מקובלים כותבים

לימוד בעשיריות – חלק שני

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 23.09.2014 – אחרי עריכה

בן ציון: אנחנו בפתחה של שנה חדשה, ועם פריצת דרך בלימוד חכמת הקבלה ובהפצתה. רצינו לדבר היום על נושא העשיריות. בפרק הקודם, סיפרת שהיום צפויה חוויה חדשה לכל הצופים שלנו.

לא לצופים אלא לכל המשתתפים, וזה הבדל מהותי. מכך שהאדם צופה, לא יקרה לו כלום. אנחנו צופים על הרבה תופעות בעולם, אבל מה מהצפייה הזאת אנחנו באמת רואים, מרגישים, מבינים, זה תלוי בהשתתפות האדם.

בן ציון: אתה מעביר את השיעורים שלך בערוץ פתוח שמשודר ומתורגם לכל העולם.

כי כך חכמת הקבלה טוענת, שהיא חייבת להתפשט בכל העולם ולגלות לבני האדם את הדרגה הבאה של ההתפתחות שלהם.

בן ציון: חשוב לך לקחת את הצופים איתך במסע הזה?

ודאי. בשביל מה אנחנו משקיעים כל כך בערוצים טלוויזיוניים ובאינטרנט, בהפצת חוברות, ספרים, כל מיני בלוגים וכן הלאה?

בן ציון: המעבר למתכונת החדשה של לימוד בעשיריות, הוא לימוד בחוג מצומצם ויש בו אווירה יותר פרטית. האם הצופים ייהנו מזה ואיך הם ישתלבו בזה?

אנחנו צריכים לבדוק איך לעשות את זה בצורה יותר מאורגנת, ואני מקווה שאנחנו נעשה את זה כבר היום, כדי לקבוע סדר חדש למחר. אני לא רוצה לחכות, וחייבים לנסות.

כמו בדורות הקודמים עד חורבן בית המקדש, עוד בזמן שבית המקדש היה קיים, הכוונה כשעם ישראל היה בהשגה הרוחנית, והיו זמנים יותר טובים, פחות טובים בעניין החיבור בעם, כולם היו לומדים, כולם היו מגלים את הכוח העליון ששורה ביניהם, וכל הזמן היו משתדלים לא לרדת מהרמה שלהם, אלא עוד יותר לעלות, ולכן הם היו תמיד לומדים בקבוצות. אנחנו רואים את זה מכל מה שהם כתבו אחר כך על עצמם.

או שהם ישבו סביב המורה תחת העץ כמו רבי עקיבא, או שעשו כמו בסנהדרין וכן הלאה. כך היה מקובל, תמיד היו לומדים לפחות בחברותא. מניין זה מצב שתמיד היו מכוונים אליו. אנחנו התלמידים תמיד ישבנו בצורה פרונטלית מול המורה שהעביר את השיעור. הוא היה מעביר לתלמידים שיעור, והם היו יושבים כמו באוניברסיטה, מול הקתדרה.

בן ציון: כמו בהרצאה עם שאלות ותשובות?

כן. כמו שלמדתי באוניברסיטה, כך אנחנו לומדים גם כאן. אבל עכשיו הגענו למצב שהלימוד שלנו הופך להיות לא לימוד בעלמא, אלא המעשה.

בן ציון: לא לימוד עיוני.

כן, הוא מעשי. בתוך הלימוד עצמו יש לנו פעולה רוחנית ממש בפועל. לא לומדים איך לבצע את הפעולה, אלא גם מבצעים את הפעולה בזמן הלימוד עצמו. ולכן כדי לקיים את היכולת הזאת, את האפשרות הזאת, אנחנו צריכים להיות מחוברים בינינו.

בן ציון: זה אומר שהשיעור הופך להיות יותר רגשי?

השיעור הופך להיות מעשי. יחד עם זה שאני לומד משהו מהספר, אני מבצע על עצמי פעולת חיבור עם עוד תשעה חברים שלי, וכל אחד מהם גם מבצע את אותה פעולה, ואנחנו כולנו יחד, עשרה, הופכים להיות אחד בזמן השיעור.

בן ציון: זה חדש?

למדנו על זה הרבה שנים, אבל רק עכשיו אנחנו מגיעים לבצע את זה, ואני מאד שמח שסוף סוף הגענו לזה.

בן ציון: היום יש אפשרות לבצע חיבור בשידור חי?

