שיעור 06.03.13 – אחרי עריכה.

heb_o_rav_2013-03-06_lesson_parashat-ashavua_veikahal-pkudei

פרשת השבוע – ויקהל - פקודי

בהשתתפות: גלעד שדמון, משה אדמוני

גלעד: אנחנו בפרשה כפולה, פרשת "ויקהל" ו"פקודי". וכבר בתחילת פרשת "ויקהל" משה אוסף את כל עם ישראל, מוסר להם את ציווי הבורא, "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש"¹ ומצווה אותם לקחת תרומה מכל אחד לבורא. התרומה היא בזהב, כסף, נחושת, בדים, עורות, שמן, בשמים, אבנים יקרות ועוד. וכך, כל האנשים, כולל הנשים, התחילו להביא את תרומתם.

משה הוסיף ואמר, שהבורא קרא לבצלאל ולאַהליאב לבצע את כל מלאכת עבודת הקודש. בצלאל, אהליאב וכל "חכמי הלב" שהיו איתם, לקחו את כל התרומות שהביאו בני ישראל ואמרו למשה שכמות התרומות היא גדולה מאוד ואין צורך יותר להביא תרומה. משה הכריז במחנה שאין יותר צורך להביא תרומות ואפילו ממה שהביאו עוד נשאר חלק, שאין בו צורך. בהמשך מתואר בפירוט תהליך של בניית המשכן על ידי "חכמי הלב", היריעות, הקרשים, הבריחים ועוד.

בסיום פרשת "ויקהל" מתוארת עבודתו של בצלאל, מה הוא צריך לעשות, הכנת הארון, השולחן, המנורה, מזבח הקטורת, שמן המשחה, הקטורת היא קטורת הסמים, משבח העולה, הכיור, ובנוסף החצר.

וכאן אנחנו מגיעים לפרשת "פקודי" שפותחת עם שמות האנשים שהשתתפו בעשיית המשכן. הם מצוינים, איתמר בן אהרון הכהן, בצלאל בן אורי בן חור ואהליאב בן אחי סמך. ובהמשך מפורטות התרומות שהתקבלו לצורך בניית המשכן. ולאחר שמלאכת המשכן הסתיימה, בני ישראל מביאים את כל המשכן אל משה שבודק ורואה, שהמשכן נעשה לפי ציווי הבורא ועל כך משה מברך אותם.

בהמשך הבורא אומר למשה באיזה יום להקים את המשכן, מה לשים בתוכו לפי סדר מסוים, ואיך לקדש כל פרט ופרט במשכן. הבורא מצווה על משה למשוח את אהרון ובניו הכוהנים, ומשה מקים את המשכן בדיוק לפי ציווי הבורא.

בסוף הפרשה, לאחר סיום עבודת המשכן, כיסה את אוהל מועד הענן וכבוד הבורא ממלא את המשכן. ויש סימן, בכל פעם שהענן עולה מעל המשכן, בני ישראל נסעו ואם הענן לא עלה, הם לא נסעו.

דיברנו הרבה על המשכן כבר בפרשיות הקודמות, ובכל זאת, ספר התורה שכל כך מתמצת וכל כך מדויק, לא חוסך. שתי פרשיות על איך המשכן בנוי, מה הפרטים שלו, מי בונה אותו ואיזו הסמכה כל אחד מקבל. למה כל כך הרבה פרטים דווקא בנושא הזה?

אני הייתי אומר אחרת, כל התורה בעצם נמצאת כאן, בשתי הפרשיות האלו, "ויקהל", זאת אומרת, תאסוף את כל בני ישראל, ו"פקודי", זאת אומרת, ואז תקיים פקודות. כל התורה מתחלקת לפקודין ועיטין, ואי אפשר לעשות תיקונים ופקודות, אם לא אוספים את כל בני ישראל יחד.

מה זאת אומרת? אם כל כלל ישראל מתחברים יחד, זה נקרא "השכינה הקדושה", זאת אומרת, מקום שבו מתגלה הבורא. לכן "ויקהל" זה אומר, שאני כאדם הפרטי מישראל צריך לתאר את כל כלל ישראל, שנמצא לפני, כמשכן, זאת אומרת, כמקום שבו מתגלה הבורא.

אם אני מתחבר אליהם, אם אני רוצה לחבר אותם, אם אני מתייחס אליהם באהבה, בחיבור, בהערכה כזאת שכולם נמצאים למעלה ממני, אם אני חייב להתייחס אליהם בערבות, ב"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך"², ב"ואהבת לרעך כמוך", עם כל הכללים העיקריים האלו שבתורה, הרי כל התורה היא "ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה"³, אז החיבור שאני משיג בכלל ישראל, בעם ישראל אפילו של היום, אני משיג אותו כמשכן, כמקום שבו מתגלה הבורא ובו הוא נמצא.

