heb_o_rav_2010-03-21_program_shal-mekubal_n175

תוכנית טלוויזיה עם הרב מיכאל לייטמן

"שאל את המקובל"

תוכנית מס' 175

בהנחיית: אורן לוי

תמליל תוכנית 21.03.10

אורן: שלום לכם, ותודה שהצטרפתם אלינו. שלום לך, הרב לייטמן.

הרב לייטמן: שלום.

אורן: אנחנו עם תוכנית נוספת של "שאל את המקובל", התוכנית שבנויה עבורכם, מיועדת לכם, השאלות שלכם מגיעות אלינו למערכת התוכנית ואנחנו בוחרים מתוכן את הדברים העסיסיים ביותר ומביאים אותם לכאן. אני מזמין אתכם לשלוח שאלות גם לתוכניות הבאות, הטלפון שלנו עומד לרשותכם כל השבוע 1-700-509-209. אפשר גם לכתוב דרך הבלוג האישי של הרב לייטמן, הכתובת היא www.laitman.co.il. יש בצד שמאל אייקון בתוך הבלוג "שאל את המקובל", תכתבו שאלות והן יגיעו אלינו לכאן.

השאלה הראשונה באמת מגיעה דרך הבלוג שלך, כותב לך אריאל מחדרה.

שאלה: אני לומד באוניברסיטה וכרגע אני לוקח קורס במדעי המוח, כמו כן אני לומד כבר שלושה חודשים קבלה דרך הערוץ, וברצוני לדעת לְמה המוח או השכֶל משמש, האם יש לו שימוש ברוחניות?

הרב לייטמן: קשה להסביר את זה. אבל מה זה רוחניות ומה זה גשמיות? ההבדל בין רוחניות לגשמיות זה בשימוש ברצון של האדם ולאו דווקא במוח שלנו, בתאים האלה, בחומר האפור הזה.

אורן: מה זאת אומרת שימוש ברצון?

הרב לייטמן: אם הרצון שלי הוא מכוּון אלַי, לטובתי בלבד, ובצורה טבעית כך אני בנוי ואני נולדתי כך והתפתחתי כך, זה נקרא "גשמיות". אם על ידי מין טכניקה, איזה כוח מיוחד, אני אשנה את עצמי שכל הרצונות שלי, המחשבות שלי, הכוונות, התכונות, כל מה שאני אהיה לטובת הזולת, מחוצה לי, זה יקרא רוחניות.

אורן: ומה איתי? אם כך אני אעשה, מה איתי?

הרב לייטמן: זה לא חשוב מה איתי. אם אני יכול להתעלות מעלַי, שהחשיבות כולה תהיה מחוצה לי, זה יקרא "רוחניות", אם כל החשיבות בי, זה "גשמיות".

אורן: ואיפה פּה המוח, איך הוא מתפקד בכל אחד מהמקרים?

הרב לייטמן: המוח צריך לעזור לי לבצע את הפעולות לטובתי או לטובת הזולת.

אורן: אז זה כל תפקוד המוח, לעזור לי לממש את הרצון שלי?

הרב לייטמן: בלבד.

אורן: זה משהו שהוא נחות, זאת אומרת, מוח, שכֶל?

הרב לייטמן: הוא משָמש.

אורן: אבל המוח, השכֶל זה נתפס כדבר העליון, הגבוה בתוך האדם.

הרב לייטמן: זה כך נתפס, אבל זה לא נכון. כי סך הכל המוח שלי כולו הוא כדי להגיע לרצוי.

אורן: מה זאת אומרת?

הרב לייטמן: אני רוצה משהו, המוח עוזר לי להגיע לרצוי.

אורן: מוצא את הדרך.

הרב לייטמן: כן.

אורן: אל מה שאני רוצה.

הרב לייטמן: כן.

אורן: אז קודם הרצון ואחר כך המוח מפלס לי את הדרך.

הרב לייטמן: נכון.

אורן: צריך להיות חכם? בהקשר הזה של מוח ושכֶל, צריך להיות חכם, צריך שכֶל כדי לעשות את המעבר הזה מגשמיות לרוחניות כמו שתיארת?

הרב לייטמן: לא, כי המוח לא עוזר בזה.

אורן: אבל לומדים וזו חכמת הקבלה.

