ישיבת כתבים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל ליטמן 18.04.21 – אחרי עריכה

דודי: סוף סוף אפשר לנשום לרווחה אחרי שנה שבה המסכות השתלטו על המרחב הציבורי והפכו לסמל של מגפת המאה. החל מהיום בישראל לא נדרש יותר להסתובב עם מסיכות קורונה, לא נצטרך לכסות את הפנים בשטח פתוח, ומשרד הבריאות מעריך שתוך חודש נוכל להסיר את המסכות גם בחללים סגורים. לא רק זה, אלא גם אין יותר שיעורים בזום כי מערכת החינוך חוזרת לפעילות מלאה, ועושה רושם שמדינת ישראל יוצאת סוף סוף מהמגפה וחוזרת בשעה טובה לשגרה ולחיים נורמליים. איך אתה מסתכל על התמונה הזאת, על מדינה בלי מסכה?

קודם כל ודאי שהייתי שמח אם בזה אנחנו נגמור עם כל המכות שלנו, אבל אני מבין שזה לא יכול להיות. כי בעצם כל התהליך הזה לא השיג את מטרתו, בשביל מה הייתה קורונה ובשביל מה זה עובר ומה קורה. אנחנו לא קיבלנו שום שינוי נכון לטובה, ולכן אני בטוח שאם לא קורונה אז משהו יותר גרוע ממנה בכל זאת יבוא אלינו ובקרוב. אני לא מפחיד ולא רוצה לדבר על זה כך לכולם, אבל אנשים צריכים בכל זאת להיות ערים לזה. חכם הוא זה שעיניו בראשו והוא רואה את העתיד, ואם הוא יכול לקרב את העתיד, להרגיש אותו, להבין אותו ולהתמודד כנגדו, מה טוב, הוא מרוויח. לכן אני חושב שלפנינו הרבה מכות. איך להתגבר עליהן ומה לעשות? לחכמת הקבלה יש רק פתרון אחד, כל המכות האלה בסופו של דבר באות כדי שעל פני כל המצבים האלו אנחנו נתחבר, כי זה מה שבעצם כל התהליך שהטבע מעביר עלינו, הוא דורש מאתנו.

דודי: אם המכות מתקרבות אלינו כמו שאתה אומר, אז למה לא להזהיר את הציבור מפניהן?

מה אתה יכול לעשות?

דודי: אתה אומר "אני לא רוצה להגיד, לא רוצה להפחיד", למה לא להגיד? אם יש מכה שמתקרבת ואתה חכם שרואה את הנולד, למה לא להזהיר את כל הציבור מפני משהו גדול שמתקרב?

אני רואה מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה סדרת מכות שעוברות על כל האנושות ועל כולנו בגלגול אחר גלגול, עד שאנחנו כולנו נגיע למצב הסופי הנכון והטוב. ובדרך אנחנו יכולים גם להבין למה זה כך. אז יש אנשים כאלה בכל הדורות שהם השיגו את מהות המכות, את מטרת המכות, והם מספרים לנו, ויש כאלה שעוד לא. 99.99% לא מבינים ולא מרגישים את זה, וקשה להסביר להם שכל מה שאנחנו עוברים זה כדי שבכל רגע ורגע לדחוף אותנו להכרת הנחיצות בחיבור הטוב בינינו. אבל מפני שאנחנו לא מסוגלים, כי הרצון לקבל שלנו, הרצון ליהנות שלנו הוא כל כך גדול, ואנחנו לא מבינים מה בכלל רוצים מאתנו, אז לאט לאט במשך אלפי שנים אנחנו עוברים כאלה תרגילים. בסופו של דבר הם מצטברים ומתעוררים בנו, ולכן ישנם אנשים בכל דור ודור, ויותר ויותר בדורנו, שמבינים את סיבת המכות האלה ואת מטרת המכות, וכבר אנחנו בזמננו יכולים לדבר על זה בגלוי בכל כלי התקשורת, עד כמה שאפשר להגיע לכל אחד ואחד.

דודי: אילו מכות מתקרבות, אתה יכול לשתף אותנו?

איך המכות מתקרבות? הן רוצות להראות לנו שאנחנו מתפתחים בצורה לא נכונה. כי ההתפתחות הטכנולוגית לא תכסה אותנו, לא תשמור עלינו ממכות הטבע, ההיפך, זה רק מחליש אותנו מאוד. והתוצאה היפה מכל המכות האלו היא שאנחנו לומדים עד כמה אנחנו חלשים, עד כמה אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם עצמנו, עד כמה אנחנו רוצים לברוח מהצרות ומהבעיות, אבל בעצם הטבע שלנו, האגו שלנו, מכניס אותנו עוד יותר פנימה לתוך הסכסוכים בינינו.

דודי: אבל אילו מכות מתקרבות? הקורונה הלכה עכשיו, מה יבוא במקומה?

באיזו צורה חיצונה, מה זה חשוב? אתה מדבר כמו שאומרים על אנשים שאם זה הפסד כספי, זה לא הפסד, זו לא בעיה, אבל אם זה הפסד בחיים או מוות אז זה משהו, זו בעיה. אני לא יכול להגיד, אבל באמת ודאי שזה גם זה וגם זה. כמה האנושות הפסידה בשנה וחצי שאנחנו נמצאים תחת המכה הזאת אנחנו עוד לא יודעים, אנחנו עוד לא יכולים לעשות חשבון נכון, אנחנו עדיין לא חוזרים לאותן מערכות חיבור, עבודה, תעשייה, מסחר, כל מה שיש, כדי להעריך את הנזק. זה נזק כזה שלא היה אף פעם לאנושות. בסופו של דבר נראה לנו שאנחנו נמצאים באותו מצב, אבל כשאתה תלך לחבר את הדברים האלה ולהמשיך להתקיים כמו שהיה קודם נניח, אתה תראה שאתה כאילו ירדת 20, 30 שנה לפחות אחורה. אתה הפסדת בזה לא יודע כמה, אלה מיליארדי דולרים. זה משהו שלא ניתן בינתיים להעריך.

