שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 14.02.2021- אחרי עריכה
ישיבת כתבים
דודי: והיום אנחנו רוצים לדבר על מצב האנושות שעוברת מייאוש לתקווה. אתן רקע קצר. מיום ליום אנחנו רואים שהאנושות נכנסת לדרך ללא מוצא, שלא מאפשרת לה לחזור אחורה מצד אחד, ומצד שני גם לא בדיוק נותנת לה להמשיך קדימה בצורה ברורה. גם במדינות, גם בממשלות, גם בחברות שונות, בכל אדם ואדם יש מין הרגשה ראשונית של ייאוש שמתפשטת מבפנים וגורמת לחשוב שאנחנו לא משיגים כלום בחיים שלנו. שכל מה שהשקענו כדי להגיע לעולם נאור וטוב, עולם יפה ונוח, הופך גרוע יותר.
מה זה נקרא עולם טוב, נאור, יפה. לאיזה עולם אתה רצית להגיע? ספר לי עליו. למה הייתם כל כך נמשכים? על מה חלמתם, שאתה מכנה את זה "עולם נאור"?
אתם ציפיתם שזה יקרה, שתגיעו למשהו. למה? תגיד לי, לְמה רציתם להגיע שאפשר לכנות אותו כך?
דודי: האנושות השקיעה כמה מאות, אלפי שנים, כן, עם השכל ועם הכל הקמנו ובנינו ועשינו והרמנו, והנה אנחנו מגיעים היום עם האוטו הגדול הזה שמסיע את כל האנושות לאין מוצא.
זה מצב מצוין, שאנחנו רואים שמה שעשינו עד היום, המנוע הזה שעסקנו בו שנקרא "האגו שלנו" שהיה מוביל אותנו לכל מיני הצלחות, מטרות, כל מיני מילויים כאלו וכאלו, הכול נגמר, הכול היה שקר ולא נכון ולא נקבל מזה משהו, ועכשיו אנחנו נמצאים בחשבון נפש.
אז זה לא יפה, לא טוב? אנחנו נמצאים בנקודת אמת, שכול מה שבנינו עד כה לא שווה כלום, ואנחנו לא יכולים להגיע עם זה לשום דבר. סך הכול המטרה שלנו זה להיות מאושרים, שמחים, מלאים, מתקדמים עם כולנו, עם הילדים, עם הכול. אנחנו רואים שהשיטה שאנחנו לקחנו אותה ביסוד לחיים כאלו היא שיטה לא נכונה כי היא הורסת אותנו, היא עושה מאיתנו אויבים, שונאים, משמידים זה את זה וכך אנחנו לא נגיע אף פעם לשום דבר. לא לחיים המוצלחים בכלום, רק בייאוש.
הייתה לי עכשיו שיחה עם הצוות של "חיים חדשים", דווקא הם הבינו שסך הכול במה שאנושות נמצאת עכשיו זה מתוך חשבון שהיא לא יכולה להצליח בכלום. כמו שהיא מטפלת בחולה קורונה והם נמצאים בצוות שמטפל סביב החולה הזה, והם מגלים שאם רוצים להצליח לא לאבד את החולה, אז הם צריכים ממש להמשיך בשיטה אחרת.
באיזו שיטה אחרת? שהם מתחברים ביניהם כל הצוות הרפואי סביב החולה הזה, ואז על ידי שהם מתחברים יחד הם משיגים כוח מיוחד שעוזר להם להבין ולראות איך לטפל בחולה הזה, ואז הם מצליחים ומגיעים לטיפול טוב אבל הטיפול קודם כל עובר עליהם, כי הוא מחבר אותם יחד כאחד ואז הם יכולים גם לרפא את החולה, כי החולה רק מצביע באיזו מחלה הם כולם נמצאים, כל הצוות הרפואי. כך אנחנו.
דודי: אני עדיין לא מבין מה פספסנו בשיטה הקודמת, מה בשיטה הקודמת לא עבד. מה זה בכלל השיטה הקודמת?
לא היינו מכוונים למטרה נכונה אלא כל אחד להצלחה האישית שלו על חשבון הזולת, וזה מנוגד לטבע כי הטבע כולו רוצה להביא אותנו למצב החיבור האינטגרלי. לא השתמשנו בכוח נכון כדי להגיע לחיים המוצלחים, כי לא [הייתה לנו] מטרה אינטגראלית אחת ולא כוח האינטגרלי בינינו, לא נמשכנו בינינו על ידי החיבור, ולכן בסופו של דבר הכול מתפורר.
דודי: מהו חשבון הנפש שעכשיו אנחנו נדרשים לעשות?
זה מה שכותב לנו בעל הסולם. ומי שעשה משהו אתמול רואה שכול זה נשבר היום, וכך מיום ליום.
דודי: למה אנחנו לא יכולים להמשיך להיות מאושרים עם השיטה הקודמת?
קודם כל מפני שהתהליך לא לפי התהליך שנקבע בטבע, שאנחנו צריכים להגיע לאנושות אחת, מערכת אחת, מנגנון אחד ולגלות בינינו כוח אחד למרות שאנחנו כולנו חלקים מפוזרים ומנוגדים, קטנים, לכן בעצם אנחנו צריכים סך הכול להגיע למצב של הכרת חוסר ההצלחה, הייאוש, הבנת חוסר התכלית. ואז עושים חשבון נפש ומבינים, גם מגלים לנו מלמעלה, מצד הטבע, מצד חכמת הקבלה במה אנחנו טועים. גם במטרה עצמה, גם בכוח שמביא אותנו למטרה וגם בתהליך עצמו. שכל זה צריך להיות כדבר אחד, בגילוי החיבור בינינו נגיע לגילוי הכוח האחד.
אין יותר בעולם שלנו שום מטרה חוץ מגילוי הבורא לנברא בעולם הזה.
דודי: האם הייתה לנו אופציה אחרת חוץ מלהגיע למצב הנוכחי בתהליך ההתפתחות שהטבע מוביל אותנו?