הרב לייטמן: לומדים, אבל יותר נכון להגיד שקוראים, קוראים כדי להזמין עלינו את פעולת האור מלמעלה, פעולת הכוח המיוחד שמשנה לנו את היוצרות. שהופך לי את החשיבות, מה"אני" נעשה הזולת חשוב יותר ממני.

אורן: אז מה זה חכמת הקבלה? מה זה "חכם"?

הרב לייטמן: ה"חכם" זה מי שמגלה אחר כך, כשהוא מעביר את עצמו בחשיבותו לזולת, הוא מתחיל לגלות ביחס שלו לזולת חיים חדשים, חכמה עצומה, אור, מרחקים, הרמוניה, הכול.

אורן: איזו חכמה? מה זאת אומרת חכמה עצומה?

הרב לייטמן: חכמה עצומה, שהוא מתחיל לראות איך שכל הבריאה כולה קשורה יחד למנגנון, למערכת אחת. שפועל בה כוח אחד, שהיא נצחית ושלימה, והוא כולו בעצמו גם נכלל בזה. כי יצא מעצמו האגואיסטי, הקטן ונכלל בכל המציאות.

אורן: מאיפה יש לו שכל לתפוס את זה? אלו נשמעים דברים גדולים מאוד.

הרב לייטמן: השכל מיד גדל לפי הרצון. הוא מקבל עכשיו רצון מכולם כשמתקשר אליהם, רצון של כולם, וכבר יש לו שכל של כולם. הוא כבר מתחיל להיות בגודל של כל המציאות.

אורן: אז נגיד שאני טיפש.

הרב לייטמן: כן.

אורן: ואיכשהו, שלא ברור בדיוק כרגע איך.

הרב לייטמן: הגעת לחכמת הקבלה, למדת קצת.

אורן: לא, נניח שאיכשהו גם הצלחתי לסובב את הפוקוס שלי מעצמי החוצה.

הרב לייטמן: על ידי זה שנוכחת באיזו קבוצה, פתחת איזה ספר, שמעת קצת משהו, לא חשוב כמה הבנת.

אורן: אבל עדיין אני טיפש.

הרב לייטמן: פעל עליך מלמעלה הכוח העליון וסובב לך את ה"חשיבות" מה"אני" לזולת. ועכשיו אני יוצא לזולת.

אורן: ועכשיו אני מתחיל להיות חכם? אני מקבל שכל שאין לי.

הרב לייטמן: אתה תופס שכל ורגש של כל הבריאה, שזה נקרא "בורא". מה שמחוצה לך זה בורא, אתה מגלה את זה. שחשבתי שזה בני אדם, מה פתאום? אני עכשיו יוצא לשדה כזה גדול של כל המחשבות והרצונות שמחוצה לי, וזה ה"בורא". אבל אתה כבר נכלל שָם, ואז אתה נעשה ברגש ובשכל כמוהו.

אורן: נניח ששני אנשים עוברים את התהליך הזה. אחד, אני טיפש, ואחד שני חכם יותר.

הרב לייטמן: זה לא חשוב.

אורן: לא, אני אומר אחרי שנצא לתוך השדה הזה של השכל והרגש של כל המציאות, שנינו הופכים להיות אותו דבר?

הרב לייטמן: כן.

אורן: זאת אומרת, זה לא חשוב שהוא היה בהתחלה חכם ואני טיפש?

הרב לייטמן: בעולם שלנו היה לך קצת יותר שכל לממש את האגו שלך בצורה אגואיסטית. אבל זה לא קשור לרוחניות, זאת אומרת, ליציאה החוצה ולהתכללות בכולם.

אורן: אם זה כך, בוא נחזור רגע לאותה הטכנולוגיה שמעבירה אותי מהחשיבות בתוכי לחשיבות מחוצה לי. למה כתבו לנו כל כך הרבה ספרים, והאר"י ובעל הסולם ופירושים וכל כך הרבה חוכמה אדירה, שהולכת ומסתעפת לפרטי פרטים, אם בעצם זה לא עובר דרך השכל כל ההיפוך הזה?