דודי: אני שומע ממך שהקורונה הזאת, השנה וחצי הזאת, מצד אחד עשתה לנו טוב וגם עשתה לנו רע, גם נזק וגם רווח. רווח והפסד.

לא. רק טוב.

דודי: איזה טוב היא עשתה לנו?

קודם כל אין רע, בכל הדברים האלה יש רק טוב. זה שזה מגיע אלינו, זה מנקה אותנו, מסדר אותנו, מנענע אותנו כך שאנחנו מבינים, מרגישים שאנחנו כבר לא שולטים בטבע, במצבים, שאנחנו לא בעלי הבתים, שיש לנו מה לעשות, מה לתקן. האנושות כולה סביב כדור הארץ אף פעם לא הייתה תחת מכת טבע המשותפת לכולם.

דודי: אמרת שאנחנו נחזור 20 שנה אחורה, אז מה טוב בזה?

מה רע? מה יש לך מהתקדמות יותר ויותר? לאן אנחנו מתקדמים? אנחנו לא מתקדמים לכיוון הטוב, לא בהתקרבות זה לזה, לא בהשפעה טובה זה לזה, לא לקראת שלום, שלמות, חיבור בעולם. אנחנו מתקדמים לחימוש, למה עוד? העשירים נעשים יותר ויותר עשירים מיום ליום, העניים נעשים יותר ויותר עניים מיום ליום. מה אתה רואה בכל ההתפתחות הזאת, ההתקדמות הזאת? אני לא רואה שום תוצאות. תן לי איזה נתון שאנחנו נראה שאנחנו מצליחים.

דודי: תוחלת חיים ארוכה יותר, איכות חיים טובה יותר, סביבה, התפתחות, תיירות, להגיע ממקום למקום, הרבה דברים השתנו מאיך שסבא ושסבתא שלי חיו. אתה לא רואה את זה כטוב, אתה לא מקבל את זה כטוב?

תלוי במה אתה מודד את השמחה, את האושר, אני לא יודע במה אתה מודד. אני לא חושב שאדם שהיה חי חיים פרימיטיביים של לפני 20, 30 או מאה אלף שנה, סבל יותר מהאדם המודרני, אני לא חושב שהוא היה יותר מאוכזב מהחיים, לא. כל דור ודור והיחס שלו לחיים. אבל אני לא רואה היום מישהו כל כך שמח ומרוצה מהחיים מזה שהם נעשים כאילו קלים יותר פיזית.

דודי: מה המדד של הדור הזה, איך אתה מודד את ההתפתחות, את הקדמה של הדור הזה, את הטוב?

אני בדור הזו לא רואה שום דבר טוב, אני אומר ברצינות. תגיד לי במה? אדם עובד יותר, הוא דואג יותר, מהבוקר עד הלילה הוא נמצא בחרדה ודאגות. הוא לא מרגיש שהוא נח, חופשי, בלי מתח פנימי, הוא לא מרגיש שהוא יכול כך להשתחרר, להיות בהרפיה. הוא לא זוכר שיש דבר כזה בכלל, שאני יכול לעזוב את הכול, אין את זה לאדם המודרני. במה אתה חושב שהוא יותר שמח ומאושר ממי שהיה לפני כמה וכמה שנים או אלפי שנים?

דודי: ובהרגשה שלך, פעם הם היו מאושרים?

אני חושב ש"מוסיף דעת מוסיף מכאוב". בסך הכול במה הוא מתגאה? שהוא יותר מבין, יודע, יש לו אפשרויות לקפוץ ממקום למקום על פני כדור הארץ, ומה? ללכת לקנות בכל החנויות כל מיני דברים שבא לו, שמישהו אחר יצר את זה בשבילו? אני לא רואה בצורה מהותית שום דבר שזמננו הוא במשהו יותר טוב מהזמנים האחרים. וזה שאדם חי 100 שנה במקום שהיה חי 50 שנה או 30 שנה, אני לא יודע, זה הכול פסיכולוגיה. אם תיקח אותי לאיזו ציוויליזציה אחרת שחיים שם נגיד 20,000 שנה אז לעומתם החיים שלנו הם כמו יום אחד.

דודי: בחזרה הזאת אחורה שמתרחשת עכשיו אנחנו נשיג גם את הרגשת השחרור שהייתה?

לא. הקורונה עושה לנו לימוד מאוד חשוב, שאנחנו לא שולטים בחיים שלנו, שכל האנושות עם כל מה שיש לה היא פתאום יכולה להיות מושבתת כולה, ווירוס אחד קטן יכול לסגור אותנו בבתים ואף אחד לא מוציא את האף שלו החוצה. ואנחנו עוד לא הגענו לתוצאות, חכה. ובעיקר אני צופה שיהיה גל גדול של אנטישמיות גדולה, כי ישראל מכל מדינות העולם יוצאת ברווח ובגאווה וזה דוקר את העין של כל אחד.

דודי: אתה מצביע על המוטציה האנטישמית שבדרך.

כן.

דודי: כדי לא להיות שאננים עכשיו ולחכות למכה הבאה, איך אנחנו צריכים להיערך כבר עכשיו?

רק על ידי הפצת האמת, מה קורה.

דודי: למה ישראל יוצאת ראשונה, מה המטרה של זה?

אנחנו לא הרווחנו את המצב הזה על ידי החיבור בינינו, על ידי זה שהתקרבנו לכוח העליון, אומנם בזה יש גם חלק משלנו, ממש, אבל על זה אני לא רוצה לדבר מדי.

