ישיבת כתבים
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 22.09.20 – אחרי עריכה
דודי: נתחיל בנושא הראשון שלנו, הזינוק בקורונה בישראל. אין כבר שום ספק שישראל במצב חירום בריאותי, שהקורונה מכה אצלנו באופן קשה מאוד ללא הפסקה. נתוני התחלואה רק הולכים וגדלים, אחד מכל תשעה נבדקים הוא חיובי לקורונה בישראל. כ-20 אלף חולי קורונה למיליון נפש בישראל, זה הנתון שהגענו אליו היום, נתון שהוא גבוה יותר ממספר החולים למיליון נפש בארצות הברית. עד עכשיו כל הפעולות לא הועילו בהפחתה כלשהי של התחלואה, והמגפה מתפשטת.
דבר נוסף, מנכ"ל משרד הבריאות פרופסור חזי לוי פנה אמש במכתב למנהלי בתי החולים ואמר כי אנו צפויים לסיים את עשרת הימים הקרובים עם תוספת של כ-200, 300 חולים קשים מונשמים או קריטיים, והוא מבקש להתייחס למצב הזה כאל מצב חירום של מערכת הבריאות, לכן כל בתי החולים הכלליים מתבקשים להפסיק פעילות אלקטיבית לא חיונית. וגם צה"ל, זו אחת מההחלטות, יערך לפתיחת בית חולים שדה. אנחנו רואים מה קורה כאן בישראל, נתוני התחלואה מזנקים מיום ליום. השאלה הראשונה היא, האם אנחנו צריכים להחמיר את הסגר, להגביל ככל האפשר את הציבור כדי למגר את המגפה הזאת?
אני לא יודע. קודם כל מה שאמרתי לצערי קורה. אני לא רוצה להיות נביא רע, אבל דיברנו על זה שישראל תרגיש את המכה יותר מכל העולם וזה מה שקורה. זו רק ההתחלה, ומה יקרה הלאה אני לא יודע. אני באמת רואה מיום ליום שאותה תכנית של תיקון העולם, תיקון הבריאה, היא נפתחת יותר ויותר ומתממשת ללא שום הפרעות. אנחנו לא רוצים לעצור את התכנית הזאת ולכן היא כולה כולה יותר ויותר נופלת עלינו ודרכנו על כל העולם.
לפי חכמת הקבלה האור העליון שצריך למלאות את כל המציאות מגיע קודם כל אלינו, אם אנחנו לא מוכנים אז אנחנו מעבירים אותו האור בצורה שלילית לכל יתר האנושות, המציאות. לא רק בני האדם, אלא דומם, צומח וחי, שגורמים בזה להוריקנים, לשריפות, לכל מה שיש בעולם. ואין כאן מה להוסיף, אסור כבר להוסיף, אבל כשאני מסתכל ככה על המגמה, היא רק תתגלגל יותר ויותר.
תמיד יש לנו איזו מחשבה של ילדים מפונקים, שזה יעבור, שזה ככה, האימא צועקת אבל אחר כך היא אוהבת, מנשקת ונותנת סוכריות. לא, כך זה לא יהיה, כאן זו תכנית הטבע, והטבע לא יודע פשרות ולא יודע סליחות. בני אדם יכולים להוסיף מעצמם כמה שהם רוצים, אבל החוקים הם חוקים מוחלטים ונקובים מראש ולכן אני בדאגה גדולה מאוד כלפי מה שיקרה. כי באמת מיום ליום רואים שזה לא נמרח להרבה שנים, אלא זה פשוט הולך ומתגלה בקצב שאני לא חשבתי כך, אבל אתם רואים שזה מה שקורה.
המהירות הזאת שבה הגענו למצב שאנחנו בעצם המקום הראשון בעולם בנזקים מהפנדמיה, לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. לא חשבתי שאנחנו נקבל בצורה כזאת את הסגירה, את כל ההגבלות האלה, שכל האוכלוסייה שלנו עד כדי כך תתחיל להיות אגואיסטית, עם האגו קצר הראייה שלה, ש"רק עכשיו, ואני רוצה, ומה שיהיה לאחרים לא איכפת לי, ומה שיהיה מחר אפילו לי לא איכפת. אלא כאן ועכשיו והיום". וזה מה שגורם את המכות באות, מכין לנו עוד ועוד.
דודי: מה שמפתיע זה שהציבור רואה בעצמו בעיניים שלו איך המצב מתדרדר, וממשיך לזלזל בהנחיות כאילו אין מחר. מילא לא היינו רואים את הקשר הישיר בין היחס שלנו לתוצאה, אבל הכול גלוי לעין. איך מתקדמים ממצב כזה שרואים שמה שאני עושה, הזלזול שלי גורם לי נזק ואני לא עושה צעד לקראת זה?
מתקדמים למוות. כמו שכתוב בזוהר ובעוד במקורות, שאין לאדם ברירה, הוא פותח את הפה ומלאך המוות נותן לו את הטיפה האחרונה לתוך הפה, והאדם מאין ברירה בולע את הטיפה הזאת ומת.
דודי: איך ניצלים ממלאך המוות?
רק על ידי ההפצה, רק על ידי חינוך, רק על ידי ש"איש את רעהו יעזורו", וכך אנחנו צריכים להראות את זה לכל העולם, קודם כל לעם ישראל ועל ידי זה נוכל להינצל. אם לא, אז יהיה הרבה יותר גרוע עד מקרה המוות ממש. מקרה המוות הכוונה שאנחנו נימחק מפני כדור הארץ.
דודי: האם לפי חוקי הטבע החמרות יועילו?
למה אתה מתכוון בהחמרות?
דודי: החמרות בהגבלות של הקורונה, עוד הנחיות כאלה שאנחנו נשב בבית.
לא. כתוב ששום דבר לא עוזר נגד וירוס הקורונה הזה חוץ מהמסכות, אז נגיד שאתה תכניס כל אחד במסכה משלו וכולנו ממש נשמור על זה, זה לא יעזור. העניין הוא יחס בין בני אדם. עכשיו אנחנו חיים במצב שאנחנו משפיעים זה על זה ברוח שלנו ולכן שום מסכה, שום תרופה לא יעזרו.
דודי: מה זה משפיעים ברוח שלנו?