הרב לייטמן: כשאדם עדיין לא יצא מעצמו החוצה וקורא ספרים על קבלה, האמת שאם הם ספרים אמיתיים שכתבו אותם מקובלים אמיתיים. שיש בהם קשר עם אותו הכוח שמשנה אותי, הופך אותי לההפך הזה, אז לא חשוב מה אני קורא ולא חשוב כמה שאני מבין, החשוב לי שאני רוצה את השינוי.

אורן: גם פּה נכנס אלמנט של רצון?

הרב לייטמן: בלבד, הרצון בלבד.

אורן: אז מה אני צריך לרצות?

הרב לייטמן: שיהפוך אותי מלהיות מכונס בפנים, שהכול אני חשוב לזה שהזולת חשוב.

אורן: אפילו כדי לרצות כזה דבר אדם צריך להיות חכם. אולי זה סוג של חכמה אחרת.

הרב לייטמן: לא, לא חכם, כתוב "לא החכם לומד".

אורן: אז מאיפה אדם מגיע למסקנה שהוא רוצה שיתהפך?

הרב לייטמן: לאט לאט שנכלל עם הקבוצה, עם הלימוד, עם המדריך שלו, עם המורה וכך הוא מתקדם. זה פועל עליו.

אורן: לא, אבל מה נקודת ההתחלה? איך הוא בכלל מגיע אל החכמה הזאת, אל החברה הזאת?

הרב לייטמן: יש לו נקודת התחלה.

אורן: או-קיי, אז נקודת ההתחלה הזאת היא יכולה להתעורר גם בטיפש וגם בחכם?

הרב לייטמן: ודאי. ודווקא הם נקראים "חכמים בלילה", כי העולם שלנו נקרא כולו "לילה". אז מי שחכם כאן הוא נקרא "חכם בלילה". זו באמת ההגדרה הנכונה, האמיתית לאמרה הזאת. אז אותם ה"חכמים בלילה" הם דווקא לא כל כך חכמים, הם לא רצים לחכמת הקבלה, כי הם חושבים שיש להם מספיק חכמה כדי להשיג משהו בעצמם. והאנשים שהם רגילים, ממש רגילים לא מיוחדים, הם מגיעים לחכמת הקבלה והם נכללים וזה פועל עליהם והם עוברים. לא מיד, זה לוקח ממש כמה חודשים טובים.

אורן: אז בוא אולי נסכם את זה בשורה התחתונה של הדיון. אדם נכנס ללימוד חכמת הקבלה, מה הוא צריך לעשות במוח, בלב בזמן הפגישה עם החכמה?

הרב לייטמן: כלום.

אורן: כלום?

הרב לייטמן: כלום, רק לשמור על הרצון שלו.

אורן: איזה רצון? תגדיר.

הרב לייטמן: להיות בזה, לבוא לקבוצה, ללמוד, לשמוע, להסתכל על אחרים, להתרשם מהם, מהמורה, כמה שיותר להיות שייך לזה. לא להפעיל את השכל הארצי שלו שאיתו הוא עבד עד כה. אם הוא רוצה לעבור את המחסום מה שנקרא, ההיפוך הזה, במקום חשיבות לעצמו, חשיבות לזולת, הוא חייב לא כל כך להאמין לשכל שלו, אלא למה שהמקובלים מייעצים לעשות.

אורן: השאלה הבאה היא שאלה טלפונית, בואו נשמע אותה בבקשה.

שאלה: שלום לרב לייטמן, מצד אחד אתה אומר שהכל בתוכנו, מצד שני אתה מדבר על התחברות לקבוצה על ידי השתדלות של יציאה מחוצה לנו. האם תוכל לחדד את ההבדל?

הרב לייטמן: כן, אני מבין שזה קשה, זו קושיה נכונה. הכול נמצא בתוכי, חוץ מזה אנחנו מדברים תמיד על יציאה מחוצה לי, אז לאן לצאת אם הכול בתוכי? אבל כך אנחנו בנויים שהכל נמצא בתוכי, וזה באמת, חוץ מעשר ספירות שאנחנו לומדים בתוך האדם, אין כלום. אבל כך אני בנוי שאותה הפנימיות שלי היא מחולקת לפנים וחוץ.

