שיחה 11.11.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ישיבת כתבים
דודי: הבחירות בארצות הברית עדיין מעסיקות את העולם, יש הרבה שאלות לגבי השיטה, לגבי המצב, לגבי מה שקורה איתנו, עלינו, האנושות.
חיים: בשיחה לפני הבחירות אמרת שאתה מאמין שהמסורת הדמוקרטית באמריקה תנצח, ואחרי הבחירות העניינים יירגעו.
אני לא התכוונתי לדמוקרטיה של היום, אני התכוונתי לדמוקרטיה, זאת אומרת לא כנגד הרפובליקנים.
חיים: לא, פשוט באופן כללי על האמריקאים עם כל המסורת הדמוקרטית, שחשבת שהעסק יסתדר. בינתיים מה שכרגע נראה זה שאפילו בבחירות עצמן המסורת הדמוקרטית לא ממש נשמרה, יש המון טענות של עשרות רבות של משקיפים בבחירות, סופרי קולות, מומחי מחשב, שטוענים לאי סדרים ו"טעויות" מהטיית הקולות. יש מקרים של חושפי הטיית בחירות שקיבלו מכתבי איומים מעורכי דין, מתובעים מחוזיים, זאת אומרת, מטעם המדינה, שעליהם להסיר את מה שגילו ועוד ועוד.
המצב הזה לא פשוט, הוא הוביל לזה שהנשיא הגיש תביעות כנגד התוצאות של הבחירות במספר מדינות מפתח, שאפילו אם חלקן יתקבלו, אז תוצאת הבחירות תתהפך. זאת אומרת, המצב הוא מאוד מאוד נזיל, לא ברור לאן זה הולך, וכל אחד כמובן מושך כרגע לצד שלו.
בתוך כל הבלגן הזה העם האמריקאי חצוי, מבולבל, כועס מאוד, שונא מאוד ונראה שבכל יום שעובר המצב רק מחמיר. פוליטיקאים מסוימים הכריזו על מבצע חיפוש משתפי פעולה עם הצד שכנגד, והקימו אתרים שם אפשר למסור שמות ופרטים של אנשים הנחשדים לשיתוף פעולה עם "האויב". עיתונאית אחת כתבה שצריך לשרוף עד עפר את הצד שכנגד, כבר לא אחת, כבר יותר מזה דרך אגב, ולא להשאיר אף אחד מהם כדי שלא יוכלו לחזור. מעניין דרך אגב, שזאת עיתונאית יהודייה.
אני חושב שזה דווקא אופייני.
חיים: זוגות מתגרשים בגלל שכל אחד תומך במפלגה אחרת, מיליוני רפובליקנים עזבו את טוויטר ועברו לרשת חברתית אחרת, כך שאפילו ברשתות החברתיות נוצר פילוג.
למי שייך הטוויטר?
חיים: הבעלים של טוויטר הוא דמוקרט כמו ברוב הרשתות החברתיות, ובגלל שהייתה תחושה של השתקה מצד ההנהלה של טוויטר, אז מיליוני משתמשים עברו לרשת אחרת, עשרות מיליונים בתוך כמה ימים.
העיתונות, תומכת הדמוקרטים, הכריזה כבר מזמן על ביידן כנשיא הנבחר, ומתעלמת כמעט לגמרי מהדיונים בבתי המשפט. העיתונות תומכת הימין מתעסקת כמעט רק עם המשפטים ומתעלמת כמעט לחלוטין בהכרזתו או אי הכרזתו של ביידן כנשיא הנבחר. אני רוצה להוסיף כאן שגם קיבלנו מחברים שלנו מכתבים, הודעות ווטצאפ עם שאלות, אפילו בקשות לתמיכה, כי הם מרגישים הרבה מאוד לחץ. יש ברחוב אווירה של שנאה, לחץ ונקמנות. זה לא מתבטא רק אצל פוליטיקאים ועיתונאים אלא גם בתוך העם. אז חברים שלנו מרגישים לא נוח בסיטואציה.
בעיקר ברור לכל צד שהצד השני משקר בכל מילה שהוא אומר וכותב. במצב בו הדבר הבסיסי ביותר בדמוקרטיה, שזה בחירות חופשיות וחשאיות, הן מאבדות את האמינות שלהן, מה יחזיק את האנשים מלעבור לאמצעים אחרים, קיצוניים יותר ואפילו אלימים, כדי להשיג את מטרתם? הרי הצד השני הפסיק להיות לגיטימי ברגע שהפסיק להיות דמוקרטי בעיניהם.
אני רואה כאן מבוי סתום, זה הרגע שכולנו צריכים לשבת בעיגול, כמו אינדיאנים סביב המדורה, לתפוס את הראש בין הידיים ולחשוב מה עלינו לעשות. אנחנו הגענו, כנראה, בהתפתחות שלנו האנושית, למצבים שאין יותר טובים מהם, כי בארה"ב, לאחר שעברנו את השנים האחרונות במיוחד, יש ביטוי לכולם, וכשהאדם רוצה להגיד, להצביע, לצעוק, אז בבקשה, מותר לו הכול, ובסופו של דבר, וזה מעניין, זה מחלק לשני חצאים את כל העולם, במאות מיליוני אנשים, וגם העולם כך סביב ארה"ב.
ואיפה אנחנו נמצאים? רק בגלל כלי התקשורת כולם חשבו שהדמוקרטים הם הרוב המוחלט, ועכשיו מתגלה שלא, שזה פשוט היה בגלל שכלי התקשורת נמצאים בידיים שלהם. אז יוצא שבאמת אנחנו בסופו של דבר נמצאים חצי חצי, זה לא עם וזו לא מדינה, וזה מביא אותנו לשנאה פנימית עמוקה כל כך, שאנחנו לגמרי צריכים לחלק את עצמנו. אולי נחלק את ארה"ב לשניים? שכך נחיה, כל אחד רוצה לחיות באמריקה משלו, כמו שכתוב בתורה.
חיים: הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה.
כן, אם אתה ימינה אני שמאלה, אם אתה שמאלה אני ימינה, ובזה אנחנו נתקיים יפה. לפעמים נבקר זה את זה, אולי נהיה קשורים במסחר, במשהו, אבל בעצם עד שלא תהיה בינינו מלחמה, שאנחנו נהרוס זה את זה לגמרי ולא יהיה לאף אחד שום דבר, אז לך אתה ימינה ואני שמאלה וההיפך.
חיים: אני באמת התכוונתי לשאול את זה, כי אולי הפתרון כרגע זה פיצול המדינה למדינות נפרדות, לאזורים נפרדים.
פיצול מדינה זה פיצול התעשייה, זה פיצול החברה, זה פיצול המשפחות, זה בכול. אתה צריך לחתוך בסכין כזה שאתה עובר דרך כל פרט ופרט, כל אטום שיש לך בחברה, אתה צריך לחתוך אותו לחצי חצי.
חיים: זה לא ריאלי.
