ישיבת כתבים

מס' 295

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 10.11.21 – אחרי עריכה

דודי: הנושא הראשון שלנו, יום השנה לליל הבדולח.

חיים: אתמול היה יום השנה השמונים ושלוש לפוגרום ליל הבדולח. "ליל הבדולח" זה כינוי ללילה שבין התשיעי לעשירי בנובמבר 1938 שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי אז, גרמניה ואוסטריה, פוגרום ביהודים. האירוע כונה כך בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות של בתי מגורים, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים תושבי גרמניה ואוסטריה.

על פי הערכות, המאורעות גבו את חייהם של לפחות ארבע מאות יהודים באותו לילה. לפחות ארבע מאות יהודים נוספים מצאו את מותם בהמשך במחנות הריכוז שבהם נכלאו, ועוד רבים שהתאבדו כתוצאה מהפרעות. אתמול ביום השנה, נחנכה בווינה מצבת זיכרון ליהודי אוסטריה שנרצחו באותו לילה ובשואה, שישים וחמש אלף יהודים.

כשבכל אירופה ובעולם כולו האנטישמיות עולה, דווקא באוסטריה נחנכת אנדרטת זיכרון ליהודים שנספו בשואה. מה בעיניך החשיבות של הנצחת הנספים בשואה במיוחד בתקופה כזאת?

אני לא מחשיב את זה כל כך, לא לשלילה ולא לחיוב. כי בזה לא תיקנו את הסיבה לא רק לליל הבדולח אלא לכל האירועים האלו. ולכן בעיניי זה לא תאריך ולא מעשה ולא כלום, בזה זה לא מתחיל ולא נגמר ולפי דעתי זה יכול להתרחש בכל רגע שוב.

אנחנו היהודים לא למדנו מזה שום דבר וגם השונאים שלנו. אף אחד לא מבין, לא מתחשב בסיבה האמיתית לאנטישמיות הגוברת שוב בכל מקום בעולם, ואנחנו תמיד מחפשים אשמים, מי התחיל ורוצים להצביע עליו.

אז אנחנו צריכים להצביע רק על עצמנו, כי על פי האמת היהודים בעצמם, בזה שלא מתקנים את עצמם ולא נמשכים לחיבור ביניהם ולחיבור עם כל העולם, כדי להביא את העולם סוף סוף לחיבור לטוב, אז הסיבה ליל הבדולח היא נשארת ונמשכת. אנחנו נמצאים באותו הלילה כמו שקרה לנו לפני אלפי שנים וממשיך עד היום.

חיים: בתוך הלילה הזה יש מספר נקודות בולטות יותר. נגיד, גירוש ספרד, השואה וליל הבדולח שקרה יחסית לא מזמן. האם לא כדאי בכל זאת לזכור אותם ולהנציח אותם?

ודאי שכדאי לנו לעשות את זה, מפני שיש לנו עוד פעם הזדמנות לספר שאנחנו יכולים לתקן את המצב, ואם אנחנו רוצים שזה לא יחזור, אז אנחנו צריכים סוף סוף לתקן את הקשר בינינו. ואם נהיה מקושרים לא על ידי דברים רעים, אלא על ידי נטייה נכונה בינינו, בין היהודים, ואם זאת תהיה הנטייה הנכונה, אנחנו נמשוך לכיוון הזה גם את כל באי העולם. אחרת, זה שאנחנו מציינים כל מיני אירועים כמו ליל הבדולח ובכלל את כל הדברים האלה, זה לא משפיע על שום דבר.

חיים: אז מה בעצם הדרך הנכונה כן להנציח אירועים כאלה?

שלא נעשה את זה כאירוע, אלא כהסברה מסיבית וקבועה, קודם כל לעצמנו, למה זה קורה לנו, למה אנחנו נמצאים בלילה הזה כבר אלפי שנים. ומתוך זה, אפילו בלי הסבר לכל אומות העולם, זה ישפיע על כל אומות העולם במידה שזה ישפיע עלינו.

חיים: אם כבר מדברים על אומות העולם, אז אנחנו רואים שבעולם הולך ומתפתח מאבק בכלל על הצורך לזכור את השואה. למשל, שופט כדורגל בכיר מההתאחדות הבינלאומית לכדורגל, סירב להשתתף באירוע נגד האנטישמיות הגוברת במגרשי הכדורגל בעולם. הוא טען שהיהודים כמו תמיד עושים עם זה מניפולציות. הארגון שהזמין אותו לבוא ולנאום, התלונן להתאחדות הבינלאומית וטען שהשופט הזה אנטישמי. האם בעיניך הלגיטימיות של הטמעת זיכרון השואה לא מובנת מאליה אצל כל בר דעת?

לא, כי גם אצלנו זה לא מובן. גם אנחנו לא מבינים את הסיבה האמיתית לאנטישמיות, וגם אנחנו לא רוצים לתקן את הסיבה הזאת. אנחנו צריכים להראות לכל העולם איך יכול להיות, שעם שנעשה

בצורה מלאכותית, בכוח החיבור מלמעלה, נעשה לעם אחד אך ורק על ידי כוח עליון שחיבר את הנציגים של שבעים אומות העולם יחד. אנחנו צריכים להראות לכולם שזה אפשרי להיות כעם אחד.