שחלק מהחושים שלי, הרגשות שלי, המחשבות שלי אני מייחס לעצמי, ל"אני". וחלק מהם, אמנם על עצמי, אבל יש לי מין ערפול שאני מרגיש שחלק ממני הוא לא ממני, שהוא נמצא מחוצה לי. שזה הדומם, צומח, חי ובני אדם שמחוצה לי, עולמות אולי עליונים, הבורא אפילו, לא יודע מה, אבל משהו שמחוצה.

אבל כל הדברים האלו קיימים כך רק בדמיון שלי, ובאמת אין שום דבר, אלא מה שבתוכי. ואם קיים משהו מחוצה לי, אני אפילו לא יודע להגיד, כי אף פעם לא הרגשתי ואף פעם אני לא ארגיש את זה גם בעתיד.

לכן מצד אחד בדיבורים בינינו אנחנו אומרים "אני" וחוצה לי. אז מדברים על שני החלקים האלו שודאי שזה כולי אני, אבל כך נראה לי. ומצד שני כשאנחנו קוראים על חכמת הקבלה כדאי לנו לדמיין שהכל זה אני, שהאדם הוא עולם קטן והכול נמצא בי. ומה שנראה לי שזה מחולק לפנים וחוץ זה רק בדמיון שלי ובשקר שלי, כמו שאנחנו לומדים את החלוקה הזאת מחכמת הקבלה בעצמה.

שיש שורש, נשמה, גוף, זה דברים פנימיים שלנו, שאני כך מרגיש, שורש, נשמה וגוף. ויש עוד לבוש והיכל, עוד שתי הבחנות שמחוצה לי, שזה הכול, כולל כל מה שאנחנו רק יכולים לדמיין שמחוצה לנו. וכל הכלים האלו, גם שורש, נשמה, גוף וגם לבוש והיכל, הם כולם שייכים לנשמה שלי, אני מרגיש הכל בתוכה. אבל בינתיים כך היא מפרידה את שני החלקים האלו. כך אני בינתיים מרגיש.

ועל ידי התיקונים שאני מקבל בזמן הלימוד, שני החלקים האלה מתאחדים יחד, והכול הופך לאחד. ואז אני מתחיל להרגיש שאין חלקים, שכל המציאות שאני רואה כאן ובעולמות עליונים, רוחניים, הכול זה אני. מה זה אני? "מלכות דאין סוף" מה שנקרא. אני בלבד. והבורא? והבורא גם נמצא בי, "בוא וראה", שאני מגלה אותו בתוכי.

אורן: אז זאת היא התוצאה הסופית של כל תהליך ההתפתחות הרוחנית?

הרב לייטמן: כן.

אורן: ובנקודת ההתחלה, איך אני צריך להתייחס לדברים?

הרב לייטמן: תתייחס גם כך וגם כך לפעמים, האדם צריך לחפש איך להתייחס נכון, לא צריך להכתיב לו את זה. אלא שקורה לפעמים כך הוא מרגיש, קורה אחרת מרגיש כך, עד שיתייצבו בו כל המבט וההסתכלות והתפיסה.

אורן: השאלה הבאה היא שאלתו של ליאוניד, והוא כותב לך דרך הבלוג שלך.

שאלה: במהלך השיעורים אנחנו עוברים חוויות פנימיות שונות, וכמו כן אנחנו רואים את החברים מחייכים, בוכים, שרים, צוחקים, מתחבקים, נרדמים ועוד. רציתי לדעת מה זה שיעור בשבילך, מה הייתי מרגיש אם הייתי מסוגל לראות את השיעור מהעיניים שלך?

הרב לייטמן: קצת אני יכול להגיד, לא הכול.

אורן: אז תן.

הרב לייטמן: אני רואה לפנַי נשמות, שהבורא מדליק אותן, מושך אותן, משחק איתן שהן יתקרבו אליו, כמו שגננת בגן שמטפלת בילדים, אמא גדולה שמטפלת בהרבה ילדים, ואז היא מפעילה אותם ומשחקת ועל ידי זה הם מתפתחים. זה מה שאני רואה לפנַי.

יש לי בזה תפקיד של עוזר לאותו הגנן או גננת. אם אנחנו מדברים על מלכות, על מטרוניתא, על השכינתא, זו גננת או אמא. ואני עוזר ליַדה בכמה שאני מסוגל, מעביר להם את זה בשפה המדוברת בדוגמאות, בסדר היום, בלקרב אותם למקורות, ורואה בזה ממש תפקידי כשמש, כי אין כאן יותר. כי בסופו של דבר מי שפועל כאן, אותו כוח עליון.

