ישיבת כתבים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 01.04.21 – אחרי עריכה

דודי: אנחנו מתקרבים לסיום חג הפסח, בשבת הקרובה יחול שביעי של פסח, היום השביעי והאחרון של חג הגאולה, וביום זה כידוע אירעה קריעת ים סוף שאחריה יצאנו רשמית מעבדות לחירות והפכנו לעם. אומנם זהו סיפורו של העם היהודי, אבל אפשר גם להתייחס אליו כמשל למצב האנושות הגלובלית השבורה. אם נתלבש רגע על הציור הדרמטי המפורסם שמאחור רודפים חילות פרעה ומקדימה ים גדול, אז בניסיון להקביל את המצב לימינו מה רודף את האנושות ומול מה היא ניצבת?

קודם כל צריכה להיות הכרת הרע בטבע האגואיסטי שלנו, שאנחנו רוצים רק לעשות רע לזולת, לגרום ממש רע לאחרים ובכל הכוח שלנו לשלוט על כולם, שפרעה נמצא בנו ואנחנו רוצים בכוח פרעה לשלוט על כולם. מי שמסכים איתנו אנחנו מכבדים ואוהבים אותו, מקרבים אותו, אבל מי שנגדנו, אנחנו רוצים להרוס אותו בכל הכוח שלנו. זה כוח פרעה. זאת אומרת הוא לא רע, הוא רק לא סובל מישהו שהפוך ממנו, ואנחנו רואים שכך הכוח הזה שולט בכולם. אין לנו ברירה, אנחנו מסכימים עימו, זה מה ששולט בנו, ולכן אנחנו עוד רחוקים מזה שאנחנו מחליטים לצאת מזה.

כי לצאת מזה זה נקרא שאני מוכן לאהוב את כולם ללא שום חשבון שלנו איתם אלא אך ורק מתוך זה שהם קיימים והם יצורים והם כולם ברואים ולכן אני אוהב אותם מפני שאני לפחות צריך להתייחס אליהם כמו הבורא שברא אותם. ולכן אני חייב להגיע למצב של אהבת העולם, "אהבת עולם אהבתיך" מה שנקרא. ואנחנו עוד מאוד רחוקים מזה ולכן זו בעיה, אנחנו נמצאים במצב לא טוב.

אנחנו עוד רחוקים מיציאת מצרים, מהרצון האגואיסטי שלנו שלא נותן לנו להתעלות למעלה מהאגו שלנו ולהתייחס טוב אחד לשני, ש"על כל פשעים תכסה אהבה". שאני לא עושה חשבון איך מתייחסים אליי, אלא רק חשבון איך אני מתייחס לאחרים.

דודי: קפצנו פנימה אל תוך לב הסיפור, אבל אם נתייחס רגע למטאפורה הזאת ולסיפור הזה, ננסה רגע לתת מושגים קצרים עבור הקהל, כדי שנמשיך את השיחה. אתה אומר שפרעה זה האגו שלנו, יצר הרע, והתהליך שאנחנו צריכים לעבור זה להכיר את הרע, להכיר את הטבע שלנו. מה זה מצרים בסיפור הזה?

מצרים זה הרצון לקבל שלנו שאם אנחנו נמצאים בו אנחנו חייבים להתנהג זה עם זה, עם כל הטבע, עם הכול, אך ורק לפי חוקי פרעה, שזו שליטה של כל אחד על אחרים.

דודי: ולמה אנחנו נכנסים למצרים?

אנחנו רואים היום שכל העולם הזה הוא מצרים, שאנחנו חיים גם באווירה, בסביבה שהיא מצרים. שבינינו פועל הכוח הנורא האגואיסטי שזה פרעה, ואנחנו לא יכולים להתעלות מעליו, אנחנו לא יכולים להתפתח למעלה ממנו אלא הוא דוחף אותנו למטה ושולט עלינו ומחייב אותנו לקיים את החוקים האגואיסטים שלו. זה מצרים.

דודי: במה תלוי שהאנושות של ימינו תצא ממצרים, מהמצב הפנימי שאתה מתאר?

היא צריכה לעבור מכות. גם עם ישראל במצרים לפי ההגדה, לפי התורה, הוא גם לא הבין שזה רע עד שהתחיל לקבל מכות ולגלות את פרעה ככוח הרע. אחרת לא יהיה.

דודי: מה הן המכות שהאנושות של ימינו צריכה לקבל כדי להכיר את הכוח הרע ששולט בה?

כל מה שרק אפשר כדי שאנשים יבינו שהאגו שלהם זה הרע היחידי ששורה בכל הטבע והורג את כולם ואין חוץ מזה שום דבר. ולנצח אותו, להינצל ממנו, לברוח ממנו, אפשר אך ורק בכוח ההפוך ממנו, שזה כוח הבורא, כוח האהבה, חיבור למעלה מכל ההפרעות וכל החשבונות.

דודי: מכות זה יכול להיות גם דבר קטן כמו איזה כאב קטן ברגל עד למלחמת עולם, הכול זה מכות?

כן.

דודי: ואיפה משה בכל הסיפור הזה?

משה זה כוח שמראה לנו איך מתעלים למעלה מהאגו וכך אנחנו יוצאים ממצרים. הוא מסביר לנו מה לעשות. זה כוח שיוצא כמחבר אותנו עם הכוח החיובי של הבריאה, עם הבורא. אז יש לנו את כוח הרע, שזה פרעה, הפוך ממנו זה כוח הטוב, שזה הבורא, ומשה שנמצא באמצע ביניהם.

דודי: אם להתלבש שוב על הציור הדרמטי הזה שמאחורה רודפים חילות פרעה ומקדימה נפרש ים גדול, מה רודף אחרינו ולפני מה אנחנו נמצאים?