זאת אומרת, הכל תלוי ביחס שלי לקהל. לא חשוב כמה שהכלל הזה נראה לי לא מתוקן, הרוס, שבור, נמצא בכל מיני מצבים רעים ומנוגדים, בחורבן. אם אני מתקן את עצמי ביחס לעם, ולא חשוב איך העם הזה נראה למישהו אחר, אז אני רואה אותו כמתוקן, כי "כל הפוסל, במומו פוסל"⁴. אם אני מתקן את המומים שבי, אז בהתאם לכך, אני רואה שלפני נמצאת השכינה הקדושה, זאת אומרת, מקום שבו, בתוך הכלל הזה, שוכן הבורא.

ואז הכלל הזה הופך למחנה ישראל, איפה שכולם מחוברים באהבה ובחיבור. וכך אני מגלה אותם ביחס המתוקן שלי, ומתוך היחס הזה אני מגלה את הכוח העליון, את הבורא שנמצא בהם. ולכן הכל תלוי באדם, הכל תלוי ביחס שלו לעם ישראל. "אהבת ישראל" היא הדבר החשוב כאן.

"אדם הוא עולם קטן"⁵, שכולל בתוכו את כל ההבחנות, לכן בעבודה הזאת שהוא עושה, הוא צריך להיות בהבחנות של "בצלאל", "בצל א-ל". זאת אומרת, אם אני עושה צל, מסתיר את הרע שבי מהבורא, אז אני מגלה שאם אני עושה את כל הפעולות שלי, את כל ההכנות, ההבחנות והתיקונים שלי דווקא בהסתרה, באמונה למעלה מהדעת, אני מגיע למצב של הקמת המשכן.

זאת אומרת, הכל תלוי באופן העבודה שלי עם המציאות. המציאות היא הבורא, הכוח העליון שמסתיר את עצמו ממני, עושה צל, ואני צריך לראות את עצמי כצל. אם אני עושה על עצמי הסתרה, עושה עבודת "בצל א-ל", "בצלאל", אז "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו"⁶, זאת אומרת, אני לא רואה את העולם הנכון בכלים שלי.

אם אני הולך למעלה מהצל שלי, למעלה מההסתרה, אם אני מסתיר את האגו שלי מהעולם ומשתדל לצאת לעולם באהבה ולא בעיניים המקולקלות שלי, ביחס המקולקל שלי, בלב המקולקל, אני משתדל להוציא את עצמי כלפי העולם ב"ישר א‑ל", כ"ישראל", ביחס יפה, באהבה מעל האגו שלי, מעל הלב שלי, "לב האדם רע מנעוריו"⁷, אז יוצא שאני בונה בצורה כזאת את המשכן.

ואז אני מתחיל לגלות את צורות היחס הלא טובות כלפי האנשים, ומתחיל לתקן כל רצון, כל כוונה, כל יחס שלי לעולם. העולם חייב להיות העולם המושלם, מפני שהעולם הוא הא-לוהות ורק אני המקולקל. ויוצא שפתאום אני מגלה בתוכי, בליבי המקולקל, את תרי"ג הרצונות. זה הרבה, אבל אני משתדל לתקן אותם למעלה מהכוונות הרעות שיש לי לעולם, למעלה מהכוונות לנצל אותם, להצליח על חשבונם וכן הלאה. אני מתחיל לתקן אותם משנאה לאהבה, מתחיל לעשות הר הקודש דווקא מהר של שנאה. "הר" הוא כל הרצונות המקולקלים שלי.

וכך אני עובד. זו עבודה גדולה, בכסף, בזהב, זאת אומרת, באור החסדים, באור החכמה, ברצונות מקולקלים גדולים מאוד. ואז אני הופך את כל הרצונות האכזריים שלי לרצונות הפוכים, לרצונות לטובת הזולת. וכך כל פעם אני הופך את הרצונות שלי לרצונות בעל מנת להשפיע, עד שאני גומר לתקן את כולם. ואז, על ידי כך, הלב שלי נעשה טהור. הוא כבר יכול לקרוא נכון את המציאות ולהבין שכל המציאות היא השכינה הקדושה.

וכך האדם בעבודה "בצל א-ל", "בצלאל", מגיע לבניית המשכן, ששם שוכן הבורא, ומגלה, שכל המציאות היא מציאות הקודש, שהכל הוא השפעה, "קודש" הוא השפעה ואהבה, וכך מתקן את עצמו.

ומה נשאר? עכשיו צריכים לעזור לאחרים גם לתקן את עצמם. ואז האדם מרגיש שיש לו עבודת אהרון, עבודת הכוהנים, עבודת הלויים, שצריכים ללמד את העם, כדי שגם כל אלו שלא הגיעו עדיין לגילוי הבורא על ידי עבודת טהרת הלב, יעשו גם אותו הדבר.

ואז האדם מתחיל לפרסם את הידיעה הזאת ואת עבודה הזאת. כמו שהתורה מצווה לנו להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש"⁸, להגיע לדרגת אהרון, לדרגת משה, לדרגת כוהנים ולויים, וללמד את העם, זאת אומרת, את כל עם ישראל ואת כל העולם.

