התפקיד הרוחני של ההנהלה
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 19.06.25 – אחרי עריכה
רואי: לפני כחצי שנה שאלנו אותך איך הארגון צריך להמשיך ולהתקיים לאורך הזמן, ואת ששת האנשים שיושבים מולך, ציינת שאתה רואה כחברי ההנהלה של הארגון. כשיצאנו לדרך אמרת לנו שנתפקד כהנהלה ארגונית, שנשמור על הסדרים ונטפל בכול העניינים החיצוניים, והיום אנחנו יושבים מולך, חברי ההנהלה של בני ברוך, וזה מה שאנחנו עושים מאז. אנחנו מקפידים להיפגש בכל יום, עובדים ביחד בצורה מאוד אינטנסיבית בכל הנושאים, מקבלים החלטות כל הזמן והגענו לנקודה מסוימת בעבודה שלנו מול החברה, כך שרצינו, בכלל, לקבל ממך מספר הכוונות על התנהלות נכונה בהמשך.
שאלה ראשונה שרצינו לשאול, האם מבחינתך אתה רואה אותנו, החברים שיושבים כאן מולך כהנהלה של הארגון?
אולי להוסיף, אבל לא להחליף.
דודי: את מי אתה מוסיף?
אני לא יודע, לא חשבתי על זה. אבל נראה לי שהבעיה היא לא בזה. הבעיה שלנו היא איך אנחנו מסדרים את העבודה שלנו באופן שכל ארגון "בני ברוך" באמת יעלה למדרגה שכולנו רוצים להגיע אליה.
דודי: מה חסר לנו כדי להעלות את כל ארגון "בני ברוך" למדרגה הרוחנית הזו שכולנו רוצים להגיע אליה? מה דווקא הפורום הזה יכול עוד להוסיף כדי 'לדחוף' את כולם קדימה?
אני חושב שלא חסר לנו כלום, חוץ מהקיבוץ הפנימי סביב מאמרי רב"ש ובעל הסולם. לעשות את הפעולות הכתובות בחומרים האלה כדי שייכנסו לתוך ליבנו וינהלו אותנו מתוך הלב שלנו כדי להתקדם וללכת בדרכי בעל הסולם.
רואי: כשאתה רואה היום את בני ברוך, אתה מרגיש שאנחנו הולכים בדרכם של בעל הסולם ושל הרב"ש?
בטוח שהם רוצים התקדמות רבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לגלות היום, אבל זה מה יש.
רואי: במה הם רוצים יותר ממה שקורה היום, מה הם היו רוצים יותר?
העיקר זה העבודה בחיבור בתוך הארגון עצמו, בחיבור כזה שכל אחד ידאג בכל השניות לאורך כל היום איך הוא מושך את כולם לנקודת הקשר שממנה והלאה הם נכנסים לזינוק, לדבקות בבורא.
דודי: לנו כארגון יש היום את שיעורי הבוקר, שיעורי הצהריים, שיעורי ערב, זאת אומרת המסגרת שאנחנו שומרים עליה היא בעצם התשתית עליה אנחנו מובילים את זה. האם אתה רואה עוד דרכים, צורות, עוד משהו שאפשר להוסיף כדי להזניק את כל החברים?
צריכים לבדוק איך אנחנו מתחברים בינינו בשיעורים, בפעולות.
דודי: זאת אומרת לשמור על הסדר הקיים שאנחנו מכירים אותו?
זה לא מספיק.
דודי: מה עוד להוסיף?
התוספת היא בזה שכל אחד ירגיש את עצמו אחראי על מה שהאנשים בקבוצה הזו שלנו חייבים לבצע, שנקדם את עצמנו עוד ועוד ונמשוך אחרינו, חוץ מהנהלת הקבוצות, עוד חברים, כך שיהיה ברור איך אנחנו בודקים את עצמנו יום יום ומסוגלים לבצע את האיחוד.
דודי: כדי לדייק את הדברים, האם על ששת החברים שיושבים כאן מולך, שהם ההנהלה, מוטלת חובה נוספת?
אני לא חושב, אני לא חושב. הנהלת הארגון חייבת להיות בהתעלות רוחנית באופן שכולנו נרגיש עד כמה כל פרט נכנס לתוך הסביבה שלנו ומסדר אותו כך שיהיה מכוון למטרת הבריאה.
אביהו: לאורך כל השנים תמיד הנחת אותנו "המצב עכשיו הוא כזה ואנחנו צריכים לעשות ככה, המצב היום הוא כזה ואנחנו צריכים לעשות כך וכך" זה התבטא גם בלימוד וגם בעניינים אחרים. איך נוכל לדעת מה חסר לקבוצה? באופן כללי כולנו מכירים את המתווה, אבל בנקודת הזמן הזו, מאיפה לקחת את ההבחנות האלה של מה צריך להוסיף עכשיו?