אנחנו לא רוצים שיהיה טוב אחד לשני. אנחנו באגו שלנו, דרך האגו שלנו מתייחסים זה לזה ולא איכפת לי מהאחרים. אם יהיה טוב לי, שימותו כולם. אתה רואה איך אנחנו מפגינים את זה בכל ההפגנות ברחוב, בכל מקום שאתה הולך, אתה רואה את העם ישראל חוגג בערבים, דווקא בפרהסיה, בצורה כזאת בוטה, ש"ככה אני", ומצפצף על כולם. "אתם תמותו ואני אחיה", ככה כל אחד כביכול אומר. אני לא מדבר כבר על אנשי פוליטיקה וכל מיני דברים, אלא בכלל, אנשים רגילים, אני רוצה לשבת בפאב, אני רוצה לשבת במסעדה, אני רוצה לטייל איפה שבא לי, ללכת לחתונה שאליה אני רוצה להיכנס וזהו. אנשים לא רוצים להתחשב בזה שיש מעליהם הגבלה. בצורה כזאת אין מה להגיד.
דודי: העם עצמו גם לא מאמין לממשלה, מבחינתו מנפחים לו את כל הנתונים.
הממשלה לא יותר חכמה מהעם, גם היא רוצה לצאת מזה בכל מיני צורות שכל אחד יוכל להרוויח כמה שיותר, ועוד להכניס את השני לבוץ. לכן זה מה שקורה. הם לא מסוגלים לתת דוגמה טובה בזה שהם יושבים ודנים על הצרה שהיא כוללת את כל העם, הם לא מתכוונים לזה, כל אחד [חושב] רק על עצמו.
דודי: כן, יש גם ביקורת שלא כולם נכנסים לבידוד ולא נותנים דוגמה אישית. צריך לצפות לדוגמה אישית מנבחרי ציבור?
מהם ממש אני לא מצפה לכלום. אני פונה לעם ולא לממשלה.
דודי: האם הישראלי יכול להשתנות, לשנות את הרוח שלו שהוא לא סובל את האחר?
אם זה לא ישתנה אז אנחנו לא ראויים לקיום.
דודי: איך משנים רוח?
על ידי הסברה, הפצה. שום דבר אחר. האגו שלנו גובר, הגאווה המסריחה הזאת ממש יוצאת מכל החורים שלנו וממלאת את כל המרחב של ארץ ישראל הזאת, שהיא כולה מקור של קנאה, שנאה, דחייה הדדית, שאין באף מקום כך, באף אומה. וזה טבעי, זה צריך להיות כך אבל יחד עם זה אנחנו צריכים להסביר למה אצלנו זה דווקא כך. גם מצד הטבע שמגלה לנו עד כמה אנחנו רעים, וגם מצד הטבע עד כמה שאנחנו חייבים להיות טובים כדי להינצל ולהביא את עצמנו כדוגמה לכולם.
דודי: הרוח של הקנאה, של השנאה, של הזלזול, זה מוליד את הווירוס, זה גורם לווירוס להתפשט?
כן.
דודי: איזו רוח צריכה להיות בחברה הישראלית בפרט כדי להרוג את הווירוס הזה?
יחסים חדשים, יחסים טובים. הכרת הרע במה שיש וכנגד זה פנייה לטוב. אין שום ברירה, רק אם זה יהיה, אז יהיה. וזה יכול לבוא רק על ידי גילוי, הסבר, על ידי גילוי הרע.
דודי: עוד שאלה כזאת שפתאום מתחילה להישמע, אם חלילה נגיע למצב שבישראל לא יהיו מכונות הנשמה לחולים קשים, לא יהיו מספיק מקום בבתי חולים, את מי עלינו להנשים קודם?
כרגיל, קודם ילדים, אחר כך נשים ואחר כך גברים. או שאתה תעשה כאן מחיר, מי משלם יותר.
דודי: אתה אומר שברוח הרעה שיש כרגע, זה מה שעלול לקרות.
ודאי.
נורמה: באותו נושא, אבל בכיוון של מה שקורה באוסטרליה. באוסטרליה קבעו סגר, וסגר אזורי קפדני, וכתוצאה מהסגר במדינת ויקטוריה שהיא המדינה השנייה בגודלה באוסטרליה יש אחד עשר נדבקים ליום, לעומת מה שהיה קודם שזה היה קרוב ל-700 ליום בשיא המגיפה. אותו הדבר במלבורן. לכן הם אפילו מורידים את ההגבלות, כי לאט לאט הם מגיעים לחמישים מקרים ליום.
השאלה, למה זה לא עובד בארץ? למה עם ישראל לא יכול ללמוד מהדוגמאות הטובות?
כי זה עם ישראל. בזה הסברנו את הכול. עם ישראל לא מסוגל ללמוד מאף אחד, הוא הכי חכם, הוא כמו ילד קטן, יש לו אגו פי כמה וכמה מכל אוסטרליה, ולכן מה שהולך שם לא ילך כאן.
נורמה: מה יש בשורש של העם, שגורם לכזה חוסר משמעת?
אגו הגדול שהם לא מסוגלים לשמוע לאזהרות של משרד הבריאות, לשום דבר. הם מבינים בשכל שאת זה אסור לעשות, ויחד עם זה הם עושים. כי מצד אחד זה השכל, והחלטות השכליות וכל מה שיש דרך המוח, מצד שני דרך הלב, ששם יושב יצר הרע ו"אני לא רוצה". כמה שאימא אמרה לי, "תעשה ככה, ויהיה לך טוב, ותהיה ילד טוב, וזה, וזה, וזה", אני עשיתי הפוך. תסבירי לי, למה אני עשיתי הפוך? יש לך תשובה? אבל עשיתי הפוך. היום אני רואה, שאם הייתי שומע לאימא הייתי מרוויח הרבה יותר, וסובל הרבה פחות. אבל ככה זה. למה? כי יצר האדם רע מנעוריו, והוא זה שמסית את האדם ממש מהדרך הנכונה, ואז השכל כבר לא יעזור.
אנחנו יכולים להיות יחד עם זה כאלה חכמים, אבל היצר הרע הוא לא שייך לשכל. זו טעות של אנשים שחושבים שעל ידי השכל אני יכול לנהל את יצר הרע שלי. לא. אנחנו אפילו רואים את זה באנשים שיש להם כל מיני סטיות, סטיות מיניות, סטיות לכל דבר. הם יכולים להיות חכמים מאוד, ויחד עם זה הסטייה הזאת היא כמו נחש שמושך אותו, והוא חייב לבצע.
נורמה: אבל אם אנחנו מנוהלים על ידי האגו, והאגו רוצה בשביל עצמנו מה שלטובתנו, ולא אכפת לו מה קורה.
האגו לא רוצה לטובתנו, אגו רוצה לטובת עצמו. אגו לא רוצה לטובתנו לגמרי. אגו זה כמו נחש, כמו יצר הרע שיושב בנו, והוא הוא דורש את המילוי לעצמו. יכול להיות שאני מזיק בזה לבריאות שלי ולכל דבר, אבל העיקר בשבילי למלא את האגו. זה כמו שהזכרתי לחבר, שמלאך המוות נותן טיפת רעל. תמצא את זה.