והיום דווקא על ידי השנאה של האנטישמים אנחנו ממשיכים להחזיק את עצמנו כעם. ובזכות האנטישמים, אנחנו מתקבלים כעם אחד במדינה שלנו וכך אנחנו מוכרים בעולם. מי מחזיק אותנו? האנטישמיות שעוד ועוד מתפשטת בעולם. ואם אנחנו נמשיך בלי לחפש את הכוח האמיתי שמחבר בינינו ובלי שאנחנו מסבירים את זה לכל העמים, ובלי שאנחנו ניתן דוגמה לכל העמים, אז האנטישמיות תצטרך להתגבר, כדי לייצב את הכוח למטרה ולחיבור. כי מה שיכול לחבר בינינו זו האנטישמיות בלבד, ואנחנו נמצאים כמו עדר כבשים שהזאבים מקיפים אותם ורק זה מחייב אותנו לחיבור.

ולכן אם ברצוננו להפסיק עם היחס השלילי אלינו מכל העמים, אנחנו צריכים להבין שהיחס הזה בא כדי לעשות חיבור בינינו, ומחוסר ברירה כך אנחנו מתנהגים. תגידו שזה על ידי הטבע, על ידי כוח עליון, אבל זה מה שאנחנו צריכים לראות. ואם אנחנו לא פותחים את כל המפה הזאת ולא מבינים את הדברים שמתרחשים, אז אנחנו לא מבינים את הכוחות שפועלים, את עצמנו, את מטרתנו ואת כל העולם.

ואם אנחנו לא מבינים ולא עושים את זה כמו שצריך, אז ודאי שאין לדרוש זאת מאומות העולם שפועלות על ידי הכוח האנטישמי שמגיע אליהם מלמעלה וכך הם מחזיקים אותנו מחוברים על ידי הכוח השלילי.

חיים: מה אם לא הייתה אנטישמיות בעולם?

היינו לגמרי לגמרי נעלמים בין אומות העולם, כמו עשרת השבטים. ולכן אם אנחנו רוצים להבין מה קורה, אנחנו צריכים להבין את המציאות שבה אנחנו קיימים ואין לנו שום אפשרות לצאת מזה, אלא להבין הכול נכון, לצייר נכון את התמונה, שזה הבורא, הכוח העליון שעל ידי אומות העולם מחייב אותנו להחזיק עצמנו כעם על ידי האנטישמיות שאנחנו מרגישים. ואלמלא זה היינו נעלמים גם אנחנו, הנציגים של שני השבטים הנותרים. ולכן אנחנו צריכים לפרסם את העניין הזה לכולם. זאת אומרת, לא זאת הבעיה שלנו לצאת ולצעוק על אנטישמיות.

חיים: בעצם אתה אומר, שאם לא הייתה אנטישמיות אז היינו נעלמים כמו עשרת השבטים?

כל זה מפני שיש מטרה לבריאה ואנחנו צריכים לתת דוגמה בחיבור בינינו. אם היינו מתחברים נכון, אפילו אותם הנותרים בעם ישראל דאז, אז היינו מושכים אחרינו את כל עשרת השבטים שלנו שצריכים להתגלות וגם את כל האנושות לחיבור, ומזה להגיע גם למגע עם הבורא, לחיבור עם הבורא. אבל מפני שאנחנו לא מבינים ולא רוצים להכיר בזה, לכן בינתיים הבורא ממשיך בצורה כזאת.

חיים: זה באמת העניין, כי אם תשאל את רוב היהודים, אני חושב שלפחות חלקם הגדול לא היו מתנגדים כל כך להיטמע בין האומות ולא להיות יהודים, זה לא דיל כל כך גדול, ובטח שלא להיות בעלי כל מיני תפקידים שהם לא ביקשו לעצמם. אז למה זה מסודר כך שבכל זאת זה קורה?

כי יש לנו משימה ואנחנו לא יכולים לזרוק אותה, זה לא תלוי בנו. אתה רואה שבכל זאת הבורא מחזיק חלק מהעם ועוד מחבר לאותו חלק פה ושם מאומות העולם, כדי שהקבוצה הזאת בכל זאת תכיר במסר שלה, במטרה שלה ותמשיך. זה בעצם עיקר מטרת הקיום שלנו.

חיים: ואם היינו זוכרים את השואה ודואגים לזה שכולם יזכרו את השואה, זה לא היה מונע שואה נוספת?

אני לא מתייחס בכלל לשואה, כן, לא, מה שקורה, זה לא חשוב לי. ודאי שבצורה אנושית אני מאוד מצטער, גם המשפחה שלי הם יוצאי שואה ומאזור שבו הנאצים עשו טבח בכל היהודים, זה ברור. אבל אנחנו צריכים להבין את זה בצורה אחרת, אני מדבר על אלו שלומדים את חכמת הקבלה ומבינים קצת, רוצים להבין את ההיסטוריה בצורה נכונה. אני לא מתייחס לנאצים, אני מתייחס לכוח העליון שמנהל אותנו בצורה כזאת. ואם אנחנו לא עושים את מה שאנחנו צריכים לעשות בין אומות העולם ובכל המציאות הזאת, אז ההשגחה היא כזאת.

