heb_o_rav_2011-07-26_program_ahshav-ani_gaaguim

תכנית טלוויזיה עם רב

"עכשיו אני"

געגועים

בהנחיית: ארקדי דוכין

תכנית 26.07.11- אחרי עריכה.

ארקדי: שלום לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

שלום.

ארקדי: התוכנית היום נקראת "געגועים" והיא מוקדשת לרגש הזה, שהוא מאוד מיוחד ומניע אותנו הרבה בחיים. לפעמים הגעגוע הוא כלפי אדם מסוים, לפעמים למצב שהיינו בו בעבר ונעלם מאיתנו פתאום. אפשר לחשוב על הרבה שאלות וגם לתת דוגמאות אישיות, אבל השאלה הראשונה היא, מה המקור של רגש הגעגועים?

אני חושב שזה קודם כל מפני שהאדם לא מרוצה מההווה, אז הוא מתחיל לשקוע בעבר. אפשר לשבור את הגעגועים, אם יש משהו חזק וטוב שממלא אותך בהווה, כי אנחנו בסך הכול רצון ליהנות, ואם אנחנו נהנים, ממלאים את עצמנו עם העבודה, או עם איזו תשוקה או תקווה לעתיד, אז למה לנו לחשוב על העבר? ולא חשוב עד כמה הוא היה יפה, אפילו זקן לא צריך להרגיש געגועים, אם הוא חי את החיים העכשוויים שלו.

ארקדי: פעם אמרת שהעבר הוא דווקא לא חיובי, והרבה פעמים גרם לי נזק. המשפט הזה חרוט בתוכי, כי הוא מאוד השפיע עליי.

בטוח שזה כך.

ארקדי: אמרת גם, שהעבר טוב רק אם הוא במשהו משרת אותנו לעתיד.

נכון. לא מזמן הייתי בצ'כיה ושם פתאום נפגשתי עם כמה חברים שלי מהאוניברסיטה, מאז שלמדנו באוניברסיטה עברו כבר ארבעים שנה. חלק מהם גרים בגרמניה, חלק בצ'כיה וחלק ברוסיה, הלכנו לבית קפה, ישבנו, דיברנו ושתינו בירה, אבל כל הדיבורים היו על העבר, זה ממש עשה לי שריטה בלב, חוץ ממני כולם כבר היו בפנסיה, והם ממש כל הזמן היו שקועים בעבר, מה היה ואיך היה וכך הלאה. בשבילם אם העבר לא היה, העולם הזה לא קיים.

ארקדי: בקשר לטראומות שחווינו בעבר, אני למשל חלמתי על אופניים חשמליים וקניתי, המנוע שם היה קצת מהיר מדי, נפילה קטנה ונתקעתי באיזה קיוסק ועפתי. שמונה חודשים אני לא מסוגל לחזור לרכוב על האופניים. אז הדברים שחרוטים בנו מהילדות, מהסוג של אבא עשה לי, אימא עשתה לי, איך נפטרים מזה?

זו בעיה גדולה. ככול שאדם יותר מתקדם בחיים, הוא מתחיל לאכול את עצמו על העבר, ועל איך שהוא התנהג עם זה ועם ההוא.

ארקדי: יש כלים בחכמת הקבלה שיכולים לעזור להתגבר על הילדות?

רק תמיכה מהחברה ומשיכה לעתיד יעזרו. כל עוד שאדם לא נכנס לרמה החדשה, למימד החדש שבו הוא מתחיל לחיות את העולם הנצחי ולהרגיש את עצמו קיים נצחי, שום דבר לא יעזור. אז הלידה הגופנית והחיים הגופניים ואפילו המוות הגופני שמתקרב, לא משחקים תפקיד בשבילו, הם לא חשובים, הם מלווים את החיים הנצחיים שלו. אם אני מרגיש כבר את הרמה הזאת, חשיבות החיים האלה בשבילי היא רק כליווי, שממנו אני יכול להוציא עוד איזו תועלת, לא יותר.

ארקדי: אתה יכול לשים דגש עדין, רגיש ומדויק, איפה החברה עוזרת להתגבר על העבר הרע כביכול של האדם?

החברה מושכת אותו קדימה וכל הזמן נותנת לו את חשיבות העתיד, ואז הוא לא פונה לעבר. בשביל מה לפנות לעבר? בכל זאת אנחנו לא יכולים, נותנים לנו בכוונה את המחשבות האלה כדי שנתגבר ונמשיך קדימה כמו שאמרת. אנחנו לא יכולים לתקן את העבר. ובכלל כל מה שעברנו לא היה תלוי בנו, כאלה אנחנו ולכן היינו צריכים לעבור את מה שעברנו. כמו שנולדת לא לפי בחירתך ועם תכונות שלא בחרת, ככה עברת את כל הדברים האלה. עד הרגע שלא הייתה לך שום בחירה, עשית הכל בהכרח, מעכשיו והלאה יש לך בחירה בכל רגע. לכן תפסיק לחזור לעבר ולהיות שקוע בו.