דודי: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו. אחפש.
הלאה.
נורמה: העניין זה החשבון האישי, הכוונה, שכאילו נראה לנו שזה לטובתנו. אבל אנחנו לא עושים חשבון על האחרים, אלא עם מה שאנחנו חושבים שזה ממלא את הרצון לקבל שלנו. עכשיו אנחנו רוצים להיות בריאים.
לא, לא להיות בריאים. לא נכון. מה את חושבת, איזה דעה יש לכם על בני אדם? נגיד שאני אלכוהוליסט, וכל הרופאים אומרים לי תפסיק. וגם אומרים תראה, אתה עכשיו תגמור את הכוס שלפניך, ואתה הולך למות. זהו. אני אשמע את מה שהם אומרים לי? לא, אני לא אשמע.
נורמה: אז מה החשבון שאנחנו עושים?
אנחנו עושים חשבון של היצר הרע. אנחנו עושים חשבון של היצר הרע שלנו בלבד. וזה לא אנחנו. אנחנו בזה מחזיקים זה את זה במסגרת, בממדים של כל העם. אני מסתכל על אחרים, כן? זה יצר הרע שלי. אני שומע את מה שהבת שלי אומרת לי, "תצא משם, ולך לבלות. תיכנס לכל מיני מקומות ותסתכל על אנשים, אתה כבר חצי שנה לא יוצא החוצה. לך ותראה מה שצריך להיות, כי כולם נמצאים ב.. כך הבת שלי אומרת לי שאני צריך לעשות. שמעתי את זה הרבה פעמים ממנה. בזמן האחרון, בכמה הימים האחרונים כבר לא, כי נראה בחוש שאנחנו חזרנו למכה, ועוד יותר חזקה. לכן אסור לי להסתכל על דוגמאות כאלה ברחוב, בטלוויזיה.
נורמה: חשבתי שיש משהו אינסטינקטיבי טבעי בבן האדם, לשמור על החיים שלו.
לא לשמור על החיים, לא נכון, רק למלא את היצר הרע שלו. הוא השולט. אפילו שאני אלך למות. תגידי לי בבקשה, בינינו, כמה פעולות אנחנו עשינו במשך החיים שהם לא לטובת הבריאות, לא לטובת החיים, אלא כדי לפרגן ליצר הרע. נו? כמה פעמים ביום אני עושה משהו שאני נותן לו מילוי. אני לא אוכל את מה שאני צריך, לא עושה שום דבר. אני כל הזמן נמצא במצב שאני חייב למלא אותו, ולמלא אותו. כל עוד אנחנו לא נהרוס אותו, כך זה יהיה כל הזמן.
נורמה: אני חייבת להגיד, שאני לא כל כך מבינה. כי לפי איך שאני קוראת את המצב שזה כמובן בצורה מוגבלת, נראה כאילו אנשים חושבים, "זה לא יקרה לי". לא יקרה לי בשום מצב לא זה ולא שום סכנה אחרת. אבל ברגע אמת, ברגע שבן אדם בסכנת חיים, הוא כן עושה חשבון שהוא רוצה לחיות.
זה ברור. זה ברור שאז הוא עושה חשבון. כן.
נורמה: ואז כך זה לא מנוהל על ידי האגו, ואנחנו מגיעים לשיא של המצב, של המשבר, שאומרים לנו שאנחנו במצב הכי גרוע שיש בעולם. אפילו יותר מארצות הברית (per capita), לעומת מספר האנשים במדינה. זה מאוד ברור. אז למה אנחנו עדיין נגד ההנחיות, נגד ההמלצות כאילו לא יקרה לי.
אנחנו ממשיכים לזרום. לזרום, וזהו. ואף אחד לא יגיד לי לעשות כך או לעשות אחרת. ואם יגידו, אני דווקא אעשה אחרת, ואראה לכולם שאני מצפצף על כולם.
דודי: נקרא קטע מתוך הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות י"ט. הוא כותב: "מלאך המוות מזדמן בחרב שלופה וטיפה של מרה בקצה החרב ואדם פותח פיו וזורק בו טיפה ומת". ואז הוא ממשיך להסביר מה זה חרבו של מלאך המוות, סטרא אחרא וכולי.
כן, זה בדיוק המצב שלנו.
דודי: נעבור למצב אחר, נושא אחר. יום הכיפורים תשפ"א יחל ביום ראשון הקרוב. כידוע זה אחד הימים הקדושים הפופולריים בעם היהודי, גם על הציבור הלא דתי. השנה בצל הקורונה תותר התפילה פיסית במקום הנמצא עד 500 מטרים ממקום המגורים, מה שככל הנראה ישפיע על תפילותיהם של ישראלים רבים. זאת אומרת יש הרבה אנשים שלא ילכו השנה להתפלל.
השאלה היא כזאת, איך אפשר להעלות תפילה כשנמצאים במרחק זה מזה?
זה תלוי עד כמה שהם צפופים? תסביר לי. "תפילה בציבור" זה נקרא, עד כמה שאנחנו דחוסים למטר מרובע?
דודי: לאורך ההיסטוריה השתדלנו להתקבץ יחד.
אתה עושה חשבון כזה, אני לא. מה זה חשוב? אם אנחנו נתפזר על פני כדור הארץ, וסביב כל אחד ואחד יהיו קילומטרים של קרקע שטוחה בלי אף אדם. ומה אז? לא נוכל להיות "כאיש אחד בלב אחד"? אם נרצה, אם נכין את עצמנו נכון, אם נרצה שבקשר בין הלבבות יהיה מקום לבורא? מה זה לבורא? לאהבה, לכבוד הדדי, לחיבור כזה שלא נרגיש שאנחנו בודדים, אלא גוף אחד ממש. אז מה זה שייך לכמה קילומטרים היו בינינו?
דודי: זאת אומרת, תפילה לא מחייבת התכנסות פיזית במניין, באספה פיזית, לפי חכמת הקבלה.
לגמרי לא. זו הייתה בעיה כשרצו לבנות את בתי המקדש, גם את בית המקדש הראשון וגם את בית המקדש השני. כי היו הרבה אנשים שהיו מתנגדים לזה בכלל שיהיה בפועל, כדי שלא יהיו כאלה מקומות. כי את הכול אנחנו חייבים לבנות בצורה וירטואלית בינינו, בחיבור רגשי בלבד, לכן בית המקדש השלישי הוא לא ייבנה. הוא לא ייבנה, אלא רק בחיבור הלבבות.