אנחנו נמצאים לפני ההכרעה, לפני הבחירה, האם אנחנו רוצים להישאר במצרים או שאנחנו רוצים בכל מחיר לעלות למעלה ממצרים, למעלה מהאגו שלנו, מהמלחמות בינינו, מהשנאה שבינינו, מה שלא יהיה, רק לצאת מהיחס הזה בינינו לצורת החיבור החדשה הנכונה.

דודי: מה יש שם, במה מתבטאת הגאולה?

הגאולה מתבטאת בזה שאנחנו אוהבים זה את זה, שאנחנו מבינים שהדבר הזה הוא טוב, שזה טבע של הבורא, ושבצורה כזאת אנחנו מגיעים למצב שהשנאה שבינינו היא נעלמת, שאני מתחיל לשנוא את השנאה. את זה אני מתחיל לעכל, להכיר, דרך הרבה מכות, זה עשר מכות, שאני לאט לאט בכל מכה ומכה מבין, מרגיש, מקבל את זה, מחליט ומסכים שטוב לי מותי מחיים כאלו שאני אשאר באגו שלי. זה מגיע על ידי המאור המחזיר למוטב, שאנחנו לא יכולים עכשיו לתאר לעצמנו, אבל אדם שמתקדם בדברים האלה הוא באמת מתחיל להרגיש "אני מוכן למות רק לא להישאר, רק לא להישאר בחיים האלו".

דודי: אתה מדבר על אדם פרטי. אם מסתכלים במבט גלובלי על האנושות, איפה אתה רואה את האנושות ביחס ליציאה שלה מהטבע האנוכי ששולט בה?

אני לא יכול לספור מכות באנושות, באיזו מכה היא נמצאת, אנחנו נלמד על זה קצת יותר מאוחר, עכשיו אנחנו רוצים סתם לעבור על התוכנית בוא נגיד בצורה כללית, כמו שאנחנו עוברים בשיעורים, אבל אחר כך אנחנו נרצה קצת יותר לפרט את המכות והצעדים שאנחנו צריכים לעשות ואז נתחיל להרגיש איזה יחס לזה מתפתח בנו, יחס כזה רלטיבי לכל מכה, לכל אופן של חיבור בינינו.

דודי: כדי להשלים את התמונה, את הציור המלא שאתה עכשיו נותן פה, הכנסת פה עוד שחקן, את המאור המחזיר למוטב. מה הוא? כי אתה אומר אנחנו צריכים להכריע, אבל עכשיו הכנסת לפה עוד גורם, מה זה המאור המחזיר למוטב?

זה כוח הנסתר בטבע שפועל כמו תרופה ומעביר אותנו מהטבע האגואיסטי לטבע הפוך, אלטרואיסטי. אז הכוח הזה שעושה אותנו משונאים זה את זה לאוהבים זה את זה, בהדרגה, לא פתאום, אבל שפועל עלינו כך, אנחנו קוראים לו המאור המחזיר למוטב, כוח הטוב, כוח הבורא. ומשה הוא בעצם מוביל אותנו כך שאנחנו נשתמש בכוח הזה ונתחיל להתקדם.

דודי: מסופר שגם ברגע המשבר, כשהחיילים המצרים עוד רגע תופסים את העם והגלים מקדימה מאיימים העם התפצל בדעות שלו, כרגיל. חלק חשבו להיכנע ולחזור אחורה למצרים, חלק חשב להתקדם ולא לוותר. למה גם בעתות צרה, במצב כזה דרמטי, אנחנו עדיין לא מאוחדים בדעות שלנו?

כך אנחנו בנויים. אתה לא יכול להגיד שאנשים במצב כזה הם עושים טוב, עושים רע, אלא הם פועלים לפי הטבע שהבורא ברא בהם ואין בזה לא טוב ולא רע אלא אומרים לנו מה כוחות הטבע שצריכים להיות. זה כמו שביקום אתה רואה איך שהכוכבים מתקרבים ומתפוצצים, זה נכנס לתוך זה ונולדים מזה כוכבים חדשים ופלנטות ובכלל גלקסיות חדשות אפילו, אלה כוחות שככה פועלים, בסך הכול זו התוצאה מהנשמה הכללית של אדם הראשון, שאנחנו החלק הפנימי שבה. ולכן עד כמה שאנחנו נגלה שאנחנו יכולים לתקן ולסדר ולהרגיע את כל המערכת הזאת, לפי זה אנחנו באמת נתקדם לתיקון, עד לגמר התיקון.

דודי: אתה אומר שהכול כוחות טבע ואנחנו כמו בסרט טבע מסתכלים כרגע על כוחות שנעים ואנחנו מפעילים אותם.

אנחנו עדיין לא מפעילים אותם, אנחנו עדיין לא שלוטים בהם, ולכן הם עדיין נראים לנו שפועלים בצורה כאוטית, מקרית כביכול.

דודי: שאלה אחרונה בנושא. היחיד שהעז וקפץ ראשון הוא נחשון, מהי קפיצת הנחשון?

יש בכל אחד ואחד מאיתנו אותו כוח שנקרא נחשון ואנחנו בכל זאת מסוגלים לקפוץ לים סוף, ש"טוב לי מותי מחיי", שאני לא מסכים להישאר ברצון לקבל על מנת לקבל ואני מוכן לגמור עם החיים האלו כי אני מרגיש שהם לא חיים. מפני שראיתי ובדקתי את החיים שלי בעל מנת לקבל וראיתי במשך הרבה שנים שאני נמצא בזה בהתפתחות הרוחנית, בלימוד, בחיבור, עם החברים וכן הלאה, אני ראיתי שזה לא עוזר לי, שאני כל פעם אומר לעצמי, אני חייב לצאת מזה, אני חייב להתעלות מזה, להתנתק מכל האגו שלי להתנהגות חדשה, ואני לא מסוגל, ואני נשאר בזה כמו שנשאר. וככה זה עוד ועוד עד שהגיעו מים עד נפש. ולכן בכל אחד ואחד יש נקודת נחשון.