עכשיו אנחנו צריכים להיות מקושרים יותר, וכל אחד צריך להרגיש בזה את חובתו. אני לא יודע אם יש לזה עוד מה להוסיף.
אביהו: איך נבין לאיזה כיוון צריך להוסיף? אנחנו נמצאים בדרך ואנחנו מתקדמים ויש לנו סדרים ויש לנו מקורות.
לכל אחד יש קבוצה שהוא חייב להכניס את עצמו למרכז הקבוצה הזו ולהתקדם איתה ככל האפשר. זה הכול.
אביהו: זה נכון כבר הרבה זמן.
כן.
אביהו: אבל איך יודעים עכשיו מה חשוב להוסיף בצעד הבא, במה לעשות את התוספת?
אני חושב שאנחנו דיברנו על זה עכשיו. לעבוד עוד ועוד על החיבור ולראות איך אנחנו מגיעים למרכז החיבור ומנהלים את אותו חיבור ומתקדמים עימו.
אביהו: האם התפקיד שלנו כהנהלה זה לחפש כל הזמן ולנסות ליצור תנאים עבור כל הקבוצה להתקדם למרכז החיבור?
כן, אני חושב שהבעיה שלנו זה קודם כל להביא כל אחד, לפחות מאיתנו, ואנשים בעוד קבוצות, למצב שכולם ירגישו עד כמה אנחנו יכולים להתקרב למטרה לפי החיבור בינינו, לפי ההבנה של איש את רעהו בליבו, ושדבר לא עוצר אותנו בזה. ואת כל המחשבות, הרצונות, ההפרעות, להגיד את הכול בלב פתוח שזה הבורא שעושה לנו תרגילים.
דודי: היום אתה המנהיג, המוביל, המכוון, הכול.
נגיד.
דודי: בעיניים שלנו, בתפיסה שלנו, ככה זה מורגש.
כן.
דודי: אתה כל הזמן מאיר ומכוון לנו את הדרך "כאן צריך לתקן, כאן לכוון, כאן להעלות חשיבות, כאן לנהוג ברגישות, שימו לב לזה" וכן הלאה. כהנהלה, אנחנו שואלים איך לפתח את הרגישות הזאת שגם אנחנו נוכל בכל רגע לזהות בדיוק את השלב הבא, את הנקודה הבאה, את מה שחסר לכולנו כדי לעשות עוד צעד קדימה לנקודת הקשר?
דיברנו על זה אפילו במאמר הזה האחרון.
אביהו: שלמדנו הבוקר?
לא, לא הבוקר.
דודי: ומה הוא כותב במאמר? מה למדנו שם?
הוא אומר שם שאנחנו צריכים להיות מקושרים לפי מה שכותב לנו רב"ש במאמרים שלו ושלא נעזוב. זה הקשר. אבל חייבים להיות ממש במסירות נפש לזה.
גלעד: אנחנו צריכים כהנהלה לגלות את גילוי הבורא בינינו, את פעולות הבורא עלינו, על הקבוצה?
כן.
גלעד: אפשר לומר שזאת המטרה שאנחנו נהיה באמת הנהלה נכונה כאשר נגלה את פעולות הבורא עלינו?
מה זה הקבוצה?
גלעד: הכלי העולמי.
כן. ודאי שהמטרה שלנו תהיה בחיבור של כל בני ברוך, בוא נגיד כך, לכלי אחד.
גלעד: לכלי אחד שבו אנחנו מזהים, רואים פעולות הבורא עליו.
כן.
גלעד: בלי גילוי הבורא, מה אנחנו יכולים לנהל, לפי מה?
נכון.
גלעד: חוץ מלשמור על הסדרים, שזה בפני עצמו משימה.
כן.
דודי: אז כדי לדייק, מה התפקיד שלנו כאן כהנהלה כשאתה רואה אותנו? תפקידנו לשמור על הסדרים, לשמור על הארגון, על מה שקבעו בעל הסולם, רב"ש ואתה, ולפי הדוגמאות שנתת לנו וראינו בעיניים שלנו, איך לארגן את החברה.
נו.
דודי: לגבי הובלה של החברה, הובלה רוחנית של החברה, מה תפקידנו בלסייע לדבר הזה לקרות, מה אתה מצפה מאיתנו כאן?
אני לא יודע. אני חושב שאם אתם מפוזרים נכון בין כל הקבוצות, ואני מתכוון רק לקבוצות הגברים.
דודי: כן.
רואי: ברור.
אז אין לנו יותר מה לעשות. לחזק את קבוצות הגברים, לעזור להם להתחבר לקבוצה אחת, ואת הקבוצה הזאת לכוון לדבקות בבורא.