שלי: אי אפשר להגיד, שכשאנחנו מתכנסים פיזית זה מכנס את הלבבות?
מה פתאום? מה זה שייך?
שלי: אין חשיבות לאיזה מאסה קריטית.
יש לזה חשיבות כשאני חושב שזה הכינוס, וזה מבלבל אותי. כמו שעכשיו עושים באומן, ובכל מיני מקומות ממש הולכים על קידוש ה', רק להיות יחד דחוסים. זה נקרא "תפילה", זה נקרא "חיבור", זה נקרא "מנין".
דודי: הקורונה מלמדת עכשיו את עם ישראל להתפלל מחדש בכיפורים הקרוב?
אני מקווה שהיא תיישר אותנו טוב. רק אתם צריכים יחד עם זה להשתדל להסביר את הדברים האלה ולא לפחד.
דודי: איזו תפילה עם ישראל צריך להעלות בשנה המיוחדת הזאת?
רק חיבור הלבבות למעלה מכל ההגבלות וכולי, גם הגבלות במקומות ובמרחקים.
דודי: האם צריך לבקש שהקורונה תיעלם מחיינו?
אני לא הייתי מבקש את זה. אני לא הייתי מבקש. הייתי מבקש על חיבור הלבבות. והקורונה מצידי, היא לא מפריעה לי. ההפך, עכשיו זה "עזר כנגדו".
דודי: מה זה "לא מפריעה לי"? חלילה אם מישהו קרוב לך היה חולה, אז מה?
אז חולה ומת. גם אני יכול להיות חולה ומת, אז מה? אנחנו מדברים על מגמה כלפי גמר התיקון, שזה מה שעוזר לנו. ממש יש תקווה גדולה שעל ידי כאלו מכות אנחנו סוף סוף נגלה מה הייעוד שלנו, ונבצע אותו.
שלי: יש בתת המודע הקולקטיבי של עם ישראל הרגשה כזאת תמידית, שאבא יעזור לנו. כאילו יהיה קצת קשה, אבל בסוף אבא שבשמים עוזר.
מאיפה את מדברת על דברים כאלה? אני לא יודע. בעיני זו השטות הכי גדולה שישנה בעולם. רק אדם שלא שפוי לגמרי, שהוא שתוי, שהוא ממש לא נורמאלי, יכול להגיד שיש איזה כוח עליון שמפרגן לעם ישראל. איפה ראית דבר כזה?
אלא ההפך. ההפך לגמרי כל הזמן. מה יש לכם? אתם כאלו מסובבים, שיכורים, מה יש לכם? המוח ממש מסובב, העיניים כנראה שמסתכלות אחורה ולא קדימה.
שלי: אתה לא מזהה בעם ישראל הרגשה כזאת, מחשבה כזאת?
אני מזהה את זה. בזה אני מסכים איתך. אבל שיש דבר כזה? רק בלתי שפוי יכול להגיד שיש לנו כוח עליון שמפרגן לנו, שעוזר לנו, שדואג לנו. הוא דואג? הוא מחזיק אותנו כדוגמה רעה לפני כל האנושות, "תראו, תראו אומות העולם, זו האומה שאותה אני שונא, ואני כל הזמן מעביר אותם ממכה למכה". זה מה שאומר הקדוש ברוך הוא שלך, לכל אומות העולם.
שלי: השאלה היא לגבי ההרגשה הזאת. גם עם ישראל פונה אליו "אבינו, מלכנו, יצילנו".
זה לא חשוב. כולם כך מתפללים, אז מה?
שלי: יש כאילו איזו הרגשת בעלות, שעם ישראל חושב שהוא קצת הבעלים. שהבורא הוא שלו באיזה מקום.
כל אחד חושב כך. כל אומה, כל דת חושבים שיש להם את הקדוש ברוך הוא האמיתי, ורק להם.
שלי: השאלה היא, האם אתה חושב שההרגשה הזאת שקיימת בעם ישראל משחר ההיסטוריה שלו, היא זאת שבעצם מעכבת אותנו? היא זאת שחלק מבעיית האגו שלנו שלא מוכן לראות קדימה?
זה חלק מהבעיה, שאנחנו חושבים שהבורא הוא "טוב ומיטיב" לכולם "לרעים ולטובים". ולנו הוא בכל מקום שיהיה, ולא חשוב איך אנחנו מתנהגים. זאת הנקודה החשובה כאן. לא חשוב איך שאנחנו מתנהגים, יש לנו אבא שהוא יסלח על הכול ויעשה לנו טוב, ואנחנו בעצם יכולים להתפרע איך שבא לנו.
שלי: זאת גם הרגשה שאני חושבת שקיימת אפילו אצל אנשים שהם חילונים גמורים?
כי זה האגו שלנו שמסדר לנו כזה יחס אליו.
שלי: יש את זה גם בעמים אחרים, או רק בישראל?
יכול להיות שיש במקצת בכל אחד, אבל לא בצורה מופרזת כמונו.
שלי: מה התרופה להרגשה הזאת? כי זה כמו ילד שאומר, "אבא שלי תמיד יבוא לפתור לי את הבעיות. יש לי אבא עשיר, חזק, גיבור. אני אעשה בלגן, והוא יבוא יפתור את זה".
אין לי מה להגיד. אני הייתי מחליף את האומה הזאת לאומה אחרת.
שלי: ובכל זאת, אנחנו באומה הזאת כבר. מה התרופה לזה, להרגשה הזאת?
אני לא יודע. עכשיו, בזמן האחרון אני מתחיל להרגיש קצת תקווה לשינוי, בגלל הערבוביה שיש בין היהודים לבין אומות העולם. יכול להיות שהמיקס הזה, הוא ייתן איזה תוצאות טובות. אבל אם זה עם ישראל נקי, זו בעיה מאוד גדולה.
שלי: איזה ערבוביה בעצם.
שיש לקראת גמר התיקון השלם, שגם כל אומות העולם צריכות לבוא לאותה הכרת הרע ולתיקון הרע, אז בכוחות הכלליים האלה המעורבבים אנחנו יכולים לעשות משהו. כי בכל זאת אם יש לך קצת יהודים הנמצאים בין הרבה מאומות העולם, אז לאומות העולם קל להם יותר להתקרב למצב של תיקון. הם לא עד כדי כך רעים לפי הטבע, לפי האופי הכבד הזה האגואיסטי. ולכן ההתערבות הזאת בין אלו לבין אלו שמגיעה על ידי זה שעם ישראל חייב לפרסם את חכמת הקבלה, כמו שבעל הסולם כותב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", אז יכול להיות, נראה לי שזה יכול לתת תוצאות טובות. בזה יש לי קצת תקווה לתיקון.
