heb_o_rav_2011-02-23_program_ahshav-ani_lekihat-ahrayut

תכנית טלוויזיה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן

"עכשיו אני"

לקיחת אחריות

בהנחיית: ארקדי דוכין

תכנית 23.02.11- אחרי עריכה

ארקדי: שלום לך, הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

שלום ארקדי.

ארקדי: הנושא שבחרתי לדבר עליו היום, הוא לקיחת אחריות. אני רואה סביבי, שזו תכונה שמאוד קשה לקיים. מהי אחריות לפי התחושה הראשונית שלך?

קודם כל השאלה היא, האם אדם נולד עם זה. אני רואה שישנם אנשים שמעדיפים לחיות ברחוב, ולהרגיש את עצמם חופשיים. לא אכפת להם מה הם יאכלו, איפה הם ישנו, על הספסל הזה או במקום אחר, העיקר בשבילם להיות חופשיים וששום דבר לא ילחץ עליהם. קיימת בהם הרגשה שכל העולם שלהם, והאמת היא שזו הרגשה נפלאה, כי אתה למעלה מזמן, מקום, תנועה ובעיות. לא אכפת לך מכלום, ממש כך.

ישנם אנשים שהם להיפך, הם מתוכננים בקפדנות כל הזמן מהבוקר עד הלילה, בשעה הזאת הם צריכים סופר, בשעה הזאת בנק, עבודה, בית, לקחת ילד לאיזה חוג, כביסה, כך ממש ללא שום רגע פנוי, והכול לפי לוח זמנים וסדר קפדני. יש כאלה ויש כאלה, מהקצה לקצה, גם גברים וגם נשים.

ארקדי: אבל למה נדמה לי, שלקיחת אחריות היא הבעיה העיקרית של הגברים?

זה ברור. לגברים יש בעיה, לנשים פחות. לנשים יש אחריות טבעית, כי מצד הטבע הן בנויות להוליד ולגדל את הצאצאים. גידול הדור הבא, בכל זאת מוטל על האמא. אבא צריך רק לספק את המצרכים, אבל לארגן את הבית והדאגה לתינוקות ולילדים וכל מה ששייך להם, כל זה על האימא, ככה זה מהטבע. אנחנו רואים את זה גם אצל חיות, שאמא מטפלת בכול ואבא עשה את שלו ויכול להיות שהלך, או שהוא נמצא זמן מה לידם ואחר כך כשהם גדלים עוזב.

ארקדי: אז למה זה כל כך מבהיל את הגבר, לקחת אחריות על החיים, על התא המשפחתי?

אין את זה לגברים מצד הטבע, לכן זה קשה להם. ולכן הם מצווים על זה וחייבים לקחת אחריות, וממש להיות במאמץ הזה כל החיים.

ארקדי: אבל דווקא בעידן הזה, הרבה מהסיבות לגירושין, לפחות סביבי, זה מפני שהגבר נבהל וקורס.

הגבר לא רוצה את אחריות הנישואים, פתאום בגיל 30, 40, הוא חוזר לאמא. ויותר מזה, ישנה תופעה כזאת, שעד גיל מסוים הוא עם אישה וילד ופתאום יש לו איזה משבר, שלא יודעים מהו בדיוק. מפני שהאגו שלנו גדל כל כך, ואנחנו לא רוצים לקחת על עצמנו אחריות, העולם הזה נעשה מבולגן. וגם עולה השאלה, בשביל מה לי את זה? בלי זה, אפילו יותר קל, אני נכנס לסופר, יש לי אוכל מוכן, כביסה, אין בעיה להזמין מישהו לנקות את הבית, הגבר יכול להרוויח טוב. בקיצור, הוא לא רוצה לדאוג.

ארקדי: כשאני מסתכל על דוגמאות, גם שלי, אם כי הן לא קיצוניות, אבל זו גם קרקע שמביאה את האדם לסמים ולתרופות.

נכון.

ארקדי: זה כל כך מבהיל את האנשים, שיש רצון להרדים את התחושה הזאת. גבר נורא נבהל פתאום להיות המנהיג של כל הבית.