ארקדי: אני פחות שקוע בעבר, אני יותר מחובר לתכונות השליליות מהעבר.

לא, אין תכונות שליליות.

ארקדי: אימא שלי לדוגמה, הייתה נכנסת להתקף חרדה מאיחור הכי קטן של אבא שלי, ואומרת לי "הוא בטוח נדרס", כי כל האחים והאחיות שלה מתו במלחמה והיא נשארה לבד. אז אני בתור ילד קטן האמנתי לה. ועכשיו, זו תכונה שנדבקה בי מאוד חזק וקשה לי להיפטר ממנה. כי גם אני אם מישהו מאחר או לא בא, אני אומר "אולי קרה לו משהו".

אני מבין אותך.

ארקדי: במובן הזה העבר מנהל אותי, אני לא מתגעגע.

צריך ממש להתעלות מעל העבר.

ארקדי: לפעמים געגועים כלפי מישהו קרוב אליך, שפתאום יצא מהחיים, יכולים להיות ממש קשים ואפילו הרסניים.

קח לדוגמא אותי ואת המורה שלי, יכולים להיות געגועים, הוא היה אדם גדול, לידי, כל הזמן החזיק אותי, כמו אבא, כמו מלאך, גדלתי על הידיים שלו 12 שנה. הגעתי אליו ומסרתי את עצמי עד שנפטר, אבל אין בי געגועים. אני משתדל כל יום להיות איתו בקשר, ממש בקשר שאני מחזיק אותו, שאני מרגיש שהוא חי בי, הוא נמצא אצלי ברצונות, במעשים ובמחשבות. אין געגועים לעבר. ההפך, כאילו במה שאני מרגיש את עצמי מתקדם, הוא מקדם אותי מבפנים.

ארקדי: יש לא עלינו אנשים שמאבדים ילדים בגיל צעיר או קרובים.

אני לא אומר שהכל פשוט וקל. אבל אם אתה מתעלה מעל הגשמיות ומתחיל לראות את הזרימה האינסופית והנצחית של המעשים והמקרים, אתה מגיע להכרה שכל זה הוא לא סתם ואין על מה להצטער. בכלל העולם הזה הוא הכי גרוע מכל המקומות, אז על מה צריך להצטער, על זה שאהבת משהו והוא נעלם ממך, מהקשר איתך? אתה בעצם מצטער על עצמך, על האגו שלך, שנהנית ממישהו או ממשהו, ועכשיו אין.

ארקדי: לפעמים אתה מתגעגע למרץ, להתלהבות. גם כשכתבתי כל יום שיר, ואני מדבר כבר על הקטע הרוחני, כשפתאום אתה אומר, "באמת, הבורא נכנס בי", ואז פתאום בחמש בבוקר דופקים בדלת ומעירים אותך. בפנים אתה באיזו רוחניות ענקית ופתאום לוקחים ממך את זה.

לא לוקחים ממך את זה, נותנים לך הזדמנות להתגבר ולעשות לקראת זה צעד אחד, כך שתבוא בעצמך ולא ידפקו לך בדלת.

ארקדי: מדוע אנחנו כמהים כל כך לילדות, אל החיים שהיו לנו פעם?

אני אתן לך הסבר קבלי. אנשים מאוד אוהבים את העבר, אתה יכול לראות אנשים שמספרים על מה שקרה, על מלחמות, עינויים ובעיות, והם נהנים לספר, וכאילו מקבלים מזה תענוג. הם הולכים לקונצרטים ושומעים מוזיקה ושירים שמזכירים את העבר, הם גם משלמים הרבה כסף ונהנים. למה? הם הרי מדברים עכשיו על הסבל שסבלו בעבר, שהיה מאוד קשה, היו רעב וסכנת חיים וצרות ובעיות, לָמה הם נהנים ונראים מלאי חיים כשהם מתחילים לספר על זה? זה מפני שהייסורים האלה כבר קיבלו מִתוק, הם עברו ולא נמצאים בהווה אלא בעבר, הפער של הזמן ממתיק אותם, ועכשיו אני מרגיש אותם כמתוקים, אני כאילו נהנה כשאני שומע ומדבר עליהם, כאילו שהיה בהם משהו טוב. כך הדמיון שלנו עכשיו מקבל אותם ולכן אנחנו מאוד אוהבים את זה. ואנחנו רואים קהלים גדולים שמתאספים ומספרים על מה שהיה פה ושם. זה טבעי, נכון וטוב.