מה שכן, אנחנו עשינו בזה קפיצה כדי להבין עכשיו על ידי הסבר, הפצה, על ידי עבודה פנימית שלנו, בעשיריות, עשינו לעצמנו איזה שטח פתוח לעבוד כמה שיותר מהר לחיבור, ולהסביר עד כמה החיבור עכשיו הוא הוא שמוציא אותנו מהמכה שיכולה דווקא עכשיו להגיע. אנחנו לא שילמנו על זה שיצאנו הכי טובים ממכת הווירוס, אנחנו לא כיסינו את הדברים האלה.

דודי: אמרת עכשיו שנוצר פה איזה שטח שעלינו עכשיו למלא אותו, לעבוד. במה אנחנו צריכים למלא אותו?

בהתחברות בינינו יותר. אם העם עכשיו ימצא בכל זאת כוחות, במקצת, להיות מחובר, זה יביא אלינו התקרבות של כוח עליון, ואז כל העולם ישתנה לטובה וגם ישתנה לטובה כלפינו. ואם לא, יהיה גל אנטישמי ומלחמות ובעיות.

דודי: הטבע כאילו נותן לנו קרדיט? למה אנחנו צריכים לשלם על זה, זה לא מגיע לנו מצד הטבע?

על סמך מה מגיע, במה הרווחת, במה עבדת, איפה נתת יגיעה?

דודי: למה זה עובד הפוך, למה אני עכשיו צריך לתת יגיעה אחרי שקיבלתי?

זה תמיד ככה. אפילו אם אתה תראה את התנ"ך, אתה תראה שעל אותם שחוזרים מהמלחמה עם ניצחון כתוב בדרך כלל, "אל תתגאו בזה שאתם עשיתם".

דודי: זה בדיוק כמו אחרי מלחמת ששת הימים, אנחנו רואים שבהיסטוריה של ישראל יש מעגל כזה של הצלחה וניצחון ואחר כך יש שאננות, גאווה, ואז באה איזו מכה חזקה. זה המצב שלנו כרגע?

כן.

דודי: זאת אומרת זו תבנית כזאת ישראלית, שנותנים לנו, אנחנו עפים על עצמנו, ואז חוטפים בומבה.

כן.

שלי: בזמן הקורונה דיברת הרבה על זה שבעצם החיסון זה היחסים בינינו, זה שינוי היחסים בינינו, שזה מה שהקורונה באה להראות לנו, תחשבו טוב על הזולת, תדאגו לזולת, ואז בעצם תיפטרו מהמגפה, המגיפה תיעלם. איך זה שאנחנו, ישראל, שזה התפקיד שלנו לעשות את זה, יוצאים ראשונים מהמגפה? והאם בכלל התחלנו לעבוד על הדבר הזה?

לא, לא התחלנו לעבוד על הדבר הזה. אבל לפחות כשאנחנו מרגישים כלולים באיזו צרה משותפת, גם זה איזשהו מן תיקון.

שלי: ובכל זאת זה מפליא שהעולם כולו עוד ממש נמצא בעמקי הקורונה, וישראל שיש להם תפקיד, מצד אחד לא ממלאים את התפקיד ומצד שני יוצאים ראשונים. איך מתיישבים שני הדברים האלה?

אנחנו תמיד מקבלים את המקדמה מה שנקרא. כמו שקרה עם ששת הימים, עם קום המדינה, עם כל הדברים האלה, האם אנחנו הרווחנו את הדברים האלה? מה פתאום. זה הכול לקראת התיקון שלנו שצריכים לעשות בסופו של דבר בזמננו, חיבור כדוגמה לכולם.

שלי: זה כמו שיש לך ילד שהוא מפזר כספים בלי אחריות ובלי חשבון, אתה כל פעם נותן לו, שם לו עוד צ'ק ועוד צ'ק. מה יביא את השכל לעם ש"חבר'ה, זה לא שאנחנו יצאנו כי אנחנו הכי טובים, זה רק מקדמה".

אם את שואלת אותי, אני בעצמי לא יודע איך לכסות את החוב שלנו כלפי הבורא. אני יודע איך לכסות, אבל איך לבצע את החשבון הזה אני לא יודע. עם העם הזה, אין לי מושג. לפזר עוד כמה מאמרים, עוד כל מיני דברים כאלה, אנחנו רואים כמה זה עובד בצורה מאוד מאוד חלשה.

מה עושים? אפילו כשדיברתי עם רב"ש, הוא אמר, האם יש לך תרופה שאתה יכול לחלק לכולם שירצו לחיבור, לעל מנת להשפיע, למשהו, לתיקון? דיברנו אז שאם הייתה כזאת תרופה לזרוק אותה לים כינרת ואז זה יתפזר בכל ישראל, כאילו. זה משהו שזה יגיע לכולם, בצורה טבעית. כמו הקורונה, מגיעה לכולם.

איפה אותם העטלפים האלו, שאפשר להכניס בתוכם את החיידק הזה של אהבת הזולת, וגמרנו. ואז זה מתפזר סביב כדור הארץ, וכולנו מתחילים לחייך, להיות טובים זה לזה, להתקרב ולהבין זה את זה, "איש את רעהו יעזורו", וכולנו מרגישים את הלב של הזולת. איך אפשר לעשות זאת? הבורא לא ייתן לזה לקרות כל כך בקלות, אבל צריכים לעבוד. לכן אני לא מתייאש לרגע.

שלי: אבל הבורא פועל בחכמה אני מניחה, הוא יותר חכם ממני. אז מה מסתתר בזה שהוא כאילו מתנהג ביד נדיבה שבסוף היא נותנת לנו את הסטירה, מה מסתתר מאחורי היחס הזה?