שלי: אז מה היא בעצם קפיצת הנחשון שהיום האנושות כולה, אחרי שנה בתוך מגיפה, ניצבת בפניה, לתוך איזה ים אנחנו צריכים לקפוץ?

האנושות בכלל לא מתקרבת לזה. האנושות לא חושבת לרגע בכלום, רק לחזור לאותם הטיולים ולאותם הבילויים שהיו קודם. האנושות רוצה לחזור לדרגת בהמה, בלבד, לכן אין כאן שום השוואה עם מה שאנחנו מדברים על הנחשון, על התורה. זה בכלל לא כאן.

שלי: למה בעצם האנושות ניצבת תחת שליטה כל כך מוחלטת של הפרעה, של האגו, ואין לה אפילו שום מודעות לזה שהיא תחת שליטה כזאת, היא כאילו חושבת שאלה החיים המלאים, החופשיים.

זה הכוח האחד שפועל ברצון של האנושות, רצון לקבל בכוונה על מנת לקבל בלבד, על מנת למלא את עצמם. ואם בקרב האנושות הייתה פועלת קבוצה שנקראת "ישר אל", ישראל, והייתה משתוקקת לפי כמה שיש לה איזה יסוד, יש לה התחלה להשתוקקות רוחנית, אז האנושות הייתה מתפעלת מזה, וגם הייתה רואה וחושבת איך להפעיל את עצמה לפי אותן תכונות ההשפעה שהייתה מגלה באותו החלק ממנה, ביהודים. אבל מפני שאותה קבוצה לא פועלת כמו שצריך ולא מושכת אחריה את האנושות, לכן אנחנו רואים צורה כזאת. זו באמת בעיה מאוד גדולה.

שלי: אז בעצם כאילו אין לאנושות עוד את יתרון האור מתוך החושך, הם עוד לא מבינים שיש שליטה אחרת?

וודאי שהם לא מבינים, מי יספר להם, ומי ייתן להם דוגמה? עד שעם ישראל לא ילמד מהחיים הקשים שלו שהוא חייב להיות אחר וחייב להיות אור לגויים, זה לא יקרה. אנחנו לא יכולים לדרוש מהאנושות שהם יהיו טובים אם אנחנו לעומתם הרבה יותר גרועים מהם. אז מה יש כאן לדבר בכלל? אלא רק בחסדי השמיים, בחסד עליון, אנחנו לא נכנסים שוב ושוב לכל מיני השמדות ומגפות ומי יודע מה עוד, שלפי התוכנית זה כבר בהחלט מה שמתגלה באנושות, ועד כמה שאנחנו לא מגלים את שיטת התיקון, אז מגיע לנו בהחלט להיות במצב הרבה יותר גרוע.

טל: נעבור לנושא הבא. השאלה היא האם האנושות מאבדת את יכולתה להתרבות? יש היום מחקרים המראים שיש ירידה של חמישים אחוז בפוריות של בני האדם בארבעת העשורים האחרונים. יש אפילו אזהרות של חוקרים האומרים שעד 2045 האנושות לא תוכל להתרבות בכלל. הסיבות לא ממש ידועות לעומקן, אבל מדברים על השימוש בחומרי פלסטיק בתעשיית המזון, חומרי הדברה ובכלל כל אורח החיים המערבי הכולל עישון, סטרס והשמנה. אומרים שכנראה כל הדברים האלה הם הסיבות, אבל לא יודעים מהן בדיוק.

מה לדעתך הסיבה שהאנושות בעצם מאבדת מהפריון שלה, וכבר פחות ופחות יכולה להמשיך את עצמה?

אני לא דואג לזה כי זו תוצאה מהרבה מאוד נתונים שאנחנו בנינו בעולם הזה, כאלה יחסים בינינו. אני לא חושב שאנחנו צריכים לדאוג בכלל על אוכלוסיית העולם, ואיך למלא את כל היבשות בבני אדם. אנחנו רואים גם מעולם החי עד כמה לכל סוג של חיות יש מספר מסוים שיכול להיות באיזה יער, באיזו מדינה, באיזו חלקת אוקיינוס וכן הלאה. כל זה מגיע לפי האיזון הכללי שיש בטבע, ולכן אני לא נכנס לזה. אם אנחנו פתאום הגענו למצב שאנחנו יכולים להתרבות, ותוך מאה שנה האנושות הגיעה משני מיליארד לשמונה, או אפילו לעשרה מיליארד בני אדם, אני לא יודע אם זה טוב, או אם זה רע. אני גם לא צריך לחשוב שצריכים לעצור את זה בצורה מלאכותית, או לעשות משהו.

אנחנו צריכים לחשוב על התיקון שלנו, ואז, לפי מידת התיקון שלנו, אנחנו נמצא איך נכון להסתדר בינינו. אבל זה יעזור לנו רק אם אנחנו נהיה מתוקנים. ולכן לא צריכים להשתוקק לחזור לאותו מצב שבו היו נגיד ביבשת אמריקה סך הכול כמה מיליוני אנשים שם, אינדיאנים, או ברוסיה, בסיביר וכן הלאה, שהיו שם בקושי כמה מיליוני אנשים. אנחנו לא צריכים לחשוב על זה. אנחנו רואים גם מעולם החי שבכל התנאים שיהיו, הטבע יודע איך לסדר את הדברים ביותר או בפחות, וכך זה יקרה. לא צריך לגשת לזה בצורה מלאכותית.