חיים: אצל לומדי חכמת הקבלה זה דבר אחד, ואצל רוב העם זה אחרת.

רוב העם זה עדר כבשים, מה אתה רוצה מהם?

חיים: הם לא רוצים לסבול מאנטישמיות.

אני מבין, ודאי שהם לא רוצים לסבול. אבל הם צריכים ללמוד מה הסיבה לסבל ואיך הם יכולים להבטיח לעצמם עתיד ללא סבל.

חיים: מה הדרך הנכונה לפעול כדי ששוב לא יהיה להם סבל?

חיבור בינינו, בין היהודים, ולא על ידי כך שאנחנו מתחברים עם שכנינו הערבים, ועוד מקבלים אותם לתוך המדינה ולתוך הממשלה, ועוד משלמים להם על זה. זה לא יקרב לא את השלום ולא את הישועה, ההיפך.

חיים: מי צריך ליזום את פעולת החיבור הזאת, הממשלה, העם, הקהילות היהודיות, כולם ביחד?

הקהילה שנקראת "בני ברוך", כי היא הכי קרובה להבנת המצב ולפתרון.

חיים: קהילת "בני ברוך" זו קהילה של לומדי קבלה מכל העולם, לא בהכרח יהודים.

כן, זה לא חשוב.

חיים: מה בדיוק הם צריכים להתחיל?

הקהילה הזאת צריכה לפרסם את התיקון הנכון של העולם ואיך צריכים לתקן אותו.

חיים: אחרי שאנחנו מפרסמים את התיקון הנכון של העולם, אלה שמקבלים את הידיעה מה הם צריכים לעשות איתה?

אנחנו צריכים להשתדל, קודם כל על ידי קבוצת הכתבים ועל ידי כל האנשים שלנו וגם מי שנמצא סביבנו, לעורר אותם נכון לפרסום ולהסברה, זו בסך הכול פעולת הסברה. להסביר למה קרתה השואה, למה ההיסטוריה שלנו כזאת, ומה אנחנו צריכים לעשות כדי שזה לא יקרה שוב. חוץ מזה אנחנו לא פועלים כדי שזה לא יקרה שוב, אנחנו מסתכלים רחוק יותר, מאיפה זה ולאן זה.

חיים: המטרה היא לא מניעה של שואה נוספת.

גם זה נכנס לשם.

חיים: מה המטרה המרכזית, מה המטרה הראשית?

חיבור בעם ישראל שצריך להיות מרכז החיבור של כל האנושות, שבזה אנחנו מתחברים גם עם הכוח העליון של הטבע.

חיים: אני רוצה לשאול על אספקט מסוים של חיבור בעם ישראל. ישנם יהודים רבים בעולם שחשים כעס על מדינת ישראל, כי הם מרגישים שהמדיניות של מדינת ישראל לגבי הסכסוך עם הפלשתינים מעורר כעס עליהם כיהודים במדינות שבהן הם חיים. אתה חושב שהכעס על ישראל הוא מוצדק?

אני לא מתייחס לזה. הם מתייחסים למה שיש להם, כך הם מרגישים על עצמם, על בשרם, ששונאים אותם, והם ככבשים והזאבים לידם, והכול בגלל מדינת ישראל. היום בזמננו, הם זורקים את האשמה על קיומה של מדינת ישראל. מה היה לפני 100 שנה, שעוד לא הייתה מדינת ישראל, כשהנאצים עשו את הטבח, ולפני 2000 שנה ועוד יותר? אנחנו צריכים להסביר, שזה לא שייך לשום דבר מקרי, אלא הכול שייך רק למטרתנו הנצחית, אם אנחנו מקיימים אותה לפי מה שניתן לנו לקיים ובכך מתקרבים לגמר תיקון העולם או שלא מקיימים אותה.

חיים: אתה חושב שחשוב שמדינת ישראל תשמור על קשר עם היהודים שבתפוצות?

אני חושב שמדינת ישראל חייבת להכיר בתפקידה הנעלה ולספר עליו לתושבי ישראל וגם לכל היהודים שבעולם, בתפוצות, ובכלל לכל העולם. זה התפקיד המרכזי של מדינת ישראל ובו אנחנו צריכים לעסוק, ולא בכל אלף ואחד אירועים אחרים כאילו שצריכים להספיק כל דבר. רק את זה אנחנו צריכים ורק לזה העולם בתת ההכרה מצפה מאיתנו.

חיים: לסכם את הדברים שאתה אומר, אנחנו בישראל צריכים לעסוק בחיבור פנימי של החברה, ולהראות את זה גם ליהודים בעולם וגם בכלל לעולם, ולא לעסוק בכל התעסקות אחרת.