כל רגע ורגע יש גלגולי נשמות. ומגלגולי הנשמות האלו, הם כולם עוברים סבל ותיקונים ולכן כך זה מתרחש. חוץ מזה, למרות שאנחנו כאלה קטנים ולא מרגישים, מי אנחנו, מה אנחנו, אבל בכל זאת מיום ליום ישנה התפתחות. ואפילו שאנחנו לא מודעים אולי להתפתחות הזאת מצד אחד, מצד שני אנחנו עושים מה שאפשר, והיתר שהבורא יסדר, מה אפשר לעשות. ולכן מייצרים מה שאפשר ומצפים לתוצאות הרבה יותר גבוהות, גדולות ממה שאנחנו מסוגלים לעשות. זה נקרא "ה' יגמור בעדי". לכן מה שיש, יש, ולהמשיך להמשיך.

שלי: אנחנו כאנשים שמפיצים או שלומדים קבלה, צריכים שתהיה לנו ציפייה יותר גדולה, דרישה יותר גדולה, כאילו אנחנו עושים פעולה ואנחנו רוצים שהבורא ייתן עליה איזשהו שכר מאוד גדול, לדרוש את זה?

אנחנו מצפים רק לדבר אחד, ששיטת התיקון שקבלנו מבעל הסולם ורב"ש היא תתפרסם כמה שיותר על פני כל כדור הארץ. אין דבר יותר גדול מזה. ולכן לבצע את שיעורי הבוקר שלנו ועוד כל מיני חיבורים, זה מה שאנחנו צריכים. ומה שיקרה אחר כך זה לא בידינו, אלא רק להרחיב.

שלי: במה עלינו לשלם את החוב, מה השווי, איך משלמים על זה?

זה החוב מהריחוק שלנו אחד מהשני, שכל האנושות שבורה ומרוחקת והאגו שובר בינינו כל מיני קשרים שאנחנו משתדלים פה ושם לבנות. ואנחנו רואים מה קורה, האנושות משתדלת על ידי מסחר, תעשייה, כל מיני דברים לבנות קשרים, ובסופו של דבר בא האגו של האדם והורס את הקשרים האלו, עד שמגיעים ממש למלחמות, לבעיות.

שלי: אבל איפה נמצא התשלום, בהרגשת הצער, בניסיון להתחבר?

בכל הצרות האלה. זה שהרצון לקבל סובל, זה התשלום שלו. שהוא כבר מבין ומרגיש שהוא לא יכול להתקיים בצורה שהיה רוצה להתקיים.

שלי: אבל צער זה כאילו הרגשת גרעון, זה כמו עני שלא יכול לשלם את החוב שלו, אז הוא יושב וסובל. איך להיות העשיר הזה, שיכול לשלם את החוב שלו, יש לי חוב, בבקשה, קח.

לא יכולים, לא הם ולא אחרים. את לא יכולה לשלם בכסף על כל הצרות האלה.

שלי: הכסף הוא רק כדימוי. אני אומרת, במקום להיום כמו איזה מישהו שסוחטים ממנו את החוב, סוחטים אותו רגשית, שהוא יסבול, שהוא יעבור שואות ופוגרומים, איך אנחנו יכולים להיות משלמי חוב מתוך יתרון שיש לנו, להשיג את הכוח הזה של התשלום?

אנחנו צריכים להתחבר יותר ויותר ולהפיץ את הדוגמה הזאת יותר ויותר בכל האנושות. קודם כל, בעם ישראל ואחר כך באנושות.

דודי: אני רוצה לחזור רגע לעניין של המסכה. בתחילת המגפה דיברנו שהמסכה היא סמל של התחשבות בזולת, שהיא לא רק מונעת מאיתנו לחטוף וירוסים אלא היא גם נועדה לכך שלא נעביר וירוסים לזולת.

אני לא חושב שמישהו חשב כך אלא כך דיברו.

דודי: כן, כך דיברו וכך גם אנחנו הפצנו במידה מסוימת. במה אנחנו צריכים להמשיך עכשיו, מה היחס שאנחנו צריכים להתמיד בו בימים בלי מסכה? מה צריכים לכסות?

בימים שאנחנו מורידים מסכה, זה כאילו שאין בינינו שום גבול ואנחנו יכולים להיות יותר קרובים זה לזה, לפחות כשאנחנו מורידים מסכה אנחנו יכולים לחייך זה אל זה ולא לראות פנים עוינות. בואו נשמח מזה שאנחנו מורידים מסכות ומחייכים ויכולים באמת להשתמש נכון במה שניתן.

אני לא חושב שזה יקרה, אני חושב שאנחנו נחזור מהר מאוד לאותם המצבים כמו שהיו, והמצב ההוא לא יביא לנו שום דבר טוב. אני חושב, וגם ראיתי פה ושם שכבר כתוב, שכל הקורונה הזו עוד מעט תחזור אלינו, בעוד חצי שנה נגיד. ועם מכה חדשה, שהווירוס יהיה כבר יותר מורכב ומשובח, אם אפשר כך להגיד, וכן הלאה.

האנושות כבר הגיעה מדרגות דומם, צומח, חי, מדבר, לדרגות כאלה שרק האדם ניזוק. ובצורה כזאת שאנחנו נגיע עוד מעט למצב שפתאום אתה תראה שמעשרה מיליארד אנשים, נשארו תשעה, שמונה מיליארד וכן הלאה. וכל היתר הם לא ניזוקים, לא דומם, לא צומח ולא חי, כלום, רק האדם, כי הגיע זמן שרק הוא יכול לעשות את התיקון, ולכן רק הוא הסובל.

דודי: זה מעניין מאוד, זה יפה.