הכול תלוי בחשיבות. הייתי אומר שאין חוסר או עודף אחריות ובכלל דחף לאחריות, כדאי לעזוב את המילה הזאת, לקיחת אחריות. לעומת זאת יש חשיבות, כשדבר מסוים, מגמה, מטרה, משהו, נעשה לי חשוב ונתפס כך, שאני חייב לדאוג להשיג אותו.

וכאן אנחנו כנראה פונים לחברה. כשאנחנו בודקים, למה לאנשים אין חשיבות לבצע דברים, אנחנו מוצאים שלא לימדו אותם. לימדו אותי להישאר ילד, התבגרתי ללא שום בעיה, לא הייתה לי אחריות על שום דבר, לא על הכביסה, לא על הכנת האוכל, ולא על סידור הבית אחריי, לימדו אותי ואמרו לי "אתה רק תלמד וזהו", אחר כך זרקו אותי לחיים, ואני לא רוצה את זה. כאילו אתה רואה שכל העולם מלא בגברים, שמסדרים לעצמם עולם קל.

ארקדי: העולם שלהם לא כל כך קל, כי אני רואה שהאנשים האלה סובלים.

הם רוצים עולם קל, אבל נכון שזה בלתי אפשרי.

ארקדי: גם אותי באופן אישי, האחריות על הילדים, על הבית, על הפרנסה, מפחידה ומלחיצה. כל פעם אני כאילו שואל מחדש, מה צריך לעשות כדי שהבית יהיה בית? זה תמיד רובץ עליי. ויש אנשים שפשוט קורסים. אני מכיר מישהו, שהגיע ממש לאשפוז מהמצב הזה. זאת אומרת, מה שהביא אותו לגירושין זו ההתבודדות בחדר, אי לקיחת אחריות, לא לעזור, לא להתפרנס וכו'.

כן, זו כבר בעיה פסיכולוגית.

ארקדי: אנחנו מוקפים בכאלה מקרים.

כן, אבל אני חושב, שזו בעיה של חינוך. לא מסבירים לאדם, לא נותנים לו קצת הבנה מה זה נקרא "העולם הפנימי שלו". מדובר בפסיכולוגיה מטריאליסטית פשוטה. איך הוא חושב, למה הוא דואג, איזו מערכות יש בו, איך הוא יכול לשמור את עצמו באיזון עם החברה, עם הסביבה, עם עצמו. איך לאזן את הדאגות, המחשבות והלחצים הפנימיים שלו, איך לפרוק אותם. אלה דברים שצריך ללמוד וללמד.

ארקדי: אדם יודע שהכול תלוי בו והוא צריך לדאוג, אבל למרות זאת ההרסנות העצמית, האני שלו מנצח את האחריות.

האדם נמצא בדאגות האלה, אבל הוא לא יודע מה לעשות איתן. יש אנשים, שבגלל זה הולכים ללמוד רפואה פסיכיאטרית או הולכים להיות פסיכולוגים. רוב הפסיכיאטרים והפסיכולוגים לומדים את המקצועות האלה, מפני שיש להם דאגה פנימית וכדי איכשהו להשלים עם זה, הם הולכים ללמוד. אני חושב שבמידה זעירה, צריך למסור את הלימוד הזה לכל אחד. כי האדם נמצא בלחצים, תראה מה קורה בעולם. אף אחד לא יודע איך לחיות, איך להסתדר עם החיים, איך להתגבר ולהסתדר עם הזולת, כלום אנחנו לא יודעים על החיים. אנחנו לא יודעים איך פועל הממשל, המדינה, איך אנחנו מרוויחים, מאיין באים הכסף, העבודה, המקומות, איך הכל מסודר. איך אני בתוך זה, איך העולם עגול, כלום.

אני מדבר עם ילדים קטנים וילדים גדולים בני 40, 50, יש להם איזו תמונה שהיא תמיד מאוד, מאוד חד צדדית ומעוותת. הם לא יודעים ומתוך זה כל הלחצים. אדם שנמצא בחברה ויודע שזו עבודה, זה מקום, אלה שירותים שנותנים לו מהממשלה, אם הוא יצטרך משהו וכולי, אז הוא פחות לחוץ. יש כאלה שהולכים להיות עורכי דין, כי אז נדמה להם, שהם יודעים קצת יותר איך להתמצא בתוך החברה ולא ליפול.

