ישיבת כתבים

מס' 358

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 24.7.2022 - אחרי עריכה

דודי: נפתח בנושא הראשון האקטואלי שלנו, משבר המזון בעולם. המלחמה באוקראינה שפוגעת באסם התבואה של העולם, משבר האקלים שמביא לאובדן יבולים, הקורונה או מלחמות אזרחים, כל אלו מגדילים את הסיכוי שחוסר הביטחון התזונתי יתפשט בעולם כמו כדור שלג ויביא לתת תזונה חריפה, למשפחות שיהגרו כדי למצוא אוכל ולהתדרדרות דרסטית של מדינות שאין ביכולתן לספק מזון. כבר השנה, בשנת 2022, 276 מיליון מתושבי כדור הארץ ברחבי 53 טריטוריות נמצאים בחוסר ביטחון תזונתי חמור.

האם אנחנו באמת בדרך למצב חירום כמו שמציירות לנו התחזיות?

וודאי שאנחנו נמצאים בדרך שהיא לא טובה, במה שנקרא "דרך הייסורים", אבל יש בידינו כוחות לצמצם את הייסורים האלה ואולי אפילו לא רק למעט אותם, אלא לסלק אותם. הכול תלוי ביחס שלנו בינינו, לכדור הארץ ולמלחמות, כלומר לכל הבעיות שקמות ומפריעות לנו לסדר את החיים. הכול תלוי בקשר בין בני האדם.

דודי: האם זאת היא רק צרה של מדינות העולם השלישי, או שמשבר המזון ומכת הרעב יגיעו גם לעולם המערבי?

וודאי שהוא יגיע לכל המקומות, אבל העולם המערבי יודע איך להגן על עצמו לעומת העולם השלישי, שם אין כוחות, אין חיבורים ואין עוצמה כזאת שיגרמו למדינות האלה להגן על עצמן, להתחבר ולהילחם נגד חוסר המזון.

דודי: איפה אתה רואה את מדינת ישראל במשבר המזון, האם היא עתידה לסבול מכך?

אני חושב שאנחנו נסתדר. אנחנו מדינה קטנה, סך הכול מספר האנשים בארץ לא גדול, יש לנו קשרים ויש לנו אנשים חכמים, הכוונה היא שהם מבינים את כל הבעיות שיכולות להיות ואני מקווה שאנחנו נצא מזה.

דודי: הפתרונות למשבר מצויים בתחומי החקלאות, הטכנולוגיה, הסביבה, כבר מדברים על השבחה גנטית לזני צמחים שעמידים יותר לבצורות, למזיקים, לטמפרטורות גבוהות.

כך אנחנו צריכים לעשות כל הזמן, כי מזג האוויר ובכלל כל התנאים על פני כדור הארץ משתנים מאוד לכן אנחנו צריכים להיות מוכנים לכך. יש לנו גם כל מיני אמצעים. פעם גרתי ברחובות והיו לי חברים שעבדו בפקולטה לחקלאות במכון ויצמן, הם סיפרו על עד כמה הם עובדים על כל מיני דברים מיוחדים כדי שכל הצמחים וכל הפירות לא יהיה רגישים כל כך לחום ולחוסר מים. בקיצור, הדבר אפשרי. על כל דבר אפשר להתגבר חוץ מאשר על דבר אחד, על כך שכל אחד חושב על עצמו, כל מדינה חושבת על עצמה ולא אכפת לה ממדינות אחרות, ואם כן אכפת לה, אז איך למכור בכמה שיותר למדינות שסובלות. ולכן זו בעיה. ואולי הבעיה לא כל כך גדולה, אבל בדרך שמים עוד כמה מכשולים ואז יוצא שאנחנו מגיעים למכשול גדול ולצרות גדולות.

דודי: אבל בעצם יש לנו פתרונות להציע, יש השבחה גנטית, יש תחליפים לחלבון מעולם החי.

לגמרי. וודאי. אנחנו יכולים לעבור את כל השנים של בצורת ובכל מצב שיהיה, אבל הבעיה שלנו היא חוסר קשר נכון בין בני האדם ובין המדינות.

דודי: ואם לא יהיה חוסר קשר טוב בין בני אדם וכל מדינה תיצור לעצמה את הפתרונות הטכנולוגיים?

לא, לא כל מדינה מסוגלת לעשות זאת. איפה יש יכולת כזאת במדינות ליצור את כל אותם התנאים שאנחנו יכולים לעשות בישראל, עם כל מה שיש לנו ושאותם אנחנו עושים בחקלאות? אין דבר כזה בכל המדינות. אפילו במדינות הכי מפותחות אין דברים כאלה. וודאי שכולם יסבלו.

דודי: למה אנחנו מסוגלים להמציא אלף פתרונות טכנולוגים, אבל בעולם שיש בו הכול בשפע אנחנו לא מצליחים לשתף פעולה ולחלק נכון את המשאבים בין המדינות ולהתגבר יחד על המחסור?