אין דבר כזה, אי אפשר. וברגע שאתה מתחיל לעשות את זה, אז אתה נכנס לכאלו מריבות ומלחמות, כאלו חילוקי דעות שזה עוד יותר גרוע מעכשיו. ולכן אני חושב שאין כאן ברירה, אלא לשבת ולהחליט בכובד ראש על החיבור. העולם שלנו הולך לחיבור, וכל הטבע גם כן הולך לקראת החיבור. אנחנו יצאנו מהמפץ הגדול, מכל זה שכל החלקים מתפזרים, אבל אחר כך הם מתחילים להסתדר, להתחבר ולהיבנות ככוכבים, כפלנטות. יש סדר בטבע, הסדר נמשך לחיבור על פני כל החלקים, שבחיבור הם שונים ואפילו מנוגדים.
חיים: אני מצאתי גרף שמראה את החלוקה בין הדמוקרטים והרפובליקנים לאורך השנים בבחירות, משנת 1900 עד 2016, שם ראיתי שלמעט תקופות קצרות, ארה"ב תמיד הייתה מחולקת פחות או יותר שווה בין דמוקרטים ורפובליקנים. תמיד יש יתרון קטן לפה ויתרון קטן לפה, אבל כשמדובר באמת על מאות מיליונים אז יש כמה מיליונים אולי, לכאן או לכאן, אבל בסך הכול זה די שווה.
יחד עם זה, אנשים חיו בשלום עם השיטה, קיבלו את הנשיא הזה כשהוא נבחר או את האחר כשנבחר ואמרו, "ננסה עוד 4 שנים, נראה מה יהיה, ובינתיים נעבור את זה". עכשיו זה כבר לא קורה, זאת אומרת, הנשיא הנבחר הוא לא לגיטימי בעיני הצד השני, ולא משנה מי כרגע יעלה עכשיו ל-4 שנים, הנשיא השני לא יהיה לגיטימי.
אז השאלה היא בעצם, למה העסק עכשיו נהיה כל כך ארסי ונפיץ?
הם היו בהתרחקות זה מזה, הדמוקרטים והרפובליקנים, אבל לא סופית, ולכן אפילו יכלו לדבר ולנהל את המדינה "אז מה אם יש אחרים עם דעות הפוכות אפילו"? וזה לא היה עד כדי כך הפוך. היום זה האגו שבכל אחד ואחד, כמו שאנחנו יודעים מכל האבולוציה שלנו, שהוא התגבר והתגלה עד כדי כך שאנחנו לא יכולים להשלים עם משהו. אנחנו פשוט רוצים להשמיד את הצד השני, שלא יהיה קיים. "אני לא רואה שום שיתוף עם הצד הנגדי. שום שיתוף. אני רוצה רק דבר אחד, שהוא יעלם לי מהחיים". זה מה שאנחנו רואים.
וזה באמת נכון, פשוט יש כאן רק התפתחות. אין כאן שום דבר חדש, רק שאנחנו הגענו לסוף הדרך. השנאה היא עד כדי כך גדולה, שהיא לא יכולה לסבול שהצד השני בכלל קיים במציאות. וזה מה שאנחנו רואים דווקא מצד הדמוקרטים במיוחד, שהשנאה ביניהם, ההתפרצויות האלה, התהלוכות שהם מארגנים, האירועים ברחובות, תראה מה שקורה, הם נותנים לכל הכוחות הכי הכי גרועים ונמוכים להתפרץ.
בזה הם רוצים דווקא לא רק להזיק, אלא להפחיד את הצד השני, פיזית, להפחיד אותו, "תיזהר, אחרת אני אהרוג אותך". לא היה אף פעם דבר כזה. זה היה בכל זאת בדרגות יותר עליונות מאשר היציאה לרחובות, לשבור חלונות וכן הלאה. לכן אני חושב שמה שקורה היום זה דבר סופי, אם היום הם לא מסדרים את היחסים ביניהם, שיהיה איזה מן בלם ביניהם, אז הם יגיעו למצב של שיתוק המדינה.
חיים: העניין הוא שהם רוצים באמת להרוס את הצד השני כדי לשמור על הדמוקרטיה.
להרוס מישהו שלא מוצא חן בעיניי זה כבר נגד הדמוקרטיה האמיתית.
חיים: אבל הם מרגישים ככה באמת, זה לא מהשפה ולחוץ.
אז שלא יקראו לעצמם דמוקרטים.
חיים: הם לא רואים את הסתירה.
אבל אם חצי מהעם חושב הפוך, אז איך אתה יכול לקרוא לזה דמוקרטיה? דמו-קרטיה, זה שליטה של העם כולו, דמוס.
חיים: כן, ביוונית.
אז מה יש כאן לדבר?
חיים: אמרנו שחלוקה למדינות זה לא ילך, אולי צריך לעזוב את השיטה של דמוקרטיה נשיאותית ולעבור לדמוקרטיה פרלמנטרית, יותר דומה למה שקורה בישראל או במדינות אחרות בעולם. האם זה כן יכול לעזור להם באיזושהי צורה?
יכול לעזור רק דבר אחד, אולי, בינתיים עכשיו, שיגיע מישהו שלא שייך לשני המחנות הללו והוא ינהל את המדינה, פשוט. אנחנו צריכים לצאת מהפנדמיה, זה דבר שמחליש אותנו מאוד ומי יודע אבל מאיים עלינו. אנחנו צריכים להמשיך לשגשג, אחרת אנחנו הופכים להיות למדינת עולם שני, אם לא שלישי. ואנחנו צריכים להציל את אמריקה בכלל מכל ההתדרדרות הזאת, מכל זה שאנחנו נעשים בעיני העולם דוגמה לכל הדברים הלא טובים.
לכן צריך להיות כאן קו אמצעי, מישהו, שלא שייך לאף כיוון אבל מכובד על שניהם, מכובד. אני במקומם הייתי בוחר אולי מישהו לא מהבולטים ביותר, כי אין שם בולטים אלא רק אלו שצועקים ומקללים את הצד שכנגד, אבל הייתי בוחר במישהו שהוא יחסית ניטרלי. והייתי בוחר נגיד קבוצה כמו בבית משפט, הייתי בונה כזאת קבוצה שהם ינהלו את המדינה. אבל שוב, זו ההצעה שלי. לעת עתה אני לא רואה בשבילם משהו יותר טוב. אם מזמינים אותי, אני מוכן.
חיים: בתוכנית האחרונה שלך עם סמיון וינוקור, הוא שאל אותך לגבי זוג שהסתכסך בעקבות דעות פוליטיות שונות, והוא תאר שם מצב מאוד מאוד קשה בבית. אמרת שכדי בכלל להתחיל תיקון, הם צריכים קודם כל להרגיע את האש, להפסיק את המלחמה ואז להתחיל לראות בכלל האם הנושא הזה הוא שווה את כל השנאה הזאת שמתגלה ביניהם. וזה היה זוג טוב.
הולכים לגישור.
חיים: השאלה היא, איך מביאים עם שלם, מאות מיליוני בני אדם לגישור? נגיד עם קבוצה כזאת כמו שתיארת, איך מביאים אותה לזה?