לא. לא היינו יכולים להגיע. אין דבר כזה, הטבע במיוחד מגיע לנו דרך השבירה [כדי] שאנחנו מהשבירה נתחיל לקרב את החלקים השבורים ונשתדל לראות מהם דבר אחד. השגת האיחוד זה בעצם מטרת הקיום שלנו.
דודי: יש סדר בתהליך שהעולם חווה כרגע, יש איזו חוקיות שניתן להצביע עליה?
מתחילת העולם ועד סופו, הכול מתקתק כשעון מיוחד מאוד, אין שום דבר שיכול להתפספס.
דודי: איך המנגנון של השעון הזה הפועל?
המנגנון הזה נקרא "סוף מעשה במחשבה תחילה". וכל דבר ודבר אפילו שנראה לנו שהוא סתם, הוא לא סתם אלא הוא הכרחי, סיבתי ומטרתי.
דודי: ומה בדיוק הסדר שלו, איך אנחנו יכולים להבין את הסדר שלו כדי לא להתנגש עוד פעם ולהיות בשוק שנה שלמה?
עד כמה שאנחנו משתדלים להבין מה קורה לנו וללמוד ממה שקורה לנו, אנחנו קולטים את הכוחות שמפעילים את הבריאה, את הטבע, אותנו, וכך אנחנו מתקדמים להבנת הכוחות האלה בהשתתפות איתם, בחיבור, בדבקות בהם, עד שמגלים שאנחנו כולנו הופכים להיות ככוח אחד מול כוח אחד מצד הטבע, "חד מקבל חד" מה שנקרא.
דודי: יש משהו מעצבן כי לא מעדכנים אותנו רגע לפני מה שהולך להיות, ואז יש כביכול עונש על מה שקורה, מתרסקים וצריכים ללמוד על מה לא הייתם בסדר קודם. שזה גם בסדר, כי זה היה חלק מהתכנית. חסר פה משהו.
אין פה מה להגיד, אנחנו יכולים להתרגז כמה שאנחנו רוצים, אבל אם אנחנו שומעים להמלצות מקובלים ועוברים את הלימוד שלהם אז אנחנו מתחילים להבין למה זה מסודר כך ולא יכול להיות אחרת. כי אם היו מספרים לך מראש, אתה בכלל לא היית שם לב לזה, כמו שאתה עכשיו לא שם לב להרבה דברים שמקובלים אומרים לך. וכך אתה חושב "אה, אני אמשיך בינתיים כך", עד שהמכות השיטתיות האלו מלמדות אותך.
דודי: עדיין לא ברור למה לא מספרים לנו מראש?
כי אתה לא שומע, מספרים לך הכול. הכול פתוח אבל אתה לא רוצה לשמוע ולא מסוגל לשמוע וכן הלאה. ולמה אתה לא מסוגל לשמוע? מפני שמלכתחילה הטבע ברא אותך ברצון הפוך ממה שאתה צריך להיות, בטבע הפוך ממה שאתה צריך להיות, וכאן יש לך בעיה, שאתה צריך להכיר דבר מתוך היפוכו, יתרון אור מתוך חושך.
דודי: אז אני לא מבין, לפי התוכנה שלי אני מסוגל לשמוע או לא מסוגל לשמוע?
לא מסוגל.
דודי: אז זה מה שאני אומר, מספרים לך אבל אתה חרש, זה מה שאתה אומר לי.
נכון. אני איתך, בטח, אני מוכן לגשת יחד איתך כדי להגיש תלונה באיזה משרד עליון, בבקשה, בוא נלך יחד.
דודי: בוא נעשה ככה, אני עכשיו רוצה לשמוע מה שאתה אומר, אני עם רכב תקוע, לקדימה אין לי לאן להסיע את האנושות, אחורה ברור לי כבר שאין, מפה מה הלאה?
אם אתה בא אליי ומבקש ממני הדרכה אני אגיד לך, בוא אני אדריך אותך, תיכנס למסגרת שנקראת "בני ברוך" ושם אתה תלמד לאט לאט איך אתה מתקן את עצמך עד שאתה מגיע לידיעת המערכת, והתכללות במערכת, ודרך ההתכללות במערכת אתה תבין את הכוח העליון והתוכנה העליונה ואיך להשתלב בה ולהגיע לחיים שלווים.
שלי: השאלה היא אם הטבע קבע לנו תכנית ואנחנו גם ככה לא מספיק חכמים ואין לנו חושים לתפוס אותה ולהבין אותה מראש, ואחרי זה הוא מעניש אותנו שאנחנו גם ילדים לא טובים?
אף אחד לא מעניש אותך. כך את חושבת, את מדברת. כמו ילד קטן שמגבילים אותו בכל מיני דברים אז הוא חושב שזה עונש. זה חלק מהחינוך, אחרת הוא לא יגדל כמו שצריך ולא יהיה מוצלח.
שלי: החינוך כואב, זה מכות שהן כואבות.
אז את רוצה לעשות מה שאת רוצה ולטבע יש מטרה מיוחדת משלו.
שלי: מה המטרה שלו?
להגיע לאיחוד. שאנחנו נתעלה מעל הטבע ונשתדל להיות ממש בצורה אחידה. ואז אנחנו נכיר את הכוח אחד, יחיד ומיוחד שקוראים לו "בורא", מהמילים בוא וראה, בורא. כך אנחנו משיגים את הנצחיות והשלמות שבבריאה.
שלי: זאת אומרת כרגע כל אדם תופס שהאושר זה האושר הפרטי שלי, אני רוצה להגיע לאושר הפרטי שלי.
אין. זה מה שאת צריכה להבין עכשיו, שאין אושר פרטי, אין הצלחה פרטית, את לא קיימת בצורה פרטית בכלל, זה רק כך נראה לעיניים מקולקלות.
שלי: אז מה זה אומר לעבור לאושר שהוא לא אושר פרטי שלי?
את צריכה להגיע למצב שאת נכללת עם כולם במחשבה אחת, ברצון אחד, בפעולה אחת, ובזה את מתחילה להרגיש שאת שורה בכוח אחד, יחיד ומיוחד שנקרא הטבע או בורא. מהמילים בוא וראה.
שלי: מה הוא רוצה שנראה?