אני גם לא חושב שזה תלוי בעד כמה שאנחנו נשקיע בזה כסף, ועד כמה שאנחנו נעודד את הילודה. לא, זה לא חשוב. זה לגמרי לא תלוי אחד בשני, אלא יש תכנית כללית, והטבע מסדר אותנו דרך כל מיני האפשרויות שלו. אני גם כן לא מבין במה זה טוב אם נגיד יהיו עוד עשרים, שלושים מיליארד אנשים. במה זה יהיה טוב? אם אנחנו לא יודעים לבנות חברה נכונה, יחסים נכונים בין בני אדם, אם כולם נמצאים בעויינות זה לזה, אז מה טוב אם תהיה לנו פי שתיים, שלוש, נגיד כמות האוכלוסין? בשביל מה זה טוב? כאילו שאנחנו מאוד דואגים למספר אנשים שיהיו בעולם ושיחיו טוב ויסתדרו ביניהם. מי דואג לזה? אני לא מבין מה פתאום מעלים את השאלה הזאת, כאילו שלמישהו אכפת.

טל: להיפך. יש היום דאגה מזה שיש יותר מדי אנשים.

יופי.

טל: אבל החוקרים האלה בעצם מזהירים שבכלל לא תהיה לאנשים יכולת להתרבות בעוד כמה עשורים.

אז שלא יתרבו. מה הבעיה?

טל: שלא יהיה המשך לאנושות.

מה הבעיה? ואם ייעלם כדור הארץ הזה, או מי שחי עליו, אז מה יקרה סך הכול? היקום יצטער על זה? מישהו? באיזו צורה קטנונית אנחנו חושבים כך, שיבואו מאיזה כוכב אחר ויגידו "אוי ואבוי, מה הם עשו עם עצמם, לאן כולם נעלמו?". כן? אף אחד לא יצטער. גם אני לא הייתי מצטער אם הייתי רואה את האנושות כמו שהיא עכשיו, ושהיא הולכת להיעלם, אדרבה, קדימה, הכול יהיה הרבה יותר נקי.

טל: זה בטוח. אז איזה מסקנות בעצם אנחנו צריכים להסיק מהמגמה הזאת?

אנחנו לא מגיעים למסקנות הנכונות, אבל אני אגיד, המסקנה הנכונה היא שאנחנו לא יכולים לעשות כאן כלום, אלא שבהתאם להתנהגות שלנו בינינו, ברצונות שלנו, במחשבות שלנו, ביחסים בינינו, אנחנו משפיעים על היקום כולו. ולפי זה אנחנו נראה את תגובת הטבע, הטבע זה הא‑להים, אנחנו נראה את התגובה שלו בצורה יותר ידידותית אלינו. זאת אומרת, אך ורק על ידי חיבור נכון בינינו אנחנו נבטיח לעצמנו עתיד טוב. וכמה יהיה מספר האנשים, פלוס חמישים מיליארד או כמה מינוס, זה לא חשוב, העיקר שקובע הוא צורת היחסים בינינו, טיב היחסים בינינו.

טל: מה עם כל הטענות שזה קשור לזיהום, לתעשייה וכו'?

זה שום דבר. בואו תשקיעו בזה, בבקשה, ותגלו שזה לא משפיע.

טל: האם יכול להיות שיש גם קשר לזה שהאדם בעצמו כבר פחות רוצה להביא ילדים, ולהמשיך את הדור, והטבע כאילו מגיב לחוסר הרצון הזה של האדם?

אפשר להגיד מה שרוצים, הטבע ידאג למה שצריך להיות, אנחנו צריכים לדאוג למה שאנחנו צריכים להיות, ואז זה יסתדר.

דודי: האם יש יחס כלשהו בין כמות לאיכות, בין כמות האוכלוסייה באנושות לבין טיב החיבור, איכות החיבור שצריכה להיות, או שאין קשר בין שני הדברים?

לא, לא חייב להיות. זה שאנחנו מתרבים כאילו שהרצון לקבל יותר, נעשה מחולק להרבה גופים, ואז יותר קל לתקן אותו בכל אישיות, בכל אינדיבידואל, אני לא יודע, לא הייתי חושב שזו הבעיה. אבל עד כמה שאנחנו עוצרים את התיקונים שבנו, ודאי שבזה אנחנו נצטרך להמשיך במשך דורות. או בצורה שאנחנו מתרבים, או בצורה שאנחנו ממשיכים עוד ועוד דורות, וכך אנחנו בכל זאת נצטרך לתקן את עצמנו, או בכמות או באיכות.

דודי: נעבור לנושא הבא, "אובססיביות לתזונה".

שלי: במאה חמישים השנים האחרונות האנושות התחילה לצרוך מזון מתועש, מעובד, עם המון חומרים משמרים. בשנים האחרונות עלה פתאום על הפרק הנושא הזה של תזונה נכונה, הרבה אנשים גילו שהם אלרגיים ללקטוז, לגלוטן, לאגוזים, לסויה, והתחילו לחפש אלטרנטיבה של מזון בריא שיתאים להם. ובאמת מיד קפצו אנשים עם שלל דיאטות חדשות, דיאטה לפי סוג דם, דיאטה לפי צבע, לפי חלבונים, רו פוד, מכל וכל. מה הסיבה שדווקא עכשיו פתאום התחלנו להתעסק באובססיביות כל כך רבה במה שאנחנו מכניסים לפה?

כי אנחנו יכולים לשלוט על מה שאנחנו מכניסים לפה. אנחנו יכולים לפתח כל מיני צורות יצור מזון שלא היו קודם, גם על ידי כימיה, על ידי מכונות, על ידי כל דבר ודבר, גם בחקלאות, בכול, ואז יוצא שאפשר להרוויח מכל הדברים האלה, וכל אחד יכול לראות איך העסק שלו יכול להתפתח. לכן קמים אנשים שרואים שבזה הם יכולים להרוויח, יכולים לפרסם צורה חדשה, יחס חדש למה שהם ממליצים לאחרים, וישנם עוד כאלו שעושים מחקרים ואומרים שכן זה טוב ונכון. ואנחנו רואים עד כמה המדיה מלאה בתכנים סביב המזון, סביב הצורות, וכולי. וודאי שזה לא עוזר, בסופו של דבר זה לא עוזר לשום דבר.