זו בעיה, כי עכשיו אנחנו מגלים שאין לנו ארגון בינלאומי כזה שאנחנו יכולים לפנות אליו או שהוא מסוגל לפנות לממשלה האמריקאית ולהגיד לה, "מספיק, אתם עכשיו נכנסים לחודש של השתקה, שביתת נשק. כולם סותמים את הפה, אף אחד לא מקלל את השני, אין כלי תקשורת, אין כלום, כי אנחנו הגענו למצב שפשוט ליותר מזה אנחנו לא יכולים לתת להתפתח". אז אין כוח בינלאומי כזה שיכול לחייב אותם. איזה מצב יש לנו בעולם, כשאנחנו בנינו עולם כמו ילדים קטנים שנמצאים ממש [בהתקוטטות]. האנושות אומללה.
חיים: אם נוצר כזה גוף, מהי נקודת ההתחלה שסביבה העם האמריקאי יכול להתחיל לעבוד, מה המכנה המשותף?
יש לנו ניסיון בזה, איך עושים גישור בין זוגות, בין בעל ואישה בתוך המשפחה, איך עושים כל מיני גשרים כאלה בין מדינות אפילו. עכשיו יש מלחמה בין אזרבייג'ן וארמניה, אז נכנסים לשם כוחות, אני לא מדבר אם הם טובים, לא טובים, הם כולם אינטרסנטים, אבל בכל זאת מפסיקים את המלחמה ומתחילים איכשהו לסדר בניהם משהו דומה לשלום. אבל לפחות מפסיקים להרוג זה את זה. זאת אומרת יש לנו כזה ניסיון וארגונים והכול, אז בואו נשתדל לבנות כאן מצב חדש. אבל מי יכול להתחיל בזה?
חיים: מי?
אני לא יודע, אני שואל אותך. אתה רואה, בעולם שלנו אין כזה כוח. האו"ם לא יכול לעשות את זה, זה סתם קרקס, ואין מי שיכול.
חיים: למה בכלל דעה זה דבר כל כך חשוב לאדם שהוא מוכן להרוג בשבילה או למות בשבילה?
היא החיים שלו. זו לא רק דעה, זה אחר כך משפיע על הכול, על הכלכלה, על החינוך, על התרבות, על המדינות בכלל, על התפקיד של המדינה שלי כלפי מדינות אחרות. זה לא סתם שאני שם בובה אחת במקום בובה שניה, אלא היא מתחילה לנהל את הדברים ובצורה קיצונית. אם אנחנו עכשיו בוחרים בביידן, זה סימן בטוח שאנחנו חוזרים לימי אובמה, על זה אין ויכוח. בטוח שישנם כאלה שלא רוצים את זה בשום פנים ואופן.
דודי: לא ברור לי עדיין, אם אזרחי אמריקה הם כמו זוג שנמצא על סף גירושין, כל אחד מושך לכיוון שלו, מה בדיוק יביא אותם לחיבור? זה לא שהם רוצים להתחבר מחדש וחסר להם כוח, הם לא רוצים, כל אחד רוצה את הפינה שלו, כל אחד רוצה להרוג את השני. מאיפה בכלל הכוח ההתחלתי להביא למטרה משותפת?
אבל יש לנו נכס.
דודי: אין לנו ילד משותף.
מה זאת אומרת אין לנו? כל המדינה היא הנכס שלנו. למי זה שייך, איך תחלק את זה, על מה אתה מדבר? אם לא היה לי שום דבר משותף איתך, לא הייתי חושב עליך. למה יש בינינו ויכוח? בגלל שיש בינינו משהו שקושר אותנו למרות שאנחנו לא רוצים להיות קשורים. אנחנו נלחמים על הקרקע ועל כל מה שיש על הקרקע ובתוך הקרקע ובאוויר ובהכול.
דודי: אבל מה שייצא עכשיו שצד אחד ישלוט על האומה והצד השני צריך להתקפל.
אז כנראה שלא יתקפל. אנחנו הגענו למצב כל כך קריטי, סופי, שהצד השני לא יכול להתקפל, הוא לא יכול לבלוע את הדברים האלה, בפרט שדברים כל כך מלוכלכים מתגלים עכשיו בבחירות.
דודי: לא ברור עדיין מה הכוח ההתחלתי הזה שבכלל מביא אנשים להתחבר.
חייב להיות איזה שופט בבית משפט, תקרא לזה "בית משפט השלום", שהוא חייב להוריד את הדבר הזה מדרגת התפוצצות לפשרות, לפושר. איך תעשה? הכול בוער.
דודי: מה זה בית המשפט הזה, על מי אתה מדבר? כי גם הם מוטים.
אז אני שואל אותך אחרת, איך אתה יכול לתאר את המצב של מחר, שיהיה פחות או יותר טוב לכולנו באמריקה?
דודי: אני לא מצליח לתאר. מה שאני רואה שאחד יהרוג את השני וישלוט בו או ידכא את האחר וזו תהיה המציאות.
בסדר, שיעשו ככה. יש להם מלא אקדחים, רובים.
דודי: אז מה מפה?
אז אתה רואה שאין פתרון. ולכן איזה פתרון יכול להיות? לקחת מישהו מהצד, מאין ברירה, ושכל העולם יבוא לאמריקה ויחייב אותה להגיע לפשרה.
דודי: הפתרון הזה ריאלי?
אבל יש לך חצי מהמדינה בעד אחד, וחצי מהמדינה בעד השני, אין לך פתרון אחר.
דודי: אז אם נצרף את האנושות, נגלה שגם האנושות חצי כך וחצי כך איתם.
כן.
דודי: יוצא שכך כל האנושות כולה, אמריקה היא רק ביטוי לחצי חצי. פשוט אפשר בסכין לחתוך את כדור הארץ חצי כך חצי כך.
כן. ומה אתה עושה? אתה יכול היום לחתוך, יש לך מספיק פצצות. או שאתה רוצה להישאר בחיים בלי לחתוך את עצמך ואת כדור הארץ, אבל אז מה יש לך, איזה פתרון? למעלה מזה. איך למעלה מזה? בכל זאת להגיע לחיבור כזה שאני לא ארגיש שהשני הוא מנוגד, שאני שונא אותו, שאני סובל שהוא נמצא בכלל בחיים. אני לא רואה מקום בשבילו על פני כדור הארץ, לא רואה, כדור הארץ קטן, ושכל הרפובליקנים יחיו על פניו, אני לא רואה איפה אני אכניס אותם, בשבילי כדור הארץ כולו הוא רק דמוקרטים.
דודי: אז הפתרון הוא להתקפל לצד השני?