וכך כל אחד ואחד יגיע למצב, שבמקום העולם ההרוס שנראה לו כך בעיניים המקולקלות שלו היום, בתכונות שלו, ברצונות המקולקלים שלו, הוא יראה את העולם המתוקן. כי הכל תלוי באדם, ומחוצה לאדם זה הכל רק השכינה הקדושה.

בצורה כזאת, אם אנחנו מקיימים את התורה, אז אנחנו אוספים את כולם, "ויקהל", ועושים את הפקודות, "פקודי".

הפקודות מתחלקות, כמו שאומר לנו ספר הזוהר, בהקדמת ספר הזוהר, לעיטין ופקודין, לעצות ופקודות. בהתחלה אנחנו מקיימים את זה כעצות, זאת אומרת, אנחנו קודם כל מתקנים את עצמנו מלגנוב מכולם, מלסחוב מכולם למצב ניטראלי, שאני לא רוצה שום דבר מאחרים, וזו חצי מהדרך. אנחנו מגיעים למצב להשפיע על מנת להשפיע, לחסדים, לחסד, זאת אומרת, "שלך שלך ושלי שלך"⁹. אני מוכן לתת הכל, אבל אני עדיין לא נותן בכוח, אלא רק מגן על האגו שלי, שלא יזיק לאחרים. אני עושה צמצום על הרצונות הרעים שלי, אבל עדיין לא מסוגל לעזור לאחרים בפועל. ואחר כך אנחנו מקיימים את זה כפקודין, כשאני מגיע למצב שמקבל את כל מה שאני מסוגל לכל העולם, כדי להשפיע לכולם, וזה נקרא "אהבה". האהבה מתבטאת בזה, שאני נותן, ממלא את האחרים.

ואז לאדם יש בסך הכל תרי"ג עיטין ופקודין או רמ"ח עיטין ושס"ה פקודין, לא חשוב איך זה מתחלק, העיקר שבסך הכל אנחנו עושים תרי"ג תיקונים, עד שמגיעים לתיקון השלם. וכל הלב של האדם שהיה רע מנעוריו, נעשה טהור, ונהיה בעצם המשכן. זאת אומרת, כל הרצונות של האדם, הם בעצם המשכן, שבו הוא מגלה את הבורא. אנחנו לא בונים איזה מקום יפה בחוץ מכסף וזהב, אלא אנחנו צריכים להבין שהתורה מדברת על תיקון האדם, ורק לשם זה היא ניתנה. כמו שכתוב, התורה ניתנה לאנשי לבב, זאת אומרת, למי שרוצה לתקן את הלב שלו.

אז הפרשיות האלו הן פרשיות מאוד יקרות לנו. אני לא יכול להסביר כאן, מה הם בדים, כסף, זהב, נחושת ועור, זאת אומרת, איך משתמשים בכל הדברים האלה. כל אלה הן דרגות העביות בכל רצון ורצון של האדם, שורש, א', ב', ג', ד'. והאדם מתקן את עצמו ממוח, עצמות, גידין, בשר ועור בשורש, נשמה, גוף, לבוש, היכל, ומדובר על שכבות, שיש בתוך הלב שלנו, בתוך סך כל הרצונות שלנו.

אנחנו צריכים לתקן אותם בהדרגה, התיקון הוא מהקל אל הכבד, ומה שתיקנתי קודם, יעזור לי אחר כך לתקן את הרצונות הקשים יותר, הכבדים והאכזריים יותר. ואני גם בונה קשרים, אני כאילו עוסק במלאכת יד, אני כאילו רוקם, מחבר כל הזמן את הרצונות אחד לשני, זאת אומרת, בונה מערכת קשר שלמה, כמו הגוף שלנו, שבו כל החלקים קשורים זה לזה על ידי אלפי צינורות. ודווקא מתוך כך שהם מתחילים להתקשר זה לזה באהבה, בהשפעה הדדית, מתחיל לזרום בהם כוח החיים, ובזה מגלים את הבורא. זאת אומרת, כשהחלקים המתים, שלא רוצים להתקשר זה לזה, מתחילים להתחבר ביניהם, הבורא מתחיל להתגלות ביניהם, כי הוא נמצא בהם, זורם בהם, נמצא בתוכם, בתוך טומאתם, ואז זה מתגלה מתוך זה.

כאן בעצם נמצא העניין של בניית בית המקדש בלב האדם, בניית המשכן וגילוי הבורא בתוכו.

גלעד: יש פה משהו שאתה מתאר, שדורש איזה חיבור בנקודה מסוימת. אם מדובר על זה שהכל בתוך האדם, ושהכל ברצונות שלו, אז אפשר להבין שהאדם עושה על עצמו תהליך מודעות עצמית, ותופס שבעצם אין מציאות ושהכל בתוכו ובתוך היחס שלו. אם מדובר על קשר בין חברים, שבו מתגלה הדבר, אז גם אפשר להבין, שבין החברים מתגלה משהו. אם מדברים על הבורא שמתגלה, אז גם אפשר להבין.