אנחנו צריכים לראות, שאדם תמיד מחפש איך להסתדר ולהחזיק את עצמו, אני רואה לפי בחירת המקצוע כמה זה לפעמים קובע. אבל אני חושב שאם היינו לומדים בבתי ספר, שממש היו נותנים לאנשים ידע על העולם, על תפקוד המדינה, איך להסתדר בכל מיני מקרי לחץ, איך לבנות משפחה ולהתייחס אחד לשני ולילדים, אם היינו ממש דנים על זה עם התלמידים בכיתה, אז גם להם זה היה משפר קצת ומוריד הרבה לחצים במשפחות שלהם. הם היו יודעים איך לבנות נכון משפחה ולא כמו שאנחנו רואים היום. זה הכל חוסר חינוך.

אי אפשר לדרוש שום דבר מאדם שגדל בצורה אקראית, שפתאום איך שבא לו לוקח איזה ספר ונמצא תחת השפעת הסביבה. אי אפשר לדרוש ממנו ובכלל לצפות ממנו שייצא משהו טוב. אנחנו רואים, אף אחד לא מאושר בחיים. ולמה? העולם הרי מלא הזדמנויות יפות ואנחנו לא יודעים איך להסתדר.

כשאני מסתכל על החיים שלי, אני זוכר איך התייחסתי לא נכון לאישה, לבן שלי, להורים שלי, אני אומר ברצינות, רק מגיל 40 ואילך, התחלתי להבין מתוך לימוד חכמת הקבלה וגם מלימוד כל הדברים האחרים, את הדברים האלה. אפילו שלמדתי פסיכולוגיה ופיסיולוגיה, זה לא נתן לי מספיק חומר, כי זה לא היה בכיוון של איך לבנות יחס נכון לסביבה, זה סך הכול יחס לסביבה.

ואז אתה באמת מבולבל. אתה לא יודע מה זו אחריות. איך לקחת אותה? איפה המושכות, שבהם אתה יכול לנהל נורמאלי את העולם ולהיות איתו בצורה מאוזנת? אתה דואג ומפוחד ולא יודע למה, זה מחוסר ידיעה.

ארקדי: בכל זאת איזה כוח מיוחד יש לאישה, שהיא יחסית יותר אחראית?

זה מפני שמצד הטבע היא יותר מאוזנת, יותר אחראית, יותר קל לה לקבל את הכל, כי היא חלק מהטבע. גבר הוא למעלה מהטבע, יש לו קצת משהו לא מהעולם הזה, הוא מרחף. לכן קשה לו מאוד להתמצא בכל מיני דברים. הוא לוקח את הצורה של העולם הזה ובונה כל מיני צורות מלאכותיות. ואישה לא, היא נמשכת לצורות יותר טבעיות שבעולם הזה, בית, משפחה, אוכל, היא בונה מעין תשתית, לכן צריך לעשות את החלוקה הזאת בין שניהם בצורה רציונאלית. אבל לנשים יותר קל, הן תמיד מסתדרות. אנחנו רואים את זה על עולים חדשים שבאים לארץ, או בכלל על מהגרים שמגיעים לכל מקום, האישה מסתדרת ומוצאת את עצמה יותר מהר מהגבר. כי הראייה שלה היא יותר קצרה ויותר פרקטית, בית, משפחה, כביסה, אוכל, ילדים, גני ילדים, בית ספר. היא מסדרת כל מיני דברים מיד ובצורה פשוטה, אצל הגבר תפיסת העולם, תפיסת הסביבה, היא קצת למעלה מהמציאות.

ארקדי: אנחנו יכולים אולי להשפיע קצת, על החלק הקטן של האנשים שרואים אותנו, אבל באמת הרבה משפחות על הרקע הזה מתפרקות ויש גירושין.