זה לא יכול להיות פתרון כשמישהו מתקפל. הפתרון יכול להיות רק בהשלמה הדדית, שכל אחד מבין שהוא גם לא יכול בלי הצד השני, שכך הטבע ואנחנו צריכים להגיע לפשרה בינינו. והפשרה זה נקרא ה"קו האמצעי", שאנחנו לא הולכים להרוס זה את זה, כי אין ברירה, אני חייב את הצד השני כי זה מגיע מטבע האדם, ואני לא מנהל את הטבע. כשאני בצורה כזאת עומד ואומר "אני חייב להרוס את כל הצד השני", אני בזה כביכול קם כנגד הבורא, כנגד הכוח העליון שעשה כך, איך אפשר לעשות את זה?
אני יכול רק להגיד דבר אחד, שאני חייב להגיע לקו האמצעי, לפשרה, והפשרה הזאת היא "על כל פשעים תכסה אהבה". איך אני עושה את זה? איך אני מגיע לחיבור בינינו כשיש שנאה, שאני לא יכול להסתכל עליו, וברגע שאני חושב עליו אני כבר מסוגל לכול, איך אני יכול לעשות את זה? אני רואה את השנאה שישנה שם, בתוך המשפחות אפילו.
דודי: עם השנאה הזאת אני מזדהה, אני לא סובל את האחר במשפחה, במדינה, בחברה, בכול. מה הלאה, איפה הפשרה הזאת?
היא לא נמצאת במישור האנושי, אין לנו דבר כזה. אנחנו עושים את זה בכוח, אנחנו הולכים לבית משפט, למשטרה והם מחייבים אותנו לחזור לדירה משותפת, לילדים משותפים ולהמשיך לנהל את החיים כמו שהם. זה כוח יותר גדול שמנהל אותנו ומחייב אותנו.
מה יש כאן, איזה כוח יותר גדול? האנושות, המדינות, כל הכוח של כל מדינות העולם לא יכול לבוא לאמריקה ולחייב אותה. אם היה אפשר כך, מה טוב, אבל זה לא יהיה. אז מה יהיה?
דודי: אם אנחנו הולכים איתך למטרה רוחנית, למשהו מעל, אני מבין. אבל במישור האנושי, החברתי, איזה פתרון יש, איך מביאים לפשרה בין בני אדם?
רק על ידי הסברה. הגוף שנקרא "בני ברוך" הוא שיסביר לכל האמריקאים שאפשר להגיע להצלת אמריקה ולהצלת האנושות ובכלל להצלת כדור הארץ, כי לזה זה הולך לאט לאט. וההצלה היא בזה שאנחנו נלמד איך להתעלות למעלה מכוחות הפירוד לקו האמצעי, לחיבור בינינו שזה לא שייך לאף אחד מאתנו, שעל כל פשעים תכסה אהבה, שהיא תהיה בינינו. איך אנחנו עכשיו בונים את האהבה? מתוך זה שאנחנו בדיוק חצי חצי, אנחנו לא יכולים לעשות כאן שום דבר, אנחנו צריכים את הכוח השלישי שנקרא "אהבה", "כוח החיבור", "השפעה", אותו אנחנו צריכים למשוך מלמעלה. אתה עוד לא רואה פתרון, אבל אני אומר שאנחנו צריכים להתחיל לפנות בצורה כזו.
חיים: מה זה נקרא "למשוך אותו מלמעלה"?
זה שאתה רוצה שזה יקרה, אז "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". ואתה אומר את זה בכאלו מילים, אל תדאג, תתחיל בצורה כזאת לפרסם את דעתנו. במצב שאין ברירה, דווקא כשאין ברירה, כשהם נמצאים בפיצול נוראי ביניהם, הם פתאום יראו בזה הכרעה עליונה, כוח עליון, ממש קול מהשמיים. כי אין פתרון, רק כזה, שהוא אמנם למעלה מדעתנו, ומאיפה זה בא, והם אולי יתחילו גם לצעוק ולצחוק, אבל אתה חייב לדבר על זה. אתה חייב לדבר כך, אחרת אתה לא בא מהארגון של המקובלים.
אני מבין שאתם רוצים ממני שאני אדבר במשפטים הגיוניים, בהגיון, במשהו מהמדע. אבל אין כאן. כאן כבר הגענו למצב שהפער בין כל הדברים האלה יהיה בכל מצב ומצב יותר ויותר גרוע, גם במשפחות, גם במדינות, עוד מעט תראה מה שיהיה לנו כאן בישראל, זה יהיה מאוד מעניין.
דודי: אין בעיה להגיד כמו שהמקובלים אומרים, להיפך, אפילו אפשר להיאחז במילים שלך ולחזור אחריהן. אבל האנושות כל כך טבולה בהמון תפיסות, שאם נגיד כוח עליון זה מיד מושך לדת, למיסטיקה ולניו אייג', ויש כל כך הרבה הפרעות כדי לקבל את המסר. לכן אנחנו מחפשים דרך שהיא תישמע הגיונית בתור התחלה, וכרגע "עושה שלום במרומיו" זה מיד לוקח לכל כך הרבה מקומות כאלה שאני לא יכול לשמוע אפילו את ההמשך.
אפשר לחבר את זה יפה ולא בשטנצים כאלו, אפשר. אבל אין לך ברירה, זו האמת, תתחיל לדבר רק אמת, כל הזמן, כי הם נמצאים במבוי סתום.
נורמה: כנראה שמישהו או כמה אנשים, המנהיגות צריכה להוביל את התהליך שאתה אומר, לטפל בכל הבעיה שיש בעם האמריקאי ובכלל בכל העולם. אבל אני רוצה להתייחס לבחירות באמריקה, לאישיות, לורסוס לתוכן במנהיגות.
בבחירות שאלו את העם האמריקאי עבור מה הם מצביעים, 64% אמרו שהם הצביעו עבור ביידן בגלל התכונות האישיות שלו, ו-53% הצביעו עבור טראמפ בגלל העמדות שלו כלפי הדברים שמדאיגים את העם האמריקאי. אבל בכל זאת אנחנו רואים עד כמה משפיעה האישיות, ולמשל ברגע שהמדיה באמריקה דיברה על הניצחון של ביידן, כמעט מיד נשיאים וראשי ממשלה ברחבי העולם רצו לברך את ביידן, היו זיקוקים באנגליה, באיטליה, היה כביכול פסטיבל עולמי, איזו מין הרגשה של הקלה. למה דמות חדשנית, לא טיפוס שגרתי סטנדרטי, מעוררת כל כך הרבה רגשות שליליים ואפילו שנאה?
כי זה תמיד כך בעולם. טראמפ היה מאוד מהפכני, ראו את זה, גם השיטה, הסטייל שלו בניהול, בהנהגה. הוא לא היה רגיל, הוא לא היה קרוב לעם, הוא לא היה פופוליסטי, הוא עשה הרבה דברים באמריקה בתעשייה ובכל דבר, ויש הישגים גדולים, אבל אף אחד לא מפרסם את זה כי כלי התקשורת נמצאים בידיים של הדמוקרטים. אבל אם ניקח את המספרים, נראה שהוא עשה דברים טובים בהרבה יותר ממה שעשה אובמה לפניו. אין כאן על מה לדבר בכלל, אלא הדברים עוברים דרך התקשורת, ולכן הם עוברים שם קלקול, סיבוב, והעם שמתפעל ממה שמגישים לו על מגש התקשורת הוא כך חושב.
