פרשת השבוע 04.07.12 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

פרשת השבוע - בלק

בהשתתפות: גלעד שדמון, משה אדמוני

גלעד: פרשת השבוע היא פרשת "בלק". שלום לך, הרב לייטמן.

שלום לכולם.

גלעד: פרשת בלק מעניינת וקצת שונה מייתר הפרשיות. לאחר שעם ישראל כבש את ארץ האמורי, בלק מלך מואב, מבין שעם ישראל מתקרב אליו והוא מתחיל לחשוש לגורל ממלכתו. בלק שולח שליחים אל בלעם בן בעור ומבקש שיקלל בעבורו את ישראל. בלעם יוצא לארץ מואב לאחר שקיבל עליו את התנאי לומר רק את מה שהבורא ישים בפיו. בלעם שרכוב על אתונו, לא מבין למה פתאום האתון סוטה מהדרך, האתון רואה מלאך בעוד שבלעם לא רואה אותו, הוא מכה את האתון, ואז האתון פותחת את פיה ומדברת, וכך המלאך נגלה לבלעם, והוא מושבע להגיד רק דברי ברכה לישראל. וכך כשבלעם מגיע לבלק יוצאים מפיו רק דברי ברכה. בלק מאוד מתאכזב, וכפיצוי לכך בלעם נותן לו עצה, בנות מואב מפתות את בני ישראל ובכך מסיתות אותם מבורא.

בעקבות חטאי ישראל פורצת מגיפה גדולה, ובשיאה של המגיפה זמרי בן סלוא, אחד מנשיאי שבט שמעון, מביא לאוהלו אישה מדיינית. כתגובה לכך פנחס בן אלעזר נוטל רומח ודוקר אותם למוות, וכך נעצרת המגיפה לאחר שהפילה עשרים וארבעה אלף חללים.

סיפור דרמתי, כל התורה כך. התורה כאילו "תורת חיים", אבל כל הזמן היא מספרת על המוות.

גלעד: אבל לא בכל פרשה אתון מדברת, מלאך נגלה, ומתים כל כך הרבה.

דברים כאלה לא חסרים בתורה. כל הספר מלא אכזבות, מלחמות, ועוד, התורה כאילו נותנת לנו דוגמה על כל החיים שלנו.

התורה מספרת לנו על תיקון האדם, האדם הראשון בכוונה נברא כך, זה המבנה של הרצון לקבל האגואיסטי שלנו, הוא כל היסוד שלנו, כל החומר שלנו, כי אנחנו כולנו רצון ליהנות. ברצון ליהנות אנחנו מרגישים רק את העולם הזה, ואת כל היתר שנמצא סביבנו, אפילו באותו חדר, באותו מרחב, אנחנו לא מרגישים. מפני שהרצון שלנו כל הזמן עובד רק לפי עד כמה שאנחנו יכולים לבלוע, לספוג אלינו, כל אחד לעצמו, בצורה כזאת כושר הספיגה שלנו הוא קטן מאוד.

מכל המציאות האינסופית, הנצחית, השלמה, היפה, מלאת התענוגים, מכל המילויים שאנחנו אפילו לא יכולים בכלל לתאר לעצמנו, כי הם למעלה מכל הגבולות שלנו, הם למעלה מהחיים והמוות, למעלה מכל דבר, מכל המציאות האין סופית הזאת אנחנו מרגישים רק את החיים האומללים בין הרגע שאנחנו נולדים, לבין הרגע שמתים, והכל בייסורים. זה בגלל שאנחנו מכוונים רק לספיגה, כמה אנחנו יכולים להרוויח, ובזה אנחנו מוגבלים.

מטרת התורה לתת לאדם כלים, אפשרויות, על מנת שיחליף את היחס שלו לבריאה. במקום לספוג ולראות רק את העולם הזה הקטן, עליו להצטייד בטבע אחר, בטבע להשפיע, על מנת שהוא יצא מעצמו, יראה את מה שמחוצה לו, ולא רק את מה שיש בו עצמו, כל הזמן בו. האדם מתחיל להרגיש בזה את העולם שנמצא באמת מחוצה לו, הוא יוצא לעולם שנקרא "העולם העליון", העולם הרחב, הנצחי, השלם והיפה. על כך בעצם התורה מספרת, כמו שכתוב, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", כי "המאור שבה מחזירו למוטב", הוא מביא את האדם לטוב. זאת אומרת, מי שרוצה להשתמש בדרך הזאת בתורה, הוא נקרא "מקובל", כי הוא מקבל את כוח התורה כדי לשנות את עצמו ולהביא את עצמו לאור. לכיוון הזה אנחנו צריכים להתפתח.

המקובלים עשו כך במשך דורות, במשך כל ההיסטוריה, הם השיגו את העולם הרוחני על ידי כך ששינו את הטבע שלהם, מהטבע לקבל, לטבע להשפיע. כמו שכתוב "ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה"¹, כלומר בזה שאתה יוצא מאהבה עצמית לאהבת הזולת, אתה מתחיל להיפתח לעולם, אתה מתחיל להרגיש שהעולם מלא אורות, תענוגים, נצחיות. במהלך ההיסטוריה שלנו אנחנו מגיעים עכשיו למצב שכל העולם מתקדם לזה, כמו שכתוב, "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם,"². זאת אומרת, בסופו של דבר כל האנושות חייבת להגיע לגילוי האור, לגילוי הבורא, לגילוי אותו עולם נצחי עכשיו, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך"³. לכך אנחנו מתקדמים, אנחנו נמצאים בעצם בפתח של התהליך הזה, אנחנו הדור הראשון של דור התיקון. והתורה מספרת לנו בדיוק על התהליך שאנחנו צריכים לעבור.