ואם זה עוזר, ונגיד שנוכיח שעל ידי איזשהו מזון מיוחד האדם במקום לחיות שמונים שנה חי תשעים שנה, מה יש לנו בזה? מה התועלת שלו שהוא יחיה עוד עשר שנים, הסוף הוא אותו סוף, ומי מרוויח מזה? מרוויחים אחרים. אני לא רואה בזה שום תוצאה. אדם צריך לאכול לחם בריא, מים בריאים כמה שאפשר, שהיסודות יהיו כמה שיותר טבעיים, ולא לעשות מזה פולחן.

שלי: אני מנסה להבין האם יש קשר בין הגוף לנפש. המזון המעובד הוא גם עתיר בסוכרים ובחומרים כימיים שנועדו להאריך את חיי המדף שלו, והוא בסופו של דבר גורם להתמכרות. שכשאנשים רוצים להיגמל ממנו הם נכנסים פתאום לדכדוך, רצון להתבודד, זה משפיע על הנפש, הם מגיעים אפילו למצבים של דיכאון. לָמה? האם יש קשר בין גוף לנפש, המזון משפיע על הנפש, או שזו פיקציה?

למה את קוראת נפש?

שלי: הנפש של הרגש, לא רוחנית אפילו.

על הכוח החיותי שבי, ודאי שכן, כמו בכל בהמה. ודאי שהמזון הוא קובע קלוריות, כל מיני יסודות שיהיו בי. את יכולה לראות זאת בילד, אם את נותנת לילד קטן סוכריה טובה, את מעלה בו את רמת הסוכר והוא מתחיל לזוז, זה ברור, זו תגובת חי. מה את קוראת לזה נפש?

שלי: אז מה זה נפש? יש נפש?

זה לא שייך למזון. עוד תתחילי לעשות בזה ספקולציות, שאם תאכלו את המזון שאני מייצרת אז אתם תעלו את הנפש שלכם. כן?

שלי: יש לקבלה איזושהי התייחסות מהי תזונה נכונה? אדם רוצה לאכול עכשיו, כמו שאתה אומר, רק בשביל לחיות את החיים בצורה סבירה. יש איזשהו עיקרון מנחה לתזונה, יש באמת התאמה לסוג דם?

אני לא יודע ולא רוצה להיכנס לזה בכלל. גם למדתי ממורי לא להיכנס לכל השטויות האלה, כי אין בזה לא תחילה ולא סוף. אלא אדם צריך לאכול יסודות נכונים, מים, לחם, בשר, ביצים, חלב, כל מה שאדם צריך, בצורה כמה שיותר פשוטה, יסודית וזהו.

שלי: ובמה האדם צריך להזין את עצמו מבחינה פנימית בשביל להיות בריא?

הוא צריך לאכול רק לפי הצורך, לא יותר מדי. תיכנסו לשולחן ערוך, לכל מיני ספרים כאלה מהתורה, ותקראו שם איך צריכים להתנהג עם השינה, עם ההליכה, עם העבודה, עם הארוחה, שם כתוב איך לאכול, מה לאכול.

שלי: השאלה יותר מבחינה רוחנית. במה האדם צריך להזין את עצמו, מה הוא צריך לצרוך כדי להיות בריא? כי ההרגשה מהשיחה שבאמת המזון זה לא הדבר המכריע פה, זה משהו יותר פנימי באדם.

ודאי שאם אנחנו מדברים על המזון הפנימי של האדם, זה אך ורק כמה הוא קשור יותר למהות החיים, למטרת החיים, איך להתקרב לעוצמת החיים, לכוח חיותי, שהכול מתגלה באדם בהתאם לשם מה הוא חי. אבל יש בהמה ויש נשמה, שני הדברים האלה אמנם קשורים זה לזה, אבל גם צריכים לטפל בהם בצורה יחסית. יש רשע וטוב לו, ויש הרבה דברים בזה.

אני לא מבין מה את רוצה ממני. עד כמה המזון משפיע על הנשמה?

שלי: כבר הבנתי שזה לא יותר מדי.

מה את רוצה עוד?

שלי: מה הסוד לחיים בריאים, אני צריכה להזין את הפנימיות שלי במשמעות החיים?

אדם צריך לאכול רק כמה שהוא צריך כדי לחיות, לא להגביל את עצמו, אלא בצורה נורמאלית. אם הראש שלו נמצא במקום נכון, הוא לא יגזים, ולא יעשה שום שטויות גם במזון, גם בצורת המזון וגם בכל דבר אחר. העיקר זה במה הוא עסוק, במה שהמוח שלו עסוק.

תנסי כך לטפל בנשים, שיתעסקו במה שצריך במקום בסמרטוטים, במקום במזון, בגזרה ובכל מיני דברים, ותראי מה יהיה. אלא עוסקים לא במה שצריך, אלא בדברים ממש משניים שאין בהם שום תועלת.

דודי: היום אחד באפריל. אחד באפריל הוא תאריך המוכר בארצות רבות כ"יום הכזבים הבינלאומי", או "יום השוטים", שזה יום כזה שאנשים נוהגים לשקר זה לזה, למתוח את האחרים, לדבר שטויות, להפיץ שמועות.

השאלה, האם בעולם שמלא בפייק ניוז, בספינים, תכסיסים, שקרים, שמסביב כל האנשים הם ערמומיים, תככנים, האם אפשר לחיות בלי שקר, יש כזאת מציאות?