אורן: הגננת.

הרב לייטמן: כן, ודאי. אני לא פועל כאן בשום דבר, אני פועל בזה שאני מקרב, מסדר להם כסאות שישבו כאילו, שיסתכלו, שישמעו את הגננת, הם לא יודעים את זה, לא מכירים. אבל כל השיעור, כל הסדר שלנו הוא כדי שיהיה קשר בכל זאת בינם ובין הגננת, שהם לא מבינים איך שזה מסתדר, אבל זה נכנס יותר. זאת אומרת, העבודה שלנו מפני שאני מכיר קצת יותר את הגננת ומכיר אותם, זה לעשות איזו קבלת השפעה ממנה בהם בצורה יותר מועילה, רכה.

אורן: בזמן שיעור גם הגננת הזאת משחקת עם האדם? זאת אומרת, אדם צוחק פתאום, פתאום בוכה, פתאום מתרגש, פתאום נרדם.

הרב לייטמן: ודאי, כל הזמן. כל הזמן עם כל אחד ואחד ועם כולם יחד. יש השגחה פרטית ויש השגחה כללית על קבוצה וטיפול, ודאי.

אורן: אתה רואה את המשחק הזה?

הרב לייטמן: כן, אבל לא הייתי אומר שאני חייב להשתתף בזה. הבעיה שלי קצת יותר מצד הילדים. לעורר אותם, להביא אותם קצת יותר לשמיעה, לעניין אותם שישאלו ואני אענה להם, שנקרא יחד והם אפילו נרדמים או לא, צוחקים או לא, אני צריך לסדר אותם לקליטה.

אורן: כשמישהו שואל שאלה ואתה עונה במהלך השיעור, זה אתה עונה או הגננת עונה להם?

הרב לייטמן: לא, אני עונה, ובכלל זה לא חשוב מה אני עונה ומה הוא שואל, החשוב לי שאני מסדר אותם לקליטה מהגננת. זה מה שצריך לעשות, וזה מה שאני עושה. וזה שהם שומעים אותי בינתיים, שואלים, קוראים כל מיני דברים, זה לגמרי לגמרי לא חשוב. חשוב עד כמה שהם יהיו, כשהם לא יודעים, מקורבים ומכוּונים לקבלת מידע עליון רוחני, השפעת האור העליון שעכשיו משפיע עליהם.

אורן: יש מצב שהאדם כבר יש לו קשר ישיר עם הגננת, והוא כאילו לא צריך אותך כעוזרת לגננת?

הרב לייטמן: עוד יותר צריך.

אורן: זאת אומרת, התפקיד שלך כלפי הילדים האלה בגן הוא כל הזמן נמצא שם.

הרב לייטמן: הוא לא נפסק לעולם.

אורן: הוא לא נפסק.

הרב לייטמן: כי אם הם הגיעו אלי הקשר בינינו יישאר לעולם ועד.

אורן: גם אחרי שאדם כאילו מסיים את החיים שלו?

הרב לייטמן: מה זה חשוב? אני קשור למורה שלי זצ"ל, אני לא מרגיש את הגוף שלו, אבל אני קשור לנשמה שלו בכל הכלים שלי.

אורן: גם במהלך שיעור?

הרב לייטמן: בכל דבר. אם אני מקבל משהו, אני מקבל דרכו מלמעלה והוא מהמורה שלו, מאבא שלו. במקרה אבא שלו היה המורה הרוחני שלו. וכך הלאה עד אברהם ולמעלה, מהבורא. השרשרת הזאת לא נפסקת. כמו שאנחנו לומדים, שיש אלפיים, אלפיים, אלפיים שנות התפתחות החכמה ששת אלפים שנה חיי עלמא, ודרך כל הנשמות האלו אנחנו מקבלים, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד ואלינו הלאה.

אורן: בהשתלשלות הזאת של כל הנשמות מאחת לשנייה לא הולכים לאיבוד בדרך נתונים?

הרב לייטמן: הפוך, כל אחד מהם משלים את כולם, כל אחד מהם נכלל במערכת הזאת ומוסיף לה עוד ועוד, ואז גם כל זה מתרחב. על ידי זה המערכת נעשית יותר עשירה, העברה מכל הצדדים עד שמגיעה אלינו. ואני מאוד שמח שיש לי גם חלק באותה מערכת ואני יכול במשהו לסייע.