מה בעצם אדם צריך לעשות כדי לעבור את התהליך הזה, הרי הוא לא יכול לעבור תהליך כזה בהיסח דעת, הוא חייב לדעת מה הוא עושה, בשביל מה, למה הוא עושה, ומה נעשה עִמו. הוא קונה בזה דעת רחבה, הוא מתחיל להרגיש, לגלות את כל המציאות, את העולמות. דעתו מתרחבת, החושים שלו, הוא מתחיל לראות את ההנהגה וההשגחה של כל הטבע, של כל העולם, של כל הא-לוהות. והכל נעשה על רקע שהאדם מתקן בהדרגה את האגו שלו, מתיקונים קלים לתיקונים יותר גדולים וקשים. מפני שאומרים לנו דווקא "בראתי יצר רע" ו"בראתי תורה תבלין", זאת אומרת אנחנו מתקנים את האגו שלנו על ידי האור שנקרא תורה, "תורת אור", ואנחנו הופכים אותו לטוב, ליצר הטוב. "יצר הטוב" הכוונה להשפעה ולא לקבלה, במקום שתהיה לי רק מחשבה לעצמי, תהיה לי מחשבה על הזולת, "ואהבת לרעך".

האדם צריך להרגיש שכל הזמן, תמיד, הוא נמצא ביכולת לתקן את עצמו, בכל רגע ורגע. החיים שלנו הם כל רגע הזדמנות לתקן במשהו את עצמנו ולהתקרב לגילוי העולם העליון, לתקן משהו ולהתקרב. כך אנחנו צריכים לפסוע, בכמה מצבים, עד שהעולם העליון נפתח, ואז אנחנו מתחילים להרגיש אותו, לבדוק אותו ולחיות בו כמו שאנחנו חיים בעולם הזה. אנחנו מרחיבים את הגבולות לאט לאט, וכך נכנסים לעולם העליון, כאן ועכשיו, בחיינו, ברגשה הנוספת הזאת. ואז אנחנו כבר לא מרגישים את החיים הנוכחים שלנו, הגופניים, כמשהו חשוב. כי החיים בעולם הרוחני, במרחב הרוחני הגדול, הרחב, הם כל כך עוצמתיים שהם מדכאים את כל העולם הזה, ואנחנו לא מרגישים בו כלום. זה עד כדי כך שאם האדם, אם הגוף שלנו נפטר, אז אנחנו לא מרגישים בזה איבוד של משהו. הגוף הזה נפטר, אבל בינתיים האדם חי כבר במרחב יותר גדול, יותר חזק, יותר רוחני, נצחי, שלם.

הכל נעשה על ידי כך שהאדם בכל רגע ורגע בודק עד כמה הוא יכול לתקן את עצמו, כמו שכתוב "לעולם יהא אדם רואה את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי" ⁴. "עשה מצווה אחת", זאת אומרת, עשה תיקון של הרצון האגואיסטי לרצון להשפיע, לרצון האלטרואיסטי, הוא התקרב קצת לאהבת הזולת שהיא המצווה העיקרית, המצווה הכללית שכוללת את כל התיקונים. אם האדם עושה כך, אז הוא "עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף זכות" ⁵, זאת אומרת לאותה הזכות, לאותו העולם העליון.

אבל כדי להתקרב לתיקונים, אנחנו צריכים לראות את עצמנו, כל הזמן, כחצי חייב, וכחצי זכאי, כדי שתהיה לנו בחירה בקו האמצעי. כמו בלשון מאזניים, בצד אחד נמצא הטוב ובצד השני הרע, והאדם צריך לראות עצמו באמצע. הוא צריך לעשות כך שהטוב יהיה לו יותר כבד מהרע, הוא בעצמו צריך להכריע. כאילו שהמאזניים בידיים שלו, ועליו לראות עצמו מאוזן בכף המאזניים.

איך יכול אדם לראות את עצמו מאוזן, הרי אם אנחנו באיזון, אז בדרך כלל אנחנו לא מרגישים כלום. לכן הבורא עוזר לנו בזה שכל הזמן הוא מוסיף לנו יצר רע, אנחנו בכל רגע ורגע מרגישים שאנחנו רוצים דברים חדשים, אחרים, בכל פעם בא לנו לעשות משהו. האגו הזה "תופס" אותנו, מבלבל אותנו, עושה מאיתנו מה שהוא רוצה בהיסח דעת. הוא ההפּרעה שלנו, בלעם, בלק, כל אלה הם סך כל הדוגמאות השונות ליצר הרע, הרצונות השונים של יצר הרע.

דווקא אחרי שהאדם נעשה ישר א-ל, עשה איזו פעולה יפה ונכונה, זאת אומרת עשה עכשיו תיקון בארץ האמורי, כתוצאה מזה בא לו יצר רע יותר גדול שנקרא בלק, מואב. כלומר בא לו רצון מאיזה אזור גדול יותר של הרצון לקבל שבאדם, מפני שכל הגיאוגרפיה אצל האדם בפנים, כל האנושות בפנים. כך אנחנו צריכים לתאר את האדם. כל הגיבורים שבתורה, גם החיוביים וגם השליליים, הם כולם התכונות הפנימיות שלו.

גלעד: זאת אומרת, מואב זה מקבץ של רצונות שהנציג שלהם הוא בלק, ואותו חייבים לעבור בדרך.

