תכנית 04.11.11 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
תכנית טלוויזיה עם רב
"עכשיו אני"
שינויים
בהנחיית: ארקדי דוכין
heb_o_rav_2011-11-04_program_ahshav-ani_shinuim
ארקדי: שלום לך, הרב ד"ר מיכאל לייטמן.
שלום ארקדי.
ארקדי: היום אני רוצה לדבר איתך על שינוי. הרבה פעמים אנחנו שומעים איזה סיפור על אדם שהרזה או השמין, על אדם שהשתנה.
האם אדם שעבר ילדות מסוימת, והיה בן להורים כאלה או אחרים יכול באמת להשתנות, בעיקר שינוי מבפנים?
האדם משתנה כל הזמן, מיום ליום במשך שנות החיים ובעיקר מדור לדור. אנחנו רואים שכל בני האדם משתנים, כל דור לא דומה לקודמו, בזה אנחנו שונים מהחיות. אבל להשתנות בצורה מבוקרת, שבה האדם יכול לבחור להיות דווקא כך או אחרת, כלומר לנהל את ההתפתחות של עצמו, הוא יכול רק על ידי הסביבה.
נניח שאני נכנס לחברת מוסיקאים, ונתפסתי שם אפילו במקרה, ולא בגלל המוסיקה שהם מנגנים אלא בגלל משהו אחר, יכול להיות שהם הולכים לבית קפה ומדברים, ואני אוהב ללכת לבית קפה, אבל בגלל שאני כבר נמצא איתם יחד, אז על ידי כך אני משתנה, ואני מקבל ערך למוסיקה, מתחיל להבין, מתחיל להרגיש וכך מתפתח. זאת אומרת, אם אני רוצה להתפתח ולהשתנות, אז אני צריך לבחור סביבה שתשנה אותי. לבד לא אצליח.
ארקדי: זה כבר ברור, כי דיברנו על כך הרבה. אבל אני מדבר על שינוי מהותי ממש, שגם אם הוא עזב את בית הקפה הזה עם החברים והגיע הביתה, אז התכונה הזאת נתפסת בו.
תלוי בהשפעת הסביבה, אם הם יכולים להשפיע עליו כך שהוא נמצא כל הזמן תחת השפעתם. זה הכל תלוי בסביבה.
ארקדי: אני יודע על עצמי, שהטבע הישן האגואיסטי תמיד משתלט עליי, ונדמה לי שזה בכלל בלתי אפשרי להגיע לשינוי אמיתי. להיות אכפתי לזולת, כמו שאנחנו לומדים פה, ולצאת מחוצה לי. דווקא ככל שהזמן עובר, זה מרגיש לי הזוי ובלתי אפשרי עוד יותר.
כנראה שעדיין לא הגעת להצטברות של הצער, ולא איבדת את התקווה להשתנות לבד. זאת אומרת, עוד לא הגעת לזה שמצד אחד אתה מאוד רוצה להשתנות, אתה פשוט חייב, ומצד שני אתה לא מסוגל. בין הרצוי לבין המצוי אין עדיין כזה מתח והתפרצות, שמחייבת אותך סוף סוף להגיע להחלטה להתכלל בסביבה הנכונה.
ארקדי: אני אגיד משהו אולי קצת קשה, אבל זה הקושי שלי. גם לגבי החברים שלי שלומדים כאן, אני לא תמיד מזהה שינו עמוק ופנימי אמיתי.
נכון.
ארקדי: כאילו בתנאים של שקט וחיים רגועים, בסדר, נראה שהדברים איכשהו יכולים לזרום. אבל נניח ותפרוץ לא עלינו מלחמה ויהיה לחץ ואולי גם לא יהיה אוכל, אז נראה לי שכולם, ואולי אפילו המקובלים הגדולים ביותר, יחשבו במקרה הזה רק על עצמם ועל משפחתם. ונראה לי שהם ישכחו אותי ואני אשאר לבד.