אבל הסיוע שלי רק להיות המארגן את הקשר. והייתי אומר שכך זה בסופו של דבר כל נשמה ונשמה, בסופו של דבר בזה שהיא מבטלת את עצמה, היא עושה קשר בלבד בין הנשמות של מטה והנשמות של מעלה. ויוצא שתמיד יש קשר בין הנשמות לבורא, וכל היתר באמצע רק מבטלים את עצמם, הם עושים מעצמם התאמה, המתאם בלבד.

אורן: זו ממש מערכת חינוך. גננוֹת, עוזרות.

הרב לייטמן: כן, אחרת איך תתאם את האור העליון לאלו שנמצאים בדורנו כאן? שאתה צריך להביא להם חומר בשפה, בהעברה, בשאלות ותשובות, במוסיקה, בריקוד, בתכניות כמו שלנו, באינטרנט, בטלוויזיה, איך?

אורן: מה זה ילד שמסיים את הגן בהצלחה? מה המטרה, לאן להביא אותו?

הרב לייטמן: הוא הופך להיות בעצמו חלק מהמערכת הזאת. קרוב לגננת וגם עוזר לקרב עוד נשמות לקשר עם האור העליון, עם הבורא.

אורן: ואיך אתה רואה את הילדים שאתה עוזר להם בגן?

הרב לייטמן: גדלים. ואני רואה את זה גם לפי שנותנים לנו מיום ליום יותר ויותר תרגילים חדשים, משחקים חדשים. הגננת מביאה לנו משחקים יותר ויותר חכמים, מורכבים, ואנחנו צריכים להשתדל לשחק בזה. ומהמשחק הזה אנחנו מתחכמים ונעשים באמת מבינים יותר, חכמים, יותר פנימיים.

אורן: אם בגן הזה אתה רואה איזה ילד שעושה משהו לא טוב, אתה יכול להגיד לו או לא יכול להגיד לו, ואם אתה לא יכול להגיד לו, אז איך אתה מרגיש עם זה?

הרב לייטמן: זה ממש כמו בגן.

אורן: אני שואל הרבה, כי אמא שלי היתה גננת, אז אני מכיר היטב את התחום.

הרב לייטמן: קודם כל צריכים לתת לכל אחד זמן משלו, כי ישנם כאלה שהם ילדים טובים, ישנם ילדים שכאילו רעים, אז יש להם דחפים כאלו. ולוקח שנים ולפעמים עשר וחמש עשרה ועשרים שנה, עד שהילד הזה מתחיל להבין שההתנהגות שלו לא מועילה לו ואין ברירה הוא חייב לשבור את עצמו.

אורן: אבל מצידך, אם אתה רואה שהוא עושה משהו שהוא לא טוב ואתה לא יכול להגיד לו?

הרב לייטמן: אני עושה להם תרגילים כאלו שהם מקבלים ממני אזהרות חמורות, ואני צריך לדאוג לכלל הקבוצה, הכיתה. ולכן החשבון שלי לא יכול להיות עם אחד, החשבון שלי הוא תמיד כללי. מי שמועיל לכלל קודם כל הוא בשבילי בעדיפות עליונה, מי שלא מועיל לכלל, אני ממתין, מי שמזיק לכלל, אני בכאב, אבל לפעמים צריך להשתחרר ממנו.

אורן: יש ילדים שאין להם פוטנציאל בגן?

הרב לייטמן: לפעמים עוזר לו אם אתה שולח אותו החוצה והוא מגיע אולי בעוד כמה זמן, ודאי שהוא חוזר, אין לו ברירה, גם אם לא לגן שלך,

אורן: כשאתה שולח מישהו מחוץ לגן, אתה רואה אם הוא יחזור לגן הזה בקרוב או לא?

הרב לייטמן: לא, אני לא יכול לראות את זה, זה כבר שייך למשפטי הנשמות, זה לא בי. אבל אחרי בדיקה קפדנית שאני לא יכול לעזור לו ולצערי חייב להתנתק ממנו. והיו בעבר אנשים כאלו שאני שלחתי אותם, אבל בדרך כלל הם עוזבים לבד.