כן, כמו האמורי. בלק הוא מלך מואב, הוא הרצון האגואיסטי הגדול שלא יודע לעשות משהו מתוך עצמו. הרצון עצמו לא יכול לעשות כלום, האגו שלנו צריך איזה כוח מניע, איזה אמצעי, כלי כלשהו שאיתו הוא יכול להצליח, אבל להצליח אפשר רק בעזרת האור העליון, זו האנרגיה, הכוח העליון זו היכולת ללכת קדימה. גם האגו, גם יצר הרע וגם יצר הטוב, שניהם צריכים את האור העליון, בלעדיו הם מתים. לכן באיזו דרך הרע שבנו יכול להתקשר עם האור העליון, הרי בצורה ישירה הוא לא יכול להתקשר, כמו פרעה, גם הוא לא היה יכול, והיה צריך שיוסף יעשה שידוך בינו לבין הבורא. פרעה אומר, האיש הזה הוא איש א-לוהים, יש לנו ברכה בידו, אנחנו חייבים שיוסף יהיה אצלנו, שיהיה מנהיג בארץ מצרים, אנחנו נהנים, וכל המצרים מוכנים לזה. אותו דבר גם בפרשה שכאן, בלק יודע שהוא בעצמו לא יכול, ולכן הוא צריך שבלעם ישדך בינו לבין הכוח העליון, אז בלק יוכל להצליח.

משה: בלעם הוא כמו יוסף?

בלעם הוא נביא, נביא הוא מי שיש לו קשר עם הבורא. כל הכוחות האלה, כל האמצעים בין יצר רע לבורא, כולם בתוך האדם, ובסופו של דבר כולם פועלים כדי לכוון את האדם לטוב, אבל בצורה שהאדם בעצמו יתבלבל.

אם אני יודע שאני מתקרב לטוב, אז אני כבר לא רוצה את האמצעי הזה, כי האגו שלי לא רוצה דבר כזה. אם אני יודע שאני אלמד עכשיו עשר שנים, ואחר כך אני אהיה אדם מוצלח, אני אקנה אוטו יפה ואטייל בעולם, אז לטייל בעולם ולקנות אוטו, אני רוצה, אבל להשקיע בזה עשר שנים, לא. ככה זה. בלק אומר לבלעם, אתה תקלל את ישראל, ויהיה בסדר, בלעם הולך בדרך שלו, הוא ערמומי. בלעם צריך לרמות את בלק ולעשות כזה קשר שמצד אחד הוא מסכים, ובזה הוא מביא את בלק למעשה. הוא לוקח את יצר הרע הזה ומקשר אותו לאור, אבל הוא מקשר אותו בצורה כזאת שבסופו של דבר יצר הרע הזה מיתקן, הוא נכנס לתיקון והופך להיות ליצר הטוב. אומנם לא בכולו, אבל לפחות במקצתו. כך זה קורה, וכך אנחנו מתקדמים.

זאת אומרת, יש לנו תמיד דוגמה שהיא הכוח העליון, הבורא, יש אותנו ההפוכים ממנו, ואיזה אמצעי באמצע, משהו שמקשר אותנו עם הבורא ומסובב אותנו, מבלבל אותנו. משהו שנותן לנו את מה שנקרא "שלא לשמה", סוג של מטרות אגואיסטיות שכביכול כדאי לנו, ואנחנו הולכים איתו. אנחנו מסכימים גם לאמצעי וגם למטרה שהוא מצייר לנו, כי הוא שקרן גדול. אבל בסופו של דבר יוצא שעל ידי זה אנחנו בכל זאת מתקרבים לתיקון, מפני שהוא כאילו רוצה לקלל ובסופו של דבר מברך.

זאת אומרת הקללה שלו הופכת להיות לברכה, כך זה מסודר, אבל זה בתנאי שאנחנו מבצעים את הפעולות והולכים בדרך. בפרשה שכאן התורה מספרת לנו על האמצעי. יש לנו גם דוגמאות בתורה לדרך שאנחנו מתקרבים, לשקר המועיל, לאמצעי בין השקר לאמת, כל מיני דברים כאלה.

לכן האמצעי שבפרשה הוא "החמור" שלנו, החומר שלנו. מצד אחד הוא האגו שלנו, כי מצד אחד הוא רוצה רק ליהנות ולא כלום, אבל הוא בנוי מבפנים בצורה כזו, שאם אנחנו אפילו הולכים לדברים הרעים, אז הוא מביא אותנו לדברים הטובים. העיקר זו ההליכה, כי האדם בנוי כך שהוא לא יכול לתקן את עצמו לפני שהוא מגיע לתהליך התיקון.

כך קורה גם עם האדם שבא ללמוד קבלה, הוא לומד, הוא לא יודע בשביל מה ולמה, יש לו איזה דחף מבפנים. הוא רוצה לדעת בשביל מה הוא חי, מה מטרת החיים, האם לחיים האלה יש בכלל סיבה, האם שווה בכלל לחיות. לדעת מה צריך להרוויח, מה כדאי לרצות כדי להצליח בגדול בחיים, מה הרווח הכי גדול שיכול להיות. כשהאדם שואל את הדברים האלה, אז ודאי שאלה שאלות אגואיסטיות, הוא הולך רק כדי למלא את האגו שלו. אבל כשהוא מתקדם בדרך, הוא מתקדם על ידי בלעם, למרות שהוא נמצא ברשות בלק. כי בלעם אומר, אני הולך רק בדרך שמקדשת את הבורא, ובסופו של דבר הוא מגיע לברכות.