הוא רוצה שתשיגי איחוד, את מושג האיחוד. מכל הרצונות והמחשבות ופעולות מנוגדות זו לזו משיגים שלמעלה מזה יש שליטה של כוח עליון אחד. ואז על ידי זה שמשיגים ניגודיות והפכיות בכל מיני הופכים ואופנים, בסופו של דבר משיגים אותו שהוא נמצא כשולט ושורה על הכל.
שלי: איך בתוך התהליך הזה אני צריכה לעשות חשבון נפש, על מה אני צריכה לתת את הדין, מה האדם הפשוט עושה לא בסדר?
אדם פשוט רק צריך להבין שאם הוא רוצה להצליח בחיים שלו הוא צריך להיות מחובר נכון, בכוח הטוב, עם האחרים. חיבור צריך להיות, לא יותר.
שלי: אבל אם אני עכשיו נמצאת כבר באמצע אוטוסטרדה של כוחות שעובדים ומשנים את העולם ואני כאילו תוצר לוואי של הדבר הזה, דיברנו בהתחלה על חשבון נפש, מה אני צריכה להרגיש?
עושים לך תקלה בדרך שאת תביני שהלאה את יכולה להתקדם בצורה נוחה יותר, טובה יותר, אמיתית יותר, למטרה יותר טובה, רק בתנאי שאת כל הזמן דואגת לחיבור. ההתקדמות היא לא התקדמות שאת מרוויחה יותר ומצליחה מעל כולם וכן הלאה, אלא שאת מתחברת יותר עם כולם.
שלי: על מה אני צריכה לוותר, ממה להיפטר עכשיו כשתקעו אותי באמצע הדרך?
את צריכה להחליף את היחס שלך למה זה נקרא חיים והצלחה לחיים ומטרת החיים.
טל: נשמע שאנחנו באמת מדברים על הבנה של חוקיות עליונה יותר. אבל ממה שאני חווה במציאות שלנו, אותם אנשים שהיום חוקרים את המציאות, דווקא האנשים המפותחים, אנשי המדע.
דבילים. טיפשים. מוגבלים שאין כמוהם. חוץ מזה שבעצמם לא מבינים שום דבר במערכת הטבע גם מבלבלים אחרים.
טל: ואני רואה שיש ממש התנגדות, אפילו דתית, לאיזה עקרון על, מטרה.
בטח, בזה אני מסכים איתם במאה אחוז. הם צודקים שהם לא רוצים את זה מפני שזה נגד הטבע שלהם. וזה נכון, אף אחד לא מסכים.
טל: דווקא האדם המפותח, החוקר, הוא הכי מנוגד.
בטח, תביאי לכאן את כל האיינשטנים, לא חשוב מי, בטח שכולם יהיו מנוגדים. זה נגד ההגיון, נגד הרצון. וודאי. אבל זה לא יעזור. אנחנו נכנסנו לתקופה של דור האחרון והטבע ישבור אותנו. אנחנו רק התחלנו. אתם לא תראו אור בקצה המנהרה, לא תראו את זה עד שאנחנו נתחיל קצת יותר לשנות את עצמנו, את השכל שלנו, סוויץ' בראש ובלב.
טל: זאת אומרת אתה צופה שהשינוי יגיע מתוך ההתשה, שהטבע יתיש את האגו של האדם.
זה מה שכותב בעל הסולם. כן, שהטבע צודק. יש לו סבלנות וכוחות והכל.
טל: בסופו של דבר גם אנשי המדע אמורים לראות את החוקיות הזאת ולהבין איך זה בנוי, לא להאמין בזה בצורה עיוורת.
הם חכמים במדע דעולם הזה, שהכל נמצא לפי חוקי האגו, וזה אני לא לוקח מהם, בסדר גמור. אבל אני אומר ברמה אחרת לגמרי, איפה שנמצא חוק ההשפעה ולא חוק הקבלה, ובזה הם לא מבינים כלום. אפילו לא יכולים לדמיין לעצמם שרמה כזאת קיימת, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", ובזה הם לא יכולים להבין כלום. וגם את הצורך לחיבור הם לא מבינים. הם מבינים את צורך החיבור לאגו של כל אחד לכולנו יחד, כמו אנשים שעוסקים שם בבורסה או בכל מיני דברים. ולכן אי אפשר על ידם להגיע לשום תיקון.
טל: מעניין שככל שהמדע התפתח הוא הופך ונהייה יותר צר, כל אחד חוקר משהו מאוד מאוד קטן ולא מצליחים לראות תמונה גדולה של המציאות. זאת אומרת דווקא האגו של האדם מפתח ידע שהוא מאוד מפורד.
כן. ההתפתחות עצמה, קוברת את עצמה.
תמרה: כל ההסבר הזה מובן אם בן אדם מקבל מראש שיש איזו מטרה לבריאה.
לא, לא צריכים מראש. זה מגיע לכל אחד עם מכות על הראש ולא מראש. עם מכות על הראש, אדם מתוך זה מתחיל לחשוב מה קורה לי ומה אני עושה, מה הסיבה לכל הצרות והמכות שלי. ומזה לאט לאט, מאין ברירה, הוא מגלה את האמת. אבל אף פעם המדע לא יעזור לנו, כי אנחנו סומכים עליו, אנחנו חושבים שעל ידי המדע אנחנו יכולים להצליח, וזה לא יקרה.
תמרה: אני לא מדברת על מדע, אני מדברת על ההסבר שלנו. אם יש אפשרות להסביר בלי שהם יקבלו על הראש, להסביר ממה זה נובע, למה, איך זה בנו. או שלא צריך את זה, או שבכל מקרה זה בא מהמכות ומלמטה, ולא מלמעלה?