על כל המנהיגים האחרים שבעולם אני לא רוצה לדבר עליהם, ובכלל על כל העולם איך אתה מסובב אותם על האצבע הקטנה. אבל על כל המנהיגים ההם, על מי את מדברת, מי ששולט ברוסיה, או בבלרוסיה או בטורקיה, או בצרפת?
נורמה: האירופאים דווקא.
ומה יש שם? כולם הם מאותו סיר כמו ביידן, דמוקרטים שמחזיקים רק לא ליפול. אני לא רואה בביידן מנהיג, ודאי שיש אחריו אנשים שיחזיקו אותו וינהלו אותו כמו שצריך, לא חסר, אצל הדמוקרטים זה תמיד כך שיש להם בובה עיקרית והיא משתדלת לשחק כמו אלה שעומדים אחריה. אבל אני לא מתפעל מזה, תראי באיזו צורה נמצא העולם כך שנוכל להתפעל מתגובת מנהיגי העולם. זה שכולם שייכים לצד היותר הדמוקרטי, זה אומר שהם צודקים? זה אומר שהם האנשים הנכונים לנהל את העולם? אז למה העולם נמצא בצורה כזאת, שהוא כל הזמן בנסיגה, בצניחה חופשית ממש? זו לא הוכחה בשבילי שכולם צועקים ביידן, בסך הכול אני רואה למה העולם באמת נראה כך. וזה עוד יותר מחייב אותי לחשוב על הצד השני.
נורמה: לגבי מנהיגות ותכונות המנהיג, אני רוצה להתמקד בזה באופן כללי, זה אומר שהאנושות עדיין נמשכת יותר לצורה ופחות למהות, שמעדיפים מישהו צבוע במקום מישהו בסגנון ישיר ואולי יותר אמיתי?
זה תמיד היה ככה, ובזמננו עוד יותר. מה זה האנושות? זה סך הכול עמך, תן להם מה שהם רוצים, והם לא רוצים שום דבר יותר ממה שמגיע להם לבטן. שום דבר חוץ מזה, אז על מה יש לדבר בכלל? כמו שהיה ברומא העתיקה, אותו הדבר קיים היום באמריקה המודרנית.
נורמה: אבל אנחנו בדור האחרון, לא היה אמור להיות איזה שינוי?
כן, בבקשה, מביאים אותך למשהו שמתאים לדור האחרון, ואת צריכה להחליט כמו בדור האחרון, ולא שאת הולכת עם השכל הישן שלך ומחליטה. נכון, המצב שמגישים לך היום הוא מצב של הדור האחרון, חצי חצי, במה את בוחרת? את צריכה לבחור בקו האמצעי, במה שלמעלה משניהם, ומה את אומרת? לא, כולם מצביעים לביידן, איך אני יכולה לא להיות יחד איתם? זה נקרא הדור האחרון?
נורמה: אחת מהטענות באמריקה היא שאישיות בוטה היא דוגמה לא טובה לילדים ולצעירים.
על זה אני בכלל לא רוצה לדבר, על החינוך האמריקאי, ושהוא מתאים או לא מתאים לחינוך לילדים וכן הלאה. עזבי אותי, מה שהם עשו עם החינוך, מה שהם עשו עם הכול, מה הם אומרים?
נורמה: כן זה ברור, ודווקא בגלל זה אני רוצה לדעת איזה סוג של מנהיגים העולם צריך בימינו?
העולם צריך מנהיג שיודע את חוקי העולם ומכוון לקיים אותם. אחרת יהיו לנו פנדמיה על פני פנדמיה וכן הלאה, וכל הזמן יהיו עוד צרות ובעיות. אנחנו צריכים מנהיג כזה, אבל בינתיים אין, ועלינו בכל זאת להתקדם לאותו כיוון, לאותו כיוון להתקדם.
נורמה: יש תכונות אישיות חשובות למנהיג?
אני לא רואה מישהו שיכול להיות כמנהיג מהקו האמצעי, אני לא רואה דבר כזה. לא רואה, הוא גם לא בולט, אין משהו חוץ מהשניים האלה, אולי יש שם עוד כל מיני, אבל הם כנראה כאלו שלא יכולים לפרסם את עצמם, כי אנחנו יודעים שזה תלוי במיליארדי דולרים שכל אחד משקיע עד שהוא מגיע לבחירות. אני לא רואה דבר כזה, וכל המדינות, כל העולם היום נמצא בקו ההכרעה. גם אצלנו את רואה מה קורה? אפילו במחנה הימין, בין ביבי וגנץ גם שם יש פיצול, אפילו לא נגד השמאל אלא גם אצלם. ככה זה בכל העולם, ואנחנו נהיה בפיצול כל הזמן, כל הזמן, עד שלא נלמד ונלמד את האחרים מה זה נקרא הקו האמצעי.
שלי: הזכרת קודם שגם בישראל יהיה בלגאן, אנחנו יודעים שהישראלים נוטים לחקות את האמריקאים, וכל מה שהם עושים, גם אנחנו משתדלים לעשות. אז איך אתה רואה את המצב בארץ, איך זה הולך להשפיע עלינו?
אומרים שכל הבעיות שנולדות ומתרחשות באומות העולם אחר כך פועלות על ישראל לכיוון עוד יותר גרוע. כן יכול להיות, באמת לא היה נשיא אמריקאי יותר טוב כלפי ישראל, לא היה דבר כזה, פשוט זו מתנה שקיבלנו ויכול להיות שהיא עוברת. וזה אחרי שמונה שנים של אובמה שהיה אנטי ישראלי, אנטישמי, ממש כולו כולו רק איסלמיסט. ואנחנו רואים שהאמריקאים לא מקבלים את זה בחשבון, היהודים האמריקאים לא מקבלים את זה בחשבון, אז מה אפשר לעשות?
שלי: באמת איך זה שהיהודים לא מעריכים את כל התמיכה והעזרה של טראמפ? זה לא הגיוני.
אבל במה הם מרגישים או לא מרגישים, את זה שהוא תומך בישראל, ביהודי ארצות הברית? הוא לא עושה כלום. הוא מראה להם שהוא איתם יחד, שיש לו נכדים יהודים, כי הבת שלו עברה גיור, היא ממש יהודייה וכן הלאה. הוא לא מסתיר את זה, עוד יותר, הוא ממש מבליט את זה, אבל זה לא משפיע עליהם.
שלי: גם בישראל יש המון אנשים שרצו שהוא ייפול. זה לא מובן לי. הוא מגן עלינו מהאטום האירני, ואנשים פה מחכים שהוא ייפול?