לא, בלי שקר אנחנו לא מסוגלים, חס ושלום. בלי שקר צריכים לסגור הכול, לא תקשורת, לא טלוויזיה ולא שום דבר. בלי שקר אף אחד מאתנו לא יפתח את הפה, אנחנו לא נוכל לדבר אלא רק עם הילדים, כי שם השקר מועיל, הוא מתוך אהבה. אבל בינינו, בין המשפחות, בין המדינות, בין כל אדם ואדם, אלה רק שקרים. לכן היום הזה, זה לא יום אחד בשנה, כל השנה אנחנו כך, ללא הפסקות.

דודי: מה מניע אותנו לשקר?

היצר הרע שלנו. אנחנו רוצים להשמיע לשני מה שטוב לנו ולא מה שאמת.

דודי: מהי אמת באמת? יש אמת בעולם שלנו?

השקר הוא האמת בעולם שלנו.

דודי: זה כלפי השקר. יש מושג כזה "אמת"?

אין אמת אף פעם. לא יכולה להיות. גם אני לא יכול לחשוב בתוכי בצורה אמיתית כי אני כבר מבפנים משקר לעצמי. רק בתנאי שאני הולך ומנקה את עצמי מהגישה השקרית שלי לעצמי ולאחרים, במידה הזאת אני יכול להעלות את עצמי לרמת האמת.

דודי: מה הם שקר ואמת על פי הקבלה?

אנחנו צריכים תמיד לרדוף את האמת.

דודי: אבל מהי האמת?

אמת זה השם של הבורא שהוא נקרא "אמת", א' מ' ת', שזו כל הבריאה בין שלושת האותיות הללו. מלכות זו ת', מ' זו בינה, וא' זה כתר, אלופו של עולם. וכך אנחנו צריכים לקשור את עצמנו לזה.

דודי: האם יש שקר שמועיל? יש כזה מושג שקר מועיל?

רק לילדים, שאם אנחנו לא יכולים להסביר להם לפי הרעיון הבריא, הנכון, אז יכולים לשקר כדי להציל אותם מפגיעה.

נורמה: על פי התורה, לפי עשרת הדיברות, בדיבר התשיעי כתוב "לא תענה ברעך עד שקר".¹ מה הפירוש של המשפט הזה?

שצריכים לדבר אמת.

נורמה: מה המשמעות על פי הקבלה?

אני לא יכול להגיד. אם אתם רוצים, אנחנו יכולים לעשות שיעור על עשרת הדברות. אבל צריכה להיות הכנה חדשה.

נורמה: איך אפשר להבדיל בין אמת ושקר?

זה דבר מאוד מאוד עדין, ויכול להיות שקר שהוא אמת, ואמת שהיא שקר, ואמת לאמיתה, כמו שאומרים, או שקר שהוא היסוד של כל השקרים. יש בזה הרבה דברים. אבל בסך הכול, אמת זה הבורא, וכל הבריאה שהוא ייצב בצורה אמיתית. ושקר זה כל הלבושים על הבריאה הזאת כדי להביא אותנו לצורה אמיתית של הבריאה, שזה אמת.

ואז יוצא, איפה שאנחנו נמצאים זה הכול שקר, אבל אם אנחנו מתייחסים לשקר הזה שמגיע מצד הבורא כדי לכוון ולהוביל אותנו לצורה הנכונה, אז אנחנו מתייחסים גם לשקר הזה כמו חלק מן האמת. אני מוכן להיות בשקר רק בתנאי שהוא מכוון אותי לאמת, כי אז בצורה כזאת אני יכול להבין את השקר הזה, להרגיש, להיות קשור אליו, והוא בהתאם לזה משנה אותי ומוביל אותי לאמת.

נורמה: איך קורה המעבר הזה משקר לאמת?

ההבדל הוא רק בנוכחות הבורא בזה. אין אחרת. אני יכול להיות בשקר הכי גדול, ואם אני רואה בו שהוא מופיע מאין עוד מלבדו, אז אותו המצב הופך להיות בשביל כבר אמת, רוחניות, צעד קדימה. הכול תלוי רק אם אני קושר את זה לאין עוד מלבדו.

נורמה: מה הם הכלים שיש לנו שעוזרים לראות את המציאות בצורה ברורה, אמיתית, לא שקרית? האם יש לנו בכלל דרך לקבל כלים כאלה?

יש לנו אפשרויות, רק הכול תלוי עד כמה שאנחנו נקיים כל מיני תנאים שהמקובלים מספרים לנו כדי לקרב את הכוח העליון אלינו, כדי לקרב את עצמנו לכוח העליון, שזה לא אותו דבר, וכדי להבין ולהרגיש את הכוח העליון הזה שפועל בינינו.

דודי: מה הקשר בין בורא ואמת?

הבורא בעצמו זה כוח עליון, ואמת זו התוכנה שלו.

דודי: ואיפה השקר בתוכנה הכוללת הזאת?

היא לא יכולה לפעול אם לא תהיה לה שם גם צורה הפוכה שנקראת "שקר".

דודי: איך מתבטא שקר בבורא, בתכונה הזאת של השפעה?

זו צורה הפוכה ממנו, כדי שאנחנו נבין אותו, כי הנבראים הם צריכים להיות קיימים משתי הצורות, משקר ואמת. וגם, אך ורק בהבדל בין שקר לאמת ואחוריים ופנים אנחנו יכולים לדבר, אנחנו יכולים לתפוס, להתכלל מהצורה הזאת שנקראת "בורא". בוא וראה, מאיפה אני בא? אני בא משקר, מהצורה ההפוכה ממנו, אליו, לפנים שלו, לאמת.

דודי: מה זה "אמת תקנה ואל תמכור"? איך קונים אמת, איך נזהרים מלמכור?