כן. אני גם מאוד חושש שהאנושות תתחיל לראות עד כמה היא לא מכוסה, לא מוגנת נגד מזיקים, כמו ארבה, כאלו שיכולים להזיק לנו מאוד בהשגת המזון.

דודי: שאלה אחרונה בנושא הזה, בדיוק מציעה לי כאן אשת שיווק שעובדת איתנו, אולי לצאת בקמפיין של מסר שמורידים את המסכה ומחייכים אחד לשני.

בבקשה, אני לא אומר לכם, תעשו. אני לא יודע מה ייתן הקמפיין הזה, זה לא כל כך לפי הגישה שלנו, אבל יכול להיות שכן. זה לא מתאים למקובלים כך להגיד. זה אולי חסידות אבל לא קבלה.

נורמה: מה כן צריך להיות המסר אם כך?

אני חושב שיש מסר לעם ישראל ויש מסר לעולם. לעם ישראל אנחנו צריכים בכל זאת להסביר, שהמצב שבו אנחנו נמצאים זה מצב שיכול להתהפך בצורה מאוד מאוד לא נעימה לעם ישראל.

כי כמו שתמיד אומות העולם מדברים עלינו שאנחנו מרוויחים על חשבונם, גם עכשיו אנחנו כאילו מרוויחים על חשבונם. הם ניזוקים, יש מיליונים שמתים בהודו, בברזיל, בכל מיני מקומות. הם מפסידים מיליארדי דולרים וכולי, הם נמצאים בכל מיני מצבים נוראיים, רעב, דברים נוראיים קורים בעולם, ואנחנו כאילו מצליחים ופורחים. עוד אפשר אולי לכתוב עלינו שאנחנו עושים ביזנס על כל הקורונה הזו. אז ודאי אם כך, שכל הקורונה, כנראה שזו המצאה של יהודים, וכאן אפשר לחבר הרבה דברים.

לכן אני חושב שאם יש מקום לקמפיין, אז לזה שאנחנו חייבים בכמה שאפשר לפרסם שרק החיבור, התקרבות, שהורדת המסכה שיש בעם ישראל, זו הזדמנות לחייך זה לזה, להתקרב זה לזה. לפחות החיוך זו התרופה הראשונה נגד התפתחות הקורונה. אבל אם אנחנו מורידים מסכות רק כדי לעשות איזה פרצוף אחר לשני חוץ מחיוך, זה לרעתנו.

נורמה: יש לנו נושא קשור. מה עלינו לשמור או להמשיך לשמור אחרי המגפה, נגיד במצב של ישראל שכאילו יצאנו או יוצאים מהמגיפה. ברשת אן בי סי בארה"ב הכינו רשימה של הדברים החשובים שכדאי לנו לקחת לשגרה שלנו מהתקופה של הסגר כדי להפוך את החיים שלנו לבריאים ומשמעותיים יותר. יש לנו את ההמלצות שלהם והיינו רוצים לשמוע ממך תגובה על כל אייטם.

אני רואה רק דבר אחד שיכול לעזור לאנושות וזה חיבור, ואני לא חושב שמישהו יכול להגיד נגד זה משהו. אני לא חושב שקשה לפרסם את זה. אי אפשר להגיע לזה, לא יכולים להתקרב לזה, אבל בשכל הבריא אין ברירה לכל אומות העולם, לכל המדינות, לכל הארגונים, אלא להבין שבכל זאת התקרבות הדדית באיזו צורה, להפשיר את המקום, לחמם קצת, לא בצורה רעה, בצורה טובה, לחמם קצת את הקשרים בין כולם, זה חובה לאנושות במצב הנוכחי. ואז אנחנו נראה עד כמה לפחות הרווחנו במשהו מהפנדמיה, את זה אני חושב שאנחנו צריכים לפרסם. אין לי יותר מה להגיד, אתם רואים שאני בעצמי לא כותב בכל מיני מקומות.

נורמה: הם יצאו בקמפיין לגבי הדברים שאנחנו צריכים לשמור אחרי המגפה, דברים שצריכים לקחת בחשבון שאולי קודם לא לקחנו בחשבון, מה למדנו, איזה שינויים עברנו וכולי. קודם כל להמשיך לשים מסכות אישיות כשאנחנו חולים. מה יש לך להגיד על זה?

בטח שמי שמרגיש שהוא חולה, אז הוא צריך לשים מסכה כדי לא להעביר את הווירוסים מעצמו הלאה, זה ברור. אבל זה כבר לגמרי משהו אחר, זה הפוך ממה שהיה קודם. קודם הוא שם מסכה כדי לא לקבל וירוסים מבחוץ, עכשיו הוא שם מסכה כדי לא להעביר ממנו החוצה. זה דבר קשה מאוד.

נורמה: זאת רשימה מרשת אן בי סי, אז כנראה שיש איזו מחשבה מסביב לעניין.

יכול להיות, אז תכתבי על זה שצריכה להיות כאן מחשבה, כוונה, שאדם לא שומר על עצמו כמו שהוא שומר על אחרים. שאם אני חולה, אני לא רוצה להעביר את המחלה הזאת לזולת.

נורמה: הנושא השני, להמשיך לכבד גבולות אישיים ולא לאלץ אנשים לחבק אותנו. לשמור על מרחק, לכבד את הגבולות האישיים, כמו שהיה במגפה, להמשיך עם אותה נטייה.

זה בטוח יותר טוב. אבל במקום זה צריכים בכל זאת לחמם את הלב כך שאחרים ירגישו שאני ממש מחבק אותם בליבי.

נורמה: דבר שלישי, להמשיך ללכת ברגל באמצע היום. הרגל בריא, ללכת באמצע היום ללא כיוון בהכרח, כמו שהיה בסגר, להמשיך עם אותו הרגל.