אנחנו צריכים להשתדל להסביר, כי בזה יכול להיות שאנחנו נקצר את הייסורים של האדם הפרטי ובכלל של כל האנושות בכלללות. אז, כמו שכתוב שם, אנחנו צריכים לכתוב ספרים ולפרסם את חכמת הקבלה וכן הלאה. מפני שהתוכנית העליונה והכוח העליון, הבורא, לא מעוניינים בזה שאנחנו סתם נסבול, אלא שאין ברירה להיות נברא ולגלות את המערכת העליונה, רק מתוך חיסרון אליה. וחיסרון אליה שאנחנו צריכים לרכוש קודם כל, להצטייד בזה, הוא יכול לבוא אלינו כחיסרון. וכל חיסרון שאנחנו מרגישים שבא אלינו ומתלבש בנו, הוא מורגש בנו כשלילי, כחסר. אז מה לעשות? אז אנחנו לכן צריכים להתחבר בינינו וללמוד שמה שאנחנו עוברים, שאנחנו מתחילים להרגיש שחסר לנו משהו, ואנחנו לומדים יחד עם זה שכל מה שחסר לנו אנחנו משיגים על ידי החיבור בינינו, ואז כך אנחנו מתקדמים. לכן כל השיטה הזאת נקראת "חכמת הקבלה", שדווקא על ידי זה אנחנו נגיע למצב שנגלה את הכל המציאות ואת הכוח העליון, ואת כל הבריאה.
תמרה: אז אפשר בגלוי לדבר על זה, שיש מטרה לבריאה והכל בנוי משם?
את יכולה לדבר איך שאת רוצה ואיפה שאת רוצה, אין שום איסור. רק שצריכים להשתדל לדבר לאותם החוגים, אותם האנשים שאת מדברת, עד כמה הם יקבלו את זה בצורה נכונה ולא שזה ידחוף אותם מההתפתחות. להתאים את הגשת החומר לאותם החוגים שאת מדברת עליהם.
טלי: אנחנו נקצר את הייסורים בעצם ההסברה או ממש נדרש שהאנושות תשמע?
תלוי אל מי אנחנו מדברים. כמו שאני מדבר עם התלמידים. אני מדבר אליהם בשפה ומינון לפי השיעורים. שיעור זה שיעור לפי המידה, גם בגובה וגם לאורך, כמה שהם יכולים לספוג. וכך אנחנו צריכים גם לראות את עצמנו כלפיי הקהל החיצון. אבל מפני שאנחנו כבר נמצאים באנושות שמתחילה להרגיש עד כמה היא אינטגרלית ושאנחנו נמצאים כבר בדור האחרון, כמו שמקובלים אומרים לנו, אז אנחנו כן יכולים לדבר על כל הדברים רק בצורה כזאת שיקבלו אותנו נכון.
דודי: אני רוצה לחזור למצב האנושות. האם בעינייך השלב שהעולם חווה כרגע הוא ייאוש?
אתה שואל אותי על האנושות?
דודי: על האנושות, מה אתה מרגיש?
חלק מהאנושות נמצא בייאוש, חלק סופג מכות, וחלק כבר מחכה להתפרץ להתפתחות החדשה. יש ויש, אבל בסופו של דבר האנושות עדיין לא מבינה שאי אפשר לחזור למצב הקודם.
דודי: לאיזו דרגה של ייאוש העולם צריך להגיע כדי לעשות חשבון נפש נכון?
זה צריך להיות מובן בתוכם, שעכשיו אין יותר עולם כמו שהיה לנו קודם. אין. כאילו נסענו, טסנו במטוס מהמקום שבו גרנו, ועכשיו אנחנו חוזרים הביתה אבל הבית הזה כבר אחר לגמרי. כבר אין את אותן מערכות, אין את אותם אנשים, אנחנו כאילו נפגשים איתם אבל אנחנו יכולים להיות איתם בקשר חדש שונה, לא כמו שהיה קודם. אולי אנחנו יכולים ללכת לעבוד, אבל גם העבודה לא כמו קודם. וגם כל צורת החיים, מערכות החיים הן לא כמו קודם. הילדים שלנו הם לא כאלו, והכל משתנה. חזרנו מהטריפ שבו היינו כמה חודשים, בעצם שנה, וחזרנו למצב חדש. ואנחנו צריכים להכיר את המצב הזה, ולא לגשת אליו אילו שאנחנו לא מבינים איפה אנחנו נמצאים.
נניח הגענו אחרי שנה בחזרה לעבודה, למשפחה, לגני הילדים, לבתי הספר, לקרובים לשכנים, אבל הכול חדש. אז בואו נקבל את זה מחדש, ולא נכניס את הכול לאותה תבנית שהייתה קודם. כמו בסיפור המקראי על סדום, שרצו להכניס את האדם לאותה מיטה, מיטת סדום, ואם הוא היה ארוך מידי היו מקצרים לו את הרגליים, ואם קצר מותחים לו את הרגליים, העיקר שייכנס לפי המידה.
טלי: כדי שנגיע להרגשה החדשה, הטובה, היפה הזאת שאתה מתאר, נדרש שכולם יגיעו לתחושה של ייאוש, צריך איזו מסה בשביל זה?
לא, כל אחד שמתחיל להבין שהוא נמצא בעולם החדש, ושהעולם החדש הזה מתפתח לכיוון חדש, יצליח יותר.
טלי: הקורונה בעצם הכתה בכולם, אבל יש אנשים שמרגישים את המשבר מתוך ייאוש וכאב ויש כאלה שלא מרגישים בכלל ייאוש, אלא מרגישים את זה כמו שאתה מתאר, איזו התחלה חדשה. איפה האיזון?
עדיין אין איזון. אנחנו עדיין לא מרגישים שחזרנו לחיים ושהחיים הם אחרים. אנחנו עוד לא מרגישים את זה, עוד לא גילינו שאנחנו נמצאים במשבר, ושהמשבר כולל את כל החיים הקודמים שלנו. אין שום דרך בסופו של דבר, לחזור לחיים שהיו לנו, אלא על כל דבר אנחנו צריכים לעשות כאילו ניקוי מסך בוא נגיד כך, ולראות אותו בעיניים חדשות, לראות את הכול מחדש.
שלי: למה כל מה שעברנו בשנה הזאת לא מספיק?