ודאי שזה יכול להיות, מפני שהם עדיין לא מתוקנים. אבל הם הולכים וצוברים את הכאב על כך שהם לא מתוקנים, וכל פעם הם מוסיפים יגיעה וברור להם יותר ויותר, שהם נמצאים במצב הלא מתוקן ושחייבים כוח חיצון, שיבוא ויתקן.
הבעיה היא בדרישה לכוח החיצון, זה נקרא "המאור המחזיר למוטב", כי אנחנו משתדלים להרכיב מעצמנו חברה רוחנית מיוחדת, ואנחנו יודעים שזה לא יקרה. זה יקרה רק אם אנחנו כל כך נרצה עד שמבפנים יבוא הכוח הזה שטמון שם, ויעשה את החיבור. ואז בתוך החיבור המשותף הזה אנחנו נרגיש את העולם העליון.
ארקדי: אז איך אתה ממליץ לחיות עם החברים האלה או בכלל עם חברים, שבשיעורים הם כביכול מצד אחד נורא מאוחדים ועם עיניים בורקות ומחוברים, ומצד שני בחיי היום יום יש את ההתפרצויות של האגו הגשמי ביותר, אפילו אולי יותר גשמי מגשמי?
זה הרבה יותר גרוע ממה שקורה במקומות אחרים. זה נקרא המעמד מול הר סיני, כי אתה חייב לגלות את השנאה, את יצר הרע באמת, שאתה שונא את האחרים שנאת חינם, מתגלה כאן שנאה שאין באף מקום אחר. בזוהר כתוב, שתלמידי רבי שמעון, ולא כמונו שלמדו כך קצת, אלא הם בזמן שכתבו את הזוהר והיו מתחברים יחד ובאים לשיעור של רבי שמעון, הם היו שונאים זה את זה והאש הייתה בוערת ביניהם, אש השנאה. ואחר כך על ידי הלימוד, לאט לאט בהדרגה הם נכנסים לחיבור עד שמגיעים לאהבה, ולמחרת שוב. אנחנו תמיד הולכים בשני הקווים המקבילים, שנאה ואהבה.
ארקדי: מה אני צריך לחשוב כשקורה לי משהו כזה, מול חבר.
תגיד תודה רבה שמגלים לך מי אתה, ואז אתה צריך תיקון.
ארקדי: למה אני ולא הוא?
"כל הפוסל במומו פוסל"1. זה אתה שרואה אותם כך, ולא שהם כאלה. אנחנו לא רואים משהו אובייקטיבי, זה תמיד עובר דרך התכונות שלנו.
ארקדי: אז מה זה שינוי רוחני?
שינוי רוחני יכול להיות רק בדבר אחד, להגיע לזה שאני מתחיל לגלות חשיבות בהשפעה, באהבת הזולת, שזה בעצמו כל כך טוב. למה? ככה. פשוט, אין לזה הצדקה אפילו. כי אם יש הצדקה, אז להיות באהבה, בחיבור, ביופי, זה משהו שכדאי לי. לא, אני רוצה להיות בתכונת אהבת הזולת כי זה גבוה.
ארקדי: זה ההבדל בין אדם רגיל לבין אדם רוחני? כי יש אנשים רגילים שגם להם אכפת.
אכפתיות זה משהו אחר. אכפת להם בגלל שהם כאלה, הלב כואב להם, או שהם מפחדים שיקרה להם אותו הדבר, ולכן כדאי לעזור לחולה, לנזקק וכן הלאה. ברוחניות אהבת הזולת היא בגלל שזה פשוט ערך עליון בטבע, זאת תכונת הבורא.
ארקדי: מהו התנאי הבסיסי והכי חשוב לשינוי אמיתי?
רצון, חיסרון. אם אני לא רוצה, אז אני לא אוכל להזמין את האור שמשנה אותי, "האור המחזיר למוטב". כל השינויים אצלנו הם רק על ידי המאור, ורק על ידי הכוח הפנימי. כמו אצל האינדיאנים, או כל מיני עמים פרימיטיביים שיש להם גישה כזאת שכל הזמן הם חושבים על הטוב. ננניח שאדם חולה ואנחנו באים לידו וכל הזמן חושבים על כך שהוא יבריא, אז אנחנו משפיעים לו כוח, שטמון בתוכנו לזה שיהיה בריא.