גלעד: אפשר לקרוא פה משהו מהזוהר שמחזק את זה?

כן.

גלעד: פסקה קטנה מהזוהר פרשת "בלק", פסקה מס' 1, אומרת כך:

"אלא אותו רשע בלק היה חכם בכל המדרגות שלמעלה, באותם הקושרים קשרים לעשות על ידיהם כשפים וקסמים, בכל אלו המדרגות העליונות מהם, שבהם היו מכריחים את המדרגות התחתונות. אמר לו בלק ובלעם, בכל זמן אנו המכשפים והקוסמים והמנחשים, יש לנו מדרגות ידועות ומלאכים ידועים, שבהם היו מכריחים את המדרגות התחתונות. אמר לו בלק ובלעם, בכל זמן אנו המכשפים והקוסמים והמנחשים, יש לנו מדרגות ידועות ומלאכים ידועים, הנודעים למכשפים ולקוסמים. אבל מכאן והלאה, יש לך לעיין במקום אחר עליון."

ואחרי שתיקנו את המדרגה האגואיסטית שנקראת "בלק", שלא יוכל להצליח ולעלות נניח על "ישראל" שבי, על החלק המתוקן שבי, על מנת להשפיע, לקראת אהבת הזולת, לקראת גילוי הבורא, נקרא "ישראל", "ישר א-ל". והחלק של בלק שלא רוצה את זה, אלה עדיין רצונות אגואיסטיים, לא מתוקנים. אז אחרי שבלק לא יכול לעלות על ישראל, אלא נעשה ההיפך, אז בלעם נותן לו עצה אחרת.

זאת אומרת, אדם עולה מדרגה. את זה הוא תיקן, ועכשיו הוא צריך לעשות את התיקונים הבאים. ואז האמצעי הזה אומר, "אנחנו נלך בצורה אחרת", שוב הוא מסובב את בלק, "אתה תעשה את זה דרך בנות מואב". זאת אומרת, על ידי הרצון לקבל, שזה נוקבא בצורה יותר גרועה, יותר קשה, כי כל מדרגה הבאה היא יותר כבדה, יותר קשה, יותר אגואיסטית, אז עכשיו אתה בטוח תוכל לסדר אותם.

ובאמת זה נכון. אבל שוב, אדם שנכנס לאיזה תיקון הוא צריך קודם להרגיש את הקלקול. וזה מה שהתורה מספרת, ש"ויתערבו בגויים וילמדו, מעשיהם"⁶, כל פעם חייבים להרגיש את זה. "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא"⁷. "אין אדם עומד על דברי תורה" זאת אומרת על תיקון, "אלא אם כן נכשל בהן"⁸, כי קודם הוא מרגיש את כל העבירה ולא את מה שהוא עושה עכשיו. הבורא מלכתחילה אמר, "בראתי יצר רע", אז ברא את כל העבירות וכל הבעיות, אלא אנחנו צריכים לגלות אותן בצורה כזאת שבאמת הן ייראו לנו כמכשולים, כבעיות שאנחנו נמצאים בהם. ולכן גילוי בנות מואב וכל הדברים האלה, עשרים וארבע אלף אנשים שעקב כך מתים שם, זה כל מה שהאדם רואה, א', עד כמה שהוא נמצא תחת שליטת האגו, הרצון לקבל, ב', עד כמה שהוא מפסיד מזה, ועד כמה שמתים אצלו אותם הרצונות שיכול היה תקן ולהעלות לעל מנת להשפיע, וכך מתקדם. ואחרי זה נעשה התיקון.

גלעד: למה ללכת אחרי בנות מואב זה אגו? הרי זה רצון מאוד טבעי, רצון לזיווג?

לא, זה הכל רוחני. אלה לא דברים גשמיים, לא מדברים על זה. אלא, נוקבא זה נקרא משהו שמושך אותך מהמטרה. יש נוקבא דקדושה ונוקבא דקליפה, נוקבא דקליפה היא זאת שמושכת אותך, רצון לקבל שממש מושך אותך הצידה מההתקדמות הרוחנית. הנוקבא דקדושא היא דווקא ההיפך, היא מקדמת אותך, מקדשת אותך, מעלה, עוזרת.

אז "בנות מואב" זה דווקא הנוקבאות דטומאה. זאת אומרת, אלה אותם המחשבות והרצונות שמתעוררים באדם כדי לסחוב אותו לכל מיני דברים של מה בכך, שאין בהם שום תועלת, ובכך הוא גומר את החיים ללא התוצאה הנצחית.

משה: היום אנחנו יוצאים לרחבי הארץ ורוצים לעשות קורסים לחינוך אינטגרלי של האדם, כדי להכין אותו לחיים מקושרים, לדעת איך להסתדר בצורה טובה עם הזולת ועם עצמו, ולדעת בכלל את התמונה של העולם שלנו, שהפכנו למקושרים. ופה בפרשה אנחנו מדברים על דברים מאוד מאוד עמוקים, ויש איזו הרגשה שיש אני ויש אגו, ולפעמים הוא מתגבר עלי ואני בכלל צריך להתגבר עליו ולנהל אותו, כמו שאמרת, שהאגו הוא חמור. בקורסים האלה שאנחנו מפיצים ברחבי הארץ, האם אפשר בכלל להתחיל להסביר לאנשים דברים כאלה, לתת להם הרגשה?