כי לא הגענו לשום דבר, אם אני מסתכל על האנשים, על הממשלות, על העיתונות, על המשפחות, על היחס לעבודה, לבית, לכל דבר. אני לא רואה שהם מבינים שהם נמצאים בעולם החדש, ובעיקר הם לא מבינים זה לאן להתקדם כתוצאה מכך. מה הם צריכים היום לדרוש מהחיים, הם לא יכולים לדרוש מהחיים את מה שהיה קודם.
בסופו של דבר מה שהיה, היום לא יהיה, חכי זה ייקח אולי עוד כמה שנים, עד שהאנשים יגלו שלא כדאי להם לעבוד בשביל כסף. לא כדאי להם לעבוד כדי להתגאות באוטו חדש, בדירה חדשה, או במשהו. אלא העיקר זה לרכוש פנימיות חדשה מהחיים, הרגשת חיים, שאני חי, שאני נהנה.
פתאום אני מאבד את הערכים שהיו לי קודם כמו דירה של 200 מטר, או 300 מטר, באיזה מקום מיוחד, כסף בבנק, טיסות למיניהן, ועוד משהו.
ואני מתחיל לראות ערכים חדשים שאליהם אני רוצה להגיע. והערכים חדשים האלה זה ביטחון, שנובע כולו רק מהחיבור בינינו. הצלחה בחינוך הילדים שגם נובעת מהחיבור בינינו, שנוכל להקים מערכת חינוך נכונה, טובה. בריאות שכולה תלויה אך ורק מתוך החיבור בינינו, כי בזה אנחנו מגרשים את כל המזיקים שממש רוצים לתפוס אותנו מכל הצדדים, כי הכול תלוי בחיבור. הצלחה בכל שטחי החיים החדשים, תלויה אך ורק בהתקרבות בני האדם זה לזה בחיבור. ואז לאט לאט אנחנו נצטרך לעבור ללימוד של החיבור, של האיחוד.
שלי: אני רוצה עדיין להתעכב על הנקודה הזאת של הייאוש. כי זה לא ברור, כולם צריכים לחוות ייאוש?
כולם.
שלי: זה עניין כמותי, או איכותי?
גם וגם. כולם זה עניין כמותי, והייאוש זה עניין איכותי.
שלי: מה צריך לבוא קודם, מה יותר חשוב, שתהיה תחושה מאוד קשה, או שרוב האנשים ירגישו ויבינו שמשהו מתרחש פה?
שתהיה תחושה כוללת, שתביא אותנו להחלטה שכולנו צריכים להיות מחוברים. ורק בחיבור הדדי אנחנו מגיעים לחיים טובים.
שלי: מי הן האוכלוסיות שיפגעו ביותר מהייאוש, שיחוו את זה בצורה הכי קשה?
כנראה אלו שנהנו מהחיים הקודמים.
שלי: ולמה יש כאלה שיפגעו יותר, ויש כאלה שיפגעו פחות. למה זה צריך להיות מחולק ככה?
זה לא מחולק ככה, אלא פשוט מי שהיה קשור לאוכל, מין, משפחה, יצטער פחות מכל הדברים האלה. אבל מי שהיה קשור לכסף, כבוד, שליטה, מושכלות, ירגיש שכל המטרות האלה לא נמצאות עכשיו בהישג ידו.
שלי: זאת אומרת, שאי אפשר לשים אצבע על אוכלוסייה ספציפית, אלא הייאוש נובע מרצון האדם.
כל אדם ואדם בהתאם לכמה שהוא נמצא שקוע באגו שלו, עד כמה ובאיזו מידה, צורה, ואופן האגו שלו נמצא ומצפה מילוי, כך הוא צריך לעבור את הייאוש.
שלי: מה קורה אחרי הייאוש, יש איזו נקודת אור אצל האדם בפנים. בתוך כל חושך יש איזו תקווה?
אני לא חושב שהייאוש כל כך גדול, כי סך הכול "צרת רבים חצי נחמה". ולכן זה לא ייאוש שאנשים משתגעים ממנו וממש גומרים עם החיים, אלא ככה זה. אבל זה ייאוש כללי ששורה ויורד על כל העולם, כמו ענן שחור. לכן הוא בעוצמה מיוחדת, ללא תקווה, כי אי אפשר לברוח ממנו, אין לאן, ואין ממי ללמוד, אין מי שנמצא במצב שהייאוש לא פגע בו, וזה דבר מאוד מיוחד.
שלי: אני לפעמים חושבת על אנשים שחיים בעולם, אין להם את חכמת הקבלה או כיוון ברור. יש אנשים שסובלים מבדידות ממושכת, אתה לא חושב שזה יגרום לגל של התאבדויות. שאנשים שלא יוכלו לשאת יותר את המצב הזה?
כתוב אפילו ש"נשים רחמניות יאכלו את ילדיהם". מה את מדברת, על גל התאבדויות? שאנשים מתאבדים מתוך ייאוש. מתוך זה שהם לא יכולים למלא את הרצון האגואיסטי שלהם. ודאי שזה יקרה.
שלי: אבל זה מדבר על עכשיו, על זמננו, הנשים הרחמניות וכל הזוועות האלה?
הלוואי שזה יהיה מהר.
שלי: וזו תוצאה של ריקנות בלתי נסבלת. מה זה? אתה הרבה פעמים אומר את המשפט הזה ואנחנו לא מעיזים אפילו לפתוח אותו, כי הוא נשמע נוראי. תוצאה של מה הדבר הזה?
תבקשי מדודי, הוא ישלח לך את המקורות.
שלי: אבל איך זה מתלבש במציאות?
אני לא רוצה לדבר על זה ולא רוצה לקרב את הדברים האלה אלינו. בשביל מה? גם לא כדאי לספר ולדבר על זה עם כולם. אנחנו צריכים לדבר על זה שחיבור זאת התרופה לכל המצבים שלנו ואין שום דבר חוץ ממנה. איך לעשות חיבור אנחנו יודעים, אנחנו מלמדים. אחרי הכנס נצטרך לפתוח מערכות גדולות מאוד לקהל הרחב. כבר שמעתי שיש כאלה, אני עוד לא מכיר אותן, אבל כדאי ממש להתחיל לעשות פרסום רחב לכל האנושות. שאנחנו מביאים להם את התרופה היחידה, הנכונה, האמיתית לכל המשבר שבו הם נמצאים.