אבל איך שלושתם מתחברים יחד? היחס של האדם, שכל המציאות היא בעצם בתוכו, העבודה עם החברים, והתכונה הזאת, שנקראת "בורא"?

מה שנמצא בתוכי אלה רק הרצונות המקולקלים, וברצונות המקולקלים האלו אני רואה את המציאות סביבי, כולל אתכם, הצלמים, הסטודיו הזה, והעולם שמחוץ לקירות האלו, העולם הרחב וכל היקום. זה בינתיים מה שאני מגלה.

אם אני מבין, שכל הגילוי הזה נמצא מחוצה לי, מפני שאני דוחה אותו החוצה באגו שלי, ולכן כך הוא נראה, אז אני מתחיל לגלות, שאם הייתי מתייחס לדברים האלה בצורה אחרת, בצורה ההפוכה, באהבה, במקום בדחייה ובשנאה, כאילו זה לא שלי, אם הייתי אומר שזה שלי, לא שלי האגואיסטית, אלא בצורת האהבה, בדאגה, אז הייתי מקרב את הדברים האלה אליי, והייתי אומר שכל הדומם, הצומח, החי ובני האדם, שאני רואה מחוצה לי, הם בעצם נמצאים בי.

וכך אנחנו לומדים במבוא לספר הזוהר, בתפיסת המציאות, וזה גם מה שמתגלה היום על ידי הפיזיקה הקוואנטית. ראינו את זה בהרבה מאמרים מדעיים, שאמנם כל זה מתגלה מחוצה לי, אבל זה בעצם נמצא בתוכי. כל המציאות, שהיא בסך הכל מציאות אחת, עולם האין סוף, מתחלקת לאני ומה שנמצא מחוצה לי, מפני שאני אגואיסט, ולכן כך אני מרגיש ברגע שאני מנטרל את האגו שלי, עושה עליו צל, ומתחיל לעבוד בצל שלי, שאני מסתיר את עצמי, את האגו שלי, אני מתחיל לגלות ב"ואהבת לרעך כמוך", שכל המציאות הזאת היא באמת שלי, שנמצאת בי, ואני מתחיל לקרב אלי את כל חלקי המציאות. הם מתחילים להיות שלי, לא מכך שאני רוכש אותם לעצמי, אלא מכך, שאני דואג להם ואוהב אותם. ואז יוצא שבזה אני פתאום מתחיל לראות עולם אחר, עולם הפוך, לראות שכל זה אני, כאילו אני מרגיש את עצמי פרוש על פני כל המציאות.

וכדי להקל עלינו בעבודה הזאת, ניתנה לנו תורת התיקון, שיטת התיקון, שנקראת חכמת הקבלה, שיטה איך לקבל את הדברים האלה בצורה הנכונה, איך להשתמש ברצון לקבל שלנו בצורה הנכונה. היא נקראת חכמת הקבלה, מפני שהיא מדברת על אופן העבודה עם הקבלה הזאת, שהיא הטבע שלך. לכן ניתנה לנו עבודה בקבוצה. במקום שנעבוד עם כל המציאות הגדולה הזאת, עם כל העמים, העולמות, כל היקום, עם הדומם, הצומח והחי, נתנו לך איזה קומץ אנשים קטן, שנמצאים בדעה אחת איתך, וגם רוצים לעבוד בצורה כזאת.

ואז בצורה ההדדית, איש את רעהו יעזורו, אתם מתחילים לעבוד יחד. ואז אתה יכול להתרשם מהם, מאיך שהם עובדים, ואז, על ידי קנאה, גאווה, "למה אני פחות והם יותר", אפילו האגו מתחיל להיות עזר כנגדו. אם אתה עובד בקבוצה כדי לגלות שכל העולם הוא שלך ושהוא ניתן לך לאהבה, אז אתה מתחיל לגלות שאין לך תכונות רעות. פתאום החברים הם באמת חברים, פתאום הם עוזרים לך, אפילו בזה שאתה מקנא בהם, אפילו בזה שאתה נפגע, "איפה אני? למה הם כן ואני לא?". זאת אומרת, כשאני רואה דווקא, שהם יותר מוצלחים ממני, זה מעורר אותי להיות גם מוצלח. זאת אומרת, התכונות האגואיסטיות שלי הופכות להיות לעזרה ממש, לעזר כנגדו.