חייבים. כי למרות שהאדם לא מבין, לאט לאט הוא שומע. כמו אצל הילדים הקטנים, אתה חושב, איך הם מתנהגים, הם מבינים מה שהם עושים? הם מסתכלים עליך וכמו קופיקו חוזרים על אותן הפעולות, זה ידוע לנו. הם מדברים, עונים, משתמשים במילים שעדיין לא מבינים אותן. התינוק שמתחיל לדבר, הוא מדבר סתם, הוא לא יודע מה הוא אומר, יוצאים ממנו רק צלילים. ואותו דבר אנחנו, רק בדרגות האחרות שלנו.

אז אתה צריך להסביר לאדם, ואנחנו רואים על התלמידים שלנו, אנחנו מספרים להם משהו והם חוזרים על זה, באותן המילים. מה יש בזה? סלוגנים, ממש כך. וכך הם קולטים בינתיים בצורה המילולית את החוקים הרוחניים, ואחר כך על ידי כך שחוזרים כל פעם ולומדים, אז החוקים האלה מתחילים להיות מלאים בכוח האור. ואז הם מתחילים להמחיש אותם, להרגיש אותם. פתאום זה הופך להיות אצלם בפנים לאיזה דבר חי, יותר קרוב אליהם, אז אנחנו חייבים לעשות את זה.

משה: אבל אני לא אתחיל ללמד אדם מהרחוב, חוקים רוחניים, אני אלמד אותו משהו של חינוך אינטגרלי.

ומה בהמשך?

משה: אני לא אזכיר את הדברים האלה ולא אקרא איתו זוהר אני מניח. מאיפה תבוא לאדם ההרגשה הזאת וההבחנה הזאת, דרך אילו אמצעים, אני, האגו שלי?

זה יקרה מכך שהוא הולך להתחבר עם אחרים. קודם כל אתם נותנים לו הרצאות, זה החלק הלימודי.

גלעד: החלק של השכלה.

וחוץ מזה יש חלק חינוכי, שאתם עושים הפעלות. שאתה מראה לו בתוך החיבור שלו עם האחרים, מה התועלת מהחיבור.

אתה בעצם צריך פחות לדבר אלא להפעיל. מתוך ההפעלה פתאום, יש לך כאלה התפעלויות שאתה רואה מהאנשים. הם בעצמם צריכים לגלות את זה. כמו שהילד בחיים שלו, הוא זה שצריך לפתוח את העולם בצורה הטבעית, אל תפתח לו. כשהוא פותח את היכולת להיות בהתפעלויות, בהתרגשויות מהחיבור עם אחרים, זה הלימוד הכי טוב, הכי טבעי. זה בא מהטבע. הוא רואה, עשיתי פעולה כזאת, קיבלתי את זה. עשיתי פעולה כזאת, קיבלתי את זה. זה ממש הנתיב הנכון.

כך אנחנו לומדים בחיים כשאנחנו קטנים, וכך אנחנו צריכים ללמוד כאן. כי זה לא שמישהו סיפר לו, מישהו אמר לו, השכל צריך ללכת אחרי הרגש. אחרי שאתה הכנסת אותו לאיזה תהליך חיבור והוא יוצא מהחיבור עם איזו תוצאה, ואחרי כמה חיבורים כאלה, אתה יכול להושיב אותו, להסביר לו, מאיפה התוצאה הזאת, למה זה קורה, מה אתה חושב? שהם יעשו על זה סדנה, שידברו ביניהם, "חבר'ה, אנחנו התחברנו, דיברנו כך, דיברנו כך, ופתאום הרגשנו איזה חום בינינו, פתאום הרגשנו שנוצר בינינו איזה כוח משותף, רצון משותף, הסכמה בדעות, מחשבה משותפת. מה זה, נוצר משהו מחוצה לנו? אני מרגיש שאם אני מתנתק מכם אז אני מתנתק ממה שנוצר בינינו, כאילו שיש בזה משהו באמצע השולחן, משהו חדש שאנחנו בנינו את זה, עשינו את זה". ואז כשאני הולך, חבל לי, אני רוצה להיות בתוך המרכז הזה.

אז אתה מסביר לו את הטבע הפנימי שנמצא בזה, כך הוא לומד. ובדרך ודאי שיהיו עוד כישלונות ובעיות. וצריכים ללמד אותו שכן, זה נכון, עד שאתה תצרף את כל האגו שלך לחיבור.

גלעד: זאת המשמעות של מה שמצוין כאן כעונש, הם זנו אחרי בנות מואב, ופתאום יש עשרים וארבע אלף חללים.

מה זאת אישה רעה? שבאה לבעלה ומושכת אותו מהחיבור אחורה, יש ציורים כאלה גם בתורה.

גלעד: כמו אשת לוט.

כן, ויש עוד. ואז הבעלים מתים. מה זה "מתים"? מתנתקים מאותו המרכז של הקבוצה או מאותו הכוח.

משה: לפני כמה ימים יצא לנו לעשות באמת הפעלה כזאת. נתנו לאנשים לשבת ביחד, הם דיברו ביניהם, שאלנו אותם, "מה טוב אצלכם בקבוצה", אז הם מאוד נהנו לספר את זה. אחרי זה שאלנו אותם על אתגרים משותפים, משהו שהייתם רוצים לפתור. כל אחד דיבר ומאוד נהנו מההרגשה הזאת, כמו שאתה אומר, הייתה הרגשה של חום וחיבור. ברגע שאמרנו להם, עכשיו בואו תבחרו שני אתגרים מכל האתגרים, זהו, הכל נהרס, נכנסו למריבות וקיבלו הרגשה רעה. מה אני רוצה לשאול, מה אומר הגילוי הזה של הרע, למרות שהאתגרים שלהם היו "בואו נתחבר, בואו נתאחד, נהיה ביחד"?