דודי: האם יש דרכים נוספות לשנות את המציאות, שלא דרך תפילה?
לא. מכות ותפילה סך הכול, אחרת אנחנו לא מתקדמים. אם לא מכות, יצר הרע הוא חוגג ועושה איתך מה שהוא רוצה. אם אתה מקבל מכות, אתה מרגיש שאותו כוח שמנהל אותך והוא מביא אותך לרע, אז אתה כבר מתייחס אליו בעדינות, בזהירות כזאת, וכך מתקדמים.
דודי: ממה עשויה תפילה?
תפילה, זה תהליך שאנחנו צריכים להתחיל אותו ועד שאנחנו מסיימים אותו, כי אתה צריך להרגיש את הרע, ולמה רע, ומאיפה רע, ולעומת זה איפה ומי מרגיש בך טוב. אתה צריך לחלק את עצמך לחלק הטוב וחלק הרע, ולמה אתה קורא אותם בצורה כזאת שזה רע וזה טוב, וכלפי מי אתה עושה את זה. תפילה דורשת ביאור מאוד מאוד מעמיק ולא פשוט. זה הכול צריך להתגלות בהפצת שיטת התיקון, או יותר נכון שיטת החינוך.
דודי: זאת אומרת, אין דבר כזה תפילה פשוטה. ככה כמו ילד, כאילו "רוצה אני", רוצה חיבור לבבות, רוצה שיהיה טוב. זה לא תופס.
את זה אתה יכול להגיד, אבל שזה תופס, ודאי שלא. גם לילד זה תופס רק בתנאי שהוא מעלה את זה לאימא, ואימא במקומו היא פשוט סוגרת את המצב.
טלי: מה מיוחד דווקא בתפילה של יום הכיפורים?
בתפילה של יום הכיפורים כשאנחנו סוף סוף מגיעים ליום הכיפורים, אנחנו מבינים שיש לנו בעיה שאין מי שיכול להצדיק אותנו, שאנחנו לא יכולים לחפש שום הצדקה למה שאנחנו. כי הבורא חוץ מזה שהוא ברא יצר הרע, הוא גם ברא תורה תבלין, ואנחנו לא השתמשנו בה בצורה נכונה, ואנחנו מגיעים ליום הדין. וההגבלות האלו שאנחנו מגלים, זה לא בסדר. יום כיפור זה סיפור שלם, אני לא חושב שכדאי לנו לפתוח אותו, כי אז יוצא שהחשבון שלנו הוא לא נכון.
טלי: מה הכוונה ה"חשבון שלנו לא נכון"?
שאין לנו עם מה לבוא ליום הכיפורים. אין לנו להגיע למצב שאנחנו מבינים מה עושים, ולמה עשינו דברים רעים, ומה הם הדברים הרעים, ולמה אנחנו כן, בכל זאת יכולים לבוא ולבקש תיקונים.
טלי: זה מדהים, כי דווקא עכשיו כשיש איזה מלחציים שכל כך מורגשים, יש לנו המון עם מה לבוא.
עם מה יש לך לבוא?
טלי: אנשים מרגישים סבל גדול. מחלה שמאיימת, סגר, קריסה כלכלית, הכול סוגר, נסגר.
אבל את באה לאותו כוח שעושה לך את זה. איך את באה אליו?
טלי: בעצם אתה דורש מאיתנו איזה שינוי שאנחנו לא רוצים לעשות, אז אין עם מה לבוא.
בטח שאין מה לבוא.
טלי: מה בכל זאת צריכה להיות התפילה שלנו ביום כיפור הזה?
אנחנו באים ליום כיפור כדי שהבורא יגלה לנו עוד ועוד יסודות בהכרת הרע שחסרים לנו, ואז אולי תהיה לנו באמת תפילה אמיתית לבקש תיקון. כי אנחנו לא מסוגלים בפעולות שלנו לגלות את המצב האמיתי. אנחנו לא חושבים על התכונות שלנו, על הפעולות שלנו שהן כל כך רעות. נדבר על זה.
נורמה: מה החטא?
החטא הוא שאני לא רוצה להכיר את החטא שלי. רק זה. כי אם הייתי מכיר, כבר ברור שהייתי פונה והבורא היה מתקן.
דודי: אבל במה חטאנו?
נורמה: אז מה החטא? מה צריך להכיר?
החטא שלי שאני לא מגלה את הרע האמיתי שלי, לא משייך אותו אליי ולא חושב שיש לי על זה לבקש תיקון, ושהתיקון שלי הוא בכלל במקום אחר לגמרי. אני לא מבקש "תן לי סוף סוף לאהוב את הזולת, תן לי סוף סוף לעזור לכולם, תן לי להקריב את החיים שלי למען האנושות". אני לא חושב על זה. אז קודם כל זה החטא עצמו. בסופו של דבר, אנחנו צריכים להיות קשורים לכלי אחד. זה שאני לא רוצה להתחבר עם כולם, עם כל חלקי נשמת אדם הראשון לרצון אחד, זה בעצם החטא, משם זה נובע.
נורמה: כי זה על טבעי?
כן.
נורמה: אז איך לבקש עבור זה?
נגד האגו שלי. אני צריך לעלות לאמונה למעלה מהדעת. אנחנו רק עכשיו מתחילים קצת קצת לגעת בזה.
דודי: אני מקבל פה שאלות מחברים, מתלמידים שלך מכל הארץ שפתאום מודאגים מכיפור הזה דווקא, שנהיה מנותקים מהרב, מהקבוצות וכולי. איך עלינו לנהוג דווקא? על מה עלינו להתפלל, איך נשמור על קשר בינינו ולא נתמוסס?
הם מדברים כמו ילדים קטנים. מה זאת אומרת? אנחנו צריכים להשתדל להיות מחוברים בינינו, להראות לכל החברים שלנו, לכל הקבוצות שלנו דוגמאות חיבור, ומתוך החיבור שלנו לפנות לבורא ולבקש ממנו שיגלה ויתקן את כל הזנבות שלנו איפה שאנחנו עדיין לא מרגישים שיכולים להתחבר. אנחנו מבינים שאנחנו עדיין לא סוגרים את עצמנו למעגל אחד, לעיגול אחד נכון, מתוקן, עם כל זה אנחנו פונים לבורא.