מלבד זאת כמו שאמרת, יש אנשים שאוהבים להיות שקועים בעבר, לאכול את עצמם ולסבול, אוהבים להיזכר בכל מיני תסכולים.

ארקדי: כשמישהו עושה לי משהו רע, אני מאמין שבכל פעם שאפגש עם אדם אחר מאותו תחום, הוא יעשה לי את אותו דבר. עבדתי פעם עם איזה מפיק שרימה אותי, ולאחר מכן גיבשתי דעה שאומרת "אני לא מאמין יותר, כל מפיק חדש שאפגוש ירמה אותי", אני ממורמר ולא סומך.

צריך לקחת את זה כניסיון חיים. ככה כל אחד ואחד לומד את החיים.

ארקדי: איך להתגבר על מרירות בגלל דברים שקרו בעבר?

המרירות הזאת נובעת מגאווה. רימו אותך ואתה לא יכול להשלים עם זה. תשלים וזהו. אין מה לעשות, אלה החיים, אלה בני האדם, הבורא ברא אותם בצורה כזאת ואני סולח להם. תשתדל להיות חכם, רימו אותך, עשו לך, לא חשוב, תעזוב את זה, על כל דבר יש חשבון.

ארקדי: גם בתור מוזיקאי אני מתגעגע למוזיקה של שנות ה-50 ושנות ה-70, בדיעבד תמיד יש נוסטלגיה. אתה חי בשנות ה-70, וחושב שזה נחמד ויפה, עוברות עשרים שנה ואתה שואל "למה היום, אין את מה שהיה פעם?". אפילו אותך שמעתי אומר, פעם היה ואלס וכו'.

מה שאמרתי היה בקשר לאגו שלנו, ולא מפני שאני מתגעגע לזה. פעם רקדנו בחיבוק, אפשר היה לראות גבר שמחבק אישה בזמן הריקוד. היום זוגות רוקדים וקופצים זה מול זו במרחק שני מטר אחד מהשני. ובכלל פעם רקדו במעגל והרבה אנשים השתתפו בריקוד. היום זה לגמרי אחרת, זה מלמד על האגו שלנו שלא נותן לנו סתם כך להתקרב. צריך באמת להשתדל לתקן אותו.

ארקדי: אני חושב שאת כוח המוזיקה של שנות ה-70, הביא כוח האיחוד של חברי הלהקות, היו הרבה מאוד קבוצות, אנשים פעלו ביחד ומצאו המון כוח בקומונה. מעבר לזה שאנשים מתו שם מסמים, מה שאפיין את העשור זה שאנשים פעלו ביחד, היו להקות וסביבן תמיד היו קומונות, מה שאין לנו. אלה היו שנים מאוד מיוחדות של וודסטוק וכל ההיפים והיה בזה ניצוץ של איחוד, של להתלהב מהיחד. יכול להיות שהסמים עשו קצת בלגן.

הם לא ידעו, הם כאילו הלכו לקראת השחרור הפנימי.

ארקדי: היחד והאיחוד ביניהם יצרו מוזיקה שהיא בין הטובות ביותר שיש.

נכון

ארקדי: מדוע אנחנו צובעים את העבר בצבעים רומנטיים?

זה מפני שיש עניין שנקרא "המתקת הדינים". בזמן שאני חי בייסורים ורע לי זה נקרא שיש לי "דינים", שכתוצאה מהתגלותם מגיעים אלי רגשות לא נעימים. וכשהם עוברים, כמו בפרצוף יש כניסת אורות בתוכנו ויציאתם, ואז יש המתקת הדינים, יש לי כבר בחיים הנוכחיים האלה לחצים מהעבר שעברו, וכשהעבר נשאר בלי הלחצים ההם, יש שם "המתקה", ולכן זה נראה לי מתוק וטוב.

נראה לי שבכל זאת יש בזה איזו מתיקות ודבר טוב. ופלא עד כמה אנשים סובלים ואחר כך כל כך נהנים לספר על הסבל שלהם, אנחנו רואים לפעמים בטלוויזיה אנשים כאלה. זה הטבע שלנו ולכן צריך להבין ולהסכים עם זה. בחכמת הקבלה אנחנו לומדים על כך בפרצופים, אבל כאן, קשה להסביר ללא ההגדרות משם.

ארקדי: מדוע הזמן ממתיק את הייסורים?