מה זה תפילה? כשאני מתפלל, אני דן את עצמי, מה בדיוק אני רוצה, למה אני צריך את זה. מתוך הכוחות האלה, אני מזמין מהטבע כוח שמתקן אותי. אני משתמש בכוחות הטבע, א-לוהים זה הטבע הכללי. "א-לוהים", "הבורא", "הקדוש ברוך הוא", זה נקרא הטבע הכללי וזה חוק. אם אני מעורר אותו על ידי הרצון שלי, אז על ידי הרצון שלי אני יכול להזמין את השפעת האור עליי, והאור משנה את הרצון. יש כאן רק רצון ואור, למדת זאת ודאי. ואז ברצון המשופר אני רואה עולם משופר. זה השינוי.
ארקדי: הרבה פעמים אני מרגיש שהרצון שלי עייף, אז איך אני מפעיל את הרצון?
אתה לא יכול לעשות זאת לבד. אנחנו בנויים בצורה כזאת שלכל אחד יש רצון קטן מאוד, והוא לא יוכל לעורר את האור, אלא חייבים להיות יחד. אפילו העמים הפרימיטיביים שרוקדים סביב המדורה, הם יחד, הכל יחד. כל הפעולות האלה, הן תפילת הרבים וזה חייב להיות יחד.
אין לאדם אחד יכולת לעורר את המאור המחזיר למוטב, את הכוח שנמצא בטבע ומביא אותך לדרגה הבאה, לשינוי, רק יחד. לכן לומדים יחד, כתוב: "או חברותא או מיתותא"2. אל תתרחק מהקהל, אל תתרחק מהציבור, "בתוך עמי אנוכי יושבת"3. יש אלפי פסוקים על כך. אין ברירה, האדם לבד לא מסוגל לעשות שום שינוי.
ארקדי: האם עם הגיל עוד יותר קשה להפעיל את הרצון המסוים הזה? כי אני מרגיש, שמבחינת רצונות בגיל 20 נניח, באופן כללי היה לי רצון מאוד חזק לכבוש, לעשות.
אני לא חושב שזה בגלל הגיל. אני חושב שאתה לא נותן לאחרים להשפיע עליך.
ארקדי: מה זאת אומרת "נותן", איך אפשר לתת?
היו מקרים שהיו מגיעים אלי הביתה, מצפצפים מבחוץ בשתיים בלילה ולוקחים אותי לשיעור. ובעצמי, אני לא יודע אם הייתי מגיע, היו אפילו כאלה תקופות. אתה יכול לתאר לעצמך? ממש כך. ובכלל, אני יודע שבלי הסביבה שכל הזמן משפיעה עליי, התלמידים, האנשים שאני עובד איתם, שאני מתחייב להם, הרי אני מתחייב לשיעורים, לצילומים ולכל מיני דברים, בלי זה הגוף שלי לא זז. הוא כל הזמן נמצא כמו חמור שלא רוצה לעשות שום תנועה, זה לא פלא. לכן אנחנו חייבים לסדר סביבו כל מיני תנאים כאלה שיתנו לו גירוי.
ארקדי: אתה מרגיש שמנקודה מסוימת השתנית? שהיית משהו מסוים והפכת למשהו אחר, מישהו אחר באופן מהותי?
אני בודק את עצמי לעומת המורה שלי. מצד אחד, וודאי שזה נותן לי מקום לייאוש, כי זאת דרגה כל כך גבוהה, במסירות נפש להשיג את מטרת הבריאה, לגלות את כוחות הטבע, להיות בהכרת הא-לוהים, להפיץ את חכמת הקבלה, לעשות כל מה שיהיה, והדוגמה הזאת היא גבוהה מידי בשבילי. מצד שני, אני בכל זאת מודד את עצמי כלפיו, ואז אני רואה, שבכל זאת יש בי שינויים.
ארקדי: אבל האם כלפי עצמך, נניח בגיל 20, כשהראש שלך פעל בכיוון אחר. זאת אומרת, היו לך ודאי כמה בחירות בחיים, והאם הבחירה הזאת שבחרת, הפכה אותך לבן אדם אחר, לעומת אם היית נשאר בגשמיות? אמרת, שהיו לך מרפאות שיניים ועוד.