ואז אני, יחד עם החבורה הזאת, שלא אני עשיתי את זה, אלא מי שבא לאותו הרעיון, לתקן את עצמו ולהיות "ישראל", "ישר א-ל", להגיע לגילוי הבורא, הוא בא ומתחבר לאותה הקבוצה. ואז אנחנו מגלים פתאום שאנחנו כמה מיליונים בעולם, ושאנחנו קרובים מאוד זה לזה לפי היחס, לפי הדעה, לפי המטרה, וכך אנחנו מתקדמים. וכל העולם אחר כך מתחיל להראות לי, שהוא גם שייך לתיקון שלי, אבל קודם כל הקבוצה.

זמן רב אנחנו נמצאים בקשר הדדי בינינו, עד שמתחילים לגלות שאין ברירה, ואנחנו צריכים לצאת ולהשפיע גם לכל העולם. ואז אנחנו מתחילים לעשות הפצה. גם בהיסטוריה שלנו אנחנו במשך כשבע, שמונה שנים, אפילו יותר, ואני עוד במשך חמש עשרה שנה עד אז, עבדנו כאילו לבד. ואז כשהקבוצה התייצבה, והרגשנו שאנחנו פחות או יותר נמצאים כקבוצה מגובשת, קיבלנו הזדמנות, ולא רק הזדמנות אלא גילינו שזו חובתנו לצאת לכל עולם, ולהתחיל לחבר גם אותו אלינו.

ואז העולם מתחיל גם להרגיש איזו נטייה לקראתנו, עדיין לא נטייה מכוונת, אבל הוא מתחיל להרגיש את עצמו במשבר. ומחוסר אונים אצלם, ומשיטת התיקון אצלנו, אנחנו יכולים להתקרב זה לזה. הם בינתיים מרגישים את החיים שלהם רעים יותר ויותר, ללא תקווה, ואנחנו נגיש להם את שיטת התיקון, זאת אומרת, נכוון אותם לטוב, לחיים הטובים,. וכך אנחנו בעצם מקווים שנתקרב זה לזה בקרוב, ונתקן את כל העולם.

גלעד: אני רק רוצה לשאול על נקודה אחת בתוך התהליך, כי זה נשמע כמו דבר והיפוכו. מצד אחד, אין עולם, רק אני והיחס שלי למציאות, וכל מי שסביבי הוא התכונות שלי, יחד עם זאת, אני מסתכל על אדם שנמצא לידי ואני צריך לקנא בו, שהוא יותר מתקדם ממני, אז האם הוא קיים או לא? האם אני מקנא בתכונה של עצמי?

בינתיים "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"¹⁰. בינתיים מה שאתה רואה, זה מה שאתה רואה. לפי התיקונים שלך, לפי הקלקולים שלך, אתה רואה קצת את היחד וקצת את הפירוד. עד שלא תראה בכלל את הדמות שלו, אלא תראה שהוא החלק הבלתי נפרד ממך, עד כדי כך שהחלק הזה לא קיים, שכל העולם הוא בסך הכל כלי אחד, רצון אחד, שהוא הרצון להיות שכינה לשוכן.

גלעד: זה בעצם בניין המשכן?

כן.

משה: אולי ננסה לתרגם את מה שאמרת למוסדות, למערכות, שרוצים לחנך ולהביא להם את שיטת התיקון. בכל מערכת, בכל מוסד, אני כעובד, או מנהל, לא משנה, מסתכל על האנשים ואני תמיד מזהה גם את התכונות השליליות שלהם, ובמיוחד אותן, וגם שהם פועלים לא נכון. תמיד יש לי את מי להאשים. אנחנו רוצים להביא פסיכולוגיה אחרת למערכות כאלה.

איך היה אפשר לתרגם את תפיסת המציאות או איזו זווית ראיה, למערכת שבה כל אחד רואה את כולם כלא טובים, כנגדו, כלא פועלים? איך היית מסביר את זה, כמחנך שיוצא למערכת כזאת? איך אפשר להעביר את התמונה הזאת?

בפנים אתה מרגיש, שיחסית אליהם אתה מתוקן. זאת אומרת, אתה בעצמך הרבה יותר מתוקן מהאנשים שאתה רואה, נניח מאיזו קבוצת מורים, במוסד שאתם עובדים בו. אתה צריך לראות אותם כהעתקה מהכוחות, והרצונות הפנימיים יותר שלך, שאתה לא רואה בינתיים. אתה רואה את עצמך באיזו שכבה דקה מאוד, עליונה של הרצונות, ואתה נמצא בהם בשלמות יחסית עם עצמך. אתה לא רואה את הרצונות הפנימיים יותר, המגושמים יותר, אתה רואה אותם באנשים אחרים כהעתקה, וזו השכבה הבאה שלך, השכבה העבה יותר.

למרות שהם כאלו, אם תתקן את היחס שלך אליהם לאהבה, למרות שהם נראים לך כאלו שלא ראויים לאהבה, כאלו, שצריכים ממש להרביץ להם, ולתקן אותם באיזו צורה, אם תבין שהרצונות האלו הם שלך, ושאם היית מתוקן, בכלל לא היית רואה אותם כמקולקלים, אז תפיסת המציאות שלך תשתנה, ותראה פתאום שהאנשים האלה הולכים אחריך, שהם באמת רוצים קשר איתך, שהם שומעים ומקבלים את התורה שלך ושאין שום דבר זר בעולם, "אין עוד מלבדו"¹¹, רק השכינה הקדושה.