לא רק אפשרות, אלא כבר חובה. גם העולם דורש את זה, וגם אנחנו רואים שאנחנו כבר לא מסוגלים להמשיך ללמוד כמו קודם, אלא ממש להפוך את השיעור למעשה. מעשה זה חיבור.

לכן אנחנו צריכים גם לקבוע את הסדר הזה בסדר הישיבה שלנו, שצריכים לשבת במעגל, בעיגולים, עשרה אנשים יחד סביב המרכז המשותף שלהם. וצורת העיגול הזו מהווה לנו את השיטה, שבה כולנו נמצאים בשווה זה לזה, כולנו מרוחקים וכולנו רוצים להתקרב. לאן? לא אחד כלפי השני, אלו לאלו מחברי העיגול, אלא למרכז המשותף, ששם אנחנו רוצים לראות את עצמנו כדמות של "איש אחד בלב אחד".

בן ציון: זה בטוח יעשה "חדשות", שפתאום בערוץ 66 יתחילו ללמוד בעשיריות. יש את אלה שצופים, את אלה שאולי מתעניינים, שיכולים להיות קרובים יותר, רחוקים יותר.

אלו שצופים והם בודדים, יש להם תמיד קבוצת מיקוד שנמצאת ומצולמת, וכשחברי הקבוצה מדברים, הצופה שומע. גם אני כמו הצופה בטלוויזיה, צופה על החברים שמשתתפים בקבוצת המיקוד. כשאני מסתכל עליהם, אני רואה איך הם נמצאים בישיבה משותפת ואיך הם מדברים ביניהם. אני שומע באוזנייה מה הם אומרים, כמו הצופה בטלוויזיה ששומע מה הם מדברים, כי הם מדברים במיקרופון. וזה בכוונה כך, כי הם מזמינים כאילו להשתתף איתם, כל אחד ואחד שנמצא בשידור. יוצא, שכך אנחנו יכולים לצרף לאותה הקבוצה את כל העולם.

אבל אם יש לך אפשרות להיות בקבוצות שלנו בכל העולם, ובישראל יש עשרים קבוצות, ובעולם יש מאות קבוצות, גדולות וקטנות, אז בבקשה, תיכנס לשם וגם תשתתף. אני מקווה שהאנשים יבינו שלשבת בבית ולשבת בתוך הקבוצה, זה בכל זאת הבדל גדול. אם יש לך אפשרות לעשות זאת, כדאי לך לקפוץ למקום שנמצאת בו קבוצה, להצטרף אליה, ולהתחיל שם לממש את החיבור הזה בפועל.

אבל אם לא, אם אין לך הזדמנות כזאת, כי אתה נמצא באלסקה או באיזה אי בודד, ויש לנו כל מיני אנשים גם במדינות שדי עוינות כלפינו, שם אנשים בודדים לומדים בשקט, לכן במקרים כאלה, לאדם יש בכל זאת הזדמנות להיות עם קבוצת המיקוד הזאת והוא מתקדם יחד איתה.

בן ציון: היום הטכנולוגיה, האינטרנט והטלוויזיה, מאפשרים לעשות כמעט כל דבר.

נכון, יש גם אפשרות שאותם הבודדים יתחברו ביניהם במעגל וירטואלי, והם ירגישו שהם ממש נמצאים מחוברים יחד, ויהיו לנו עשיריות וירטואליות כאלה. אפשר גם לא בעשירייה, גם בחמישייה זה טוב. מחמש עד עשר. פחות מחמש זה לא כל כך מומלץ, כי אז יש לך יותר מדי קשר עם כמה אנשים בודדים. אתה צריך להרגיש שאתה נמצא בכל זאת בחברותא גדולה. במניין יש עוצמה מיוחדת.

בן ציון: נניח שערוץ 66 הופך להיות ערוץ מאד אינטראקטיבי, והוא מאפשר לכל צופה להירשם, או להצטרף אונליין לאיזו חמישייה דרך האינטרנט. אני צופה בטלוויזיה אבל עשיתי כביכול עוד פעולה נוספת.

אתה כאילו נכנס לתוך המסך, לתוך הסטודיו, לתוך אולם הלימוד, ואתה נמצא יחד איתם. אתה לא צופה כמו הצופה הרגיל, אלא הפכת מצופה למשתמש, למשתתף. ומה שהם עוברים, אתה עובר, לא מתוך צפייה, אלא מתוך השתתפות פנימית, רגשית.