זה כן, לא מזיק. ברור. אני לא יודע עד כמה זה טיפול בקורונה ובכלל במשהו, אבל זה בסדר, זה לא מזיק.

נורמה: להמשיך לקיים מסיבות וירטואליות כדי לחגוג עם היקרים שלנו ברחבי העולם.

נכון. זה הכול ברור, מה יש כאן לדבר.

נורמה: להמשיך לסעוד בחוץ בכל עונות השנה, לשנות את התרבות שלנו. אנחנו דיברנו על מסעדות, שכולם היו בפנים והכול סגור בגלל הסגר. אז עכשיו לקחת דווקא את התרבות הזאת שהכול יהיה יותר פתוח בחברה.

כן.

נורמה: ודבר אחרון, לשמור על המודעות לתמותה שלנו. זה מה שעוזר לנו להיאחז במה שמשמעותי.

אני לא חושב שאנשים כל כך שמים לב לזה, כמה מתים, כמה לא מתים, זה עובר מאוד מאוד בקלות ליד עיני אדם והוא לא מתייחס לזה. אני שומע על מספר אנשים, בסדר, זה יותר, זה פחות לעומת זה.

נורמה: אז מה סך הכול דעתך על הרשימה הזאת ומה עוד היית מוסיף לרשימה?

הייתי מוסיף, ששום דבר לא יעזור לנו אם אנחנו לא מתקרבים בלבבות זה אל זה. שום דבר לא יעזור.

נורמה: ומה יעזור לנו להתקרב בלבבות?

לדבר על זה. כמה שמדברים, אחרי המילים האלה בכל זאת עוד ועוד ועוד יימשכו הלבבות.

נורמה: מה אתה חושב שכדאי לנו להמשיך לשמור אחרי המגפה?

לחשוב טוב אחד על השני. לקבוע כמה פעמים במשך היום, שאנחנו חוזרים למחשבה טובה על כל ישראל, על כל העולם, זה יכול לעזור.

נורמה: איך אנחנו השתנינו כבני אדם בגלל המגפה?

נכון להיום אני לא יודע. כשאנחנו חוזרים עכשיו לחיים הרגילים, נראה לי שאנחנו נעשים יותר גרועים ממה שהינו קודם. כי אנחנו עברנו איזו מכה, אנחנו רואים שאפשר לצאת ממנה וכלום לא קורה, אז אנחנו ממשיכים בסדר הרגיל שבינינו, ביחסים בינינו. אני לא חושב שאנחנו נחזור לאותן הטיסות לחו"ל, אבל למסעדות את רואה שבינתיים הכול חוגג. ונראה, במה שכן, במה שלא, מה שיהיה.

נורמה: אמרת שאנחנו הפכנו להיות יותר גרועים, אז במה?

הפכנו להיות יותר גרועים בזה שלא אכפת לנו. אפילו את זה עברנו, אפילו את זה עברנו, אז כל המכות האלו שאנחנו עוברים, אנחנו כאילו רגילים אליהן ולא מפחדים מהן ויכולים להמשיך כמו שהיה קודם. ולכן המכות הבאות יהיו יותר גרועות.

נורמה: איך השתנינו כחברה?

אני לא רואה במה שקורה עכשיו בחברה בישראל שיש שינויים גדולים. יש איזו מין הרגשת חיבור, אני לא יודע אם זה חיבור, או איך לקרוא לזה. זה כמו שהיה בזמני המלחמה, בכל זאת החברה בישראל היא אחרת מהחברה בכל מדינה אחרת בעולם, כי כאן יכולים להיות יותר מגובשים בזמנים מיוחדים.

אבל אין לי הרבה מה להגיד. האמת, עוד לא ברור מה קורה, אבל אני לא מצפה לשום דבר טוב.

נורמה: בכל מקרה, לא מורגש איזה שינוי? מה השינוי שנעשה בעולם למשל?

לא. אני לא חושב שבעולם יהיו שינויים מהותיים, וגם אצלנו. זה לא כמו שהיה צריך להיות. שינוי מהותי יכול להיות רק על ידי זה שאנחנו מבינים, שעל ידי חיבור יהיה שינוי, ואם אנחנו לא עושים לכיוון זה מאמץ, אז לא יהיה חיבור ולא יהיה שינוי.

נורמה: אז הקורונה קרתה סתם? ללא תוצאה, ללא שינוי ותוצאות.

לתוצאות יותר גרועות. אני בטוח שהמכה הבאה היא תהיה יותר מהותית.

דודי: נעבור לנושא אחרון בנוגע להלומי קרב. אנשים שסובלים מפוסט טראומה אחרי קרב.

טל: זה נושא שהוא עכשיו מאוד רלוונטי והוא בכותרות, כי בשבוע שעבר היה מקרה מאוד חמור, לוחם צה"ל שסבל מפוסט טראומה מאוד קשה אחרי שנלחם בצוק איתן, מתוך המחאה שלו על חוסר הטיפול שהוא קיבל מהמדינה, הוא הצית את עצמו במשרדים של משרד הביטחון. הוא עדיין מאושפז במצב קשה בבית החולים תל השומר, ואחרי זה הייתה עלייה מאוד גדולה של 300% בפניות לקו הסיוע לנפגעי פוסט טראומה. בעצם קיימים היום בישראל 4,000 נפגעים כאלה. בכל מלחמה 10 עד 15% הם נפגעי נפש. והרבה מהלוחמים האלה בעצם מתארים מציאות שהם צריכים להתמודד עם בירוקרטיה אינסופית, יחס משפיל שהם צריכים להתמודד איתו כדי לקבל תמיכה ממשרד הביטחון.

באופן כללי אנחנו מדינה סוציאלית והרבה אנשים שמתמודדים מול הרשויות מרגישים חוסר אמון, איזו חשדנות כלפיהם ולא מצליחים לקבל את הזכויות שלהם בצורה מכובדת.