כמו שאנחנו רואים בילדים. בגיל שלוש הילדים הם כאלה טובים, חמודים. בגיל ארבע, חמש מתגלים בהם רצונות חדשים והם נעשים ערמומיים יותר, הם כבר יודעים לשקר. הילד כבר לא חד שכבתי, אלא יש בו כל מיני שכבות, הוא כבר מתכנן כל מיני דברים, איך לסדר אותך, איך לעשות טוב לעצמו, איך לארגן קבוצת חברים נגד קבוצת חברים אחרת, וכן הלאה.

ואז אתה רואה שבאגו שלנו יש שכבות, והשכבה שמתגלה לך עכשיו, זו שכבה מסוימת שבה אתה רואה בצורה טובה את עצמך, ואת האחרים בצורה רעה. האמת שתיקנת את עצמך בצורה היחסית הזאת, אבל הרעל, שאתה רואה באחרים זו הדרגה שלך, אלה הרצונות שלך, ואתה רק רואה אותם בחוץ. אם היית רואה אותם בפנים, לא היית מזהה אותם.

בעל הסולם כותב ב"מבוא לספר הזוהר", שהבורא, ההשגחה העליונה, עשתה לנו טובה גדולה, בכך שמראה לנו את עצמנו כעולם הפרוס לפנינו. כי אז יוצא, שאנחנו מתייחסים אליו כך, שרואים בו כל פרט ופרט שהוא לא בסדר, ושהוא לא מוצא חן בעיני. ובגלל שהוא לא מוצא חן בעיני, בגלל שהוא נגד האגו שלי, אני מסתכל עליו בעין מאוד מאוד חדה. ואם הוא היה בי, הייתי "מורח" אותו ואומר, "הכל בסדר גמור, יופי, האהוב שלי. אני צודק. הרצון הזה טוב".

זאת אומרת, זה שכל התמונה הפנימית יצאה החוצה ונמצאת מולי, זה מגדיל, כמו בזכוכית מגדלת, פי מיליארד יותר, את ההבנה, את ההרגשה של כל ההבחנות. ואז אני יכול לתקן את עצמי, קצת כלפי כל אחד, בהדרגה.

ואז הלב שלי פרוס לפני בחוץ, עם כל האגו שלו, עם כל הזוועה שלו. בהתחלה, אני לא נרפא, כי אני רואה את זה כלא שלי, ולומד את התכונות הרעות האלה באחרים. ורק אחר כך, בהתאם להתקדמות שלי בתיקון, אני מתחיל לראות שהן שלי, ואז יש לי כבר כוח לסבול. ואז אני כבר מתקן את עצמי. במה? אני מתעלה מעל הדעת ומתחיל להתייחס אליהן באהבה.

משה: איך מורה באמת יכול לשנות את התפיסה שלו כלפי התלמידים? כי מול הקולגות שלי זה הרבה יותר קשה, ואם תגיד לי שהם בפנים, אני לא רוצה אותם בפנים. אבל לתלמידים אולי כן יש איזו אפשרות לעשות היפוך היחס.

אפשר לעשות זאת בצורה פסיכולוגית. קודם כל, שיתייחסו אליהם כמו לילדים שלהם. נניח, אם בכיתה יש שלושים ילדים, אז כל אחד הוא הילד שלי, ממש שלי, שילדתי אותו והוא חלק מגופי.

משה: האם אני מספר את זה לעצמי? איך?

לא, אני צריך לתאר את זה בצורה כזאת, ואז למרות שאני לא סובל את התכונות של ילד מסוים, בכל זאת, יחד עם זה, אני צריך לצרף לזה אהבה, איך הייתי מתייחס אליו לולא הוא היה הילד שלי.

אולי הייתי מרביץ לו, אולי הייתי שונא בו את התכונות האלה יותר ממה שעכשיו. כי עכשיו, אחרי השיעור הוא הולך ואני לא זוכר אותו והוא לא זוכר אותי. ואם זה הילד שלי, זה פוגע הרבה יותר ומשאיר בי את המועקה הפנימית הזאת כל הזמן, למה יש לי ילד כזה לא מוצלח.

אבל בכל זאת, יחד עם זה, יש לי על מה לעבוד, לעבוד על האגו שלי כל הזמן. "על כל פשעים תכסה אהבה"¹², עוברים מפשע לאהבה. ואם אני עובד כך, אני פתאום מתחיל להרגיש, עד כמה שאני מצרף את אותו הילד אלי באמת, ועל ידי זה אני הורג את הרע שבו, והוא הופך להיות טוב. אני פתאום מתחיל לגלות, איך אני יכול להתחבר אליו ואיך אני באמת יכול להשפיע לו, והוא ישמע.