על ידי יגיעה, שאני מוכן להשקיע את עצמי ולא חשוב לי באיזו צורה אני בעצמי אהיה, העיקר בשבילי לגלות את האמת, זאת אומרת, את הצורה האמיתית של הבורא. ואז בצורה כזאת אני משיג את האמת. זה מה שאנחנו לומדים, כל חכמת הקבלה היא כך, מה אני צריך להשקיע כדי לגלות את הבורא.

נורמה: האם אנחנו מגיעים לזה בצורה אישית או אפשר להגיע לאמת רק בצורה קבוצתית או כללית?

גם וגם.

נורמה: מה ההבדל?

שכל אחד משקיע בעשירייה, נגיד, כמה שהוא מסוגל, ואיך שזה מתגלה זה כבר שייך לכוח העליון.

שלי: האם המקובל מגלה את האמת?

באיזושהי מידה לפי כמה שהוא מקובל הוא מגלה את האמת. כל הגילוי זה גילוי האמת. זאת אומרת, כל אותם הכוחות מ"אלף" דרך "מם" ל"תו", אנחנו מגלים בכלים שלנו עד כמה הם מוכנים להיות בהתאם לכלים האלו.

שלי: השקר הוא כביכול נראה מאוד צבעוני, כי אתה יכול בכל אופן וצורה לייצר שקר, האמת היא גם מעניינת או שהיא חדגונית?

דווקא נראה לי ההיפך, שאם לא תהיה לנו אמת אז השקר הוא ייראה אפור לגמרי.

שלי: למה? האמת יותר מעניינת ממנו?

האמת זה מקור החיים, ולכן בה אנחנו מגלים ומרגישים את הכול.

שלי: האם האמת גם משתנה כל הזמן, היא משנה צורה, היא מעמיקה?

כלפינו. גם השקר וגם האמת הם מתגלים רק כלפינו. אנחנו לא יכולים לדבר עליהם כמו שהם לעצמם.

שלי: זאת אומרת, גם ברוחניות האמת ששני אנשים מגלים היא שונה, הם תופסים אמת אחרת לגמרי?

אנחנו לא יכולים להשוות זה עם זה. אלא בגמר התיקון, בתוך המערכת הכללית, כשלכל אחד תהיה לרשותו, לשירותו, כל המערכת אז נוכל לראות את הדברים בצורה שלמה.

אני רואה עליכם היום שאתם לאט לאט יוצאים ממכת מצרים, יש משהו, הראש נעשה קצת יותר חופשי, פחות סגור. כי הייתה לכם איזו עצירה. זה טוב, יפה.

דודי: כן, האמת זה נכון.

משהו עבר.

דודי: איך אתה מתרשם מהחג?

אני מתרשם מהחג טוב מאוד, אנחנו עשינו באמת צעד גדול קדימה, אנחנו ביררנו כמה דברים, לא את כולם, אבל ביררנו כמה דברים נכונים, טובים בדרך, ואנחנו נמשיך בצורה כזאת. יש לנו עכשיו עוד זמן לברר אותם, זה אחרי פסח דרך ל"ג בעומר לשבועות, ועוד אחר כך. זאת אומרת, אנחנו נתעמק יותר ויותר עד שנקבל את כל הצורה הזאת, שמגיעים מאי שם שנקרא בבל למצרים ואחר כך עד ארץ ישראל, בצורה השלמה. זה יתגלה. אנחנו נאסוף בדרך את כל השברים שלנו, את כל הידיעות, את כל מה שאנחנו צריכים, ויתגלה בנו ממש המבט הנכון לכל הבריאה. ולא רק יתגלה, אלא יתגלה בנו. זה הכול לפנינו. צריכים להיות בטוחים בזה, אני בטוח שאנחנו נוכל את זה לבצע.

נורמה: במה זה שונה לעומת החגים הקודמים שעברנו?

אני מרגיש שזה שאני מצליח באיזושהי צורה מוגבלת אבל בכל זאת בצורה חדשה, להעביר את החומר והוא איכשהו נקלט בתלמידים שלי, כך אני באמת מגלה את הנכונות שלנו להתקדמות.

זה בעיקר בזכות הכלי העולמי. עד כמה שאנחנו מתרחבים כי זה קריאת הזמן. ואנחנו, כמה שאנחנו פועלים לקראת פרסום, וכמה שיותר רחב של שיטת התיקון הכללי, כי התורה כתובה לכולם, וכמה שאנחנו מפרסמים אותה בצורה כזאת בזמננו במיוחד, בדור האחרון, אנחנו בזה נותנים לבורא הזדמנות להרחיב את הגבולות שלנו ולתת לנו יותר נכון לקדם אותנו.

נורמה: העולם עכשיו יותר מוכן לקבל או לקלוט את המסר שלנו?

אנחנו לא כל כך צריכים להתחשב בזה. כך הייתי אומר בצורה הפוכה, אלא מפני שכל ההתקדמות של העולם תלויה בהפצת חכמת הקבלה מצידנו, אנחנו צריכים להפיץ את זה ולא לחכות עד שהוא יהיה מוכן לפי קביעת המצב שלנו או לא, אלא פשוט לפרסם. יותר ויותר לחפש באיזו צורה.

דודי: מורגש דווקא שכאילו הבורא עוצר אותנו מלצאת באיזו הפצה רחבה ולהיות מוכרים ולהגיע לכל פינה, אלא הכול לאט לאט, כאילו הכול חלש באנושות.

אני לא מבין מה שאתה אמרת.

דודי: אני אומר שההפצה שלנו מורגשת כאילו שעדיין לא פורצת, היא לא המונית, היא לא מגיעה לכל בית ולא נשמעת ולא מהדהדת וכולם מכירים ויודעים ושומעים ונוהרים, אלא זה "כזה בסדר כזה", כמו משרד קטן שמדבר וכותב פה ושם אבל לא בקול רעש גדול.