זה לא ענייננו, אנחנו לא קיימים כדי להיות מדינה מוצלחת בדברים אחרים, רק בזה. ההצלחה בכל יתר התחומים לא תציל אותנו ולא תעזור לנו בשום דבר.

חיים: לא כדאי להתעסק בשום דבר אחר, חוץ מזה?

כן.

חיים: אם נצליח בזה, מה יקרה?

כל אומות העולם יעזרו לנו להמשיך הלאה. הן יבינו דרכנו שבאמת זה מה שאנחנו כעם ישראל חייבים לבצע, ורק על ידי זה יבוא העולם לתיקון.

דודי: נעבור לנושא השני שלנו, "מה הטעם בחיי". אילן רמון האסטרונאוט הישראלי הראשון, מי שהיה מומחה בצוות מעבורת החלל קולומביה, ולמרבה הצער נהרג בשנת 2003 כשהמעבורת התפרקה כשנכנסה חזרה לאטמוספירה, כשהוא היה טייס צעיר בן 23, הוא כתב מכתב עם שאלות על תכלית האדם ומשמעות החיים, ושלח בזמנו את המכתב לפרופסור ישעיהו ליבוביץ שענה לו בקצרה. אני רוצה להקריא לך את השאלות שלו ולשמוע את התשובות שלך, כי מורגש שהן רלוונטיות להרבה אנשים בימינו.

הוא כותב "מתחבט אני כבר זמן רב בשאלות רבות ומשונות שניתן אולי להכלילן תחת הכותרת, מהי תכליתו של האדם בעולם הזה שבו אנחנו חיים. וככל שנשאלות יותר שאלות כן מתרבות הסתירות וחוסר הבהירות. כיצד אתה רואה את העולם בו אנו חיים, כיצד אתה מסביר את מהות החיים, כיצד אתה רואה את תכליתו ומטרתו של האדם בחייו, ומהי הדרך של האדם להשגת תכלית זו?".

מה היית עונה בכללות לאדם ששואל שאלות כאלו?

ידועה מה תכלית האדם ומה תכלית העולם, להגיע לחיבור בינינו ולגלות בתוך החיבור בינינו את מרכז החיבור שהוא הכוח העליון, ממנו מגיע כל היקום, הכוח של היקום, החומר שלו, התכנית שלו וכן הלאה. על ידי זה שכולנו מתפזרים, ואחר כך על ידי המאמץ והעבודה שלנו שמתחילה מלמטה כלפי מעלה אנחנו מתחברים, על ידי זה אנחנו נהיה כאלוהים יודעי טוב ורע.

דודי: אחת השאלות שלו היא כיצד אתה רואה את העולם שבו אנחנו חיים, כשהאדם מסתכל על העולם?

העולם שבור, ואין לו שום תיקון אם לא אנחנו שנמשוך אותו לתיקון.

דודי: מהי תכלית האדם בעולם השבור הזה?

תכלית האדם היא להביא את העולם השבור הזה לחיבור, על ידי חיבור בין בני האדם ועם הכוח העליון. החיבור לכוח העליון נעשה על ידינו. ובחיבור בין כל בני האדם, העולם שלנו עובר כל מיני תהליכים בכל המדינות, בכל העמים ובכל השטחים, עד שהוא מיואש לגמרי מכל מה שיש, ואנחנו בעצם הגענו לזה. אנחנו כבר היינו, כמו שכותב בעל הסולם, בימין הקיצון ובשמאל הקיצון, ואנחנו צריכים סוף סוף להחליט שרק חיבור מעל הכול הוא המטרה שלנו. אבל כוח החיבור לא נמצא אצל בני האדם, אלא אנחנו צריכים ללמוד איך מושכים אותו מלמעלה, ועל זה מדברת חכמת הקבלה, וזה מה שאנחנו צריכים להסביר לכולם.

דודי: איך אדם יודע אם הוא השיג את המטרה והגיע לתכלית?

בכך שהוא מסוגל לגרום לחיבור בין בני האדם על ידי הנטייה שלהם לחיבור עם הכוח העליון, שזה כוח החיבור המרכזי, טוב ומיטיב, שרוצה רק חיבור ואהבה בין בני אדם.

דודי: מה זה בדיוק חיבור של אדם עם כוח עליון?

אם אנחנו משתדלים להתחבר בינינו, אז במרכז החיבור בינינו, בין בני האדם, אנחנו מגלים את הכוח העליון. הוא בכוונה עושה פירוד בינינו כדי שנתחבר בניגוד לאגו שלנו, וגם נזמין אותו לאותו החיבור.

דודי: מה הערך המוסף של החיבור עם הכוח העליון? כשיש בינינו חיבור בעולם הזה אפילו בצורה טובה, מה בנוסף?

לא רק חיבור בצורה טובה, אלא שנהיה מחוברים ממש כאיש אחד בלב אחד, שלא יהיה בינינו משהו שמפריד. ודווקא כל כוחות הניתוק, הניגוד, הם יעזרו ויראו לנו איפה אנחנו צריכים עוד ועוד להצליח בחיבור.

דודי: למה ככל שנשאלות יותר שאלות, כך מתרבות הסתירות וחוסר הבהירות?