אנחנו נכנסים כאן לשכבת עבודה עמוקה עוד יותר, כי אין כלום לפני, אלא רק הבורא, שמציג לי את כל הפנימיות שלי בצורה כזאת. הוא עומד מאחורי כל אחד ואחד ומשחק איתי דרך כל דמות ודמות. ואם אני הולך ומתקן את עצמי בצורה כזאת ויודע שיש לי עסק עם הבורא, ולא עם איזה פרצוף של מישהו, או עם סך כל הרצונות והאופנים של מישהו, אז אני מתחיל לגלות בזה את הבורא, ואת כל היחס הרע הזה אני מתחיל לשייך לעצמי ולעבוד מעליו.

זה נקרא "בצל א-ל", שאני עושה את הצל הזה על הרצון האגואיסטי ומתחיל לצאת ממנו החוצה, ובצורה כזאת אני מתחיל להתחבר ולהידבק בבורא.

וודאי שזאת עבודה שהיא לא כל כך מובנת למי ששומע עליה בפעם הראשונה, אבל לאט לאט מגיעים אליה. זה עוד לפנינו. בצורה כזאת אנחנו נגלה את עצמנו בעולם האין סוף.

אנחנו לא הופכים את העולם הזה לאין סוף, אנחנו לא עולים באיזו חללית, אלא אנחנו מגלים אותו כאן. כל החומר מתאדה, הענן יורד, כמו שכתוב על המשכן, אחר כך עולה, ויחד עם הענן שעולה, בני ישראל עולים למדרגה הבאה.

גלעד: אז מה היא באמת התנועה הזאת של הענן ששורה ואחר כך זז? מה זה אומר, שהמשכן זז?

צריכה להיות הסתרה. בנית משכן? אז על המשכן הזה יש ענן. כשאתה מתקשר לענן הזה, כשאתה מקבל אותו על עצמך, אז הוא מתחיל להתעלות ואתה עולה גם, "יוצא לדרך" מה שנקרא. כשבני ישראל יוצאים לדרך במדבר, הם עולים לדרגה הבאה, וכך כל פעם.

זאת אומרת, הענן הזה עוזר לך להסתיר את האגו שלך, ומעליו, למעלה מהדעת, בצורת ההשפעה לעלות לדרגה הבאה.

גלעד: אמרנו שהמשכן הוא בעצם בתוך מערכת היחסים שלי עם הזולת.

יש לך קשר רק עם הכוח העליון. הזולת רק נראה לך שהוא זולת, אבל למעשה הוא לא קיים. בסופו של דבר יוצא שהכל הוא רק קשר שלך עם הבורא, ושכל העולם הוא תיאטרון, איזו הצגה בינך לבין הבורא. ברגע שאתה מצרף את כל התיאטרון הזה אליך, ברגע שאתה מקבל שזה הבורא שמלובש בכל המציאות, אז העולם הזה, התיאטרון הזה, הופך להיות לספירות, ואתה מתחבר לכל הספירות האלו והופך לגוף אחד, לעשר הספירות המקוריות.

גלעד: דיברנו עכשיו בשיחה מאוד פנימית, על הרבה מאוד תהליכים. אני חושב שמי שיראה את השיחה הזאת כמה מאות פעמים יוכל להתחיל לעכל את הנושא. מה מתוך כל זה עכשיו אנחנו יכולים להגיד לעם ישראל. יש לנו תפקיד.

שהכל נמצא לפנינו. אנחנו נמצאים במצב שלא ישתנה. החיים והמוות שלנו הם בסך הכל חיים ומוות בהמיים, גשמיים, גופניים, מדרגת החי.

האדם שבי חייב לצאת, להיוולד והוא נולד על ידי כך שאנחנו יוצאים מעצמנו החוצה, שאנחנו מתקשרים יחד מחוצה לנו ברצון המשותף הנקרא "השכינה". שם, בקשר בינינו, בקשר בין הלבבות, אנחנו מגלים את הדרגה הבאה שלנו, את דרגת המדבר, דרגת האדם, ולזה אנחנו צריכים להגיע.

זה מה שעכשיו נמצא לפנינו כמטרה ממשית. אנחנו חייבים לממש את זה. עד שאנחנו לא נממש את זה, הלחצים עלינו יגדלו, אנחנו נראה את העולם יותר ויותר שבור. האנטישמיות, השנאה כלפינו יתגלו יותר ויותר, ואנחנו לא נדע מנוחה.

ואם אנחנו רוצים להגיע לתיקון שלנו, לשלווה, לכל טוב, אין לנו ברירה, אלא רק להתחבר בצורה כזאת, כמו שכתוב בשתי הפרשיות האלה "ויקהל", "פקודי", אם מפענחים אותן נכון. נעשה את זה.

גלעד: זאת אומרת, קודם נאסף. לאסף, זה "ויקהל", ואז "פקודי". מה אני יכול לעשות עם זה עכשיו בפועל?

