נעשינו טיפה יותר קרובים זה אמור להשפיע על כל המערכת, לא?

זה אמור להשפיע, אבל אני מדבר על חינוך. חינוכי זה נקרא שכל אדם ואדם ששומע ויש משהו בו, בליבו, איזה יחס לפירוד וחיבור, לעתיד העולם, הוא מתעניין ומתקדם.

חיים: אז אם אנחנו השגנו עוד קצת חיבור בינינו זה לא אמור להכניס עוד מחשבות של חיבור בעולם?

מאוד מעט. אנחנו צריכים לפשט את השפה, אנחנו צריכים להגיע למצב כמו שהפנדמיה מגיעה לכל דירה, לכל בית, כך אנחנו צריכים להגיע עם ההסבר שלנו.

נורמה: אז מה השגנו בכנס הזה לטובת הכלל?

לטובת הכלל, שקצת מהכלל נעשה יותר קרוב אלינו. בכמה שהוא מסוגל לשמוע, להרגיש שאנחנו מדברים על דברים חשובים. ואנחנו צריכים לעשות מאמץ גדול בכל זאת לצאת מעצמנו ולהגיע לכלל כך שהם ירגישו שמה שחסר להם זה מה שיש אצלנו. ואומנם יש פער גדול בין מה שאנחנו מדברים ומה שהם יכולים לקלוט, אבל הם מרגישים שכאן זה נקרא, כאן זה נמצא, כאן זה קיים, כאן קבור כל העתיד הטוב.

בהצלחה. ובוא אנחנו נפתח את הדבר הזה כאילו שיש לנו כנס בעוד חודש.

דודי: נעלה את זה להנהלה. תודה.

בהצלחה.

(סוף השיחה)

---

1. מורכב מחלקיקים↩