בן ציון: כשאתה נכנס לאינטרנט ואתה מקשיב לאיזו קבוצה שמדברת, ואפילו שאתה לא משתתף בצורה פעילה, אבל אתה נכנס ומקשיב לדיון החי, ההרגשה היא הרבה יותר עמוקה מאשר צפייה רגילה בטלוויזיה. אתה מרגיש שהתחברת לאותה קבוצה שמדברת, ואתה מרגיש יותר קרוב אליה.

אני לא כל כך מבין למה אתה מתכוון. כשאני רואה את זה בטלוויזיה או כשאני רואה את זה באינטרנט, אני רואה אותה תמונה, אותם אנשים, אותו דיבור. במה אני משתתף באינטרנט יותר ממה שבטלוויזיה?

בן ציון: כל האנשים האלה נכנסו דרך איזה שרת מסוים ונרשמו, וגם אני הצטרפתי לשם ודרך זה אני שומע. אז אני רואה שיש עוד אנשים שהצטרפו, ואני מרגיש שיש פה אנשים חיים.

יש שם גם צ'אט, ואתם יכולים אפילו להתכתב ביניכם.

בן ציון: כן, אבל אפילו שלא נותנים לי להתכתב, אבל נכנסתי עם כולם לאותו מקום, ובינתיים יש לי רשות רק להקשיב, זה נותן לי הרגשה שאני נמצא עם אנשים, זה נותן תחושה שזה חי, יותר מאשר צפייה מאחורי מסך.

זה נכון, במקרה כזה יש לך איזו מין השתתפות. זה כמו שאני צופה בבית במשחק כדורגל, או שאני נמצא באיצטדיון. אז שם זה הרבה יותר, כי כל המסה הזאת של האוהדים פועלת עליי.

אנחנו נראה, "אין חכם כבעל ניסיון".

בן ציון: יכול להיות שיש כאן עניין של בימוי מסוים שצריך לעשות, אבל זה נותן תחושה של השתתפות אישית, כשאנשים נכנסים ורואים שעוד הצטרפו.

ללא ספק.

בן ציון: אפילו מעין משחק כזה.

בכלל בזמננו האינטרנט והטלוויזיה הם מתקרבים מהר מאד זה לזה, ויהיה משהו משותף כך שזה יהיה כאיזה בלוק אחד.

בן ציון: מבחינתך זה לצרף את הצופים לחוויה הזאת של העשיריה.

כמה שיותר, זה ברור. זאת המטרה המאוד רצויה שלנו.

בן ציון: אם קצת נתעמק בעבודה הזאת עם העשיריות, היא בעצם מפגישה אנשים. ואנחנו יודעים כשאנשים נפגשים אחד עם השני, הם מהר מאד מרגישים באוויר, גם אם לא רוצים, את האגו, אנחנו כאילו חיים באוויר של אגו, אוויר אגואיסטי, וזה די מייאש.

זה לא מייאש. דווקא אם אני נמצא בעשירייה, או אם אני נמצא באווירה כזאת שגילוי האגו זה אחד משלבי ההתפתחות, אז אני כבר התפתחתי בזה שאני מכיר מהו הטבע שלי. על זה כתוב, "לך לאומן שעשאני"¹. הכוח העליון ברא, "בראתי יצר רע", אבל "בראתי תורת תבלין", אז לך ותקבל ממנו תבלין שיהפוך אותך מיצר הרע ליצר הטוב. זאת אומרת, יש כאן שלבי התפתחות. אם אתה נמצא במגע עם עוד אנשים, אז אתה מקבל מהם חיזוק, "אתה לא לבד, אלא כולם כך, ויש לכם שלבים, יש הוראות, תורה שלימה, וקדימה".

בן ציון: אני עכשיו נמצא רגע לפני הכניסה לעולם העשיריות, לעידן העשיריות. כול אחד שאני פוגש, אז ההרגשה בכול זאת היא שכול אחד הוא בנפרד, הוא במקום שלו, זו בעצם האווירה. כשיתחיל עידן העשיריות, מה ישתנה באוויר?

אני חושב שאנחנו נתחיל להרגיש את עצמנו מתוך החיבור. כול אחד יתחיל להרגיש את עצמו מתוך החיבור ולא מתוך תא בדיד. זאת תהיה הרגשה אחרת לגמרי. אני כאילו מרכיב משקפיים שהם מאפשרים לי לראות עולם אינטגראלי, שכולם נמצאים בחיבור. אני פתאום רואה בתוך החומר, בתוך העולם שלנו, איך כולנו מחוברים, איך כולנו תלויים זה בזה, על ידי מה אנחנו יכולים להיטיב לעצמנו, וכן הלאה.