יש לנו כלי תקשורת, יש לנו אמצעים נפלאים ואנחנו לא משתמשים בהם נכון. אנחנו מציגים להם את הדמויות הלא נכונות, דוגמאות שהפוכות מהמציאות, ולא מלמדים אותם איך להסתדר בחיים, אלא רק איך לנתק אותם מהחיים לזמן מה, על ידי האשליה שאנחנו נותנים להם. כאילו אנחנו אומרים "עכשיו אנחנו מנתקים אתכם מהבעיות", והם מסתכלים ונהנים כמה שעות ואחר כך שוב חוזרים לבעיות.

למה בשעה או שעתיים לא נעשה להם איזו תכנית, שעל ידיה הם כבר לא יחזרו לבעיות, אלא יגיעו לסדר הפשוט, היפה, הנכון והרגוע. כל זה תלוי בכלי התקשורת ואנחנו יכולים סוף סוף להשפיע עליהם שישרתו אותנו, ולא כמו עכשיו, שאנחנו משרתים את האגו שלהם והם מאכילים אותנו במה שבא להם. אני מקווה שסוף סוף זה ישתנה פעם, שהקהל ייקח את הדברים האלה בידיו ויגיד די, אנחנו רוצים רק את זה וזהו. ואל תמכרו לנו את השטויות והדמיונות שלכם, אתה הרי יודע מי נמצא בכל כלי התקשורת, אני לא רוצה להעביר ביקורת, אבל זה ברור לפי התוצאות.

ארקדי: אם ילד לא רואה דוגמה טובה, אלא דוגמה של אבא דואג, איך מתגברים על הקטע התורשתי והדוגמאות השליליות האלה?

צריך לתת חינוך להורים, אין מה לעשות.

ארקדי: ומה עם כל האבודים שכבר ניזקו?

אלה שאבודים הם כבר אבודים, זה דור האבודים, אין מה לעשות, ככה זה. אתה יכול להציל את מה שאפשר, ומיד להכניס אותם על ידי ההפצה, החינוך, דרך כלי התקשורת בצורה אינטנסיבית כבר עכשיו לאיזה תהליך של חיבור, לימוד, שינוי, כמה שאפשר לעשות. אבל יש דברים שכבר לא תוכל, כי זו גירסא דינקותא, עד שתוציא אותם ממה שהם קיבלו מהחינוך, ממה שהם נולדו איתו וממה שהם קיבלו בבית אמא, זה לא פשוט.

ארקדי: זה עצוב.

לא, זה לא עצוב, צריך רק להתעורר סוף סוף ולא להסכים עם מה שיש.

ארקדי: כל השיחה שלנו בעצם חוזרת לחינוך ולאנחנו. כי אני מרגיש כמקור של חכמת הקבלה, שאנחנו לא מצליחים לפרוץ את המעגל הקטן הזה יחסית ולהשפיע.

השנה, כמו שאנחנו אומרים, לקחנו על עצמנו אחריות, ובמשך שנת 2011 נוציא חבילה להורים ולילדים. לפי גילאים, עד גיל תשע, מגיל תשע עד שתים עשרה, מגיל שתים עשרה עד חמש עשרה וכך הלאה, אני לא יודע בדיוק איך המחנכים שלנו מחלקים את הגילאים. תהיה חבילה גם להורים.

על ידי "חבילת החינוך" הזאת, הורה יידע איך לחנך ילדים, איך להתקשר לבני הבית בכלל, איך לתפקד בחברה. בקיצור, לתת לאדם עצות, טיפים שחכמת הקבלה מציעה מכל מיני מקורות, כמו הזוהר ועץ החיים, אלה באמת דברים מאוד פשוטים, אבל מאוד מועילים.

ארקדי: אבל עדיין נחזור לאותה בעיה, איך נפרוץ את המעגל ונחדור להמונים?

אנחנו עושים את זה דרך כלי התקשורת שלנו, האינטרנט וערוץ הטלוויזיה. אני לא יכול לעשות אחרת, אבל אנחנו רוצים לפתח את זה.

ארקדי: אתה מאמין שדרך סבל אנושי בכל התחומים האלה, נפרוץ לקהל רחב?