מפני שכל העולם פועל לפי האגו שלו בכמה שהוא רוצה לקבל, כמה שהוא רוצה להרוויח על הזולת ולא אכפת לו שהם סובלים, אלא אדרבא, שיסבלו ואנחנו נרוויח מזה. כך חושב כל אחד ואחד. כך הוא היחס בין המדינות. אם העולם היה לוקח את כל הדברים האלה כיחד ושתהיה לפניהם מטרה אחת, לעבור את כל המכות האלה, למעלה מהמכות האלה, לעבור את הזמן הזה, היינו מסתדרים, ללא ספק.

דודי: אבל אפילו בשביל הישרדות, בשביל קיום ובשביל הכרחיות, למה על זה אנחנו לא עושים שיתוף פעולה בין המדינות?

אין לכך שום נטייה, כל אחד נמצא באגו הפרטי שלו, כל מדינה נמצאת באגו הפוליטי והכלכלי הכללי שלה, וכל העולם, כל כדור הארץ, דומה לבור של נחשים כשכל אחד רק רוצה להרוויח על חשבון הזולת וככל שיגרום רע לזולת ולעצמו אולי טוב, ואם אפילו לא טוב לעצמו, כשיותר רע לזולת הוא כבר מגיע לכאלה יחסים שכדאי לו.

דודי: אפשר להגיד שהשלב הראשון בעצם בתחילת המחשבה על פתרון רציני ובשיתוף פעולה במשבר המזון הוא שאנחנו נכיר בזה שאנחנו אגואיסטים, ויכאב לנו שאנחנו כאלה?

נכיר בכך שאנחנו אגואיסטים, זה נכון, ואין בכך בעיה, אנחנו מכירים את זה. "אבל שיכאב לי מזה? שיכאב למישהו שאני יכול לדרוך עליו, אבל שלא יכאב לי מכך שאני אגואיסט. אני רק צריך להיות חזק, להילחם ולהגן על האגו שלי כדי שאוכל להשתמש בו תמיד, ולכל הכיוונים".

דודי: מה הם השלבים כרגע לפתרון המשבר? כי כרגע אנחנו רואים במדינות שלכל אחת יש פתרונות משלה, הן לא מצליחות להביא לשיתוף פעולה, האזרחים רעבים, ויש שפע בעולם. איך מתחילים לחבר את הפזל הזה לתיקון, מאיפה זה מתחיל, מה השלב הראשון?

כל אחד חושב איך לאגור בתוכו כל מה שהוא צריך, ועוד יותר, כדי למכור בזמן הנכון למדינות שסובלות ולהרוויח על גביהן. כן. לפי חוק האגו הפשוט.

דודי: אם כך, שיתופי הפעולה האגואיסטים הם בעצם הדבר הבא כדי לפתור את המשבר?

וודאי. כן. ולא אכפת לאף אחד שבני אדם ימותו במדינות הסמוכות או במדינות הנמצאות בצד השני של כדור הארץ, הדבר לא חשוב לו.

דודי: האם העולם כבר בשל לממשלה גלובלית שמתחשבת בכולם, לפחות אפילו בתחום הכלכלי?

וודאי שלא. למרות שיש ארגונים בינלאומיים שמגדלים כל מיני צמחי מאכל, אבל לא, העולם הוא לגמרי לא בשל לכך, אנחנו עוד נראה ונשמע במשך השנה הקרובה עד כמה העולם סובל ואינו מסודר.

דודי: מה הוא הפתרון שלך למשבר המזון?

הפתרון שלי הוא פשוט, אנחנו צריכים לקחת את כל התבואה, ואת כל המזון מכל הסוגים שיש ולחלק אותו שווה בשווה לכל נפש סביב כדור הארץ.

דודי: רעיון יפה. מי מוציא דבר כזה לפועל בעולם אגואיסטי כשכל מדינה דואגת לעצמה?

חבר את כל המדינות, את כל הממשלות ואת כל השרים עם כל הארגונים היפים כמו האו"ם, אונסק"ו וכן הלאה, ואז תראה אם אתה מסגול לעשות זאת, או לא.

דודי: מי יוזם? אנחנו אפילו רואים היום שרוסיה ואוקראינה המחזיקות משאבים רבים, רבות ביניהן, וכל העולם סובל מכך.

זה עוד לא הסוף, אתה תראה שישרפו תבואה טובה, המוכנה להאכלת בני אדם, וכמה אנשים ימותו כתוצאה מכך.

דודי: אני חוזר שוב, מה הפתרון באמת, לחבר בין הממשלות?

הפתרון הוא קודם כל ללמוד איך להתנהג האחד עם השני, עם הטבע ועם הכוח הכללי של הטבע שנמצא מעלינו. שנלמד.

דודי: הנושא הבא, חרם חברתי בקרב ילדים.