כן. אני לא חושב שזה רע. בכל זאת, שתהיה לנו צורת ההתקדמות שתהיה, אנחנו צריכים להשתדל ללכת קדימה לא בצעדים גסים אבל בכל זאת בעקביות.

שלי: אם אנחנו חוזרים לנחשון, להתחלה, מה היא קפיצת נחשון שאנחנו צריכים לעשות בהפצה?

שאנחנו לא מפחדים משום דבר אלא הולכים, העיקר להגיע ללמעלה מהדעת.

שלי: המפיצים צריכים להגיע למעלה מהדעת?

מפיצים וודאי שצריכים, הם צריכים להיות לפני כולם, הם כמו נחשון. במה אנחנו מפיצים? בכח נחשון שבנו, שאנחנו מוכנים ללכת קדימה ולמשוך אחרינו את כולם.

שלי: על מה מתבסס האומץ של נחשון?

מתוך זה שאין ברירה, הגיעו מים עד נפש.

שלי: הוא מוכן כאילו לקפוץ לים הסוער ולמות.

כן. כן.

שלי: אז איך אנחנו נהיה יותר נחשונים?

תקפצי. מה את צוחקת? כן, ככה זה.

שלי: הרבה פעמים כאילו עושים הפצה, ואתה מרגיש איזה בום מבפנים. במקום להרגיש איזה יופי, אנחנו עושים הפצה, את המרגיש כאילו סתירה, או בוקס שאתה מקבל ללב.

זו לא צורת נחשון. הולכים קדימה מה שלא יהיה. סופגים מכות מצד אחד, ומצד שני מתקדמים. אני מוכן לשלם במכות, שיתנו לי מכות, אבל בכל זאת על כל מכה ומכה אני רוצה להתקדם.

שלי: זאת אומרת, המכות זה לא סימן שאנחנו עושים משהו לא טוב אלא להיפך, כך הבורא משלם לנו, זה השכר.

זה בכלל לא מזיז לי. אני לא בודק את עצמי לפי מכות כן או לא. יכול להיות שהמכות זה התשלום עבור העבודה הנכונה שלי.

שלי: אז לנגד עינינו אנחנו רואים שאנחנו עושים הפצה כדי לשרת את הבורא ושום דבר מהצד שמגיע או מזה, לא מזיז אותנו.

את רואה את זה מהסיפור. היהודים צועקים למשה, "לאן הבאת אותנו, שאנחנו נתבע בים"? מה זה נקרא לצאת ממצרים, [אחרי] שהיה לנו שם כל טוב?

עכשיו למשל ערב, היינו יושבים, כל אחד בבית שלו היה אוכל, שותה, מברך את הבורא, מברך את פרעה, היה הכול יפה וטוב, אישה, ילדים. "תראה איפה אנחנו נמצאים, חול וים סוער לפנינו ואנחנו צריכים לקפוץ עכשיו לים? זאת הצורה שאליה הבאת אותנו"?

שלי: משה ידע שהים ייפתח כשהוא הביא אותנו או שהוא גם לא ידע.

משה לא ידע ונחשון לא ידע ואף אחד לא ידע. אלא פשוט הולכים כי זאת הצורה שנשארה מכל החיים שלנו, זאת הצורה, אמונה למעלה מהדעת, אני חייב ללכת בצורה כזאת.

חיים: אמרת שלא אכפת לי לחטוף מכות, העיקר שעל כל מאמץ אני מגדיל התקדמות. איך אתה מגדיר התקדמות?

הפצת חכמת הקבלה בכל האפשרויות, בכל האופנים. זה קודם כל. התקדמות של התלמידים שלי, שמיום ליום בכל זאת נמצאים [במצב] שסופגים יותר ויותר את החומר, ושאני בעצמי בזה דוחף את הכול ומתקדם. כל אחד במידה שלו, בדרגה שלו אבל בכל זאת, זו התקדמות.

חיים: בכל שלושת הפרמטרים האלה?

כן. ואני מבטיח לכם שהבורא די מרוצה מאיתנו ומכל אחד מכם גם כן.

חיים: אז אנחנו צריכים רק לעשות מאמץ, ואז לבדוק אם לפי שלושת הפרמטרים האלה האם התקדמנו במשהו או לא.

כן.

חיים: לא הבנתי, כן לבדוק או לא לבדוק.

לפי מה תבדוק אם אגיד לך שכן? ואם לא תבדוק איך תתקדם? אתה צריך לרצות לבדוק ולוותר על הבדיקה.

חיים: אבל אז איך אני אדע אם ההפצה שלי נכונה או לא?

את זה אתה לא תדע אף פעם, אלא כמה שאפשר יותר להשפיע וכל הזמן לראות את עצמו לא מרוצה מתוצאות.

דודי: אמרת שהבורא מרוצה מאיתנו, אנחנו יכולים לנצל את היום לאיזה יום כיף?

תצאו, תצאו, נעשה כיף. עוד מעט תיפתח הקומה [במרכז], החבר שלנו כבר נכנס אתמול ונקווה שהיום כבר זהו, נכנסים לכאן עובדים.

תיכנסו, יש מקום לכל אחד, אני שמח שאתם חוזרים. בסדר גמור, יופי. עד המכה הבאה. את זה בכל זאת אנחנו צריכים להגיד, ומי יודע, אבל היא כבר מתקרבת.

בהצלחה, כל טוב ותהיו בריאים והעיקר זה שנמשיך קדימה. אני חושב שהחג הזה והפנדמיה עשו איתנו סך הכול תוך שנה משהו יותר חזק, יותר טוב, יותר מגובש. נתקדם ויחד כולנו נגיע.

כל טוב לכם.

(סוף השיחה)

---

1. שמות כ', י"ג↩