הזמן ממתיק את הייסורים מפני שהזמן הוא האגו שלנו. אם האגו שלנו לא היה מפריד בין מעשה למעשה, בין מחשבה למחשבה, אם הוא לא היה חותך את הרצונות, המחשבות והמעשים לחלקים, בכלל לא היינו מרגישים את העולם הזה כמשתנה, הכול היה אחד שלם.

בגלל שהאגו שלנו נכנס בפנים, הוא כאילו מפריד בין כולם, הוא מבדיל בינינו ובין המעשים, בין המחשבות ובין הרצונות, ואז בהבדלה ביניהם, הוא מכניס את הרצון ליהנות, לקבל, למצוץ לעצמו. וכשהוא עוזב את המעשה הזה ועובר למעשה הבא, אז במעשה הקודם, במקום האגו הזה שלא מחייב אותי עכשיו לנצל את כל הזדמנויות לשרוד בחיים וכן הלאה, אני מוצא דבר טוב, מתוק. לכן הזמן ממתיק את הייסורים. זה לא שאני רוצה את אותם המעשים, הדברים והמצבים שהייתי בהם, אלא עכשיו אני כבר לא צריך להוציא משם את החיים, את התענוג, את הרווח.

ארקדי: כשההורים עלו איתי לישראל, אני זוכר שאחד הדברים שהכי כאב לי היה הגעגוע לרוסיה. במציאות, ברוסיה היו סכנות, בקושי שרדתי שם בחיים. אבל כשקרעו אותי משם, הרגשתי שלקחו אותי מהמקום הכי טוב בעולם. כאילו כוח ההרגל הוא כזה חזק, שפשוט שאלתי "מה יהיה עם כל החברים שלי"? כשבכלל לא היו לי שם חברים.

כן, זה נכון. כשבאים למקום חדש, מאוד קשה להתרגל עד ש"הרגל נעשה טבע שני" והאדם מוצא בו טוב. אבל באותו רגע הוא מרגיש געגועים, כאילו שם כביכול, היה כל טוּב. זה חוסר התמצאות.

ארקדי: דברים שפעם היו קשים נראים לנו פתאום יפים, מדוע כל כך הרבה יצירות מוזיקליות כתובות על הנושא הזה? מדוע הגעגועים הם הכוח המניע של הרבה יצירות?

מי כמוך יודע שבניגון שמח אין כל כך הרבה טעמים, אין כל כך הרבה עומק. כמה אפשר לקפוץ במוסיקת מארש או וואלס? מוזיקה קלאסית לעומת זאת, מוזיקה עמוקה, מספרת לנו על הרבה געגועים, על הרבה ייסורים, על הרבה מצבים טראגיים וחיכוכים וויכוחים וכן הלאה, שם יש המון מה להגיד, כי הרצון לקבל שלנו, האגו שלנו, אם הוא פתוח ולא מלא במילוי, יש בו המון דברים, הרבה הרגשות, הרבה מחשבות, איך להשיג את הרצוי, איך לרצות ולהשתוקק לזה, איך אני סובל שאני לא מגיע לזה, לעומת זאת כשהמילוי מגיע, הוא ממלא אותי ואני בהמה, אני מרגיש נעים וטוב, וזהו, אין על זה הרבה מה להגיד.

לכן במוזיקה ובכל היצירות, היוצר הולך למקום שבו הוא יכול במיוחד להביע את הפנימיות והעומק שלו, הוא בדרך כלל פונה למקרים לא נעימים וקשים, סכסוכים, מאבקים גדולים, בעיות, צרות. אפשר להבין את זה, כי אחרת, הוא לא ירגיש את העומק שמגיע רק מתוך הדרמה, הטרגדיה, ממשהו שמביא ייסורים, אם לא בהווה, אז בעבר. אם תיקח ספרי ילדים, למרות שגם שם יש הרבה פחד ודברים מפחידים כמו זאבים ודובים, אבל בכל זאת יש שם הרבה שמחה וצבעים, כי ילדים צריכים לגדול והם גדלים רק מתוך שמחה.

ארקדי: גם מקובלים כותבים על הנשמה שכאילו מתגעגעת לבורא, לְמה הכוונה?