היהודים תמיד היו חכמים מדי. אין לי מה להגיד. ההיסטוריה שוב תלמד אותנו דרך צרות גדולות, שלא צדקנו. אני רואה בו ממש איזו הזדמנות מצד העליון, מצד הבורא, איך שהוא רוצה לתת לנו בכל זאת תמיכה במצבים הקשים האלו. ואם אנחנו נזלזל בזה, אחריו יבואו זמנים מאוד קשים, גם ליהודים באמריקה, גם בישראל, ובכל העולם. במצב שבו אנחנו נמצאים כאן, אפשר באצבע הקטנה של הנשיא הבא, להרוס את כל הדברים האלה וזהו, וכאילו שלא היה. ושוב נמצא במאבקים, לא נדע איך להסתדר, איך להתחבר, ושוב כל המנהיגים שהיום עדיין איכשהו כאילו ניטראליים, או ידידותיים, מיד יתהפכו ויבואו לנשוך אותנו.
דודי: אני רוצה לעבור לנושא אחר, אופטימי יותר. השבוע גל אופטימיות סחף את העולם פתאום, בעקבות הודעה של חברת התרופות האמריקאית, פייזר. שהחיסון שהיא מפתחת נגד נגיף הקורונה, יעיל ב- 90% מהמקרים. כבר מלחשים בארגון הבריאות העולמית שעד מרץ כולנו נקבל חיסון, ונבלום את המגיפה. האם פריצת הדרך הזאת היא זריקת עידוד לאנושות, זאת אומרת, סימן שמאפשר כבר לראות את האור בקצה המנהרה?
האנושות צריכה דברים כאלה, זריקת עידוד, בדיוק. זו לא זריקה נגד הפנדמיה, אלא זריקת מרץ, זריקת כוח, קצת שמחה. כי לפי מה שאני שומע מהצד השני, תרופה אמיתית באמת יכולה לבוא לעולם בתוך ארבע, חמש שנים. אז אם אתם שואלים אותי, אני לא יודע מה כאן אמת. ואני יודע, לפי מה שאני מבין, שאם העולם יהיה זכאי, אז ודאי שנקבל אישור מלמעלה, להתקרב ולהתקיים בצורה יפה וטובה יחד.
אם זה יהיה יפה וטוב, אם זה יהיה לטובת בני האדם, ואם לא, אז לא יתנו לנו להתקשר ולהתקיים. כי היום אנחנו הולכים לפי קו החיבור הנכון בינינו. אם אני חושב טוב על אחרים, אני לא צריך לשים מסיכה. אם אני חושב רע על האחרים, אם לא אכפת לי מהאחרים, אני חייב לשים מסיכה. תנסו להסביר את זה לבני אדם. אבל זה מה שיהיה בהתנהגות החיצונה שלנו.
דודי: השאלה היא, האם כשמפיצים בשורה כזאת לעולם עכשיו, שעוד מעט יהיה חיסון, זה לא יוצר סתם תקוות שווא באוכלוסייה, בעולם?
אלה כלי התקשורת, מה אתה רוצה? אבל האנשים צריכים קצת עידוד, איזו תמיכה. כי מה יש להם, מסכנים, ממש כך. כולם עם המסכות האלה, איזה משחק זה? תראה מה עושים מלמעלה.
דודי: אז זה טוב מידי פעם לתת לאנושות קצת לנשום לרווחה? האם זה טוב לתת לאנושות מדי פעם קצת תקווה, וקצת לנשום לרווחה, למרות שבאמת אין באמת פתרון באופק?
זה טוב. צריכים לעשות את זה קצת, כן. הבורא ייתן עוד כמה טיפים כאלה, אבל אני לא רואה שזה יקרה כל כך מהר.
דודי: כי מנגד באמת, מאז שפרצה המגיפה, מדענים מכינים את עצמם כל הזמן לשלב שבו הנגיף ישנה את רצף הקוד הגנטי שלו, ויצור איום חדש. ועכשיו כבר רואים, שהמוטציה של הקורונה כבר הצליחה לעבור מבני אדם, מחורפנים בדנמרק, לעוד בעלי חיים. ומדברים שעוד מעט הוא בישראל. אז כאילו נראה שגם החיסונים שנמצאים בשלבי פיתוח מתקדמים, גם הם לא יצליחו להגן עלינו.
בטח שלא. זבוב אחד, או איזו נמלה, או לא חשוב מה, יכולים להעביר לך כאלו בעיות מאחד לשני, ואתה לא תדע מאיפה ולמה. זה פשוט מגיע דרך האוויר, דרך גלים, לא חשוב איך. אתה לא חייב לנגוע במישהו.
דודי: בכל זאת, למה ווירוסים כמו אבולה, איידס שפעת חזירים, קורונה, מתחילים מעולם החי, מה הסיבה לכך?
כי אנחנו לפי זה שייכים לעולם החי. אנחנו בנויים לפי עולם החי, אנחנו נמצאים בדרגת החי. מה אתה חושב על בני אדם, שהם שייכים לרמה יותר מחי?
דודי: יש מי שטוענים שבגלל שאנחנו מתעללים בבעלי חיים, שוחטים אותם לצורכי מזון, או ללבוש אופנתי חם, הטבע מכה בנו בחזרה.
לא, זה סתם. לא לשייך לטבע דברים כאלה, שנראה לבני אדם שככה זה. אין לכך שום הוכחות ושום דבר. תתייחס טוב, תתייחס רע, זה לא חשוב. עולם החי זה עולם החי, ואתה שייך אליו. אל תעלה את עצמך למעלה מעולם החי. יש לך שלוש דרגות, דומם, צומח, חי, זהו. למעלה מזה זו כבר הא-לוקות.
דודי: החורף הוא האתגר הכי גדול כרגע של מערכת הבריאות. דו"ח של מרכז המידע והידע הלאומי למערכה בקורונה בישראל, משרטט תמונה מדאיגה לחודשים הקרובים. הנטייה שתהיה להתכנס בחללים סגורים כהגנה מפני הקור, עלולה לגבות מחירים כבדים. ועכשיו כבר מדברים ברצינות גמורה על סגר שלישי בסביבות חנוכה. אני מסתכל על ישראל מהצד, ונראה שהפכנו אדישים, כמו שיש לנו בחירות שלישיות, עכשיו יש לנו סגר שלישי. האם זו מנטליות כזו, שאנחנו יודעים לשרוד בכל מצב?
זה לא רק אנחנו, כל האנושות כך. כך בני האדם, הם כולם כך. האדם מתרגל לכל דבר, לכל דבר. ולכן אני לא רואה משהו שיכול לעצור את בני האדם ולשנות דרכם, לסובב להם את הראש, להסתכל לכיוון אחר, חוץ מאיתנו. יכולים להסביר במילים, ממש בצורה גלויה ביותר. רק חיבור, יחס יפה וטוב בינינו, במיוחד בעם ישראל, במיוחד בין היהודים, הוא יכול להציל את העולם. אחרת אנחנו ממש מתדרדרים לשואה הבאה.
דודי: מה שרואים זה שהאנושות פשוט רוצה לחזור למצב הקודם כל הזמן, להשאיר את המצב רגיל. זעזועים גדולים אבל רוצים לחזור.