וחוץ מכל זה, הלוחמים מרגישים שהם לא קיבלו תמיכה כלכלית. אנחנו גם רואים שהלוחם הזה לא קיבל טיפול נכון בכלל בפוסט טראומה שלו והוא סבל מזה מאוד.

אז בעצם השאלה היא מה חסר לנו כחברה בהתמודדות נכונה עם הלוחמים האלה, שסובלים מפגיעות נפש, מהלם קרב?

חסר לנו להרגיש את הזולת. מה יש לי להוסיף?

טל: מה ייתן לנו להרגיש את הזולת?

אני צריך להסביר לך את זה, שזה המקצוע שלך? אין לי מה להגיד. זו מחלה כללית של עם ישראל, שכולם גאוותנים וכל אחד עם לב אבן. ואומנם נמצאים בצרה כוללת, אבל אף אחד לא מרגיש את הצרה בשני אלא רק בעצמו בלבד. וזה מה שאנחנו רואים ביחס שלנו לאנשים שעברו טראומה בימי המלחמה נגיד.

עד כמה שהם מטופלים אני לא יודע, אולי מטופלים ושופכים על זה הרבה כסף אבל התועלת מהטיפול אני לא חושב שהיא ישנה כל כך. כי לא שמים לב, לא יודעים איך לטפל בזה, לא מתייחסים בלב פתוח לאנשים כאלה. צריכים קצת לרכך את הלב הישראלי, אפילו לאלו שעושים את הטיפול, מטפלים ומטפלות, זו בעיה גם כן.

טל: אז יש כאן בעצם שני דברים שאני שומעת. דבר ראשון, שאם היינו מרגישים באמת את הזולת, לא היו צריכים להעביר אותם בכל כך הרבה ועדות ובירוקרטיות עד שהם מקבלים איזשהו יחס.

כן, ודאי. אני זוכר בצבא בזמני אפילו, שהיו הולכים לקצין בריאות הנפש, איך שהיו מתייחסים לזה.

טל: להרגיש את הזולת זה לא משהו שמלמדים באוניברסיטה לתלמידי פסיכולוגיה, מה זה היכולת הזאת שאתה מתאר?

אני לא יכול להגיד לך, זו מערכת שלמה שצריכים ללמוד וללמד ואני לא יודע עד כמה שזה היום כבר מפותח או לא. אבל רואים לפי התוצאות, שכנראה מתייחסים לדברים האלה בצורה מאוד אדמיניסטרטיבית, יבשה, ולא נותנים סיפוק פנימי לאנשים.

טל: איזה טיפול היית מציע?

אני לא יודע, אני לא מבין בזה, צריכים לתת לב. כשאת שואלת איזה טיפול, כמה גרמים זה וכמה פעמים בשבוע זה. שיחת נפש פעם בשבוע, 10 גרם דברים כאלה או משהו אחר. כך לא עובדים, אלה צריכות להיות ממש מערכות נכונות.

טל: אני אשאל אולי כך, אותו לוחם עשו איתו ראיון לפני שקרה המקרה והוא בעצם תיאר את הקושי שלו להמשיך הלאה, הוא אמר שאין להלומי קרב על מי להישען, או על מה להישען, אין להם במה להתנחם.

זה לא חשוב מה שהוא אומר, כל אחד יגיד לך משהו אחר. ומה שהוא מרגיש בפנים עכשיו הוא מרגיש כך, בעוד רגע הוא ירגיש אחרת. זו בעיה נפשית, אז אין כאן מה לעשות. אלא להיכנס למצב שלו וכל הזמן להיות עימו עד שמוציאים אותו מזה. וזה לא יכול להיות על ידי זה שהוא מגיע פעם או פעמיים בחודש לאיזה שיחה עם קב"ן או משהו אחר.

טל: האם אתה חושב שצריכה להיות איזושהי התייחסות חברתית אחרת, משהו קבוצתי יותר או אפילו משפחתי יותר תומך?

לא משפחתי, אסור לזרוק את זה על המשפחה. ואם אין לו משפחה, או יש, או מה. זה חייב להיות טיפול של המדינה על ידי כל מיני אנשים המומחים בזה, שהם מסוגלים. ולא חשוב לי אם יש לו משפחה או לא, ומי מטפל בו יותר או לא, זה הכול לא רלוונטי. המדינה חייבת.

טל: אנחנו רואים שבתגובה למצבים כאלה קשים יש אנשים שיוצאים מזה יחסית טוב, אפילו מתחזקים, אחר כך נהיים יותר רגישים לזולת, הולכים לעזור לאחרים. אני מכירה אדם כזה באופן אישי, שהוא היום עוזר לאנשים במצוקה. ויש אנשים שלא, שחווים את זה בצורה מאוד קשה. איזו מין הכנה אדם צריך לקבל או איזה כלים צריכים להיות לאדם לפני שהוא יוצא למלחמה, או בכלל בהתמודדות עם החיים, כדי לא להיפגע? מה נותן חוסן נפשי לאדם?

צריכים לפתוח את הלב ואז הכול יסתדר. אין לי מה להגיד, מילים לא יעזרו כאן. זו בעיה בכל העולם, אבל במדינת ישראל זה יותר מכולם, כי כאן זו מציאות יומיומית.

טל: מה זה אומר לפתוח לב? אם אתה יכול להרחיב.

גם בבתי ספר, גם בכל מיני מקומות, בטלוויזיה, ברדיו, בכלי תקשורת וכן הלאה, אנחנו צריכים ללמד את האוכלוסייה להיות עם לב פתוח זה לזה.

טל: שזה מה שנותן חוסן נפשי?

נגיד שכן.