עד כמה שהקבוצה יותר מתקדמת, יותר חזקה, הם רואים שאין להם מה לחדור פנימה ולעשות בקבוצה הזאת טריקים שלהם, לסובב אותם למטרה אחרת, זה בעצם מה שהם יכולים לעשות. הם יכולים להפריע להתקדמות הנכונה של הקבוצה. אז בזה יש כל מיני שלבים, בדרך כלל אפשר לסבול את זה ואם לא, מסלקים.

אורן: מה זה בעיניך "ילד טוב" בגן?

הרב לייטמן: שבכל לב ונפש מבין שההתקדמות הכללית, לא לפי השכל והרגש שלו, אלא לפי השכל והרגש הכללי, זה מה שצריך לקבוע הכל והוא צריך להיות שמָש.

אורן: כמו עוזרת גננת.

הרב לייטמן: ללמוד ממנה, אז הוא יגדל יפה. זה נקרא "ילד טוב", ילד טוב שהוא לומד, שהוא מקבל חינוך מהמחנך, הוא לומד ממנו מה להיות, איך להיות. וילד רע, בהתאם לזה שהוא אז מרגיש שלא, אני רוצה שכך יהיה, אני אחייב אותם, אני אראה להם, הם יראו שאני הכי חכם, הם יראו שכדאי להשתמש בי שאני כך יודע לעשות וכן הלאה.

יש לנו כאלה שאני עדיין סובל אותם ויכול להיות שיש כאלו שנצטרך להיפטר מהם. בדרך כלל אני נותן להם תפקיד קצת יותר בחוץ, כל מיני דברים שלא יתערבו ממש בתוך החברה. אבל יכול להיות שמגיע לפעמים מצב שהם כל כך מזיקים לחברה, שלמרות כל הפוטנציאל שיש בהם, הרע שבהם יותר מהפוטנציאל הטוב וחייבים להרחיק אותם.

אורן: איך אתה מסכם את החוויה האישית שלך מתוך החיים בתוך גן הילדים הזה?

הרב לייטמן: אני נמצא ממש באתגר גדול, מאוד נעים, שאני רואה שזה מתקדם. שיש כבר מאות אלפים עד מיליונים אולי בכל העולם שמתקדמים. ובאמת אני מאוד מתרגש, שפתאום בא לי תפקיד כזה גבוה וגדול, אבל אני בעצמי לא מרגיש את עצמי באמת יותר מעוזרת לגננת.

אורן: לא מפחיד אותך שפתאום באים כל כך הרבה אנשים לחכמת הקבלה?

הרב לייטמן: לא, כי זו קבוצה. אפילו כל המציאות, אפילו כל העולם יבוא, זה קבוצה כמו קבוצה קטנה, אותו דבר.

אורן: איך תטפל בכולם?

הרב לייטמן: אני לא מטפל, אני נותן להם דוגמה, מראה להם מה צריך להיות לפי מה שמקובלים כותבים איך צריכה להתארגן קבוצה. הקבוצה זה איחוד. איחוד בין עשרה או בין מאה מיליארד, זה לא חשוב, זה איחוד. אני מראה להם את הכללים האלו, אני מראה להם איך אפשר לממש את זה על ידי האור העליון, שכל אחד צריך להשתוקק אליו. ולא חשוב כמה אנשים נמצאים לפנַי. יש כנֶס שיושבים לפנַי חמשת אלפים או ששת אלפים איש, יש שיעור רגיל שיושבים מאתיים, שלוש מאות, והיו שיעורים שהיו יושבים עשרה או חמש עשרה, זה אותו דבר.

אורן: הילדים שבאים ממדינות שונות לגן הזה, אתה מרגיש שוני, יש הבדלים ביניהם?

הרב לייטמן: בחיצוניות אני צריך להתנהג קצת שונה כלפיהם, כי אני המתאם כלפי הגשמיות שלהם.

אורן: אבל הם בעצמם, בין הילדים?

הרב לייטמן: אחרי שיש קשר, אני שוכח שהם בכלל שייכים למין אחר, שפה אחרת, לאום או משהו, כלום. אני מתייחס אליהם כמו לכולם, בלי כפפות, כי כולם אחד.

(סוף התכנית)