לא. אני לא חושב שהיה לי ראש אחר.
ארקדי: במהות תמיד נשארת אותו הדבר?
למיטב זכרוני מגיל 9, ואפילו לפני כן, תמיד התענינתי באסטרונומיה, לדעת מה קורה שם בחלל, מאיפה אנחנו, מה קורה מסביב, כי כדור הארץ כל כך קטן. נמשכתי למדע, ולידע כל הזמן ובמקרה הזה הלכתי ללמוד קיברנטיקה רפואית, כי האדם הוא המערכת הכי מורכבת במציאות, וחשבתי שדרך זה אני אדע את כל יתר הדברים. אחר כך גם לחכמת הקבלה הגעתי אותו הדבר.
ומרפאת השיניים, לא, זה היה בשביל הנוחות יותר טוב. כי לפני כן עבדתי עשר שעות ביום, ובמרפאה עבדתי ארבע שעות. כך יכולתי לנסוע מרחובות וללמוד בבני ברק, ושם רק לעבוד.
ארקדי: התשובה שלך היא חיובית, אבל בכל זאת לגביי יש בה משהו שלילי. כי למעשה מה שאתה אומר הוא שאנשים לא משתנים. כי אם היה לך משהו טוב מילדות, כמו התשוקה הזאת, אז הלכת איתה. זאת אומרת, ילדים מגיל חמש, שש מתגבשים באופי פחות או יותר. יכול להיות שהם בכלל אף פעם לא ישתנו.
כמו שהלכת לכיוון חיובי, מישהו אחר יכול להיות פושע.
ודאי שכן. אנחנו לא "בעלי בתים" על זה.
ארקדי: האם יש לנו סיכוי לעבור ממסלול של פושע למשהו אחר?
אין סיכוי. הסיכויים הם לא בידיים שלך, לא בידיים שלך לשנות את המסלול. בידיים שלך רק להתחזק במסלול הטוב, כלומר אם אתה יכול, אם אתה כבר נמצא בו. אתה לא מסוגל לעשות זאת, לא, הגורל הוא גורל עיוור.
עכשיו אני מבין על אילו שינויים אתה מדבר. לא. האדם יכול רק לזרז את ההתפתחות שלו, להוסיף את כוח ההתפתחות שלו לכיוון הטוב. כמו שכתוב: "הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר קח לך"4. ואדם צריך לא לפספס, לקחת אותו ולהשקיע כוחות וכמה שיותר להמשיך. אבל הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב, כך כתוב.
ארקדי: ומתי אתה מזהה את הנקודה הזאת, האם בקרבה לחברה הנכונה?
כן, רק בחברה. זאת אומרת, אחרי שמלמעלה שמים אותך באיזה מקום, רק החברה יכולה לתת לך כוח נוסף להתקדם. ואם לא, אז אתה עוצר ואפילו מורידים אותך.
ארקדי: קשה.
לא, זה לא קשה. זאת אומרת, רק שאנחנו נדע.
ארקדי: קשה, עוד פעם אנחנו נחזור לזה, כי אני מסתכל על איזה פיק שאתה מגיע אליו בהתלהבות מהרוחניות ומהחברה ומהתשוקה לזה, ומה אז?
ואז אתה צריך לחפש.
ארקדי: הכוחות עוזבים.
לא. אז אתה צריך לחפש בעצמך, ולגלות שם דברים נסתרים, עמוקים, פנימיים. כמו שהרבה אנשים הגיעו למוסיקה יחד איתך, אבל הם שומעים, עוזבים, מנגנים קצת משהו. ואתה הלכת קצת יותר פנימה, עוד יותר ועוד יותר, עד שאתה מכיר, אתה מרגיש, אתה חי בעולם הזה. ואני אפילו לא נוגע בבועה הזאת, שאתה נמצא בה. אז אני נגעתי בבועה אחרת, נכנסתי בה, ומחזיק את עצמי שם. אז כל אחד גם לפי האופי שלו, לפי טבע שלו. אני לא מבין, למה אתה לא חושב שאתה איש מוצלח? אילו שינויים אתה רוצה עוד לעשות? העיקר, שאתה עושה פחות או יותר, את מה שאתה אוהב.