גלעד: שלי יותר טוב משלך.

משה: הגילוי הזה של הרע מאוד לא נעים לאדם. וכאן לא כל כך היה ברור אז מה עושים עם זה, איך נותנים לו הרגשה שגם זה טוב?

עדיין אין להם שיטה. זאת אומרת, עדיין הם לא מבינים את התהליך, את המערכה, מה הם עוברים. זה בעצם העיקר שבתורה, שהיא מספרת לנו על התהליך שאנחנו צריכים לעבור. שיש רע וטוב, רע וטוב. קודם יש את גילוי הרע ואחר כך בא הבירור שלו. ואחר כך "סור מרע ועשה טוב", עד שאתה מגיע לטוב. וכשאתה מגיע לטוב מיד שוב הרע, ושוב אותו דבר. כמו שאנחנו רואים בסיפורי התורה, יש לך משהו שנפסק בטוב ומיד אחרי כן אין רע? זאת שרשרשת, כל זמן, כל הזמן ככה. אתה רואה, אפילו בסיפור אחד.

משה: ואז אני שואל את עצמי האם היה נכון, בהפעלות כאלה קודם להראות להם איזו תכנית, "תראו איך הטבע שלנו בנוי. נתחבר בינינו לטוב, נרגיש טוב, מיד אחרי כן נגלה משהו" זאת אומרת, שהאדם יידע מראש. או קודם כל לתת לו לחוות ואז להסביר לו, תראה מה קורה?

הכי טוב לעשות תרגיל. קודם כל תרשמו, ש"עכשיו אנחנו מדברים על הטוב, אנחנו מגיעים לטוב, אנחנו מגלים שיש לנו חום בקבוצה, אנחנו מגלים את מרכז בקבוצה, אנחנו מסכימים עם כולם, אוהבים זה את זה, מוכנים להיות כך כל החיים ורק להגדיל ולהגדיל את ההרגשה הזאת, ודרך זה אנחנו רוצים לראות את העולם ואת המשפחות שלנו ואת הכל. אנחנו רואים שבזה אנחנו באמת יכולים למלא את עצמנו". שיספרו ויכתבו על זה בדף שלם. זה מאוד מאוד טוב, כמו בבית ספר כשאתה עושה איזה חיבור. ועכשיו נלך לביצוע. נבצע, חיבור, פעולה והכל. ובתוך החיבור חייבים לתת תרגילים.

גלעד: יש כאלה הפעלות שמראות שאתה לא יכול להחזיק את זה.

אבל כאלה שמביאים אותם במקצת לריב.

גלעד: כן, יש כאלה.

ואז אתה מראה להם לְמה הגענו, הרי כל פעם זה בירור, הגענו לזה שאני לא מסכים עימו, והוא איתו, והיא איתה, וכן הלאה וכן הלאה. זה עקרוני או לא עקרוני? מאוד עקרוני, מישהו יכול לוותר על זה? אולי יכולים להגיד בצורה הדדית משהו, אבל מה שמתגלה זו ממש שנאה, מתגלה אי הסכמה כזאת שאני לא רוצה להיות ליד מי שרבתי איתו, אני רואה שאנחנו לא יכולים להסתדר.

מה עושים? קודם כל רושמים את הדברים האלה, עד כמה שזה רע, ובואו נראה מה שהיה לנו טוב. אנחנו יכולים עכשיו, מהרע שיש לנו היום, כאילו לחזור לטוב שהיה לנו מקודם. לא בכך שנימחק את הרע, אלא נתעלה מעל הרע הזה.

זאת אומרת, יש לנו טוב, אז עכשיו הרע הוא יותר גבוה, אז איך עכשיו, מהטוב הזה מהרמה שלו הבסיסית הקודמת, על ידי הרע, אנחנו מתעלים לגובה הזה? זאת אומרת, הרע שגדל, הוא גדל כדי שאנחנו נגדיל את הטוב, ואז זאת כבר תהיה המדרגה הבאה, אחר כך יגדל כאן שוב הרע באיזה גובה, ואני שוב אתעלה מעליו.

זאת אומרת, כל התועלת מגילוי הרע, היא שאני כל הזמן אגדל, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"⁹, הוא חייב להרגיש את החטא, הרע, ואז הוא עולה מעליו ונעשה צדיק. "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"¹⁰, וכאן, בצורה כזאת אנחנו מתקדמים. לכן לעשות איתם תרגילים כאלה, וודאי שכדאי, אבל שוב, שירשמו. הרשימות האלה יעזרו להם מאוד.

גלעד: אנחנו עושים הפעלה בקבוצות שעובדות יחד, מסיימים את השיעור בצורה טובה, לאחר שבוע קורים להם המון דברים והם חוזרים אלינו. אחד הדברים שהם אומרים הוא, שהם לא מצליחים להסתדר בלעדינו, הם עושים את אותה ישיבה, את אותו הדיון וזה לא עובד אותו דבר. האם יגיע הזמן שהם יוכלו להסתדר בלעדינו?

שבוע ימים זה הרבה זמן בשבילם, כי הם לא קשורים לכוח עליון. אז איך אפשר שהם יהיו כמוכם?

גלעד: במה זה תלוי?