אלה מילים יפות לסיום. היינו במצב מושלם בעולם אין סוף, מצב שבו אין גבול למילוי, להשגה, להרגשה ולהבנה. משם ירדנו לעולם הזה שהוא המקום הכי גרוע, אין יותר גרוע ממנו, שהנתון הזה לפחות יהיה לנו כהמתקה. מכאן אנחנו עולים בחזרה לעולם אין סוף. ולכן אם אדם כאילו נזכר באיזה מצב הוא היה ומשתוקק לחזור לשם לגלות את עולם אין סוף, כאן ועכשיו בחיים האלה, והוא מרגיש שזה נמצא בו, אז הוא חי את העבר, ההווה והעתיד בבת אחת. הוא מבטל את הזמן, את המקום ואת המרחק, את הכול, ומתעלה מעל המקום הזה להרגשת עולם אין סוף. לזה המקובלים מתכוונים כשהם אומרים, שטוב להתגעגע לאותו מצב, אבל להתגעגע כדי לממש אותו עכשיו.

וכשהוא חוזר לאותו מצב, אז באמת כל הגעגועים שהוא עבר בחיים ובכל הגלגולים מצטרפים כולם, והוא רואה עד כמה מה שהוא עבר, היה מושלם והיה חייב להיות כדי להרגיש את ההווה בצורה השלמה.

ארקדי: יש מקומות שבהם כתוב שגם הבורא כאילו מתגעגע לאדם, לְמה הכוונה?

נכון, הבורא מתגעגע לאדם, והאדם מגלה את זה במידה שהוא מתגעגע לבורא. ככה זה.

ארקדי: לא הבנתי, אתה יכול להרחיב?

הבורא מתגעגע לאדם תמיד, הוא ברא אותו כדי שבכוחות עצמו הוא ילמד איך ללכת, כמו ילד שאנחנו מחזיקים ורוצים שהוא יעשה כמה צעדים לקראתנו, כך, בצורה כזאת הוא רוצה שנעשה כמה צעדים לקראתו ונגיע סוף סוף אליו. אליו זה נקרא לדרגה שלו, כמו שכתוב "שובה ישראל עד ה' א-לוהיך"¹. זה נקרא "חזרה בתשובה", כשאנחנו כל הזמן משתפרים בהשפעה ובאהבת הזולת עד שמגיעים לדרגה שלו, כמוהו. לזה הבורא משתוקק, מתגעגע ומצפה שיקרה כל הזמן. ואז אם האדם גם מצפה לפגישה הזאת, ורוצה סוף סוף להתחיל להתקרב ולגלות יותר ויותר את הכוח העליון כאן ועכשיו, זה נקרא שהם נמצאים בגעגועים הדדיים.

ארקדי: לסיום, יש לך איזו עצה איך להשתמש ברגש הגעגוע בצורה הכי נכונה וחיובית?

אני חייב לפתוח כל געגוע שיש לי מהעבר ולגלות בו נחיצות, הכרחיות, חיוביות שיביאו אותי למשהו טוב בהווה.

ארקדי: גם אם זה עבר כואב?

וודאי, כי זה ברא בי הרגשות, הבחנות שעל ידיהם אני יכול עכשיו לגלות את ההווה הטוב.

ארקדי: סיום חיובי.

אין משהו שקורה לרעה.

ארקדי: דיברנו פעם על כל מיני גיבורי על ששלטו בעולם, כמו סופרמן וכו'. שאלתי אותך מיהו מזווית חכמת הקבלה הגיבור האמיתי? וענית שהגיבור האמיתי הוא זה שכובש את יצרו, את האגו שלו. וכך כתבנו שיר חדש שהטקסט שלו עוסק בגיבור החדש, הקבלי, שכובש את יצרו. המילים כאילו נאמרות על ידי אישה, שכך רוצה לראות את הגיבור שלה.

"אתה זוכר איך היית פעם מרחף חוצה את הרקיע עם התלתל המתנופף

מסובב את כולם על האצבע הקטנה מציל את העולם עם הגלימה האדומה

עכשיו אתה יושב לבד לא סופר את אף אחד סופר אגו מנופח לבד כל כך

אני רוצה גיבור חדש חזק וגם חלש גיבור שעף מעל עצמו

רוצה גיבור אחר אחד שמתגבר אחד שכובש את יצרו

אתה זוכר איך היית פעם מצייר קווים של אור בהיר בתוך הערפל

לא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים הייתי מוכנה לבוא איתך לעננים

עכשיו אתה כבר לא ממריא נרקומן של תהילה סופר מרקט מסחרי מעריץ את עצמך

אני רוצה גיבור חדש חזק וגם חלש גיבור שעף מעל עצמו

רוצה גיבור אחר אחד שמתגבר אחד שכובש את יצרו

כובש את יצרו"

שיר יפה. תודה ארקדי.

ארקדי: תודה רבה.

(סוף התכנית)

---

1. "שובה ישראל עד ה' אלקיך" (הושע י"ד, ב')↩