שלי: איזו תקוה אפשר לטפח באדם, איך להראות לו שצומחים מתוך ייאוש?
אפשר להסביר לו בצורה הגיונית, במה אנחנו נמצאים, מה כדאי לעשות, ושעל ידי כך אנחנו נשתדל ונמהר לצאת מהפנדמיה הזאת, וכתוצאה ממנה מכל הדברים. אבל יחד עם זה להסביר להם שאנחנו לא מושכים אותם בחזרה כמו כל מיני מתקני עולם. אלא אנחנו מושכים אותם לעולם החדש, שכבר מתקרב, שנקרא העולם הבא, שמתגלה ובא. ואליו אנחנו מכוונים אותם כי זה יחסוך לנו הרבה צרות, בעיות, וכאבים בדרך.
שלי: האם בחוקיות בטבע יש איזושהי צורה כזאת שרק מתוך ייאוש צומח משהו חדש, אנחנו יכולים להמחיש את זה לאדם?
מפני שאנחנו נמצאים ברצון לקבל האגואיסטי, וכל העולם שאנחנו צריכים להגיע אליו הוא נמצא בכוחות הטבע האלטרואיסטיים, בנתינה במקום קבלה, בחיבור במקום פירוד, לכן אנחנו צריכים להתייאש מהחיים שלנו ומשיטת החיים שלנו, ולהשתדל להגיע לשיטה חדשה שזו שיטת השפעה בין בני אדם וחיבור בין בני אדם.
שלי: איפה בתוך האדם יתברר המקום הזה שכל מה שלא טוב לו קשור לפירוד, ושהוא צריך חיבור?
אנחנו צריכים להסביר לו את זה, וזה גם ברור לנו מתוך החיים שלנו, שהאגו שלנו הוא מפריע לנו מאוד, אמנם נראה לנו שהוא דוחף אותנו קדימה להצלחה, לגילוי, אבל בסופו של דבר הוא מביא לנו צרות, אפילו מלחמות ואת כל מקרי המוות ובעיות בינינו. אנחנו צריכים לכתוב על זה.
נורמה: דיברת קודם בגדול על מסה קריטית. האם כדי שתהיה נקודת פריצה ושינוי נדרשת מסה קריטית כלשהי, ואם כן, מהי ובמה?
קשה לענות. המסה הקריטית שצריכה להיות כדי שהאנושות תתחיל להתהפך, זה כמו שיש לנו נגיד איזו סירה בים ויש איזו כבודה בחלק אחד מהסירה, או שמתחילים להיכנס מים לתוך הסירה, עד שהמים האלה שמתאספים גורמים שהסירה הזאת תתהפך ותטבע בעמקי הים, אז קשה לנו להגיד על מסה קריטית כזאת. יש על זה כל מיני חשבונות, אבל בעצם אני לא חושב שהחשבונות האלה הם נכונים, מפני שאנחנו כבר נמצאים בדור האחרון, ולכן אנחנו צריכים למשוך את כל העולם, את כל באי העולם, בלי לחלק אותם, אלא כולם כמה שאפשר יותר לאותו הרעיון.
את רואה עד כמה הפנדמיה הזאת היא מצב גלובלי שמתרחש בכל העולם, אז אנחנו צריכים גם בצורה כזאת להסביר לכולם מהי המכה הכללית הזאת שאנחנו מרגישים, ולא לעשות מזה מסה קריטית כך או כך או כך. ודאי שלשים יותר דגש על עם ישראל בכל מקום שהוא נמצא, אבל יחד עם זה להבין שאם אנחנו נפזר את הידיעה הזאת לאומות העולם, אז גם מאומות העולם יכול להיות שזה יבוא ויתקבל בעם ישראל יותר ממה שמתוך עם ישראל בעצמו.
נורמה: מה כאן ועכשיו יכול לתת תחושה של מילוי לבן אדם הרגיל שנמצא בייאוש?
אני לא מסביר לאדם איך להגיע למילוי, אני מסביר לו קודם כל את שיטת המילוי, שאי אפשר בימינו ולעתיד להגיע למילוי אם אנחנו לא מחוברים בינינו, לפחות באיזשהן קבוצות, ומוותרים על האגו שלנו, ואז אנחנו בהרגשה כזאת יכולים להתקדם למילוי. את זה צריכים לשכתב, לכתוב, בצורה נוחה, טובה, יפה, שיקבלו את זה נכון.
נורמה: פונים לרצון לקבל של האדם?
כן, ודאי, אנחנו באים להציל אותו.
נורמה: זה בן אדם שעדיין לא נמצא בסביבה טובה שיכולה לתמוך בתהליך הזה שצריך לעבור?
אנחנו צריכים להראות לו שיש לנו סביבה טובה, והוא יכול להצטרף אלינו עד כמה שאפשר, ולקבל כאן תמיכה והסבר על כל החיים החדשים שאנחנו נוחתים אליהם.
דודי: חודש אדר התחיל ואנחנו לומדים "משנכנס אדר מרבין בשמחה", איך להיות בשמחה בתקופה שרק סוחטת אותנו יותר ויותר?
ודאי ששמחה. אני לא מבין אתכם, למה אתם לא שמחים? אם אנחנו מגלים את הדור האחרון, חיים חדשים שמתחילים, שאנחנו עוזבים את כל הזבל שהיה קודם, את הריצה שלנו אחרי אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, וסוף סוף אנחנו עכשיו מתחילים לראות במה הם החיים, מה מרוויחים, מה מצליחים, משיגים, למה אנחנו לא צריכים להיות בשמחה? הוא ממש מביא לנו שמחה. אין שמחה יותר גדולה.
דודי: אני עדיין לא מבין ממה יש בדיוק לשמוח. לקחו לי אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, ואתה אומר "אתה צריך להיות שמח".