שלי: נושא החרם לא עוזב את הילדים גם בחופשת הקיץ. השבוע פורסמה כתבה על ילדים שסובלים מנידוי חברתי ואין להם אף חבר להיפגש איתו כל החופש. הכתבה הגיעה כמעט לכל קבוצת וואטסאפ שיש בה אימהות ואני חושבת שרבים ממי שצפו בה התקשו לעצור את הדמעות. רואים בכתבה ילדים יפים ואינטליגנטים שפשוט לא מבינים על מה ולמה אף אחד לא מוכן להתקרב אליהם, ילדים שאומרים "כל מה שאני רוצה זה חבר להיפגש איתו".

מה היחס של חכמת הקבלה לחרם?

המבוגרים רחוקים זה מזה וזו התוצאה שאנחנו מרגישים על הילדים שלנו - אלו לא רוצים להיות עם אלו, יש ביניהם כל מיני חשבונות, מלחמות וריחוק זה מזה.

שלי: האם זו תוצאה מהתרחקות של הגדולים מהסביבה שלהם?

כן. כל הסביבה שלנו מפוצלת, מחולקת, שבורה, כל אחד מתגאה ויש לו חשבון כלפי האחרים. עד היום יש הבדלים למשל בין ספרדים לאשכנזים, וכך גם אצל הילדים, אלו חכמים ואלו לא, אלו עשירים ואלו עניים, לפי כל מה שרק אפשר. האגו שלנו דוחף אותנו לחלק את עצמנו לאלף ואחד פלגים.

שלי: אנחנו יודעים שהקבלה מדברת על כך שכל התיקון מבוסס על קשר בין אנשים, על חיבור ועל אהבה.

נכון.

שלי: איך הקבלה מתייחסת לסיטואציה כזאת שהחברה מרשה לעצמה ממש להוציא מתוכה ילד אחד, להוקיע אדם אחד, מה הן ההשלכות של הדבר הזה?

אלו השלכות נוראות ואני בטוח שכאלו דברים יגיעו אלינו אחר כך כבומרנג, כתגובה הפוכה.

שלי: האם החרם שהילד שעובר לא עוזב אותו גם אחרי שהוא נגמר?

כן, החרם נשאר בתוך האדם ופועל בו אחר כך בצורה כלשהי.

שלי: האם הוא תמיד פועל אחר כך לרעת החברה? לאן זה דוחף אותו?

זה דוחף אותו לכל מיני כיוונים, או שהוא מתרחק מהחברה, או ההיפך, הוא צובר כוחות וחוזר לחברה כדי להחזיר יחס רע לאלו שלא רצו להיות איתו. אנחנו רואים זאת בהרבה מאוד מקרים בחיים שלנו, ילדים שדחו אותם גדלים ונעשים למאוד רעים כלפי החברה האנושית ובצדק, כי הם לא קיבלו דוגמה ליחס טוב.

שלי: כמעט כל חודש יש כתבה ברשתות על ילדים שעוברים חרם וזה תמיד מרסק, שובר את הלב, לפעמים זה אפילו יותר קשה מדברים הרבה יותר נוראיים שקורים בעולם, כמו תאונות חלילה. מה יש בחרם שכל כך מרסק אותנו?

כי זה באמת כמו סוף החיים עבור הילדים. אם החברה לא רוצה לקבל אותם, דוחה אותם, מזלזלת בהם, צוחקת מהם, אז בשבילם העולם נחרב.

שלי: בדרך כלל חרם מתחיל בקבוצה קטנה, ואיכשהו פתאום כל הכיתה משתפת עם זה פעולה ופשוט זורמת עם הדבר הזה. מהו הכוח הזה שסוחף את שאר הילדים לתוך החרם?

כולם אגואיסטים וכולם אוהבים לרקוד על הצרה של האחר, ואם כולם מתנפלים על מישהו, אז זה אפילו עוד יותר.

שלי: איך אימהות לילדים מבינות את מה שקורה?

מה אימא יכולה לעשות אם זה קורה בבית ספר בין הילדים, האם היא יכולה להיות שם כל הזמן, לשבת ולשמור על הילד שלה?

שלי: הכוונה אינה לאימו של המוחרם. יש סיטואציות שהאימהות של המחרימים מצדיקות את החרם והן אומרות "סליחה, אני לא רוצה להזמין את הילד הזה. אני אזמין את כל הכיתה ואת הילד שלך אני לא מזמינה אליי". איך אין היום באימא את הרגישות הזאת שחלילה אם זה היה קורה לילד שלה היא הייתה עושה הכול כדי לשנות את המצב?

הכול תלוי בחינוך של כל אימא ושל כולן יחד, ולא רק בזמן שיש מקרה שרוצים לתקן. כל האימהות המוגבלות האלה לא מבינות עד כמה המצב הוא כבר חולני.

שלי: אנחנו עכשיו בתקופת בין המצרים ויש את הסיפור המפורסם על בר קמצא שגורש על ידי העשיר מהסעודה ובגלל זה נחרב בית המקדש. למה התנהגות כזאת, שהיא כאילו פעוטה ביחס לבעיות של עם ישראל, היא מסוכנת כל כך?