"כל ישראל חברים"¹³, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. אלו שעכשיו נמצאים כאן בארץ ישראל, כעם ישראל, חייבים להתחבר יחד. כל מי שפועל לפירוד, כולל המפלגות שלנו, כולל כל מיני תנועות שלנו בישראל, כולל כל אחד ואחד, על אחת כמה וכמה הגושים גדולים, שפועלים לחילוק, וכל אחד מהם פועל לכיוון שלו, הם ממש הורסים אותנו ומחלישים אותנו.

אנחנו צריכים לפעול רק לחיבור. חייבים לעשות חיבור מעל כל הדעות ולהפסיק להתווכח סביב השולחן. חייב להיות שולחן עגול, שבו אנחנו מעל כל אלפי ההבחנות בשוני בינינו מדברים רק על אהבה וחיבור. כמו במשפחה, כולם שונים ובכל זאת מחוברים. זה נקרא "אהבת ישראל", אליה אנחנו צריכים להגיע.

ואז, בזה אנחנו מבריחים את כל הבעיות והצרות. אין לנו מה לעשות מלבד זאת. אנחנו חייבים לעשות זאת בינינו, ועל ידי כך להראות דוגמה לכל העולם, להיות "אור לגויים". ואז נגלה שכולם אוהבים אותנו ולוקחים מאיתנו דוגמה, ושרק לזה הם ציפו כל הזמן.

אם היו אומרים שישראל הם שורש של כל הרע שבעולם, עכשיו הם ירגישו שישראל הם דווקא מקור של כל הטוב שבעולם. לזה הם מצפים בפנים. הם לא יכולים אפילו להביע את זה, הם לא יכולים לדעת את זה או לדבר על זה. כמו שהאדם הרגיל לא יודע מה הוא תוכן הפרשה, שהפרשה מדברת על הדרך שלנו לתיקון, כך גם העולם לא יודע, אלא מרגישים זאת בפנים. בצורה האינסטינקטיבית הם מרגישים שאנחנו מביאים לעולם את הרע במקום את הטוב.

משה: דיברנו על שינוי תפיסת המציאות, על שינוי היחס. אני קורא בעיתונים הרבה על פוליטיקאים, על המעשים השונים של כל אחד מהם. מה אני עושה עכשיו? איך אני משנה בעצמי את היחס למה שקורה?

ערוץ 66. צריכים ללמוד, צריכים לעכל את זה לאט לאט. ואתם המורים, אתם יודעים, שזו דרך ארוכה, אבל אם נתחיל בישראל לכיוון החיבור, מיד נרגיש שינוי. לא נשיא ארצות הברית, אובאמה, לא טילים ודברים אחרים ישפיעו עלינו. בזה אנחנו מנטרלים את כל הכוחות, כי זה בסך הכל תיאטרון, שנמצא סביבנו וכולו תלוי ביחס שלנו.

גלעד: זאת אומרת, החיבור הוא לא האמצעי, אלא המטרה. אנחנו צריכים להתחבר כדי שיהיה בינינו חיבור.

כן.

גלעד: ולא בשביל להתגונן, אלא בשביל שיהיה חיבור בינינו.

כן. כל הכוחות הרעים האלו באים, כדי לחייב אותנו לזה. נקווה שנצליח.

(סוף התכנית)

---

1. "ששת ימים, תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון מקרא-קדש, כל-מלאכה לא תעשו:  שבת הוא לה', בכל מושבתיכם." (ויקרא כ"ג, ג')↩

2. "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור." ["מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו כל התורה והשאר פירוש הוא, לך ללומדו."] (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, דף ל"א, א' גמרא)↩

3. "ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא אומר זהו כלל גדול בתורה." (תלמוד ירושלמי, סדר נשים, מסכת נדרים פרק ט', דף ל',ב')↩

4. "שכל הפוסל, במומו הוא פוסל" (ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ז)↩

5. # "ומטעם זה נקרא אדם "עולם קטן בפני עצמו"" (מוזכר ב"כתבי בעל הסולם", ב"שמעתי", מאמר "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן")↩

6. "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו" (ירמיהו ה', כ"א)↩

7. "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית, פרק ח', כ"א)↩

8. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו')↩

9. "ארבע מידות באדם:  האומר שלי שלי, ושלך שלך--זו מידה בינונית; ויש אומרין, זו מידת סדום.  שלי שלך, ושלך שלי--עם הארץ.  שלי שלך, ושלך שלך--חסיד.  שלך שלי, ושלי שלי--רשע." (משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות, פרק ה', ט')↩

10. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת סנהדרין, דף ו', ב' גמרא)↩

11. דברים ד', ל"ה↩

12. משלי י', י"ב↩

13. "ויאסף כל-איש ישראל, אל-העיר, כאיש אחד, חברים." (שופטים כ, יא)↩