אצל מי?

דודי: באדם שמתחיל לשאול שאלות על משמעות החיים.

כי הוא לא שייך בכלל לתהליך הזה. הוא מבין שהחיבור היה יכול לעשות כך, אבל אם אנחנו לא מסודרים בצורה כזאת שנמשכים לחיבור, והוא בודק את עצמו ורואה שאנחנו לא יכולים להיות בחיבור, ובכל דבר שאנחנו משתדלים לייצב איזה קשר בינינו, הקשר בסופו של דבר מתפרק ומביא אותנו לניגודיות עוד יותר גדולה.

דודי: השאלות כביכול פשוטות יחסית, וכל אדם, כל ילד שואל אותן מתישהו, אבל התשובות מורכבות.

הן לא מורכבות, הן נגד הטבע שלנו, כדי שנמשוך לטבע שלנו גם כוח עליון, ואז הוא יעשה את זה.

דודי: מאיפה פתאום מגיעות לאדם השאלות האלה?

מאין ברירה, מזה שהוא רואה שאנחנו נמצאים בעולם שבו הכול הולך ומתפרק ונכנס להתנגדות, ואנחנו לא רואים סוף להתנגשות הזאת.

דודי: האדם שמתעוררות בו שאלות כאלה, מה הוא צריך לעשות, לחשוב על זה?

בסופו של דבר הוא צריך לשמוע אותנו, ואנחנו צריכים להיות כאלו שמסוגלים להגיע לאוזן וללב של כל אחד.

דודי: אדם שמתעוררות בו שאלות כאלה גדולות, מובטח לו שיובילו אותו למקום הנכון לקבל תשובה?

בסופו של דבר כן, אבל לא ידוע בעוד כמה זמן ועל ידי איזה ייסורים.

דודי: איך אפשר לקצר את זה, שמרגע שמתעוררת בי שאלה אני כבר אהיה על המסלול ולא אבזבז זמן?

אל תחכה לזה, אתה צריך לעשות מה שמוטל עליך ואז זה יבוא.

שלי: זה מורגש שיש בעיה עקרונית, שהאדם לא מאמין בקיום של כוח עליון. אם הוא היה מאמין, כבר היה קל לו יותר לחפש את התשובות, להאמין שיש כוח שיעזור לו. למה זה ככה?

כי באמת הוא לא רואה את זה. כך ההשגחה העליונה דורשת מאיתנו, שאנחנו נגלה את הכוח העליון מאפס.

שלי: למה דווקא אנשים מסוימים שואלים שאלות על תכלית החיים, ויש אנשים שבכלל לא מתקרבים לזה אף פעם?

אלו סוגי אנשים, כך האנושות מתחלקת, לחמש רמות.

שלי: נעבור לנושא הבא. אלימות בבתי הספר אחרי הקורונה. אתמול שורה של כתבות שפורסמו גם בטלוויזיה, גם בעיתונות, חשפו מציאות עגומה, אלימה ומאיימת מאוד בבתי ספר אחרי תקופה ממושכת של סגרים, קורונה והיעדר מסגרות. הנתונים שהגיענו למוקד 105 מתחילת השנה, שזה חודשיים פלוס מינוס של לימודים, הם 1,738 אירועים של פגיעה מינית בבתי הספר, 943 אירועי אלימות, 252 מקרים של מחשבות אובדניות, 70 מקרים של פגיעה עצמית, וזה רק מה שדווח.

מה שהכתבות מראות, שהכיתות מתנהלות כמו בית משוגעים. התלמידים לא מסוגלים לקבל מרות, הם לא מתייחסים בכלל לזה שהמורה נמצא בכיתה, זורקים שולחנות מהחלונות, הם מרביצים, מאיימים עם סכינים, גוזרים אחד לשני את השיער, המון סיפורים קשים. ומדובר בילדים טובים לא בנוער במצוקה.

אחת המורות אמרה שזה מרגיש כמו מיון עם 38 תלמידים בדרגות פציעה שונות, והיא לא יודעת במי לטפל קודם, פה יש 5 נשרפים, שם 5 עם כוויות קשות, והיא פשוט התמוטטה. משרד החינוך בתגובה הודיע אתמול על מצב חרום והכריז על תכנית למאבק באלימות בבתי הספר, תכנית עבודה מקיפה למאבק באירועים, וגם תמיכה במורים וגם תמיכה בתלמידים.

המראות הם באמת קשים, וגם המורים מרגישים שאיבדו סמכות. מה קרה לילדים בתקופה הזאת?

ילדים מתפתחים על ידי האגו שמתפתח בהם וזה מה שאנחנו רואים, אנחנו רואים תוצאות, תוצאות מהתפתחות הטבע האגואיסטי שבכל אחד מהילדים ובכולם יחד, ואנחנו רואים התפתחות כזאת בגלל הכישלון של מערכת החינוך, אם אפשר לכנות אותה "מערכת החינוך". אז מה הבעיה?

שלי: שבכל זאת, עד לפני הקורונה עוד היה אפשר לנהל שיעור, לא הייתה כל כך הרבה אלימות.