זאת אומרת, הרגשת החיבור עם עוד כמה אנשים, עוזרת לי להסתכל על העולם בעיניים אחרות, להתחיל להרגיש אותו כמערכת שכולה פועלת לפי כוח אחד, נפעלת על ידי כוח אחד, פועלת לקראת מטרה אחת, כול חלקיה של המערכת הזאת הם כולם במחויב נמשכים לאותה המטרה בהדדיות.

אז אני אוכל לעכל את העולם הזה ולראות את התנועה הכללית הזאת, למרות שהרבה מאד פעולות נעשות לכול מיני כיוונים ולכול מיני צורות. כמו בגוף שלנו, יש הרבה פעולות, יש הרבה איברים, כול אחד פועל לפי הקצב שלו, לפי התהליך שהוא צריך לפעול, אבל בסך הכול, יש מעל כול הדברים האלה, תכנה כללית שהיא לוקחת את כול האיברים האלה וקושרת אותם יחד, ואז נעשה הגוף בריא, מחובר, אחד.

אותו דבר כאן. אני מאד מקווה שעל ידי החיבור במעגלים הקטנים, אדם יקבל הרגשה, לא פרטית כמו שהייתה לו קודם, צרה מאד, שהוא לא ראה את העולם בצורה נכונה, אלא כמו שמרכיב משקפיים חדשים, בדומה למשקפיים שיש היום, והוא מתחיל לראות את העולם בצורה פנימית, איך הכול מחובר, איך הכול תלוי זה בזה, ואיך הכול מתחבר למטרה אחת לכול החלקים.

בן ציון: זאת אומרת, נוכל לא להרגיש את עצמנו רק כפרטים בודדים.

אין יותר פרטים. אין. הוא יתחיל להרגיש את עצמו כחלק מהמערכת, שכול פעולה שלו היא פועלת על המערכת, וכול המערכת פועלת עליו. וזה מחייב אותו בצורה החלטית להיות קשור לכולם ולהתחיל לעבוד בהתאם, במגע עם כולם. זה יקשור אותו לכול האנושות בצורה כזאת שהוא יהיה אחראי על מה שהוא עושה כלפי כול האנושות.

בן ציון: יש פה איזו מכונה שאנחנו צריכים לייצר אותה.

אנחנו לא מייצבים ולא מייצרים שום דבר. אנחנו בסך הכול מרחיבים את כלי הקליטה שלנו. קונים לעצמנו חוש נוסף, חוש של תפיסה אינטגראלית. אבל העולם בעצמו לא משתנה, אלא אנחנו משתנים בלהרגיש אותו מחדש.

בן ציון: אבל כשאנחנו עובדים בעשיריות, אנחנו מתחילים מחוסר הרגשה.

כן. השינויים הם בנו, לא בעולם. אם אני עכשיו לא רואה כלום, ומרכיב משקפיים, אז אני אומר, "או. זה לא היה כאן?" כך אני אגיד נניח על השולחן, על המצלמה, על הקיר. אבל זה היה. לכן רואים עולם, עולם חדש, כי מתחילים להרגיש את התכנה שפועלת בכול החלקים ובכולם יחד.

בן ציון: הרבה פעמים אתה אומר, כמו שאמרת עכשיו, "נרגיש עולם חדש, נראה כוח עליון, נראה עולם מחובר". האמת שמה שאותי מושך זה לא התיאורים האלה, כי אני כרגע לא מרגיש אותם, או קשה לי לדמיין אותם, אבל היכולות החדשות שמתפתחות אצל האדם, זה יותר מושך אותי ויותר מסקרן אותי.

בפרקטיקה הזאת, בתרגילים, אתה אומר, "תעתיקו את עצמכם ללב האחר". כמו איזו טרנספורמציה כזאת. זאת אומרת, כול מיני תנועות כאלה שהאדם מעתיק את עצמו אל השני. בעולם שלנו כשבן אדם מרגיש הוא נמצא במקום אחד, והוא יכול למלא אותו, לעבוד עליו, אבל הוא כאילו דבוק למקום אחד. ופה אני כאילו זז ממקום למקום, יש פה איזו תנועה.