כי הזלזול בהזדמנות להתקרב לזולת הוא הדבר הכי גרוע.

שלי: האם אתה חושב שדברים כמו חרמות יכולים להרוס את החברה?

אנחנו כל הזמן נמצאים בזה ואפילו לא מרגישים שזה חרם, דחיה וזלזול.

שלי: כאשר מישהו רואה שמתחיל חרם בכיתה, האם הוא צריך לעצור אותו, לצעוק לנסות ולעשות משהו או פשוט לשתוק? כי הרבה פעמים ילדים מפחדים שיחרימו גם אותם.

אין לנו מה לעשות, צריכים לפתוח את מערכת החינוך מחדש.

שלי: יש היום כמה ערוצים בעיקר באינטרנט, שמנסים להעלות את השיח הזה בנושא החרם לדיון ציבורי, אבל הפתרונות שלהם ממש אפסיים. יש גם מכון שמנסה לעזור לילדים מחוץ לשעות בית הספר.

כל הדברים האלה לא עזרו, לא עוזרים ולא יעזרו, אלא צריכים לעשות כאן טיפול שורש לכל החברה ואולי אפילו לכל העולם. לפחות בכל מדינה, כי לכל מדינה יש דברים ספציפיים משלה.

שלי: האם בטיפול שורש אתה מתכוון להכניס זאת ממש לחינוך הפורמלי בשעות בית הספר, לדבר דווקא על הדברים האלה?

אפילו עוד לפני החינוך הפורמלי, שילדים מגילאי שנתיים שלוש יקבלו דוגמאות ומשחקים כדי ללמוד עד כמה הם חייבים להתחבר ושכך משיגים כל טוב.

שלי: האם האנשים של "קבלה לעם" שעוסקים בחכמת החיבור, יכולים לרפא באיזו צורה את הפצע הזה שנקרא חרמות?

בוודאי, תנסו להמציא משחקים לגילאי שנתיים שלוש והלאה, לא כאלו שכל אחד שיושב מול האחר מנצל את כל ההזדמנויות שלו לנצח אותו, אלא שהם רוצים להיות יחד, הם רוצים לעזור זה לזה דרך כל מיני הפרעות שיהיו במשחק. הם מתחברים דווקא בגלל שיש כאן נגיד כלבים או דברים אחרים שמפריעים להתחבר, ואיך הם מתחברים, איך הם עוברים את כול המכשולים בדרך כדי להיות יחד, כדי לעזור לחבר ולא כדי לנצח אותו. הרי כל משחקי הילדים הם על מנת לנצח, אז עלינו לעשות זאת בצורה אחרת, עלינו לשרוף את כול המשחקים וממש לעשות משהו הפוך ממה שיש, אחרת נסבול עוד יותר בדורות הבאים מכמה שסובלים הילדים שלנו.

דודי: האייטם הבא שלנו, לחיות בבית רב דורי.

נורמה: דווקא בזמן המודרני יש תופעה חדשה בארה"ב שמזכירה את החיים בעבר. בשנת 2021 68% מבני 25 עד 34, התגוררו בבית רב דורי של אחד מההורים או שניהם. זאת עליה של 9% לעומת 1971. ככל שדורות של מבוגרים צעירים בארה"ב מתמודדים עם עליה בחובות הסטודנטים ועלויות הדיור, החיים הרב דוריים נתפסים כאלטרנטיבה הכי טובה ואפילו היחידה. לאן אתה רואה את המגמה הזאת הולכת?

אני חושב שזה טוב אם יהיה כך. למה כל אחד צריך שתהיה לו דירה מיוחדת בשבילו. אלא יכולים לחיות עם ההורים. זוג צעיר ודאי צריך חדר לחוד, אבל מה הבעיה. בקיצור צריכים לעשות משהו שאנחנו גם לפי החינוך שלנו, לפי הנכונות שלנו, שאנחנו נהיה מוכנים לחיות עם ההורים. אני מסכים עם זה שיש היום דירות שיש חדר לילד ויש חדר הורים, ויש שירותים לילד ושירותים של ההורים, כל מיני כאלה דברים, בסדר. אבל בכל זאת שזה איכשהו מחולק בצורה כזאת, שיחד עם הפרטיות יש בכל זאת איזו צורת קרבה. ולא נורא - כך חיים.

נורמה: האם זה לא מאבד מהעצמאות של הילדים או של הצעירים?

במה העצמאות?

נורמה: דווקא כך הם מתכללים דור אחד בדור שני ועוזרים זה לזה?

אני לא יודע אם עוזרים או לא עוזרים. אבל הם צריכים להתרגל שכל אחד צריך איזה שטח פרטי שלו, פינה משלו, נגיד וכך חיים. רב"ש היה מספר לי איך היו חיים. הוא אומר שהיה חדר גדול, בפינה היו כמה מזרונים. ובערב היו לוקחים מזרון ושמים זה בפינה הזאת וזה בפינה הזאת וזה באמצע וזה ככה, ולכולם היה מקום על הרצפה וכך ישנו. כך היה מקובל. מה יש בזה? היום יש חדר הורים, וחדר ילדים, ולכל ילד יש חדר משלו. אני מבין לבנות ולבנים. אבל כבר ממש לכל אחד וכן הלאה. מה אפשר לעשות.