זה תלוי בכך שהם יהיו קשורים לכוח עליון במשהו. הדבר הזה מגיע לאט, אתם כבר יודעים זאת, אתם לומדים שנים רבות. אולי ביימנו זה ייקח פחות זמן למתחילים, אבל בכל זאת זה ייקח לפחות משלוש עד חמש שנים.

משה: אבל אנחנו מבטיחים להם בהתחלה שאנחנו נגלה את הטוב שטמון בקשר בינינו, אחרי זה נגלה מה מפריע לנו, ואז נלמד כלים מעשיים, כיצד להיות תמיד מעל לדבר שמפריע.

זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת".

גלעד: אנחנו כמובן לא משתמשים במושגים האלה.

אפשר לומר שמות, כדי שאם הם ישמעו אותם פעם, הם יתחילו לקשור את הדברים איכשהו. למשל, "לא לשמה", "לשמה", "בתוך הדעת", "למעלה מהדעת".

משה: אם הם יגלו שהם תמיד קשורים ותלויים בנו כדי לממש את העליות מעל לכוח שמפריע, הם יטענו שלא נתנו להם כלים. השאלה מה הם הכלים שאנחנו יכולים לתת להם, אם הרע התגלה, איך אפשר להיות מעליו? איך אנחנו שמים את עצמנו מעליו?

עלינו להסביר שאנחנו באים להתחבר ומיד יושבים במעגל. אנחנו לא באים כדי למחוק את הרע שבינינו, אלא להשתדל להרגיש את מה שיש אחריו. להרגיש את עצמנו בו, להתעלות מעליו ולהתחיל להתקשר אחד לשני מעליו. אם אנחנו לא מסוגלים? אנחנו צריכים לבקש, שיהיה לנו כוח.

גלעד: זאת תובנה מאוד גבוהה עבורם. רק אם גוף חיצון כמונו במקרה הזה, בא ואומר להם, עכשיו אנחנו נפגשים, אז זה קורה.

הם לא מסוגלים להתיישב ביניהם?

גלעד: לבד הם לא מסוגלים. תאר לעצמך מצב שהם רבים אחד עם השני.

אתה אומר שהם ניסו ולא הצליחו.

גלעד: כן, כי עצם הניסיון לבוא ולשבת יחד, כבר קשה. וגם כשהם כבר יושבים, אז יש תככים ומלחמות.

לא, לצורך זה הם חייבים להתיישב יחד, ואז זו תהיה ישיבת חברים, והיא צריכה להתקיים בלעדיכם, בישיבת חברים כולם שווים. הם צריכים לבחור מישהו שיהיה כמנהל של אותה הישיבה, הוא נקרא "פקיר לשעה", והוא מנהל את הישיבה. הוא אומר, "כולם לשבת" הם יושבים, "לשתוק" הם שותקים, "לחשוב על זה" הם חושבים, וכן הלאה. עד שהם מגיעים למאמץ פנימי כזה, שהם יכולים להתעלות מעל האגו של כולם.

וכשהם מתעלים מעל האגו שלהם, הוא יכול לשאול, מה היה לנו אתמול? היום התקשרנו, האם אתמול יכולנו להתעלות מעל המצב, או לא? איך אפשר ללכת למעלה מהמצב של אתמול? האם מצב הזה בא מעצמנו, או שהוא בא מלמעלה כדי שנתעלה מעליו? האם יש בו רצינות וממשיות, או שזה היה סך הכל טריגר שעל ידו נתעלה?

גלעד: האם כדאי בארגון של עשרים איש לדוגמה, להכשיר מתוכם צוות של שניים שלושה מובילים, כדי שהם יוכלו להיות מובילי השינוי, או מובילי התהליך, שהם יהיו אחראים על ישיבת חברים כזאת, ויבינו קצת יותר מהיתר?

אני הייתי נותן את זה בכל זאת לכל אחד, לפי הסדר.

גלעד: שכל פעם מישהו אחר יעשה את ישיבת החברים?

כן. אחרת אתה בונה משהו לא שוויוני, זו כבר לא תהיה קבוצה, לא של חברת שווים, ולא של חברים. חברים, הם שווים ממש. וכל אחד שהולך לבצע תפקיד, נמצא שם ממש בתוקף התפקיד, ולא בגלל שום דבר אחר.

גלעד: אני שואל כי יש שיטות כאלה שאיתן ניתן לעבוד עם ארגונים, כאשר לוקחים "סוכני שינוי", עושים הכשרה להרבה אנשים, ומספר אנשים מהם הם הסוכנים המובילים.

אם מדובר בארגון שלא הופכים אותו ממש לקבוצה, כמו הקבוצה שלנו, אם אתה נכנס למפעל, או למקום כלשהו שבו אתה רוצה לארגן את הדברים, אז וודאי שכדאי ללמד שם מספר אנשי מפתח כאלה שיהיו הסוכנים שלך. אבל בכיתת ילדים זו כבר בעיה, כי הם דַי אכזריים ומיד מפעילים כוח ושליטה, ואז אתה צריך להחליף אותם לעיתים תכופות.

גלעד: השאלה לא הייתה על ילדים, אלא דווקא על מבוגרים.

עם מבוגרים זה אפשרי, אבל גם שם יש לשים לב שלא ייוצר מצב כמו בפוליטיקה, של ארגון בתוך ארגון וכן הלאה. אי אפשר להאמין באדם עד שהאדם לא מגיע לגמר תיקון. כמו שנאמר "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"¹¹.