אתה לא מכיר את הילדים, שרע להם, שהם לא יודעים מה לעשות, שהם מפחדים, אז סוגרים עיניים, זהו, אין. מה הם רוצים להגיד? אין את מה שאני רואה, אני לא רוצה לראות את זה. לא נראה, לא נמצא. כך האנושות, זאת התנהגות של אנשים לא מפותחים, שלא יכולים באמת לראות את העתיד בצורה בריאה, כך הם מתנהגים.
דודי: אז מה עושים עם התנהגות כזאת, אפילו כלפי ילדים?
לפחות מסבירים שזאת התנהגות לא בוגרת. וזה לא יעזור לנו, אלא אנחנו צריכים ההפך, לפתוח את עצמנו. למרות שאנחנו רוצים לסגור את עצמנו, להסתתר במשהו, לא אכפת לנו ללכת לבלות, ללכת לעשות משהו, לשכוח מהחיים. זה בכל זאת עובר, אז תן לי לעבור את החיים האלה וזהו, מה שיהיה, יהיה. לא, אנחנו צריכים לפתוח את העיניים, ולראות את החיים שהם עוברים בצורה בריאה, בצורה בוגרת. לא יעזור לנו כלום.
דודי: למה התכוונת קודם כשאמרת שהולך להיות מעניין מאוד בישראל, מה עיניך רואות?
אני מאוד מפחד שאנחנו גם מתדרדרים לכל מיני מצבים כאלה כמו באמריקה. אני רואה בזה סימנים, כך נראה לי, זה לפי ההרגשה, זה לא לפי ידיעה, שיש כאן באמת התנהגות כזאת כמו ששם בין שני המחנות.
שלי: באמת מורגש שגם המצב בארץ מקצין והכול נהייה פוליטי. לא משנה כבר על מה מדברים יש לזה ניחוח פוליטי, או שאתה ימין או שאתה שמאל. איך אנחנו, שלומדים קבלה צריכים לשמור על עצמנו בתוך המקום הזה ולהצליח לשמור על קו של חיבור, להפיץ חיבור בלי ליפול ימינה או שמאלה?
את בדיוק אומרת מה שצריך להגיד. אנחנו לא ימין ולא שמאל, אלא חיבור. כמו שפעם הלכנו "לא ימין ולא שמאל, ערבות מעל הכול".
שלי: כן, אבל עכשיו המצב מעורר המון אמוציות אצל כל אחד.
אז מה את רוצה, שלא יהיו אמוציות? אז מה יהיה? אז לא היינו מסתכלים על המצב הזה. אלא בגלל שהוא מעורר בנו כל מיני רגשות, חיוביים, שליליים, לכן אנחנו נמצאים בו. וכלי התקשורת וכולם עוד משחקים בזה כמו שאת משחקת לפעמים עם ילדים שאת מעוררת אחד כלפי השני, "זה כך וזה כך, תעשה לו ככה", זה מה שכלי התקשורת עושים איתנו, כך משחקים איתנו.
שלי: אז אנחנו צריכים לקפל פנימה את הרגשות שלנו ולדבר רק על חיבור.
כן.
שלי: איך אנחנו צריכים להתייחס לרגשות שמתעוררים בנו?
אנחנו צריכים לחנך את כל העם מהי התנהגות שבאה לטובתנו. שזה רק קו אמצעי, רק חיבור על פני כל ההפרעות, הניגודים. ושההפרעות האלה והניגודים רק יעלו יותר ויותר. גם בתוך המשפחות, כמו שאנחנו רואים עכשיו, זה יהיה משהו נורא. ורק כדי שאנחנו עוד ועוד בצורה חדה נהיה מכוונים רק לחיבור מעל הניגודים. שהניגודים האלה הם גדלים יותר ויותר, הם יותר ויותר נכנסים בהתנגשות ביניהם, ואנחנו למרות זאת אומרים שרק בחיבור על פני, למעלה מכל הניגודים, בזה אנחנו חייבים להחזיק.
שלי: ועכשיו לגבי הפנייה לעם, יש עם שכל מילה מדליקה אותו ומפוצצת אותו.
אז תנסי את במשפחה עם בעלך, שאתם ממש חלוקים בדעות לגמרי, בכל דבר, איך אתם יחד עם זה מתחילים להסתדר ביניכם. את כל הזמן מחזיקה את עצמך שלא לתת להתפרץ בשנאה כלפי השני, ואת רוצה לספוג את מה שיש בו כדי להרגיש את זה, ואת רואה כמה שזה מנוגד, ועל פני שני הניגודים האלה שהם כאלו, את בונה את הקו האמצעי.
שלי: כשאנחנו מנסים להסביר לעם שהוא מאוד נפיץ, איך אנחנו עוזרים לו לכבוש את האמוציות החזקות האלה, שהוא רק רוצה להתפרץ ולהרוג את כולם?
זה הרי לא פתרון מה שאת אומרת, זה לא מציאותי. אם היה אפשר להרוג כבר היו הורגים וזהו. אי אפשר, אז למה סתם לדבר מילים?
רק תביני שמה שאת עושה, את עושה בטיפשות הגדולה ביותר. אי אפשר, אז מה עושים? אל תעצרי בזה שאת אומרת לא להרוג אותו, אלא מה עושים כשאי אפשר להרוג? מתחילים לחשוב, אז מה נעשה, לאיזה פתרון יכולים להגיע מתוך זה.
שאנחנו צריכים לבנות חברה, לבנות יחסים ששם יהיו שני המצבים המנוגדים האלה, ודווקא כשיש את שני המצבים המנוגדים האלה אנחנו נבנה מצב באמצע. אז הוא יכול להתקיים, כי הוא לא קיים בחברה האנושית. אצלנו רק פלוס ומינוס קיימים, כל הטבע קיים רק מפלוס ומינוס. וזה נובע מהטבע העליון, כוח השפעה וכוח קבלה, בורא ונברא, אור וחושך, ואנחנו צריכים להגיע למצב שלא, שהמצב שאנחנו בונים הוא כלול משניים, "חשיכה כאורה יאיר".
שלי: אני מבינה, אני רק רוצה לדעת איך מסבירים את השלב הראשון. אתה עכשיו ימני או שמאלי, מפוצץ רגשית, אתה מחזיק את הרגש, אתה שומר על הרגש וסוגר אותו ומנסה להקשיב?
אני לא סוגר אותו, אני יכול לדבר מתוך הרגש שלי, אבל כשאני מדבר למישהו שהוא מדבר כנגדי אז אני צריך להבין שהוא חושב כך ואני חושב כך, ומה אנחנו יכולים לעשות באמצע. כי אנחנו לא יכולים להרוג זה את זה.
שלי: אז אנחנו עם ישראל צריכים ללמוד לפנות עוד איזשהו מקום בתוכנו ולשים שם סימן שאלה. יש מקום לעוד משהו.