נורמה: אולי זו שאלה של פרטיות, בגיל מסוים. הצעירים רוצים את הפרטיות, גם המבוגרים רוצים אולי פרטיות.

אני נתתי לך דוגמה שגם בעבר חיינו כולנו בחדר אחד. זה נקרא דירה. כך זה היה בכלל במשך אלפי שנים באנושות.

נורמה: אז מה השתנה, למה אנחנו לא יכולים יותר לחיות בצורה כזאת?

האגו שלנו רוצה להרגיש את עצמו מבודד מאחרים. יש לו מקום משלו וזה הקירות שלי, וזה החדר שלי והכניסה, אף אחד לא נכנס אלי וכן הלאה. זה בגלל האגו שכל הזמן גדל, ואנחנו לא יכולים להתמודד איתו, לא מלמדים אותנו איך להתמודד עימו.

נורמה: אז מה הצורה המתוקנת?

הצורה המתוקנת זה החינוך שלנו. אנחנו כולנו בכל זאת נמצאים במשפחה אחת ובקרבה בינינו. ולא נורא אם אנחנו חיים כולנו בחדר אחד, זה הכול תלוי ביחס בין האנשים. נקווה.

נורמה: עד כמה זה מפתיע שזה קורה במדינה כמו ארה"ב, שעצמאות היא אחד הערכים החשובים ביותר בחיים?

שם דווקא יש לנו דוגמה מאוד חריפה, איך כל ילד דורש חדר ואחר כך דורש דירה משלו, או אפילו בית משלו. וכך הם גדלים.

נורמה: אז אין גיל מסוים שהצעירים צריכים לעזוב את הבית, כדי ללמוד לדאוג לעצמם להיות עצמאיים?

הכול תלוי בחינוך. נגיד ברוסיה לא היה דבר כזה אף פעם. שם דירות של 2-3 חדרים, וכל המשפחה איכשהו הייתה מסתדרת.

נורמה: איזו אחריות הצעירים שנמצאים באותו בית צריכים לקחת. אפילו אם חיים באותו מקום או גרים באותו מקום, שלא יהיו כל הזמן תלויים במשכורת של ההורים, או בכל התנאים הנוחים שמקבלים. שילמדו גם לדאוג לכולם?

זו הבעיה. הרב"ש סיפר לנו שההורים של אשתו, ירושלמים וותיקים, היו מאוד עשירים. ולכן הייתה להם דירה עם שני חדרים, שני חדרים. וחדר אחד הם היו משכירים. וכשרב"ש התחתן עם הבת שלהם, אז הם נתנו להם חדר. זו הייתה ממש מתנה גדולה מאוד. אז יש ויש. אני חושב שפשוט אם אנחנו נעבוד על זה בצורה מטרתית, אנחנו יכולים מהר מאוד לחזור לאותו מצב, שכל אחד ירגיש שאין שום בעיה בזה שאנחנו נמצאים בחמולה, בחברה כזאת שכולם יותר קרובים זה אל זה.

נורמה: בגלל יוקר המחיה כולל שכר דירה, רואים תופעה דומה בישראל. האם זו מגמה של חזרה לטבע המשפחתי שלנו?

לא, אצלנו זה מאין ברירה. מה לעשות, כך אנחנו בנויים. האגו שלנו לא נותן לנו אפשרות לסדר את הדברים בצורה ריאלית, נורמלית. אני ראיתי בסין יש להם ערים שלמות של אלפי, אלפי בניינים גבוהים, רבי קומות ריקים לגמרי. כל העולם נמצא בכאלו עיוותים.

נורמה: בתקופת אברהם חיו בחמולות.

כן. היה אוהל אחד נגיד. כתוב שם כשאברהם חיתן את יצחק והביא אותו הביתה. יצחק הגיע עם אשתו, אז כך הם חיו יחד. ואז אשתו למדה משרה - אשת אברהם - איך להכין את האוכל ואיך לעשות הכול כך שזה יהיה מתאים לבעלה. כך היה נהוג. כלה נכנסת לחמותה ולומדת איך לבשל, ואיך לעשות מה שבעלה הצעיר רגיל. ללמוד מאימא שלו. היום זה נורא. איזו בחורה הייתה מתחתנת עם בחור שעומד להביא אותה לאימו, שהיא תחיה שם ותלמד איך לשרת אותו.

נורמה: האם גם בעתיד אנחנו נגיע להיות ככה ואיך תראה חברה איפה שכולם חיים באותה דירה, אבא, אימא, ילדים, צעירים, סבא וסבתא?