זו הכרת הרע שאנחנו עכשיו רואים יותר. זה היה גם קודם, ואין לנו להסתיר את הדברים, אבל הקורונה מקצינה את הדברים. ילדים נעשו יותר אגואיסטיים, חסרי סבלנות, זה מובן, גם המבוגרים אבל הילדים במיוחד.

שלי: זו התדרדרות שחלה בתקופת הקורונה?

זה המשך ההתפתחות האגואיסטית שבכל החברה כולל ילדים.

שלי: למה דווקא בשנה וחצי האחרונה הייתה קפיצה כזאת?

כי התקופה היא מיוחדת, הילדים היו בבית, הסתובבו מחוץ לכותלי בית הספר, האגו גדל. המבוגרים, המורים, משרד החינוך, הזניחו את הילדים.

שלי: אחת המורות אומרת שכשלוקחים מהם את הטלפון הם פשוט מאבדים יכולת לתפקד, הם אומרים שהמוח שלהם לא עובד. הם מתחילים לזוז, להסתובב, הם נכנסים ממש כמו נרקומן לקריז. הם באמת היו שעות רבות לבד בבית בלי הורים, ורק הטלפון היה להם החבר והנחמה. אתה חושב שנגרם להם נזק?

הנזק נגרם כל יום ויום כשהם נמצאים או בבית או בבית הספר ובכל מקום. ללא חינוך נכון הנזק מתרחב וכך זה קורה יותר ויותר, הגורם נמשך.

שלי: מה זאת אומרת?

אם אנחנו לא מטפלים באגו, הוא כל הזמן גדל וכך זה נראה.

שלי: באחת השיחות הקודמות אמרת שהקורונה היא וירוס רוחני. מה ההשפעה הרוחנית של הווירוס הזה על הילדים האלה?

האגו שלנו מתפתח בצורה מאוד מאוד מאסיבית, מיוחדת, ואין לנו כנגד זה שום תרופה.

שלי: הילדים האלה ישאלו יותר מהר שאלות על מה הטעם בחיי?

לא, תסתכלי על בני גילך, על כל המבוגרים, הם הגיעו על ידי הקורונה לאיזו התפתחות שכלית, אנושית? שום דבר. יותר מזה, הם נעשו יותר מטומטמים, יותר מוגבלים.

שלי: אז מה הטיפול הנכון לאגו שמתגלה עכשיו, להכרת הרע הזאת?

צריכים לחפש תרופה אנטי אגו, אנטי הווירוס הזה. צריכים סוף סוף להכיר בזה שאנחנו נמצאים בווירוס האגואיסטי.

שלי: האמת, שכשרואים את הילדים האלה זה ממש מעציב, לי זה גרם ממש לעצב, זו הייתה התגובה שלי. יש לילדים כביכול כאב מאוד גדול.

אבל לך, חוץ מכאב פרימיטיבי, זה לא גורם לכלום. וזה חייב להביא את המבוגרים לשאלה מה אנחנו עושים, איך אנחנו עוזרים. או שהם בוטחים בכוח עליון, או שהם עושים בעצמם משהו, או זה וזה יחד. אבל מה מזה שכותבים כאלו מאמרים בעיתונות, ושמשרד החינוך מכניס עוד מיליארדי שקלים עבור כל מיני שטויות שלא לא יועילו לשום דבר? השאלה מה אנחנו עושים.

שלי: מה חסר לילדים כרגע?

חינוך נכון.

שלי: אז אם עכשיו היית מייעץ לגברת שאשא ביטון או למשרד החינוך, מה היית מציע להם עכשיו כשכולנו כבר מרגישים חסרי אונים, ומרגישים שאי אפשר להמשיך ככה.

הם הרגישו ככה גם לפני 30, 20, ו10 שנים, הם הרגישו את זה. אני זוכר שזו הייתה השאלה כשמסרתי את הבן שלי לפנימייה, כי ראיתי מה קורה בבית הספר.

שלי: אז מה עושים, מה לתת לילדים האלה עכשיו, מה התגובה הנכונה למצב, איזה חינוך לתת להם?

להחליף להם את מערכת החינוך ולהחליף להם את ההורים.

שלי: הורים או מורים?

הורים. המורים הם תוצאה של מערכת החינוך.

שלי: מאיפה נייבא הורים, יש כוכב מתוקן?

תנסי לחפש בעולם.

שלי: בסדר, אני מבינה שגם אנחנו ההורים אשמים לא פחות, אבל באמת אם אנחנו כבר כותבים על זה, ומתייחסים לזה, מה אנחנו יכולים להגיד להם קונקרטית עכשיו?

הכול מסריח מהראש, ולכן אנחנו צריכים לשבת ולחשוב אבל בכובד ראש, כי משרד החינוך זה המשרד הכי גדול, הוא העתיד של המדינה, וסוף סוף היום צריך להבין שאם לא נטפל בזה ממש טיפול שורש, אז לא יהיו לנו לא ילדים, לא עם, ולא מדינה.

שלי: איזה חינוך אנחנו צריכים לתת עכשיו לילדים?