אנחנו מזמינים את כל החברים שלנו מכל החוגים שישתתפו איתנו יחד. יותר מזה לא צריכים, רק להשתוקק להיות במעגל אחד ושבעיגול הזה נרגיש בלבבות שלנו עד כדי כך בלב אחד, ששם יהיה מקום לבורא להתגלות. הבורא סך הכול הוא הכולל, אין בורא שצריך לבוא, להגיע באיזה שטיח מעופף מהשמים, אלא הכוח שבסך הכול מתגלה בינינו, שהוא לא קיים, אבל כשאנחנו מחברים את עצמנו בינינו לאחד, אז המהות האחת הזאת שאנחנו מייצבים בינינו זה נקרא "בורא", בוא וראה. "אתם עשיתם אותי".
דודי: אני רוצה לשאול על כיפור קצת יותר בכיוון אקטואלי. למרות הקשיים הכלכליים, הסגר, ההגבלות, ימי הבידוד למי שחוזר מחו"ל, אנחנו רואים שהישראלים ממשיכים לטוס בהמוניהם לחופשות בחו"ל. האם אפשר להקביל את זה לסיפור יונה שרצה לברוח מתפקידו?
אני לא חושב שזה כך. אני חושב שהם רוצים במשהו להחזיר להם את החיים הקודמים. יש נטייה כזאת לאדם, שאחרי שאין ברירה והוא יוצא מהעבר, הוא בכל זאת רוצה לחזור לעבר אפילו לאיזה רגע אחד, ובזה שהוא נמצא שם, הוא כבר מבין שזה לא אותו דבר כמו שהיה קודם. הוא כבר מסתכל על זה בכל זאת בעיניים חדשות. כי יצאת מכל הטיולים האלה, ועכשיו אתה אפילו שגנבת לעצמך איזה טיול ואתה חוזר אליו, זה לא אותו דבר. אני חושב שרובם יעשו את זה ויגלו שזה כבר שייך לעבר.
נורמה: איך אפשר להשוות את סיפור יונה לתקופת הקורונה?
ודאי שכל העולם, כולל עם ישראל במיוחד, זו אותה העיר נינווה, שאנחנו, בני ברוך, צריכים להגיע אליה ולהסביר לכולם שעוד מעט יהיה ממש סוף העולם, סוף העיר נגיד, אם נמשיך כך, ושאנחנו עדיין נמצאים כאותו יונה הנביא שבורח מהתפקיד, ואנחנו מבקשים מהבורא שיעזור לנו לקיים את התפקיד הזה. בסך הכול מדובר על קיום התפקיד של עם ישראל כלפי האנושות, או של קבוצת בני ברוך כלפי עם ישראל.
נורמה: מהו הלוויתן בזמנינו?
בדרך כלל הלוויתן זה האגו שלנו הגדול, אבל לפעמים מסבירים אותו בכל מיני צורות אחרות. בסופו של דבר זה הרצון הגדול האגואיסטי, שאיך שלא יהיה הוא מביא אותנו לחוף ופולט אותנו ומביא אותנו לתפקיד. מלאך.
דודי: במה העם תלוי בנו? מה התפקיד שלנו כלפיו? מה הוא מצפה מבפנים מאיתנו?
אתה צריך לצאת לרחובות, לקחת רמקול ולעמוד על הגג של האוטו ולצעוק לכולם "עם ישראל, יהודים, חכמים, נכבדים, יפים, טובים, חזקים, עצלנים, אני פונה אליכם, עוד מעט מגיע מבול אם אנחנו לא נעשה כך וכך. אני מאוד מזהיר אתכם ומבקש, בואו נעצור את המכה הגדולה הזאת." אנחנו צריכים לצעוק לכולם ולהסביר. לא רק צעקה צריכה להיות, [אלא] הסברה בכל מיני סגנונות.
שלי: בנושא הסליחה, דיברנו פה על סליחה מאוד גבוהה, מה ברמה הכי עממית, הכי פשוטה מאדם לאדם?
אדם לאדם. שלא יהיה אף אחד בעולם שיישאר באיזו דרישה אליי. זה הכול.
שלי: זאת אומרת, רק בקרב המכירים שלי שעלולה להיות להם דרישה כלפיי?
אולי עשית עוול למישהו שלא בין המכירים שלך. מאיפה אני יודע. מה את כבר אומרת "מכירים", רוצה לסגור את העניין ככה?
שלי: נניח על זה שיש חולה קורונה, על זה שאנשים נפטרו מקורונה, גם אני צריכה לבקש סליחה או שזה לא קשור אליי?
גם כן קשור, ודאי. כל דבר שנמצא בעולם בטוב או ברע הוא קשור אליי. אליי ואלייך.
שלי: אבל מה הסליחה, מה החרטה הכי יעילה שאתה יכול להמליץ לאדם לעסוק בה?
חרטה שבלב על כל היחס שלו הרע לאחרים שלא גרם להם לתיקון. זה שאני לא עשיתי רע למישהו, זה לא נקרא שלא עשיתי רע, אני לא הבאתי אותו לטוב. כי אנחנו כולנו קשורים זה לזה. אנחנו כולנו קשורים זה לזה ואם אני לא גרמתי לו טוב, אני גרמתי לו רע. החשבון הוא לא בעבור "מה עשיתי? לא גנבתי, לא הרגתי, לא עשיתי כלום". אתה לא גרמת טוב לכן אתה נקרא עבריין, כי עליך מלכתחילה לתקן את העולם, לתקן את עצמך.
שלי: אדם שהוא עשה טוב, האם הוא ידע שהוא עשה טוב? הוא מקבל על זה פידבק?
לא חובה. צריכים, מגלים לו, לא צריכים, לא מגלים לו. זה בהתאם עד כמה שזה יועיל לו לתיקונים הבאים.
דודי: אז מה זה לגרום טוב?
לגרום טוב למישהו זה לעזור לו להיתקן. לתת לו דוגמה. אי אפשר אחרת, שום דבר, רק לתת דוגמה.
דודי: מאיפה הוא שואב דוגמאות טובות?
ממך.
נורמה: דיברנו על זה, אם הבנתי נכון, שהחטא הוא שאנחנו לא רוצים אפילו לבקש עבור השינוי, שאנחנו מנוהלים על ידי האגו ואנחנו רוצים להמשיך ככה. ולא לרצות לשנות ולא לבקש עבור השינוי הזה זה כבר החטא עצמו, נכון?
כן.
נורמה: אז מאיפה אנחנו נקבל את הכוח כדי לעשות חשבון נפש אמיתי, לראות פנימה מה עלינו לבקש לשנות? מאיפה נקבל את הכוח הזה כדי לבקש?
יש בינינו אנשים שחובתם לפזר את שיטת התיקון ולהסביר לנו איך לסדר את זה, איך לעשות את זה, ממי לקחת דוגמה, איך להתחבר וללמוד יחד כדי שאנחנו נברר מה זה חטא, מה זה טוב, מה זה רע וכן הלאה. אדם לא נמצא בחלל.