התנועות האלה הן תנועות פנימיות שלנו בהרחבת כלי הקליטה שלנו. העולם שאנחנו נמצאים בו, הוא נסתר מאיתנו, ועלינו כול הזמן להרחיב את כלי הקליטה שלנו, ואז בכלים החדשים, המשתפרים, המתרחבים, לתפוס כול פעם את העולם כיותר רחב, יותר גדול, יותר מורכב. אנחנו בסך הכול פועלים אך ורק על כלי הקליטה שלנו. העולם בעצמו לא משתנה. זה כמו עם המשקפיים.

בן ציון: בסוף תהיה תוצאה ואז אני אגיד, "נכון. באמת השתנתה לי פה הקליטה, כי השתנתי". אבל עכשיו אני מדבר על הפעולה עצמה, שאולי היא בסוף תרחיב לי את כלי הקליטה, הפעולה שהיא "תתחברו אליו כעובר. תיכנסו ללב שלו".

על ידי זה שמתחברים זה לזה, אנחנו מרחיבים את כלי הקליטה שלנו, פשוט. לא יותר מזה. אם אני רוצה להתחבר אליך ואתה אלי, כול אחד מאיתנו רוכש כלי קליטה חדשים. זה לא סתם שהראייה שלי נעשית יותר טובה, או השמיעה נעשית יותר טובה, אלא אני צריך לצאת מעצמי כביכול, לדלג על האגו שלי, לקבל את מה שיש בך כמו שאני מקבל את עצמי, את התכונות שלי, ואני רוכש את התכונות שלך על פני התכונות שלי. אבל אני כבר לא רוכש את התכונות האלה שהן כאגואיסטיות כמו שהתכונות שלי, אלא אני עשיתי התחברות איתך, מעל האגו שלי, ולכן יוצא שהתכונות שאני קיבלתי ממך, הן תכונות אלטרואיסטיות, תכונות של השפעה, ובהן אני רואה עולם חדש. בתכונותיי, אני נשאר אגואיסט, אני נשאר כרואה את העולם הקטן ביותר, את העולם הזה, שזו הדרגה התחתונה ביותר, הנמוכה ביותר, הגרועה ביותר מכולם. בתכונות שאני קונה מחיבור עם האנשים האחרים, אני רואה בתכונות שלהם כבר מדרגה יותר עליונה. זה נקרא, "רואה עולם העליון". וכך אני עולה יותר ויותר בתפיסה שלי, בהשגה שלי.

בן ציון: אז מהי התנועתיות הזאת? זו איזו יכולת חדשה שאני מרגיש את האחר? אתה נותן תרגילים שבהם אתה אומר, "תנסו לעשות ככה. תנסו להרגיש את זה. כול אחד עכשיו מרגיש את השני. הוא עכשיו נכלל במחשבה שלו, בדיבור שלו", הוראות פנימיות כאלה. יש פה איזו תנועה, איזו דינאמיקה, שצריך לעשות אותה בפנים. מהן הפעולות האלה? כי באדם באופן בסיסי, הרגש הוא קבוע במקום אחד.

הכול מתחיל והכול מסתיים בתוך עשירייה בזמן הלימוד, או בתוך ההפצה, ובזה מרחיבים כמות ואיכות העשיריות בכול העולם. עד שכול העולם, עד האיש האחרון, יבין וירגיש שבזה שהוא משתתף בצורה כזאת בלהעלות את המודעות שלו, לפתח את כלי הקליטה שלו, כלי ההרגשה שלו, והוא מגיע לעולם הנצחי, השלם, שכולו טוב. וזו המטרה שאנחנו מתוך העשיריות, נתחיל ממחר לממש, ונזמין את כול הצופים שלנו שלא יהיו צופים, אלא משתתפים.

בן ציון: האם אתה חושב שבעקבות השינוי הזה, חכמת הקבלה תהפוך למוצר נצרך יותר?

היא צריכה להפוך להיות לנחלת הכלל. כי לזה היא חיכתה הרבה שנים, אלפי שנים.

בן ציון: זאת אומרת, הפורמט החדש שעכשיו נכנסים אליו וגם יהיה בערוץ, הוא יגרום לחכמה להתפשט יותר.

כן. אנחנו פשוט הגענו בהיסטוריה להתפתחות כזאת. המקובלים כותבים על זה, דווקא על זמננו. שאנחנו הגענו בהיסטוריה למצב, שמכאן והלאה אנחנו כבר צריכים לממש את חכמת הקבלה בהמון העם, בכול האנושות.

(סוף השיחה)

---

1. תענית כ', ע"א.↩