משה: ובכל זאת כדי להתעלות מעל האגו נדרש לימוד גדול, להסתכל על עצמי. ואם יש מישהו שאומר לי, "לַמה היינו אתמול ככה? תראה איך אתה מרגיש עכשיו", זה דורש ממני להסתכל על עצמי מהצד, כשאני כל כולי רותח בתוך הרגשות שלי. זה לא דבר פשוט לעשות, גם לי וגם לכלל האנשים, זה לא משהו טריוויאלי. איך לומדים להסתכל על עצמי, או על עצמנו מהצד, ולא להיות תלויים בכעס, ברגש ובאגו?

אם הרגש והכעס מועילים להתקדמות, זה משהו אחר. בקבוצה, אכן זו בעיה. בקבוצה חייבים להיות תמיד בצורה שבה אני מסוּר לחברים, ואין לי שום "אני". אבל כלפי התפקידים שהאדם ממלא בעבודה, אז כן, כי זהו רק תפקיד. יש כאן כמה רמות.

משה: איך נלמד אנשים לצחוק דווקא על הדבר הזה, על שאתמול הייתי במצב כזה, ועכשיו אני כך.

כשאתה נמצא כולך בתוך הרגש, לאט לאט אתה תתחיל להרגיש שיש לך מחוץ לרגש עוד נקודת תצפית על עצמך, כאילו שנעשית פסיכולוג לעצמך. ואז מצד אחד, אתה רואה שאתה כך. מצד שני אתה תרגיש, שאלה החברים. מצד שלישי תרגיש, שזה הבורא. ואז מהצד הרביעי, מהתצפית שלך על עצמך, על הקבוצה ועל הבורא, אתה מתחיל לראות איך אתה מסתדר עם כל זה, איך אתה לוקח כל הדברים האלה כאמצעי לייחד את כולם יחד ללא שום בעיה, לצורך גבוה. ולא מוחקים אף תכונה, הרצון לקבל נשאר, הכל נשאר.

משה: מה שאתה אומר מדהים, אבל את זה אתה מסביר לתלמידים שלומדים כבר כמה שנים. אנחנו מדברים על אנשים שלא מכירים בכלל את החכמה.

איתם לא לדבר על דברים כאלה, אלא רק על השגת הטוב, שאנחנו הולכים לקראת הטוב. ולאט לאט ללמד אותם שאי אפשר להשיג את הטוב בלי לעבוד על הרע.

משה: וכשהרע הזה בוער בי ואני כועס, ודווקא קרה שלא הסכמנו בינינו ולא הצלחנו?

אז צריכים שוב לשבת, ושוב להתחבר, רק את זה צריך.

גלעד: אצלם זה נשמע כמו פסיכולוגיה חברתית פחות, או יותר.

בסדר גמור, זה טוב מאוד, בפסיכולוגיה כולם מאמינים ומשתמשים.

משה: אנחנו רק מסכימים על כך שאם יש משהו בוער בינינו, כולנו נשים את זה בצד. כאילו יש לנו ספר שבו אומרים לנו, "שבו במעגל, ותאמרו שוב דברים טובים".

כן, נאמר כמו "ספר תהילים" כזה.

משה: לא, אבל כשיטה, זה נכון כך לומר להם, "תעשו את הדברים בצורה הזאת"?

כן, וודאי, שזה נכון, כל עוד האנשים לא גדולים, כל עוד הם לא יגדלו, הם לא ירגישו שהם מורכבים בפְנים ממספר כוחות, ישראל שבי, אומות העולם שבי, הנקודה שבלב שבי, הבורא שבי, בוא וראה. עד שהם לא יבינו השם כוללים את כל העולם, שהאדם הוא עולם קטן, עד שהם לא ירגישו שהכל בהם, והם יזהו ממש בתוכם את התכונות האלה, אז שרק יתיישבו וידברו ובכך ימצאו בינתיים את החיבור. אבל בכל פעם תהיה להם התפעלות חדשה מהחיבור החדש, "איך קרה שרבנו, ועכשיו הכול טוב?"

גלעד: זאת אומרת, "אין חכם כבעל ניסיון".

נכון, רק מתוך זה לומדים.

גלעד: אפשר לקשר את הפרשה הזו לנושא שדיברנו עליו, לסכם אותה?

"בלק", הוא הכוח הרע, הוא מתעורר בנו כדי שנמצא את הכוח האמצעי. "בלעם", יכול כאילו לעשות טוב לאגו ובסופו של דבר הוא מביא אותו לברכה, לקשר עם הבורא.

גלעד: שבשפה שלנו זה נקרא, הקשר הטוב עם הזולת בעולם האינטגרלי החדש.

כן.

(סוף התכנית)

---

1. "ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא אומר זהו כלל גדול בתורה." (תלמוד ירושלמי, סדר נשים, מסכת נדרים פרק ט', דף ל',ב')↩

2. "ולא ילמדו עוד, איש את-רעהו ואיש את-אחיו לאמר, דעו, את ה':  כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד-גדולם," (ירמיהו ל"א, ל"ג).↩

3. (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות, דף י"ז, א' גמרא)↩

4. (תוספתא, סדר נשים, מסכת קידושין, פרק א', י"א)↩

5. (תוספתא, סדר נשים, מסכת קידושין, פרק א', י"א)↩

6. (תהלים ק"ו, ל"ה)↩

7. (קהלת ז', כ')↩

8. (גיטין מ"ג)↩

9. (קהלת ז', כ')↩

10. (סוכה נ"ב ע"א)↩

11. סדר נזיקין, מסכת אבות, ב', ה'.↩