מה כתוב על שמחה? "שאין שמחה יותר גדולה מהתרת הספקות". עכשיו אין התרת הספקות, הכול מאחורינו. אם אנחנו מסתכלים נכון, אנחנו רואים בשביל מה זה. כל האנושות בשביל מה היא כל כך סבלה, אלפי אלפי שנים של ייסורים נוראיים, לכן על מה אנחנו בוכים? ואנחנו מגיעים למצב שאנחנו מבינים את הדברים האלה, רואים אותם איך זה היה מתחילת הבריאה ואיך אנחנו מעכשיו והלאה מגיעים לסוף הבריאה, אז למה אנחנו לא צריכים להיות שמחים? מי צריך להיות שמח חוץ מאיתנו? אף אחד. אבל אנחנו, ודאי שחייבים להיות שמחים, אחרת אנחנו ממש מזלזלים באותה המתנה הגדולה שקיבלנו, אנחנו קיבלנו ידיעה על התהליך ועל האמצעי ועל התוצאה מכל זה.
דודי: כתוב בפורים "ונהפוך הוא", מה עלינו להפוך בדיוק?
להפוך את הטבע שלנו, את מידת הקבלה למידת ההשפעה. במקום אחשוורוש וזרש אשתו של המן וכל אלו, להרוג אותם, לתלות אותם ובמקומם להעלות מעלינו, מעל ראשנו את מרדכי היהודי, שמדבר על איחוד, על חיבור.
דודי: אז ממה השמחה בדיוק, מידיעת המטרה?
כן. ממימוש המטרה, שאנחנו נלך עם אסתר, שזה בינתיים בהסתרה ולאט לאט מתגלה, ואנחנו מקווים מאוד שאנחנו כן נגלה את זה ונעשה את זה.
דודי: איך אנחנו מעבירים לקהל את השמחה שיש בנו, איך אנחנו מדביקים אותו בשמחה?
אנחנו צריכים בכל זאת לפרסם את כל הדברים האלה, אנחנו דיברנו על זה הרבה פעמים בחגי פורים הקודמים. ומה שעכשיו קורה, מה שעכשיו בינינו זה הכול פורים. איפה כאן אחשוורוש, מרדכי ואסתר וכל הדברים האלה? זה הכול עכשיו ממש מתרחש.
נורמה: מיהו המן בדור האחרון?
זה האגו שלנו שלא נותן לנו לברוח מבבל ולחזור לרצון ישר-אל, לארץ ישראל, ולבנות שם ממש כלי חדש שנקרא "בית המקדש". אבל זה הכול רוחני, לא גשמי. וזה צריך להיוולד על ידי הבן של אסתר המלכה, שאז הוא שחרר את היהודים, נתן להם הכול כדי שהם יחזרו לארץ ישראל עם כסף, עם זהב, עם כל הדברים שיכולים לבנות את בית המקדש. כל זה ממש לא כסף וזהב, מדברים כך בצורה כזאת, אלה כלים דקבלה וכלים דהשפעה.
נורמה: הכוונה היא בדור האחרון, בדיוק בתקופה הזאת. כי אמרת שמה שאנחנו עוברים זה פורים.
כן, בוודאי שאנחנו נמצאים עכשיו בפורים, וצריכים לכתוב על זה, עד כמה אנחנו צריכים להיות מודעים שהבורא מאיר לנו את האור העליון כדי שנבין מה קורה, את התהליך שקורה עכשיו ועד כמה הוא מוביל אותנו קדימה.
ואני לא רואה עליכם שאתם שמחים כל כך, כאילו איזו צרה יש? אנחנו הגענו לתחילת התהליך שנקרא "גמר התיקון", ואנחנו היחידים אפשר להגיד במציאות הגשמית שמבינים איכשהו או קשורים איכשהו לתהליך, אז למה אנחנו לא שמחים, מה חסר לכם כדי להיות שמחים? מה עוד אתם צריכים לקבל באגו שלכם כדי להיות שמחים? מה, כמה מיליונים, כל אחד דירה גדולה, כל אחד אוטו, מטוס, מה אתם רוצים? אני לא יודע מה חסר לכם חוץ מזה שאתם מגלים את שיטת התיקון, מטרת התיקון, ושהכול נמצא בידכם.
דודי: למה זה לא מרגיש כזכייה גדולה?
זו הבעיה. אלה היהודים שנמצאים עדיין בשושן הבירה ואחשוורוש שורה עליהם.
דודי: איך לצאת מהמבוכה הזאת שנמצאים?
תנסה לגלות מי שורה עלייך.
דודי: שאלה אחרונה חביבה, עבור עם ישראל, עבור הציבור הרחב, מה המסר שלנו בשבילו לפורים 2021?
אני מקווה מאוד שתהיה לנו לאט לאט התגלות המצב, לאט זאת אומרת בהדרגה. כי הדברים האלה בכלל צריכים לקרות בהדרגה כי מדובר על מסה של אנשים, על כל האנושות עד שזה יתגלה. אבל אני מקווה שזה יתגלה בזמן הקרוב יותר ויותר. הפנדמיה ברור לנו שהיא לא תעזוב אותנו והיא תתרחש יותר בכל מיני צורות חדשות גם כן. ואנחנו מתוך זה צריכים להבין שרק חיבור בינינו הוא התרופה, רק החיבור הנכון בינינו הוא התרופה לכל הצרות שלנו. ואז לאט לאט על ידי כל המצב של הסגירה אנחנו נבין שאין לנו למה לחזור לחיים הקודמים, גם המערכות הקודמות יפלו, גם לא יהיה לאן לחזור, לאיזה בוטיקים ומסעדות וכן הלאה. זאת אומרת נחזור לזה במקצת, אבל בצורה נורמאלית ולא שכל הזמן נהייה שקועים בזה כמו כאלו אנשים שלא יכולים לשבת בבית אלא מהעבודה ישר לאיזו מסעדה או בית קפה ושם לשבת כל היום ואחר כך הביתה לישון ושוב לעבודה ושוב לאיזה בית קפה ושוב. אז אין דבר כזה.