לתת הסברה רחבה לעם ישראל מגיל אפס ועד 120, הסברה רחבה על התפקיד, על התפקוד, על המטרה, על מי אנחנו, לאן ומה. כל מה שאנחנו לומדים מכתבי בעל הסולם, זה מה שאנחנו צריכים לפתוח לכולם בכל מיני רמות, בכל מיני צורות הסבר, ולמלא את כל העם במסר הזה.

שלי: האם אתה חושב שדווקא עכשיו יש מקום שאנשי חינוך מטעם הקבלה ייעצו, יעזרו, ייסעו באיזו צורה למערכת החינוך?

אני לא יודע מאיפה תיקחי אנשים כאלו. אבל אין לי ספק שהיום בעזרת טכנולוגיות חדשות, דרך מערכות הטלוויזיה וכל סוגי הטלפונים וכן הלאה, אנחנו יכולים להגיע לכל אחד, ולהסביר במה תלוי העתיד שלנו. בכלל העתיד, אני לא מדבר על טוב או לא טוב, אלא בכלל על העתיד.

היום אנחנו נמצאים במצב שנראה לנו בסדר ,שאנחנו איכשהו מסתדרים בכל העולם פה ושם יש אנטישמיות, אז מה, זה לא נורא. ואז כל הפוליטיקאים מתחילים לשחק, כל אחד מנסה להוציא את הכסא מתחת לשכן, ומתיישב על שני כיסאות, או על שלושה וכן הלאה.

ואנחנו צריכים להסביר את האמת, לפרסם אותה כמה שאפשר, כי באמת אני לא רואה את העתיד. זאת אומרת, אני בכלל לא רואה עתיד טוב לעם ישראל, למדינת ישראל, לא רואה. אפילו שיש לנו טנקים, נגמ"שים, ומטוסים ,כי לא בזה ניצלים.

שלי: בעל הסולם ישב עם בן גוריון, היום יש מישהו שאכפת לו שיכול להשפיע ולשנות שצריך לפנות אליו?

לא, אין. אפילו אותו פרופסור לייבוביץ' שהזכרתם. אין כאלה אנשים, זה לא שאני מסכים איתם, או לא מסכים איתם אבל אין כאלו, היום בכל אחד מזלזלים. קודם כל מזלזלים, קודם כל מורידים אותו, אם לא מוחקים אותו, אז לפחות מורידים עד הרצפה כמה שאפשר. זה מצב שדווקא בגלל שהוא כאילו נראה רגוע, הוא מאוד מסוכן.

דודי: נעבור לנושא אחרון שלנו, גברים פורשים מהאוניברסיטה.

חיים: עברנו לבתי הספר להשכלה גבוהה בארצות הברית. לפני כמה זמן העיתון וול סטריט ג'ורנל פרסם מאמר גדול שבו הוא מצביע על תופעה של התרחבות הפער בין גברים לנשים בקרב תלמידי ההשכלה הגבוהה בארצות הברית. על פי המאמר נכון לסוף 2020, 60% מתלמידי ההשכלה הגבוהה בארצות הברית הם נשים ורק 40% גברים, זה הפער הגדול ביותר שהיה אי פעם. בנוסף, מחקר שנעשה על כלל המוסדות להשכלה גבוהה בארצות הברית מצא שמספר הסטודנטים בארצות הברית ירד במיליון וחצי בחמש השנים האחרונות, כאשר 71% מהירידה הזו מיוחסת לגברים.

אז קודם כל באופן כללי איך אתה מסתכל על השכלה גבוהה? האם באופן כללי אתה רואה חשיבות בלימודים אקדמיים?

בכלל לא. אני רואה חשיבות במדע, אבל לא סתם בכל הלימודים אקדמיים. בואו נגיד כך, לפני 100 שנה כמעט לא קיבלו נשים באוניברסיטאות. לפני 120, 130 שנה, זה היה מאוד נדיר. והיום דווקא ההיפך, השכלה גבוהה מאוד התפתחה. אנחנו צריכים לשאול מה זה מוסיף לחיים שלנו? שאנחנו נפתח עוד ועוד כל מיני מקורות, מקומות למחקר ומה לא. מה זה מוסיף אם אנחנו לא יודעים בשביל מה אנחנו מתפתחים? זה כמו שאתה לוקח אנשים, נותן להם בידיים כל מיני כוחות, ואז הם בונים מהם, לפי מה שהם, זאת אומרת, קודם כל להרוג אחרים.

חיים: זה נשמע כמו מגדל בבל.

כן. לכן אני לא תומך בהשכלה גבוהה בכלל, בזמננו. גם בעל הסולם כותב, שזה חייב להיות בהתאם להתפתחות הפנימית של האדם, כדי שהוא בטוח ישתמש במה שניתן לו בידיים, בצורה יפה וטובה. אחרת לא יפתח. איינשטיין גם לא רצה לגלות על פצצת האטום, רק כששיקרו לו שהגרמנים נמצאים לקראת בניית פצצה, רק מחוסר ברירה הוא נתן את הנוסחה הזאת ופתח אותה.