לא, דרך הסבל זו דרך ארוכה. עד שהאדם מתחיל להבין שמספיק לו לסבול, שאין לו ברירה והוא חייב בכל זאת למצוא פתרון. והוא כאילו קם לעשות לפחות את המהפכה הפנימית שלו, שיותר הוא לא יהיה בזה והוא חייב לצאת, עד שהוא קם ומתעורר, זה לוקח המון זמן.

תראה כמה סבל צריך לעבור אדם כדי להגיע למצב שהוא אומר לעצמו "מספיק, מצד אחד אני לא רוצה לפחד, מצד שני אני לא הולך לסמים ולכל מיני אמצעי הרגעה, אני חייב לסדר את הדברים האלה בצורה בריאה ורציונאלית כמו אדם בוגר וחזק". אם הוא כבר מחליט כך, זה סימן שהוא סבל הרבה. אנחנו צריכים להגיש לו את הדברים לפני הסבל הרב, לא לחכות.

אתה רואה מה קורה, הם עוברים לסמים, לכל מיני משחקים, לטיולים, למשהו שירגיע אותם, אבל בכל זאת בשעות ובימים הרגילים הוא מסכן. אתה רואה את זה לפי איך שהם נוהגים בכביש, לפי כל מיני תופעות, הם פתאום מתפרצים בירי, הורגים אנשים, יש הרבה מקרי אלימות, אנחנו יודעים רק על אחוז אחד קטן.

ארקדי: למרות שאנחנו עוסקים בהרבה נושאים, בסוף כל שיחה שלנו אני מרגיש שאנחנו חוזרים לאותה בעיה, לאגו.

נכון, כי האגו הוא הסיבה לרע, צריך לסדר אותו ולתת לו צורה נכונה. זו הבעיה של כל העולם.

ארקדי: מה למשל גורם לאדם בעבודה זו או אחרת, לבלוט, לקחת אחריות ולהצליח?

בינינו, אם תדבר עם אלה שבולטים ולוקחים אחריות, תרגיש שיש בהם כזה חוסר אחריות, שכדי להתגבר עליו, הם כאילו נראים לך בטוחים, שתלטניים וגדולים, אבל בפנים כל אחד מהם הוא כמו שפן קטן. זה ככה כי הוא עושה השלמה, מעין פיצוי פנימי.

אין לנו ברירה, אנחנו מתפתחים באגו לקראת מצב שבו לא נוכל לסבול אותו, ואז נתקן. זו המגמה של כל ההתפתחות האנושית, ככה האנושות חייבת להתפתח. לכן מדור לדור, או אפילו משנה לשנה או מחודש לחודש נרגיש עד כמה פחות ופחות אנחנו יודעים להסתדר בינינו ובכלל בעולם הזה. המגמה היא כזאת כדי להביא אותנו להחלטה שאין ברירה וחייבים למצוא פתרון.

לכן אני מסתכל בטבעיות על כל התגברות חוסר האונים, החרדות, אי לקיחת האחריות וכן הלאה, בעיניי זו התפתחות טובה ונורמאלית. רק בוא נזרז אותה לא על ידי מכות, אלא על ידי שכל, הבנה שאין לנו ברירה, אנחנו חייבים לשנות את האדם, לפרמט אותו נכון, לתת לו צורה נכונה, לעשות לו סדר פנימי שירגיש טוב.

ארקדי: אני חושב שהאח של חוסר אחריות, הוא חוסר סבלנות. למה גברים לא מספיק סבלניים לילדים שלהם והאישה כן? איך אפשר לתרגל את זה?

זה נכון, לגברים אין סבלנות ואין מה לעשות. הגבר לא יודע איך לסדר את הדברים, הוא לא יודע איך להגיע להסכמה, להשלמה, ולכן הוא כל כך מתפרץ, הוא עושה את זה מחולשה. אנחנו יודעים את זה גם על עצמנו, במקום שאני לא יכול להסביר אני מתחיל לצעוק, במקום שאני לא יכול לקבל איזו תגובה יפה, אני מתרגז. זה מחולשה. מה לעשות, מסכנים אנחנו, האגו שולט בנו.

ארקדי: זו מלכודת, אני מרגיש שכל נושא שאבוא איתו, תמיד יוביל אותנו לאגו.