אנחנו צריכים גם להבין שצריכים לחשוב על החיים שלנו שזה לא חיים במסעדה ובבוטיקים אלא יש בזה לקנות דרגות מיוחדות של החיים. זה יבוא, זה יתגלה. ונראה לי שזה לא ייקח הרבה זמן. האנושות כבר לומדת לקבל שינויים. אפילו מתוך החיסונים, עכשיו לא רוצים, אחר כך תהיה תקופה שבכל זאת ירצו. ירצו לצאת, להיכנס לאיזשהו מקום, אי אפשר יהיה אלא רק עם "תעודת מתחסן" שתהיה וכולי.
שלי: אז מאיפה האדם ישתה את השמחה הזאת אם לא בוטיק, לא מספרות, לא בתי קפה, לא טיסות?
לא עד כדי כך, אני לא רוצה להגיד לך שלא יהיו מספרות ולא יהיו בוטיקים, לא עד כדי כך, אבל אנשים לא יראו בזה את מטרת הקיום, מטרת החיים, כי אדם נולד כדי להיות גם במספרות, גם בבוטיקים וכך לחיות יום יום.
שלי: הצניעות החדשה הזאת באורח החיים תוליד קרוב לבבות בינינו?
לא, קרוב לבבות אנחנו נצטרך לגלות מתוך זה שזאת התרופה כנגד כל החיים החדשים שלנו האלו, שאנחנו נגלה שרק קרבה בינינו היא התרופה שמעלה אותנו למעלה מהמחלות, מהפנדמיה הזאת ועוד כל מיני בעיות שנמצאות בדרך.
שלי: אנחנו נגלה שמחה חדשה ביחסים בינינו?
כן, וודאי. שמחה חדשה ממה, קודם כל מזה שעל ידי החיבור בינינו אנחנו יכולים לשמור את עצמנו ממכת הקורונה, עד כמה שזה הפוך נראה לנו עכשיו, ואחר כך אנחנו נראה שעל ידי חיבור בינינו אנחנו מגלים כוח חיים חדש, את מהות החיים החדשה.
דודי: אפשר להגיד שהחיבור זה מה שהציל את היהודים אז בשושן הבירה וזה מה שיציל היום את היהודים ואת האנושות מהקורונה?
בטח. מרדכי זה "מור דרור", זה "כוח הבינה" שמושך אותם. שיושב בבית המלך. המלך זה כבר "לקבל על מנת להשפיע", ומרדכי זה "להשפיע על מנת להשפיע". ולכן הוא יושב כמסכן על האבן בשער המלך ואין לו מה לתת, אין לו מה להגיד, אין לו כוחות, שזה בינה, שזה כוח השפעה בלבד. אבל לאט לאט המן מצטרף אליו ואז יכולים להפוך, לקחת מהמן כוחות ולבנות מזה "לקבל על מנת להשפיע".
דודי: אז לפי הסיפור המאבק היה נגד כוחות בשר ודם, נגד המן, נגד כוח שרוצה להשמיד את היהודים, והפעם זה נגד כוחות טבע, נגד קורונה.
מה ההבדל?
דודי: זאת שאלה.
אין שום הבדל, זה כוח וזהו. מה זה חשוב?
דודי: שניהם אותו כוח, אותו מקור של כוח?
כן. וודאי שזה הכול אותו דבר.
דודי: כוח המן וכוח הקורונה, איזה כוחות אילו?
לקבל, לתפוס, לרצות הצליח, ממש לנצח. ומה מרדכי אומר? ההיפך, כוח זה דווקא כוח השפעה, כוח החיבור. ושניהם מנוגדים זה מזה. והעיר השושן נבוכה ולא יודעים עם מי הצדק, מי אשם, מי צודק, כוח ההשפעה עוזר לנו לצאת מהקורונה, מכל הדברים האלה, או כוח הקבלה?
דודי: אז כוח מרדכי, כוח ההשפעה מסוגל לנצח את הקורונה.
הוא מסוגל לחבר בינינו ובחיבור בינינו אם אנחנו מתחברים, אנחנו נעשים כיהודים שיכולים לקבל כוח מלמעלה, מהבורא, ואז להרוג את כול השונאים שלנו בכל עיר הבירה ובכלל בכל 127 מדינות של אחשוורוש.
שלי: איך זה שבמגילה העם שהיה מפוזר בכל הודו ועד כוש הסכים להתחבר בפעם אחת? בא אליו מרדכי אמר לו תצומו, תתחברו, והופ הם הסכימו?
איך היהודים הסכימו? כי נאמר להם שהם עוד מעט מגיעים למוות. והעיר השושן נבוכה, כולם נכנסו לחרדה, לפחד, ולא ידעו מה לעשות, אין לאן לברוח, אז בא אליהם מרדכי לפי ההכוונה של אסתר המלכה ואמר "אתם צריכים לצום ואתם צריכים להתחבר" ואז הם שמעו, כי אחרת, מוות.
שלי: איך היום אנחנו יכולים לגרום להם לשמוע בלי סכנת מוות?
צריכים להסביר להם יותר. ובכל זאת אם לא אז אנחנו נתקדם יותר ויותר לסכנה. אבל לא לחכות, אסור לנו לעשות את זה.
דודי: אנחנו סיימנו את הישבה.
אני מסתכל עליכם אתם נראים ממש לא כמו לפני פורים.
דודי: אנחנו מרגישים בצער הציבור.
אני לא יודע, אני לא מקבל שום פידבק מהציבור, מישראל, מחו"ל, הם כולם באמת נמצאים באיזה חוסר אונים או לא כל כך?
דודי: לא חושב שבחוסר אונים ממש. יש דכדוך אבל לא משהו כבד, לא חוסר אונים.
מתרגלים, יהודים מתרגלים לכל דבר. בסדר. טוב. נחכה.
חיים: יש הרבה כעס אני חושב.
כעס על מה, על מי?
חיים: על המצב.
זה כמו שאדם יוצא מהאוטו, רואה את הפנצ'ר, והוא נותן מכה לגלגל. אני חושב שאנחנו עוד נצטער על התקופה הזאת.
בסדר גמור. אז כל טוב לכולם, שכולם יהיו בריאים, שלום בית, שלום ילדים, שהכל יהיה בסדר גמור. תודה לכם.
(סוף השיחה)