ארקדי: השינוי הכי גדול שאני רוצה לעשות, הוא להיות שייך לחברה, ואני לא מצליח.
זה משהו אחר.
אני עכשיו מדבר כמו פסיכולוג. כמה אנשים בעולם מתעסקים במה שהם רוצים להתעסק?
ארקדי: מעט.
מעט, ואתה אחד מהם. תעריך את זה.
ארקדי: זה נכון. אבל הכאב שלי, סביב מה שאנחנו מדברים, זה בהשתייכות לחברה. גם אותי באו לאסוף, ואז התחלתי להבריז להם, אמרתי: "חברה, אתם יודעים מה? טוב.."
תעזבו.
ארקדי: תעזבו.
אני מבין אותך בזה.
ארקדי: זאת התנגדות. אבל מצד שני, כשאני כבר בתוך החברה, אני נהנה. אני עף, אני בשמיים.
גם את זה אני מבין. אותו האופי.
ארקדי: מה עם חמלה לאדם שלא מצליח לעשות שינוי, האם צריך לסלוח לו, צריך להיות סבלני, איך עוזרים לאחד כזה?
קודם כל האדם בעצמו צריך להבין, שאת השינויים לא הוא עושה. האור מנענע את הכלי, "כלי" זה נקרא רצון. הרצונות שלנו יכולים להשתנות רק על ידי כוח פנימי, שאותו אנחנו מזמינים. איך מזמינים? רוצים את זה. כמו ילדים, הם מאוד רוצים להיות גדולים ולכן הם מעוררים את כוח הטבע שמפתח אותם. נניח שילד לא רוצה להתפתח, ויש כאלה ילדים, אז הם לא מתפתחים. כך גם ילד שגדל ביער, הוא יהיה כמו חיה, הוא לא יתפתח.
זאת אומרת, אתה חייב לרצות להיות במצב יותר טוב. צריכה להיות פנטזיה, מהו המצב הבא שאתה מתאר לעצמך? אתה רוצה להיות גדול? אז אתה חייב לשחק בגדול. לכן תצייר לעצמך, מה בדיוק אתה רוצה, איזה שינוי.
ארקדי: אני מבין. הדבר היחידי שעוד לא הבנתי, ואני הייתי מגדיר את המושג הזה "עייפות הרצון". כי אני מאוד מכיר את התמונה הזאת, את הפנטזיה ולכבוש.
זה חוסר רצון. אין עייפות, יש חוסר.
ארקדי: חוסר רצון. איך נלחמים בזה ברמה היום יומית?
על ידי גירוי חיצון.
ארקדי: אנשים נכונים.
כן. אני אומר לך, הפטנט שלי פשוט. כל הזמן אני מתאר לעצמי מצב מתקדם יותר, לפי הלימודים, לפי כל המחקר שלי, לפי ההשגה שלי, אני תמיד מתאר לעצמי, ורואה את עצמי ואת הסביבה ואת העולם במצב הזה. כל השיעורים שלי הם כך, הם מספרים בעצם לקראת מה אנחנו הולכים, מה השלב הבא, איך להגיע אליו, מהם כוחות העזר, מהם התנאים וכן הלאה. זאת כל חכמת הקבלה. בשביל לעשות שינוי אתה צריך לדעת את המצב האמיתי שלך, ואת המצב הבא שלך אתה צריך לתאר, ולהשתוקק אליו, זה הכל.
ארקדי: אני מרגיש בשנתיים האחרונות, כאילו יש לי עונה זה בערך מהאביב עד סוף הקיץ, שיש לי מין רצונות ויצירה, ואני יכול לכתוב שבעים שירים בשלושה חודשים. ואחרי זה באה פשוט כזאת מכה, ואני לא מצליח לקום, אני חייב לישון ולא מעניין אותי כלום. אני לא עובד באיזון, אצלי יש פיקים.