אני חושב שאנחנו לא צריכים דווקא להצטמצם עד כדי כך. אם אנחנו נרצה לדאוג לדור הצעיר אנחנו כן יכולים לדאוג להם, יכולים לעשות זאת.

נורמה: מה יפתור את המצב הזה בחברה?

אני חושב שהבעיה היא ברצון. שאנחנו נרצה לסדר את הדור הנוכחי והדור הצעיר, לילדים ולנכדים. יש מקום על פני כדור הארץ, אלפי קילומטרים מרובעים יש לנו כדי להעמיד עליהם המון בתים, דירות וכן הלאה. הכול תלוי ברצון שלנו לסדר את האנשים לטובה.

נורמה: עם כל הבעיות או הלחץ הכלכלי שאנחנו רואים בעולם, כי זה באמת תופעה עולמית, האם אחת המטרות זה לכוון אותנו דווקא ליותר התקרבות במשפחה, כי אנחנו אז מגלים שאנחנו יותר תלויים אחד בשני?

אם אנחנו לא יכולים להתגבר על הבעיות הקטנות, שאנחנו רואים בבעיות האלה רק סימנים איך אנחנו צריכים להסתדר בהתקרבות הדדית ובפתרון משותף, אז הטבע מביא אותנו לבעיות כאלו שאנחנו כבר צריכים לסבול חזק ולחפש פתרונות תחת הלחץ וייסורים גדולים.

דודי: הנושא הבא, האנושות עומדת בפני התאבדות קולקטיבית.

חיים: על רקע השריפות וגלי החום הקיצוניים ברחבי העולם, מזכ"ל האו"ם הזהיר לפני כמה ימים שהאנושות ניצבת בפני בחירה קשה. ריכוזי גזי החממה, עליית פני הים וחום האוקיינוס שברו שיאים חדשים, מחצית מהאנושות נמצאת באזורים של סכנה משיטפונות, מבצורת, מסופות קיצוניות ומשריפות. אף אומה אינה חסינה ובכל זאת אנחנו ממשיכים להזין את ההתמכרות שלנו לדלק מאובנים.

הוא גם אמר שיש לנו ברירה בין פעולה קולקטיבית לבין התאבדות קולקטיבית וזה בידיים שלנו. והוסיף שמה שהכי מטריד אותו הוא שבעמידה בפני המשבר העולמי הזה אנחנו לא מצליחים לעבוד יחד כקהילה מאוחדת. מדינות ממשיכות לשחק את משחק האשמה במקום לקחת אחריות על העתיד הקולקטיבי שלנו. אנחנו צריכים להוכיח שמהפכת האנרגיות המתחדשות כבר בדרכה.

האם אנחנו נמצאים בפני איזשהו סוג של התאבדות קולקטיבית?

כן, אנחנו מוכנים להתאבדות. האגו שלנו לא נותן לנו לחשוב על הזולת, הוא לא נותן לנו לעשות חשבונות קולקטיביים, אלא נאכל ונשתה כי מחר נמות אבל קודם אתה ואני אחרייך.

חיים: אבל הוא לא רוצה למות.

אבל נגיע למצב שכדור הארץ יתהפך.

חיים: מה מתהפך, האם הקטבים מתהפכים?

נגיע למצבים שיהיו התפרצויות של הוריקנים, צונאמי, הרי געש ורעידות אדמה. כל הדברים האלה יגיעו יחד ויתגלו במקומות שלא חשבו שזה יתכן, במקומות שתמיד היו רגועים, ואז לא יהיה לאן לברוח אלא רק לתוך האדמה.

חיים: האם זה נקרא שהוא מתהפך?

כן. אלמלא חכמת הקבלה ומה שאנחנו לומדים, אז וודאי שאנחנו עלולים לגלות כאלו התפרצויות מצד הטבע שלא נוכל להיחלץ מהן.

חיים: באייטם הקודם אמרת שבינתיים, עד שנגיע לחיבור, כדי להתמודד עם המשבר שהולך ומחריף צריך לעשות התאמות של הגידולים לתנאים המשתנים. מזכ"ל האו"ם מדבר אולי קצת בדומה על מהפכת האנרגיות המתחדשות, כלומר להתחיל לייצר אנרגיה מדברים אחרים שלא מזהמים את כדור הארץ. האם אתה חושב שמבחינת האקלים יש לזה פוטנציאל?

כול אלו שטויות שאין כדוגמתן. התפרצות אחת של הר געש במקום כלשהו מעלה כזה פיח וכאלו שינויים באטמוספירה כך שלכל העצות שהאו"ם נותן אין מקום. שייתן לנו דוגמה איפה זה כן יעזור. כול מה שהאו"ם עושה זה כדי לקבל כסף מכולם ולפזר בין אלו שהצביעו לו, שום דבר חוץ מזה לא קורה. אנחנו לא יכולים להגיד שהיה איזה מהלך או מעשה בין מדינות העולם או בין נציגים של האו"ם שבכך הם פעלו והצילו את אוכלוסיית העולם ואת האנושות ממשהו נוראי. אין דבר כזה, זה משחק לכיוון אחד, רק "תביאו כסף ואנחנו כבר יודעים איך לסדר את הדברים".