טל: אני אשאל בצורה קצת יותר רחבה. היום טראומה זה משהו שהוא מאוד מדובר, וזה לא חייב להיות דווקא ממלחמה. יש סקאלה שלימה של טראומות, ואנשים מדברים על כל מיני טראומות שיש להם, מהילדות, מגירושין, מכל מיני מצבים. אפילו אנשים שמחפשים רוחניות, הם מחפשים לרפא את הטראומות שלהם. רציתי לשאול אותך כמקובל, מה בעצם המטרה של המצבים האלה בחיים של האדם?

שירכך את הלב לאחרים, שיפתח לבו. שיבין שרק אחרי זה שהוא דואג לזולת הוא יכול לרפאות את עצמו.

טל: האם המצבים הקשים האלה, אפילו המזעזעים שאדם חווה, יש להם מטרה התפתחותית בחיים שלו?

ודאי שכן. שום דבר לא עובר בלי קשר לגמר התיקון. אנחנו קשורים לשם, ורק לשם בכל רגע ורגע מתקרבים, רק בדרך תורה או בדרך ייסורים.

טל: אז כדי שאדם יגיב נכון למצבים כאלה, מה הוא צריך לדעת? איזה כלים צריכים להיות לו?

כאב הזולת. כמה שאני מבין שאני חייב להרגיש את הכאב של הזולת ולא מרגיש אותו, אלא במקום זה אני מרגיש את הכאב של עצמי, זה נקרא שאני נמצא "בשבירה".

שלי: קודם אמרת שצריך בעצם להיכנס עם האדם למצב שבו הוא נמצא, גם אם זו טראומה קשה, להיות אתו שם ולהוציא אותו משם.

כן, כך כתוב. אני חושב שגם פסיכולוגים כך לומדים. אם את לא נכנסת למצב של האדם, האם את יכולה לעזור לו לצאת מזה?

שלי: איך אני יכולה להיכנס למצב של בן אדם אחר? מה יהיה לי בחיבור הזה בינינו שמאפשר לי את זה בכלל?

אנחנו לומדים את זה מחכמת הקבלה, שהעליון כדי לעזור לתחתון הוא חייב להקטין את עצמו, לעשות את עצמו דומה לתחתון. בזה הוא מוריד את עצמו לתחתון, מתחבק עימו, מתקשר עימו, כשניים שנעשים לאחד. אחרי שהוא מתחבק עם התחתון הוא מתחיל לפתח את התכונות שלו בחזרה, אבל לא בדיוק את התכונות שלו, אלא איך לצאת יחד מהמצב שנמצאים בתחתון, ואז הוא מושך אותו ומעלה אותו מעלה, ועל ידי זה מציל את התחתון. אנחנו רואים את זה בהרבה מקרים בחיים שלנו הביולוגיים, בלידה, בהתפתחות החיים.

שלי: העליון, או מי שבא לעזור עכשיו לזולת, הוא משחק שהוא אתו באותו מצב?

ודאי שמשחק. הרחם של אישה לא משחק כלפי העובר שהוא עושה לו כל מה שהוא צריך, וזה חלק שלא שייך לה, זה הכול בשבילו.

שלי: כאילו בשניים יש איזה אזור שבו משחקים.

משותף. אבל אם צריכים, הוא לא יהיה משותף, אז הוא יהיה לטובת העלייה של התחתון לעליון. כך אנחנו לומדים. זה נקרא ירידה מלמעלה למטה, אח"פ דעליון יורד לתחתון כדי להעלות את התחתון לעליון. זה עניין הריפוי, הטיפול.

שלי: הקשר הזה, החיבור הזה שאחד בא לעזור לזולת, זה כבר הריפוי, כאילו יכול לרפא כל דבר?

זה עדיין לא ריפוי. העליון חייב לרדת לתחתון. מה זה נקרא "ירידה"? הוא צריך לקבל אותה צורה כמו התחתון, הוא צריך להתחבר לפי השתוות הצורה עם התחתון, אבל מה שיש לו מהעליון עדיין נמצא עכשיו בהסתרה. ואז כשהוא מתחבר לתחתון, הוא מתחיל אחרי ההתחברות לפתוח את עצמו ולהעלות את עצמו יחד עם התחתון. ואז התחתון עולה עימו יחד עד שנעשה בדרגת העליון בצורה שהוא עובר עיבור, יניקה וכן הלאה.

שלי: אני מדמיינת את זה כאילו שהוא מחבק אותו שמה בבור ומתחיל להעלות אותו למעלה. אבל מה הוא נותן לו שמרפא אותו, שמוציא אותו אפילו ממצב שנראה אבוד?

העליון נותן לתחתון את עצמו, את הריפוי שלו, את האורות שלו, את הכלים שלו, את הכוחות שלו. הוא ממש לוקח את התחתון ומתחיל לחיות עימו יחד, כמו שעובר בתוך הרחם.

שלי: התחתון גם צריך לעשות פה איזו פעולה, לפתוח את עצמו לעליון?

בדיוק, התחתון צריך לפתוח את עצמו, להתבטל כלפי העליון.

שלי: זה מדהים. אתה אומר שבחיבור בין אנשים יכול להיות הכול. אתה אומר את זה שנים.

כמו שאנחנו רואים את זה בצורה הביולוגית, אנחנו צריכים להעביר את זה לצורה האנושית. זו כל החכמת הקבלה במימוש שלה האנושי.

שלי: אחרי שהעליון מוציא אותו מהמצב, ואפילו ריפא אותו, הוא צריך להמשיך לטפל בו באיזו צורה או שעכשיו התחתון עצמאי, והוא משתחרר מהעליון?

ודאי שהוא לא עצמאי. הוא צריך זמן מסוים להיות קשור לעליון, עד שיגיע לדרגתו.

(סוף השיחה)