להעיר לחבר ולהצדיק אותו
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 25.05.26 – אחרי עריכה
מיכאל: הרבה חברים שואלים אותנו גם בשיעורים, חבר אומר, "אני רואה שחבר לא מגיע לשיעור, לא מגיע, אז מה אני צריך להגיד, שאני לא בסדר, שאני רואה כך, אלא הוא מגיע, אני פשוט לא רואה את זה ככה, אני לא בסדר?". איך להסביר את זה? או שלא מדובר על זה, אלא מדובר על כל מיני חסרונות אחרים.
לא, לא, מדובר על זה בקצרה.
מיכאל: גם על זה מדובר?
כן.
מיכאל: נגיד שעכשיו לא הגעתי למפגש הזה, אז האם אתה צריך להגיד שאתה לא בסדר?
לא, אני צריך לתת לך חיזוק בזה שמה שקורה זה בינתיים, ועוד מעט אתה תתגבר על זה.
מיכאל: אני צריך להגיד שזה שעכשיו שמעון לא הגיע לשיעור, אני לא בסדר בזה שלא נתתי לו מספיק חשיבות. אם הייתי נותן לו מספיק חשיבות ודוגמה, אז בטוח שהוא היה מגיע. זה הכיוון?
כן, גם זה.
דודי: ומה לעשות אם אין לך כוח להצדיק את החבר?
אם אין לך כוח?
דודי: לא יכול להצדיק אותו.
תנסה להמשיך.
דודי: מה זה אומר? אני רואה פגמים ואני צריך לספר לעצמי, "לא, אני לא בסדר, הוא צדיק ואני רשע"?
כן.
דודי: זו האמת?
כן.
דודי: איך לבוא למצב שאתה מצדיק את החבר, איך להגיע למצב כזה, מה אתה עושה? אתה רוצה להצדיק חבר, אתה רואה פגם, ומה אתה אומר, אתה מספר לעצמך סיפור אחר?
ככה אנחנו צריכים, כל אחד במקומו.
מיכאל: ואם כל העשירייה רואה פגמים? נגיד שאנחנו בישיבה עכשיו רואים פגמים באילן. כולנו דיברנו בינינו, זאת אומרת לא אני, ברור שאני רואה תמונה מעוותת, אין לי שאלה על זה, אלא עשרה אנשים מדברים וכולם רואים אותו פגם אצל אותו חבר. האם עדיין אנחנו לא בסדר והוא בסדר, או שזה כבר משהו אחר?
אתם לא בסדר מפני שאתם רואים פגם בחבר וכולם מסכימים על אותו פגם.
דודי: מה זה לא להסכים לפגם?
לא להסכים, זאת אומרת, להגיד לא מצאתי ..
דודי: אבל אני צריך להצדיק אותו.
כן.
דודי: אז זה לא פגם. אם אני אמור להצדיק, אז אין פה פגם, הפגם בי.
נכון.
דודי: אז למה אני צריך להתערב במה שקורה עם החבר? אלא לא לגעת, זה כנראה שלם, הפגם הוא בי. איפה הפגם, בי או בחבר?
כנראה שבך.
דודי: אם זה בי, אז יש לי מקום לבוא ולהעיר משהו לחבר?
כן.
דודי: למה?
כי על ידי זה שאתה מעיר לו על זה, יש סיכוי שהוא יתקן את זה.
דודי: ואם התגובה שלו תהיה עוד יותר שלילית כלפיי, אז זה לא ירבה חיבור. בשביל מה אני אבוא ואגיד לך עכשיו "ככה וככה", ואתלונן? לאן זה יביא אותנו? היית רוצה שאני אבוא ואגיד לך שאתה לא בסדר? אומנם אני אגיד את זה בחיבוק, אבל בסוף אני אומר שאתה לא בסדר במשהו.
כן.
דודי: זה כן? האם זו צורה חברית לבוא להגיד למישהו?
זה תלוי איך זה מקובל בחברה.
דודי: מה צריך להיות מקובל בחברה? מה נכון בחברת מקובלים?
נכון בחברת מקובלים שכל אחד ואחד רואה את חבריו בצורה ישרה.
דודי: האם האווירה צריכה להיות אווירה כזאת שכל אחד יכול לבוא ולהעיר לחבר, להגיד לו בצורה ישירה מה מפריע לו?
כן.
דודי: ויחד עם זה אני אומר שזה הפגם שלי ואני צריך להצדיק את החבר. יש פה שתי רמות, רמה אחת שאני בא לחבר ואני אומר לו, "אילן, מה שאתה עושה בשיעור מפריע, זו לא צורה של חבר, זה לא מקובל". ורמה שנייה שאני בפנים מצדיק אותו, ואומר שזה הפגם שלי כי לא נתתי לו מספיק חשיבות לפעול ככה.
כן.
שמעון: הבורא מנהל כל אחד, זו לא הדרך של החבר, אלא הבורא מנהל את זה, נכון?
כן.
שמעון: אם אנחנו לא מסכימים לזה, אז כנראה שאנחנו לא מצדיקים את הבורא, או שלא?
יכול להיות. כן.
מיכאל: אני יודע שאם אני אעיר לחבר, אגיד לו משהו, הוא יכעס עליי, הוא לא יקבל את זה טוב, אומנם אצלנו כך נהוג. לדוגמה היום הערתי לאילן כי הרגשתי נוח, גם מצאתי דרך איך, לא הערתי לו אלא המלצתי לו לקרוא לא מהטלפון אלא מהספר. קוראים תלמוד עשר הספירות, אז לא לקרוא מהטלפון אלא מהספר, זו הערה במקום. המלצתי לו והוא דווקא קיבל את זה יפה ואמר תודה. לשמעון אני לא אבוא כי אני יודע שהוא יכעס עליי, לדוגמה.
אתה אומר נכון, שאין אווירה שמאפשרת לדבר בצורה פתוחה. אני יודע שאם אני אעיר לדודי, אז אחר כך הוא לא ידבר איתי שלושה ימים, לכן אני לא מעיר. בסדר, אני רואה פגמים. ואם אתה אומר שאלו פגמים בי, אז בכלל אין מה להעיר. אני לא יודע, משהו לא מסתדר פה.
דודי: אני גם לא מבין. האם נכון להעיר או עדיף לשתוק, מה בסוף, יש איזה כלל עבודה?
לא. אתה צריך להיות מוכן לתת תשובה, למה.
תלמיד: למה אני מעיר לו.
כן.
(סוף השיחה)