חיים: אולי תיאורטית לפחות.

גם לא תיאורטית, מהפרקטיקה של כל השנים שעברו למדנו שזה משחק מכור. האו"ם לא יכול לעזור לנו בכלום, אני חושב שהוא מסודר יפה כך שכולם יכולים לבוא לשם, להתפלפל, לדבר. והארגון הזה קיים כדי שכל הסוכנים החשאיים של כל המדינות יוכלו להתאסף שם, לדבר ולעשות עסקים ביניהם וכלום חוץ מזה.

חיים: אם כל המכוניות יהיו חשמליות ויפסיקו לזהם?

זה לא שייך, כי התפרצות של הר געש אחד מבטלת את כל החיסכון שבזיהום מהמכוניות החשמליות. אני לא אומר שזה לא כדאי.

חיים: לא לבנות על זה.

בטוח שלא לבנות על זה וגם לא לסמוך על זה.

חיים: המזכ"ל אומר שדרושה פה פעולה קולקטיבית, הוא מדבר על זה שאנחנו לא לוקחים אחריות הדדית על העתיד הקולקטיבי שלנו ובמקום זה משחקים משחקי האשמות. האם משבר אקלימי, סכנה של התאבדות קולקטיבית, יכולים לזרז במשהו איחוד בעולם?

אם העולם לא ישתנה ואם נחזור לתקופת האבן, אז האיחוד יכול להתקיים לטובת העולם.

חיים: רק במצב הזה.

כן. אם אנחנו מדברים על העתיד, אז לא יכול להיות איחוד, אלא ההיפך, התנגדויות, התנגשויות, התפרצויות זה כנגד זה. האגו של האדם נמצא ביסודו של הטבע ולכן אין מה לעשות. כמו שבאירופה, מאין ברירה, כולם נגד כולם והם כמו נחשים בכלוב אחד.

חיים: אולי מדינות יבינו שאין ברירה, שהם חייבים בכל זאת לשתף פעולה.

לא, אף אחד לא יוכל לוותר לאחר. האגו שלנו הוא למעלה מהטבע והוא מחייב שקודם האחר ימות ואחר כך אני.

חיים: האם אין שום סיכוי לשינוי מגמה עד להשמדה?

ודאי.

חיים: בשביל מה נוצר העולם אם הוא מיועד מלכתחילה להשמדה?

כדי לגלות שרק בדרך אחת, שהיא לעלות למעלה מהאגו שלנו לפי שיטת חכמת הקבלה, נוכל להינצל ממוות קולקטיבי.

חיים: האם ההבנה שאנחנו עומדים בפני מוות קולקטיבי תגרום לנו להבין או לפחות להיות מוכנים לעלות מעל האגו שלנו?

כן, אם נספיק.

חיים: זה הימור.

שיעשו זאת לפני ההימור, בשביל מה להגיע להימור?

חיים: משום מה בישראל היה חורף גשום בצורה טובה, לא היו אסונות נוראיים, וגם הקיץ בינתיים לפחות יחסית מתון, אין גלי חום קיצוניים כמו בשנים עברו ובוודאי לא לעומת מה שקורה באירופה או במקומות אחרים. נראה כאילו ישראל איכשהו מוגנת מכל הקיצוניות האקלימית. האם יש לזה הסבר?

אני חושב שזה בגלל שאתם מתפללים.

חיים: האם אתה יכול להרחיב?

אין מה להרחיב, צריכים להתפלל עוד יותר ואז יהיה עוד יותר טוב.

חיים: כולם מתפללים, על מה אנחנו מתפללים שגורם לשינוי?

אנחנו צריכים להתפלל רק עבור החיבור שלנו.

חיים: וכשאתה אומר "אתם", למי אתה מתכוון?

עם ישראל. אין לי פתרונות, אתה מכיר את הכול והשאלות האלה הן שאלות שאין לי עליהן תשובות. כמו שתמיד נתתי תשובה, שום דבר לא השתנה. בחכמה שלי, במדע שלי, אין משהו חדש. אין לי מה לענות. אם יתחברו חברים, הכוונה ישראלים, יהודים, יהיה טוב, אם לא יתחברו יהיה רע. זה הכול.

חיים: בעל הסולם כותב שיבואו צרות לעולם וישראל יהיו נכווים תחילה.

אם יבואו צרות בגלל ישראל, אז בטח שישראל יקבלו תחילה.

חיים: אבל אנחנו לומדים שכל הצרות זה בגלל ישראל.

נכון.

חיים: גם אלה שיש עכשיו.

עכשיו בינתיים זה לא צרות כנראה. אל תדאג. כן. הבורא לא ישכח אותנו.