דודי: מה הכוונה מפוזרים בקבוצות הגברים, מה זה מפוזרים?
מפוזרים זה שאין את מטרת הבריאה בצורה ברורה לפני כל אחד. מה עוד? לא יודע, תחשבו.
אביהו: אני רוצה לשאול על מאמרי הרב"ש. אני שומע שכמעט בכל הזדמנות אתה מזכיר שוב ושוב את מאמרי הרב"ש, בכל הזדמנות.
לא יודע, אולי אתם שומעים את זה כך, אבל אני לא מצטט אותם.
אביהו: אתה מרגיש שאנחנו צריכים לעסוק יותר במאמרי הרב"ש?
לא.
אביהו: אנחנו עוסקים בצורה טובה במאמרי הרב"ש?
כן. השאלה, איך אנחנו נרכז את העבודה בשיעורים, כך שאנחנו נקשור כל שיעור ושיעור עם מאמרי רב"ש, ועם העבודה שלנו. ככה.
גלעד: ההנהלה צריכה לנהל, או שהיא צריכה לזהות איך הבורא מנהל, ולעזור לזה לקרות?
העיקר העבודה של ההנהלה זה להבין נכון מה הבורא רוצה מאיתנו. לזהות את אותם השלבים שכולנו צריכים להתחבר בינינו, ולהמשיך הלאה. להתחבר בינינו, ולהמשיך הלאה. זאת אומרת, להתחבר בינינו כמו שאנחנו מעלים את עצמנו למדרגה, ולהמשיך מהמדרגה הזאת כבר הלאה, עד שמיצינו את העלייה הזאת, ושוב לעלות יחד, ולהמשיך.
גלעד: זה נכון בעשירייה, זה נכון בקבוצה, זה נכון בכל הכלי העולמי, כן? יש הבדל בזיהוי של הפעולה הזאת על העשירייה הפרטית שלי, נניח בפתח תקווה 6?
לא, אני לא מתכוון, ולא רוצה להיכנס לזה.
גלעד: אלא כל הפעולות אלה פעולות הבורא עלינו ככלי עולמי?
כן.
רואי: אז כדי להבין, מבחינתך אנחנו כהנהלה, אנחנו הנהלה ארגונית או שהתפקיד שלנו הוא גם הנהלה רוחנית?
אני לא חושב שיש לנו פער בין זה לזה.
רואי: מבחינתך הנהלה ארגונית ורוחנית חופפות אחת לשנייה?
כן.
רואי: כלומר, אם אנחנו מטפלים בארגונית, אנחנו בזה מטפלים ברוחנית?
כן.
רואי: למה זה ככה, למה בזה שאנחנו שומרים על הארגון, אנחנו יוצרים רוחניות במציאות?
כי אתם נכנסים לעבודה הפנימית של כל אחד ואחד.
רואי: אפילו כשאנחנו עוסקים בדברים הכי גשמיים, בזה אנחנו קובעים רוחניות?
גם כן.
רואי: האם החברה כחברה בכל הכלי עולמי, גם פה בפתח תקווה בישראל, בעולם, האם הם צריכים לראות אותנו, ולהרגיש אותנו כסמכות רוחנית עבורם?
אני חושב שכן. כולם צריכים לדעת שאתם נמצאים כאותה חברה קטנה ששומרת על הארגון, מארגנת, וקובעת.
רואי: איך אנחנו כשישייה יכולים לפעול מתוך הבורא? איך אנחנו יכולים שכל הפעולות שלנו יהיו פעולות הבורא על החברה?
אתם צריכים לחשוב על זה, אבל בטוח שזאת שאלה, כי אתם צריכים לממש את עצמכם.
רואי: כשאתה נמצא כאן איתנו, ואתה מרגיש אותנו עכשיו, אתה יכול להצביע, ולהגיד מה חסר לנו, מה השלב הבא של השישייה הזאת?
לפתוח ביניכם את המפה, ולראות מאיתנו ועד גמר התיקון את הצעדים של כל הארגון. זה הכול.
דודי: מה לעשות אם אנחנו מרגישים מחלק מהחברה כתף קרה, חוסר תמיכה, אפילו התנגדות מצד חלק מהחברים?
מה לעשות אם אתם לא מרגישים תמיכה?
אביהו: לא מכולם.
דודי: לא מכולם, אנחנו מרגישים את זה מחלק מסוים בחברה.
אני חושב שזה תלוי בזה שהם לא נמצאים בדרך. הם לא מרגישים שזה חסר להם, ולא דורשים את זה מהאחרים, מהנהלה, מאף אחד. אלא פשוט באים, יושבים, והולכים הביתה.