נכון. כי חוץ מהשניים האלו חייב להיות הקו האמצעי, אחרת אנחנו הורסים זה את זה ואין התקדמות לעולם. אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להגיע לקו האמצעי והוא כלול מהשניים, והוא למעלה מהשניים ואנחנו צריכים ללמוד את זה ולהעדיף אותו על פני שני הקווים האלו למרות שאם אני רואה שאני נגיד שייך לימין, אם אני רואה שאני באיזשהו מקום יכול להרוג את השמאל, אני לא הורס את השמאל, אני מחפש על ידי מה אני מחזק את השמאל כדי שהוא יהיה כמו הימין שלי.
רק בצורה כזאת, שהם יהיו אחד מול השני בשווה אז אני אוכל לבנות מעליהם קו אמצעי, כי הוא המטרה שלי.
שלי: אז בעצם, אם אני עכשיו ימין, כדי לחזק את השמאל אני צריכה להיות במשהו שמאל, אני צריכה כאילו לקבל על עצמי, להתכלל טיפה מהתכונות שלו ולהסכים לקבל אותן על עצמי. נכון?
את צריכה לדעת רק דבר אחד, שבלי הצד הנגדי את לא יכולה להתקיים. אי אפשר להתקיים אחד ללא השני. כמו שאת מדברת על העולם הזה. תוציאי מהעולם הזה חלקיקים שליליים, רק תשאירי חלקיקים חיוביים, יכול להיות שהחומר יתקיים? לא. לא יתקיים. את מבינה שזה בלתי אפשרי בכל הרמות, בכל הדגות.
ועכשיו אנחנו צריכים להתחבר בינינו לפי תכנית הבריאה, אז אנחנו מגלים יותר ויותר מיום ליום עד כמה שאנחנו לא מסוגלים להתחבר בינינו, כי פלוס ומינוס לא יכולים להתחבר, חייב להיות משהו ביניהם שמחבר אותם כמו בטבע וגם בטבע הגשמי. אפילו בחלקיקים אלמנטאריים, יש שם כאלו חלקים שהם מחברים ימין לשמאל ונמצאים ביניהם. והם מאות חלקיקים כאלו שמחברים מינוס לפלוס, והם נמצאים ביניהם, באמצע.
שלי: אלה חלקיקים ניטראליים?
ניטראליים בכל מיני צורות, כן. זה רוב החומר שבבריאה, פלוס ומינוס זה לא העיקר, העיקר זה מי שמחבר ביניהם.
שלי: ואיך מייצרים את החלקיקים הניטראליים האלה בין בני אדם? על ידי ויתור? על ידי להיפתח לאופציה שאני לא מבין כרגע?
ויתור זה נקרא שכאילו אני מוותר. אני לא מוותר ולא מצפה שהשני יוותר. לא. אלא שאנחנו יחד עם השותף שלי שנגדי, ואני קורא לו כבר שותף, שאנחנו יחד נמצא את הקו האמצעי. ואז אנחנו מגלים את הכוח העליון שיוצר את שנינו.
שלי: אז אם לסכם, אם אני עכשיו אדם שרוצה להגיע ליותר חיבור בעם, ואני נגיד נטו 100% ימין, או 100% שמאלה, אני לפחות צריכה לצמצם את ה-100% שלי, לא יודעת, ל-90%-80%, להשאיר איזה 20% לא נודע ששם צריכה להיות איזו פעילות חדשה של ויתור, של השלמה, של הבנה, של איזה כוח חדש, לפנות בתוכי מקום לעוד משהו. אני לא מוותרת על כלום, אני מוכנה לפנות בתוכי מקום?
שיהיה בינתיים כך, אני רואה שקשה לי להסביר בפעם אחת.
אני לא מוותר על כלום והשני לא מוותר על כלום, אבל מחוסר הוויתור, שאנחנו לא מוותרים זה לזה, זה לא כמו במשפחה שמוותרים זה לזה ככה ולפי הפשרות שנותן לנו איזה מחבר שם, אלא אנחנו רוצים למעלה משנינו, לבנות את הקו האמצעי. למעלה משנינו.
שוב אני אומר, זה דבר שכולל את שנינו יחד אבל זה בא מלמעלה, כי הוא לפנינו, הוא יותר עליון, הוא שיצר אותנו ההפוכים זה מזה, ובו אנחנו נוכל להתחבר. "בו ישמח ליבנו".
שלי: הכוח השלישי הזה, החיבור הזה, זה בעצם ביטוי של השלמה הדדית של שמאל וימין, או שזה ביטול של שמאל וימין?
לא ביטול. את שמעת שאני אמרתי לבטל זה את זה או ההיפך, לשמור זה על זה. ודווקא "על כל הפשעים תכסה אהבה". את יכולה להסביר לי את המשפט הזה? את שומעת אותו כבר כמה פעמים, תסבירי לי מה זה.
שלי: ממה שאני מבינה זה כנראה מציאות נוספת שבונים מעל כל המשהו הנמוך הזה שאנחנו נמצאים בו.
נכון. זה נכון, אבל לא שהורסים אותם. על פניהם דווקא, על היסוד הזה בונים את המציאות שלישית.
דודי: למה המסר הזה כל כך קשה לעכל אותו, להסביר אותו, להבין אותו. יש בו משהו שלא נתפס.
כי הוא לא קיים בטבע שלנו. אנחנו יכולים להבין מי אני ומי נגדי, אבל משהו שבאמצע, שיקשור את שנינו ודווקא בשבילו שאנחנו נתקיים והוא יקבע את החיים שלנו, וזה לא אתה ולא אני אלא מה שבינינו, מה זה בינינו? מי זה בינינו? יכול להיות שבזה אנחנו יכולים להבין שהילדים שלנו שאנחנו עושים אותם יחד עם מישהו שנמצא נגדי, אז בשבילם אנחנו יכולים לפעמים להגיע לפשרות, או עוד משהו. אבל בדרך כלל זה לא מתקיים.
דודי: אז מה הדבר הכי פשוט שאפשר להגיד היום לציבור כדי לקדם אותם לקו אמצעי?
אני לא יודע איך להסביר את זה במשפט אחד. הדת מגדירה את זה בצורה פשוטה, שנפנה לעליון, נתפלל לעליון, הוא יעשה לנו הכול ואנחנו נחכה ומה שעלינו לעשות זה רק לקיים תורה ומצוות. זה בכל הדתות כך. אנחנו לא, אנחנו עושים מעשה, כי צריכים לבצע את הדברים האלה.
לא יודע. צריכים עוד לחשוב. תשלחו לי את המאמר על הקו האמצעי.
דודי: קיבלת מסמך מפוצץ, כולל מתוך תע"ס ויש לך 50, 70 עמודים. כבר קיבלת.
אני עכשיו אעבוד על זה, אולי מחר כבר נתחיל לעשות שיעורים בזה.
אני צריך מילים. לא יודע אם אני אמצא שם אבל איכשהו. גם לא בצורה שטחית כמו שבדרך כלל מקובלים אומרים, שהקו האמצעי כאילו זה ברור מאליו.
נתראה פעם הבאה. בינתיים נמצאים בבירור.
(סוף השיחה)