דודי: עוד נושא קטן, בשבוע שעבר קרה מקרה מצער שבו נפער בולען בתוך בריכה בווילה פרטית שהתקיימה בה מסיבה גדולה ובחור צעיר בן 32 נשאב פנימה ומת. הבחור היה מאוד מאוד אהוד על החברים שלו והם, החברים, וגולשים נוספים ברחבי האינטרנט פרסמו מחדש טקסטים מרגשים שהוא פרסם, בהם הוא העלה שאלות על משמעות החיים. אחת השאלות הייתה איך מודדים את האני של האדם בסוף חייו, או במילים של הבחור הצעיר, "מי אני בלי הטייטל שלי, מי אני בלי ההישגים או ההצלחות שלי, מי אני בלי העבודה שלי, מי תהיו יום אחד אם יום אחד תקומו בבוקר וייקחו מכם את כל אלו?". אני מחזיר אלייך את השאלה שלו, מי זה האדם בלי כל הטייטלים שמגדירים אותו?

זה האדם. וכל הטייטלים האלה, אין בהם שום דבר.

דודי: אז מהו אותו האדם בלי כל הטייטלים, איך היית מגדיר את הדבר המופשט הזה "בלי טייטלים"?

זה האדם, עם מה שיש לו בפנים, מה שהוא עשה מעצמו, קרב את עצמו להכרת הרע ואולי אפילו ל"עשה טוב". אבל אם לא, אם מדברים עליו ברחוב "בחור טוב", זה הטייטלים שלו. כך חושבים אנשים.

דודי: אנחנו יודעים שכל אדם הוא רצון לקבל, אבל במה בה לידי ביטוי הייחודיות של כל אדם?

רק עד כמה שהוא מסוגל לגרום לחיבור בין האחרים.

דודי: בזה יש ייחודיות שונה מאחד לאחר?

כן.

דודי: איך נכון למדוד אדם בסוף חייו?

אם לא יכולים, לא יכולים, אבל בכל זאת התרשמות מסוימת צריכה להיות. אנחנו מודדים את האנשים רק לפי כמה הם גרמו לחיבור בין בני אדם.

דודי: אפשר להגיד שזו בעצם התרומה הגדולה שאדם יכול לתת לעצמו ולאחרים לאורך חייו, עד כמה הוא חיבר אנשים?

כן. זה העיקר. ובזה הארגון שלנו בעיקר עוסק.

דודי: עוד נושא קטן, קצר, לסיום. אנחנו דיברנו כל הישיבה הזאת על משברים גדולים, קטסטרופות, יובש, חום, שריפות, אבל יש גם יצורים קטנים שיכולים להטריף לנו את הדעת, יתושים. שאלה מסכמת כזאת, מה התפקיד של הדברים הקטנים והמעצבנים האלה בחיי האדם, מה התפקיד של החרקים בבריאה?

לא לתת לך להירגע לגמרי, אלא שאתה תדע איך לברוח מהם ואיך לבנות את הבית ולהתגונן כנגד הדברים הקטנטנים האלו. הם לא עושים איתך חשבון, כמו שכותב בעל הסולם על הזבובים. תנסה להתגבר עליהם ואתה לא תוכל.

דודי: מה זה בא להראות לי, זה סוג של הפרעה שמטרתה לכוון אותי למקום כלשהו?

כן. לכוון אותך למצב שאתה צריך להיות מסודר עם כל העולם, עם כל הטבע, ואז כל חלקי הטבע, במה שהם מתבהרים לפנייך הם יתחשבו איתך בצורה ידידותית.

דודי: רב"ש כותב שחז"ל אמרו שאדם נברא אחרי כל בעלי החיים כדי שאם האדם ירצה להתגאות יגידו לו "יתוש קדמך". בינתיים לא נראה שהיתושים עוצרים את האדם מלהתגאות, למה?

אתה לא ראית אדם כזה. חוץ מזה יש עונש קולקטיבי שאנחנו חיים בצורה כזאת שאפילו הצדיקים סובלים בגלל האוכלוסייה.

דודי: על מה אתה חושב שאתה רואה יתוש מתקרב אלייך ובא לעקוץ אותך, להציק לך?

אם הוא לא נותן לחיות אז וודאי שצריכים להרוג אותו. אין מה לעשות. יש כאלה שנותנים ליתוש שיעקוץ וישתה את הדם וכן הלאה, יש מקום לכולם ולהאכיל את כולם ולתת מזון לעכברים שיסתובבו ויאכלו. יש כאלה שאומרים, לא, לכל אחד יש זכות קיום ואסור לנו להרוג אותו ואסור לנו לקחת ממנו את החיים, יש בזה משהו, זו פילוסופיה שלמה.

דודי: אז מה נכון? שני קצוות נתת, אסור להרוג שום דבר, אבל, תהרוג אותו.

אנחנו כבני אדם צריכים לעשות תיקונים בטבע כדי שנוכל לחיות ולהיות שקועים בתיקון העולם. לכן מותר לנו להרוג דומם, צומח, חי, להשתמש בהם כדי לחיות ולקיים את העולם לתיקון הנרצה.

(סוף השיחה)