דודי: שואלים אותי אם אתה התכוונת ברצינות שאנחנו צריכים לצאת החוצה לרחובות להפגנות, להפגין את עצמנו, את המסרים שלנו?
לא.
דודי: זה היה משל, כן?
משל לגמרי. אבל שיבינו עד כמה אנחנו צריכים להשפיע לציבור, כאילו שאתה עומד על הגג של המכונית וצועק בתוך הרמקול, בתוך הצינור הזה, או משהו שם.
שלי: הנושא הבא שלנו זה הון חברתי ואיך שומרים עליו. למרות שגם בימים כתיקונם בלי הקורונה ישראלים נוטים להתלונן על הכול. על שחיתות, על יוקר המחייה, על פערים חברתיים. למרבה ההפתעה כבר שנים ארוכות הדירוג של ישראל במדדי האושר הבין לאומיים הוא מהגבוהים בעולם, ומייחסים את התופעה הזאת למה שנקרא הון חברתי, קשרים חברתיים, עוצמת המשפחה והקהילה בישראל ורמת האמון ושיתוף הפעולה בין הפרטים השונים.
בזמן הקורונה ההון החברתי שלנו נפגע קשות, כי גם אם ישנה איזושהי סולידריות וערבות הדדית היא רק בין קהילות סגורות שלא אכפת להן בעצם לדרוך בדרך למימוש המטרה שלהן על כל האחרים. אנחנו קודם רוצים לשמוע ממך, מה הערך של הון חברתי בעיניך ולמה הוא נחוץ לנו דווקא עכשיו?
מה זה הון חברתי?
שלי: זה כל מערכת הקשרים החיוביים, הקהילתיים, המשפחתיים, שנותנים לאדם איזשהו חוסן, אפילו במובן הבריאותי, שמחזקים את החברה.
אני לא רואה שיש לנו דבר כזה. אנחנו נמצאים לעומת כל העולם בצורה קצת שונה מכל העולם. אנחנו אומה שהיא כולה נמצאת במרכז השנאה של כולם. כולם שונאים, כולם דוחפים אותנו לפינה, כולם מזלזלים, ומתוך זה יש לנו הון חברתי שהוא שלילי בעיניי ולא חיובי. לכן אנחנו לא יכולים להשוות את עצמנו עם אף אומה אחרת, לא יכולים. זה ממש לא אותו מצב.
שלי: האם אתה לא רואה משהו באופי המשפחתי והקהילתי של עם ישראל שמחזיק אותו דווקא?
לא. אנחנו היום לגמרי לגמרי כמו אומות העולם ועוד יותר גרוע. אנחנו בורחים זה מזה. בורחים. קשה לי להגיד. אנשים גם בחו"ל לא רוצים להיות מדי קרובים זה לזה. יותר טוב ככה להיעלם שם בין אומות העולם.
שלי: ממה אנחנו בורחים?
מהזהות שלנו.
שלי: בגלל האנטישמיות, בגלל מה אנחנו בורחים?
קודם כל, בגלל האנטישמיות, ושנית, בגלל שבכל אחד ואחד בכל זאת יש לו הרגשת אשמה כלפי כולם. כמו שאותו יונה הנביא אומר, "כל הסערה הזאת בים זה בגללי. תזרקו אותי לים והכול יירגע".
שלי: איך עם ישראל יכול להיפטר מהרגשת האשמה שלו?
הוא צריך להראות לעולם שדווקא הוא עושה תפקיד חיובי.
דודי: יש הרבה ישראלים שהיו שמחים שיזרקו אותם מהסירה הזאת.
כן, אבל זה לא תלוי בנו.
דודי: אין לאדם בחירה בזה?
אין בחירה. כמה מהישראלים במשך ההיסטוריה רצו לברוח מזה שהם ישראלים, שהם יהודים? לא הלך להם. כמה סיפורים יש על זה מאנשים ידועים. לא. זה משפטי הנשמות.
שלי: אם עם ישראל יתחיל לממש את החיבור, מה הכוח שיש בחברה כזאת שכל הפרטים שלה דואגים אחד לשני?
כוח א-לוהי. אם עם ישראל יימשך לחיבור, יתקרב לחיבור, דרכו הכוח העליון, כוח האהבה, החיבור, הכוח הא-לוהי בשכל וברגש הוא יתגלה, יתחיל להתגלות לאט לאט בעולם. העולם יתחיל להרגיש שהוא נמצא בתוך הכוח החיובי הזה שנקרא "בורא", הטוב, המיטיב. "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה", "היינו כחולמים".
שלי: מה זה בעצם כוח א-לוהי? כשאתה אומר "כוח א-לוהי", מה זה, אנשים יהיו כל יכולים כמו א-לוהים, הם יוכלו לעשות כל מה שהם רוצים?
קצת לחשוב. איפה את למדת דברים כאלה? שמזה שמתגלה כוח הא-לוהים בינינו אנחנו נעשים יותר טובים, יותר קרובים זה לזה, יותר יפים, אני לא אצטרך לצעוק עלייך, וכולנו נבין כמה שאנחנו קשורים יחד לנשמה אחת. את מסכימה לזה? לא שומע.
שלי: כן, אני מסכימה לזה, אבל האם זה כוח א-לוהי? בזה זה מתבטא?
זה כוח א-לוהי. להיות יותר קרובים זה לזה, להבין זה את זה, להרגיש יותר זה את זה בפנימיות, שאנחנו שייכים לא לגופים נפרדים, אלא ללב אחד. זה כוח א-לוהי שכך הוא ישרה בינינו, ובתוך הלב האחד אנחנו נתחיל להרגיש מציאות נצחית, שלימה, יפה מאוד.
שלי: אדם חילוני יכול להתחבר למסר כזה?
אני חושב שכן. טוב ורע כולם מבינים. במיוחד אנשים חילוניים, כי האנשים הדתיים, הם מבולבלים עם כל מיני הסטיגמות שלהם.
טלי: השבוע נפטרה שופטת בית המשפט העליון בארצות הברית, רות ביידר גינסבורג. אני לא מתייחסת לדעותיה ולעמדותיה, אלא לעצם היותה בעמדת השפעה בכירה מאוד. נשיא בית המשפט העליון אמר עליה שהייתה מגינת צדק, נחושה, ובלתי נלאית, ולאורך כל ימי חייה היא עסקה במאבקים ובמלחמות למען שוויון זכויות בארצות הברית. גם עכשיו במותה, נכתב עליה, על קירות בית המשפט, "נוחי בכוח", ביטוי שאפיין מאוד את אורח חייה המקצועיים.