דודי: יש חברים ותיקים, אפילו ותיקים מאיתנו, אנחנו צעירים בדרך, שלומדים פה כבר שנים, ומבחינתם יש את הרב לייטמן, הם יכולים ללמוד ממנו, למה צריכים את ההנהלה? תסדרו את המקום, תארגנו, אין בעיה, תסדרו לנו את הסדרים, אבל למה צריכים אתכם?
אני לא יודע מה להגיד לך. אני חושב שבכל זאת באיזו צורה הם לומדים ומתקדמים. הם לא מצאו בתוך מאמרי בעל הסולם ורב"ש את מה שאתם מצאתם, ולכן הם לא רוצים לממש את השאלה הזאת.
דודי: איך אנחנו צריכים להתייחס אליהם, האם אנחנו צריכים לנסות לרצות אותם, להתעלם, לתת להם זמן לגדול? איך זה עובד, מה צריך להיות היחס מצידנו כלפיהם?
אני יודע שהרב"ש מאוד דאג לזה ולא היה נראה מבחוץ שהוא הולך על זה. אני חושב שגם אנחנו כבר יצאנו מהמסגרת הפנימית להתפתחות חיצונית. חיצונית, זאת אומרת שאנחנו לא צריכים אולי יותר לפעול, אבל צריכים להחזיק זה בזה ולהתפתח הלאה.
דודי: לְמה הרב"ש דאג?
הרב"ש דאג לחיבור.
דודי: מובן. אני חוזר רגע לשאלה הקודמת, אם אתה נמצא בכיתה ומעביר שיעור, ואתה מרגיש מתלמיד, אולי מקבוצת תלמידים, שהם לא בדיוק איתך, שהם אפילו נגדך, אולי אפילו שונאים אותך, איך אתה מתייחס במצב כזה? מה אתה מפגין כלפיהם וכלפי כל הכיתה?
אני לא מפגין במקרים כאלה שום דבר רע או משהו שיכול להזמין בהם שנאה, דחייה כלפיי. אלא ההפך, צריכים למצוא בעקיפין כביכול, כזאת דרך שכולם יראו שכדאי להתקרב אליך ולהמשיך איתך.
דודי: איך ההנהלה מזהה מה הבורא רוצה מאיתנו עכשיו?
מה הבורא רוצה?
דודי: כן, איך אנחנו כהנהלה מזהים מה הבורא רוצה מאיתנו עכשיו? לא ברגע הזה, אבל ברגע כלשהו כשאנחנו מתכנסים יחד, איך אנחנו מזהים מה הבורא רוצה מאיתנו עכשיו?
לבצע את החיבור.
דודי: לחיבור יש הרבה ניואנסים. זה ברור שצריך חיבור ובתוכו גילוי הבורא, אבל כל פעם זה יכול לבוא בצורה אחרת, בעטיפה אחרת, בהכוונה אחרת. איך מזהים את העצה המדויקת לאותה שעה?
אני לא יודע מה להגיד.
גלעד: לאורך כל השנים, לפחות כשהסתכלנו עליך, ראינו שאתה בביטול לרב"ש כל הזמן. לא הכרנו את הרב"ש פיזית, אבל דרכך ראינו שכל חייך היית אומר, "הרב"ש היה עושה ככה", כשהתלבטת באיזו נקודה קשה היית אומר, "מה הרב"ש היה חושב", הרב"ש היה חי דרכך. איך אנחנו יכולים לחיות את הרב שלנו דרכנו? כמובן גם את הרב"ש ואת בעל הסולם דרך הכתבים, אבל אנחנו גם רוצים לחיות אותך דרכנו, לקבל את ההחלטות שלנו בחיבור אליך תמיד, לנצח.
זה יקרה.
מושי: כשהגענו אליך שמענו את ההרצאות שלך, קראנו ספרים שלך, ואחר כך היית בשבילנו כדוגמה. גם היום אתה כדוגמה, אף פעם לא אמרת שאתה בהשגה, אבל אנחנו מסתכלים עליך ומבינים שיש בך משהו שאין בנו.
האם הכלי עולמי, החברים, יקבלו אותנו כאשר הם ירגישו שיש בנו משהו? כי כרגע כנראה שהם לא מרגישים שיש בנו משהו, אז האם רק כשזה יקרה הם יקבלו אותנו כהנהלה או שאנחנו לא צריכים להתייחס לזה ועלינו לעשות וזהו? אתה אמרת לנו שאנחנו הנהלה, אז אנחנו ההנהלה וזהו, בלי להתייחס למה שהם חושבים.
לאט לאט העבודה הזאת תלמד אותך.
מושי: זה יתברר בהמשך.
(סוף השיחה)