זה תמיד ככה, אין מה לעשות. אבל בכל פעם שאנחנו מבררים הפתרון הוא אחד, זה הטבע שלנו והפתרון הוא רק לתקן אותו. אותו הכוח שברא בנו את האגו שגדל מדור לדור, יכול מהאגו הזה לעשות גם שימוש טוב. כל הבעיות שלנו, עם כל הדאגות, החרדות, הפחדים והסטיות למיניהן שכאילו לא נורמאליות, שום דבר באדם לא נברא סתם. בכל אחד יש כל מיני דברים פנימיים כאלה, שהם כאילו לא נורמאלים, אבל הכול נורמאלי. אם נסדר אותם בחבילה יפה, נכונה, באיזון ביניהם, נראה את כל אחד שלם. אני רואה את נפש האדם, עד כמה הוא מקבל אותה שלמה, ואחר כך הוא לא יודע מה לעשות עם זה בחיים והולך ללא כיוון.

לכן באה חכמת הקבלה ואומרת "בוא נסגור את הדברים האלה יחד, אתה תהיה כל כך רגוע, תדע הכול, מי אתה, לאן אתה הולך, מה אתה מסוגל ומה לא, ואיך אלה שמסביבך יכולים לעזור לך". זה דווקא נפלא, אני מרוצה מהעולם.

ארקדי: אני מבין על מה אתה מדבר, אני מקווה שלאט לאט נצליח להסביר.

צר לי שאחרים לא רוצים לאמץ את השיטה הזאת, שהיא שיטת תיקון האדם. חכמת הקבלה היא תיקון האדם, כדי שיידע איך להסתדר ולהגיע לאיזון עם הטבע הגלובלי, הכללי, שנקרא "א-לוהים".

ארקדי: יכול להיות שאפילו הבחירה הקטנה, של לא להיות לבד ולזרוק את עצמך לתוך החברה תעזור.

כשהאדם עושה את זה הוא מרגיש שהכול בשבילו, והוא ממש נמצא בתוך משהו גדול ועצום.

ארקדי: כי בסופו של דבר, חוסר האחריות מביא את הגבר לבדידות.

אין צורך באחריות כמו זו שאתה מתכוון אליה, כזאת שאתה מפחד מפניה ודואג כל הזמן, "אני צריך לקחת אחריות, אני עכשיו בחוסר אחריות, איפה העוצמה שלי"

ארקדי: אני מכיר הרבה גברים בודדים. בתי קפה זו תופעה שמאוד גדלה בזמן האחרון.

נכון.

ארקדי: בעיקר לבתי הקפה השכונתיים, בא קהל קבוע, 90% מהם אלה גברים בודדים שיושבים שם, מדברים והולכים הביתה לבד. ככה הם מעבירים את הבדידות. אני חושב שחוסר האחריות הזה והבריחה מהמשפחה שלוחצת עליי, גורמים לי בסוף להיות לבד ולסבול.

אם היית יודע שב- 99% מהמקרים אתה בכלל לא בעל הבית, אין לך בכלל בעיה לקחת אחריות כי אתה שם לא יכול לקחת אחריות, זה לא תלוי בך, נשאר לך רק אחוז אחד, אז היית כל כך רגוע, ממשיך לשבת בבית קפה ואחר כך חוזר הביתה למשפחה, ותאמין לי שהכל היה מסתדר.

הבעיה היא שאנחנו לא מכירים את המערכת, ואז נראה לנו בלתי אפשרי להיות אחראיים על כל העולם, כאילו כולו על כתפינו. לסיכום אני אומר שלא צריך לקחת אחריות, כי אחרי שהאדם יודע קצת איך העולם סביבו מסודר, הוא רואה שנשארה לו אחריות קטנה מאוד, איך לעשות מעצמו אדם, כל היתר מסתדר. אז אין לך על מה לדאוג, מלבד לעצמך.

ארקדי: אולי זה הזמן לעבור לשיר. השיר הזה הוא הראשון שכתבתי בעקבות השיעורים.

וכמו שאמרנו בסוף הכול מוביל לאגו, לכן הוא נקרא "אגו".

ארקדי: תודה רבה לך.

בהצלחה ארקדי.

(סוף התכנית)