ללא קשר לדעות שלה, היא כתבה לא פעם שאת ההשראה שלה היא מקבלת דווקא מהתנ"ך, אפילו במשרד שלה התנוסס הציטוט בעברית "צדק צדק תרדוף", ורציתי לשאול כמה שאלות על זה. מהי התכונה הזאת, שופטת, מה זה הכוח הזה, היכולת הזאת?
ללא שום קשר אליה?
טלי: ללא שום קשר אליה.
ללא שום קשר אליה, שופט הוא האדם שהגיע לדרגה, שנמצא למעלה מהרצון לקבל שלו, ויודע לעשות חשבון ומשפט מדרגת האלו-הות, מדרגת הבינה הנקייה. מצד אחד מהבינה יש לו מקום עד הכתר, ומהבינה יש לו מקום עד המלכות, ואז הוא באמת עומד באמצע עם המאזניים, וכך הוא מרגיש את עצמו, ומסוגל. זה מצב רוחני מאוד מיוחד, ולזה מגיע מקובל בדרגות ממש גבוהות של תיקון.
טלי: ואם בכל זאת נתייחס אל גינסבורג, היא קידמה זכויות אזרח, שוויון, אפשר להתייחס לתכונה הזאת.
לפי איזה עקרונות, אני רק שואל, לפי איזה עקרונות היא ניהלה את המשפט?
טלי: מה שהנחה אותה, לדבריה, זה שוויון זכויות.
מאיפה היא לקחה את היסוד לשוויון זכויות?
טלי: היא טוענת בהרבה מקרים שאין שוויון.
מה שהיא טוענת, לא אכפת לי, את זה כל אחד טוען. היסוד שיש לכל אחד ואחד, הוא יסוד שקרי, לא אלו-הי, ולכן אני לא רוצה להתייחס אליה בכלל.
טלי: אני אשאל בכיוון נוסף. פעמים רבות המושג "צדק", הוא הולך ביחד עם שוויון, ורציתי לשאול איך אתה מגדיר מהו השוויון הנכון לנשים?
מה זה שייך לנשים? שוויון צריך להיות בין כולם, אם זה רק לנשים זה כבר לא שוויון. ומה עם הגברים האומללים? את רואה עד כמה שאת בעד שוויון?
טלי: אני בכל זאת רוצה לגעת באיזו נקודה, ללא קשר אם אנחנו מסכימים או לא מסכימים עם הדעות שלה, היה משהו בהתנהלות שלה שנגע בהמון אנשים, השבוע כל הרשת מלאה תמונות והערכה והערצה, וקורות עוד תופעות כאלה של נשים שמצליחות לגעת באנשים באיזו דרך, ודווקא במקרה שלה זה נבע כל הזמן ממאבקים ומלחמות, זה מה שהרשים כל כך קהל גדול של החברה. האם לנצח זה יצטרך להיות כך, נשים תצטרכנה להיאבק כדי להשפיע על החברה, זו הדרך?
קודם כל אני לא חושב שזה טוב, אם אנחנו מסכימים שהיא הייתה אישה. מה פתאום? זה כבר לא צדק, זה כבר לא אמצע המאזניים, זה כבר לא טוב. גם אם זה שופט, אפילו לא שופטת, שופט, ואז תתחילי לדבר על האדם הזה, לא עליה, אלא על האדם הזה, ונראה עד כמה כל אלה הלבושים היפים שרצית להלביש אותם עליה, הם נופלים.
טלי: זה נראה כאילו שכדי לעשות איזה שינוי צריך להילחם ולהיאבק. האם אנחנו יכולים להציע איזו אלטרנטיבה היום, אלטרנטיבה לשינוי בלי להילחם?
לא. זה בלתי אפשרי, כי ביסוד של הטבע יש לנו מאבק נגד היצר הרע, משהו שהפוך מהבורא, שהבורא ייצב לפנינו במיוחד כדי שאנחנו נרצה אותו במקום את הדמות השלילית הזאת. ונתן לדמות השלילית הזאת כל כך הרבה חן, כל כך הרבה יופי, כל כך הרבה משיכה ואני לגמרי מבולבל ומכור לדמות השלילית הזאת, וכל החיים שלי אני רק מוכן ללקק אותו כל הזמן, את הפסל הזה. ונראה לי שהוא כולו מתוק ולא שלילי אלא ממש, מה להגיד? עדן.
טלי: שאלה אחרונה שהיא על דמות רחוקה מאוד, על דבורה הנביאה שהייתה שופטת ודמות מעוררת השראה. מה אנחנו יכולים ללמוד ממנה על אישה משפיעה?
שאין שום הבדל בין אישה וגבר, ואדם שיודע להשפיע, מכיר את המערכת הזאת, הולך בדבקות עם הבורא, והוא מגיע לכאלו דרגות. כן. אצלי אין שום קשר בין כל המערכת המשפטית שלנו בישראל, בארצות הברית, בכל מקום, לכל המושגים האלה של משפט "צדק צדק תרדוף" וכן הלאה. זה שכל כך אוהבים כל האנשים המיומנים בדיבור לדבר בכך.
דודי: מה בכלל ההגדרה של צדק על פי חכמת הקבלה?
הצדק זה מסך שיודע לשקול נכון במאזניים כמה שמקבל הרצון לקבל שלו כדי להפוך אותו בעל מנת להשפיע, כדי לא להיכשל, לא לקחת פחות מידי כי אז הוא מזלזל בכבוד ה', ולא יותר מידי כי זה לא יכשל, ואז המשפט הזה הוא הצדק.
דודי: זאת אומרת אין עניין כזה של צדק בעולם שצריך להגן עליו או לחפש אותו, לרדוף אחריו. זה לא ה"צדק צדק תרדוף" זה לא השוויון, כן?
צדק תרדוף זה שבכל פעם, בכל רגע ורגע, תנסה לשקול את המחשבות והמעשים שלך כך שתיקח לא פחות ולא יותר בכמה שאתה יכול לשייך לדבקות בבורא.
דודי: וכלפי בני אדם, איך אפשר להצדיק את מי שהפוך מדעתי, איך אפשר למצוא צדק בין בני אדם?
צדק בין בני אדם הוא רק בזה שהם מתעלים מעליהם לאמונה שלמעלה מהדעת. עכשיו אנחנו מתחילים לכבוש את זה ברצינות.
דודי: בזאת נסיים את הישיבה.
אני מאחל לכם כל טוב, בריאות, שנה טובה, יום דין נעים, ונתראה.
(סוף השיחה)