החורף כל כך מקפיא אותך?
ארקדי: לא יודע. אבל אני יוצר גם כמויות שמספיקות לכמה שנים, ואחר כך זהו, אני לא מסוגל. ואז באמת מגיע הכאב הזה מול החברה והכל.
צריך לשנות את סגנון העבודה. יכול להיות שבסך הכל התנאים הסביבתיים, הפנימיים צריכים להיות אחרים. אולי תלך לצפון, לאיזה בונגלו, תשב שם, ועוד כל מיני דברים. לך קצת לטייל בהרים, קח איזה מסלול עם האוטו באיזה ואדי או משהו. אני אומר לך, צריך לשנות.
ארקדי: זאת גם התקופה שבה אני באמת משתוקק לטבע, לראות את המקומות שמחוץ לבית.
בחורף.
ארקדי: כן.
מצוין, אז תשלב את זה יחד. אנחנו חייבים להזמין שינויים, אני אומר לך. והעיקר, לתאר לעצמך בדמיון איך זה יראה בצורה המושלמת, עוד כשאתה מבצע.
ארקדי: לסיכום איזה שינוי היית מאחל היום, בתקופה הזאת לעם ישראל?
אנחנו נמצאים בתחילת השנה הגורלית, 2012, עוד לא נכנסנו לזה. ואנחנו יכולים כאן באמת לשנות את הגורל שלנו. הכוחות, שיפעלו עכשיו על העולם בשנה הקרובה 2012, יהיו כוחות גדולים מאוד, כוחות אכזריים, ואנחנו נראה איך מדינות וממשלות יפלו ויתרסקו, חברות ועמים. או ההיפך, אם אנשים ידעו לקראת מה הם הולכים, אם הם יכולים לתאר נכון את המצב הבא, אז הם לא ילכו עם הדמיון הרע, אלא ילכו עם הדמיון הטוב, ויוכלו להזמין כוחות טבע, שיקדמו אותם, שיעלו אותם לזה.
לכן כל העבודה שלנו היא כדי לתת לאנשים יכולת להבין במה תלוי השינוי לטובה, לא סתם שינוי. שינוי סתם הוא יבוא, ויבוא בצורה רעה. אז איך אנחנו יכולים לשנות את אופי השינוי? כי אנחנו בכל זאת נגיע למצב הטוב, אבל שנעלה בלי לעבור את הירידה והמכות והמלחמות. לכן עם ישראל נמצא בכל התהליך הזה במצב מאוד קריטי, שיכולים לבוא אליו ולדרוש ויכולים ללחוץ.
ארקדי: מה אתה מציע לאדם הממוצע, שעוד לא לומד קבלה, מה האחיזה שלו, מה הוא צריך?
לדעת על ידי מה אנחנו יכולים לשפר את עצמנו, כדי לתקן את המשבר. המשבר הוא ביחסים בינינו, רק בקשר בינינו. העולם שלנו לא סתם נקרא אינטגרלי, גלובלי, אחיד. אנחנו מרגישים בינינו קשר, בואו נעשה את הקשר טוב. אם אנחנו נכניס ערבות הדדית בפנים, ביחסים בינינו, אז אנחנו נצליח בהכל.
ארקדי: בחרתי שיר מ"זו החמלה", על אדם שעובר כל מיני מצבים.
משהו עצוב.
ארקדי: לא, הוא דווקא אופטימי. השיר נקרא "איש בלי נצח". והיום אין לי קלידים, אז אני אשיר את זה בא-קפלה.
ארקדי: הרעיון ברור.
כן, המילים בכל זאת בתקווה.
ארקדי: בתקווה. איש קטן מבקש לקבל עוד צ'אנס.
אנחנו מתקרבים דווקא למצבים שזה יפתח.
ארקדי: הלוואי.
אתה תראה.
ארקדי: תודה רבה, היום למדתי המון.
שינויים יבואו. צריכים רק להיות אופטימיים ולהתחבר, ובמהרה נגלה בינינו כל טוב.
ארקדי: תודה רבה.
תודה לך.
(סוף התכנית)