חיים: אם הבנתי קודם, אתה עושה הבחנה בין לימודי מדע ללימודי הרוח והחברה. או שלא?

את מדעי הרוח והחברה בכלל הייתי סוגר, כי חבל על הזמן. זה לא מוסיף שום דבר לאדם, חוץ מבלבול גדול לכל הכיוונים. כי מה שקורה כאן מבלבל את האנשים.

חיים: אבל אתה בעצמך תמכת, שהילדים שלנו ילכו ללמוד, יוציאו תארים אקדמיים במדעי החברה.

ודאי. כי אני מקווה מאוד שהילדים האלו, ואני לא יודע מה קורה להם עכשיו, אבל התכוונתי שמהם יבואו אנשים, שידעו גם את זה וגם את זה. שילמדו גם את חכמת הקבלה, גם את מדעי החברה וכן הלאה, ואז הם יוכלו לשלב נכון את זה עם זה, כדי שהם יהיו ממש אנשי משרד החינוך העתידי.

חיים: אז אם אדם משלב בין חכמת הקבלה, אם הוא לומד את חכמת הקבלה. ואחר כך לומד גם את מדעי החברה. האם יש טעם בלימודים כאלה?

בתנאי שהוא הולך לשלב את זה בתוך הלימודים שלו, ואחרי הלימודים.

חיים: ולמה לדעתך יש פחות ופחות גברים נרשמים לאוניברסיטה באמריקה?

אני לא יודע בדיוק את הסיבות, והסטטיסטיקות. אבל נראה לי שקודם כל האוניברסיטה עצמה איבדה את הערך שלה.

חיים: מאיזו בחינה?

אני אגיד לך, כשאני נכנסתי לאוניברסיטה זה היה בשנת 61 או 1962, משהו כזה. אז זה היה משהו מיוחד, חשוב. נתנו לנו סימן כזה, היינו חייבים לבוא לאוניברסיטה עם עניבה, ממש עם בגדים קומפלט. גם הנשים, הבנות היו מגיעות גם כן בסדר נכון. והיה לנו איזה כבוד, גם לאוניברסיטה, גם לעצמנו שזכינו לזה. בכל זאת זה היה לפני 60 שנה.

היום אין דבר כזה, סטודנט, כאילו ככה בסדר, אין לזה ערך. בפרט שיש כל כך הרבה פקולטות, וכל כך הרבה מקצועות שעשו מהם תואר ראשון ושני ומה לא, ועל כלום, על אפס, רק כדי לנפח את דברים האלה. אנחנו גרמנו לזילות האוניברסיטה.

חיים: באמת אם בעבר מרבית הנרשמים לקולג' היו גברים לבנים, אז היום הם שווים או במיעוט ביחס לקבוצות אתניות אחרות בעלות הכנסה שווה בארצות הברית. התופעה הזו של עליית נשים וירידת גברים היא לא חדשה, אבל המגמה הזאת מואצת בשנים האחרונות אם כניסת האג'נדה של שוויון מגדרי והתייחסות ללבנים כאל מיוחסים, ולגברים בכלל כאל נצלנים ושוביניסטים, אנחנו מכירים את התיאוריה הזאת.

כשאני בדקתי קצת ברשת את התגובות על המחקר הזה, אז ראיתי שיש לא מעט התייחסויות בנוסח "מה ציפיתם שיקרה אם זה מה שאתם עושים לבנים באוניברסיטה? כאילו אם זה היחס לגברים לבנים באוניברסיטה אז אתם רוצים שיישארו שם? ברור שהם יוצאים". אז איך אתה רואה את התופעה הזאת של העדפה מתקנת לטובת מגזרים שונים באוכלוסייה?

זה יימשך ודאי. האוניברסיטאות הפכו להיות לאיזה, גם היום יש לך כאלו שאתה יכול לבוא ללימודים ולא, אתה יכול לעשות שם כל מיני קורסים כאלו וכאלו. אני רואה לפי הנכד שלי, הבן של אורי, הוא מקבל שם כל מיני מקצועות, לומד, אומנם זה רציני אבל לי לא נראה שזה יכול כך להימשך בצורה רצינית.

קודם כל, אנחנו לא רואים בזה עתיד. אנחנו לא רואים שהאנושות יכולה לבנות את עצמה לעתיד בעזרת ההשכלה הגבוהה, לא.

חיים: אתה חושב שלימודים אקדמאיים יכולים לקדם מגזרים שפחות מתקדמים, זה יכול לעזור להשתלב בחברה, נגיד במקום ליפול לפשע?

לא, זה בכלל לא שייך. אז הם הולכים לפשע יותר גבוה. אם יש לך נשק ביד אתה כבר לא איזה עבריין מהרחוב, אתה כבר איש סולידי. ההשכלה הגבוהה לא פותרת אותך מלהיות פושע.

חיים: המטרה הזאת של העדפה מתקנת זה ליצור שוויון חברתי, אתה חושב שזה צעד נכון בכיוון הזה, שזה באמת יכול לעזור?

לא.

חיים: למה לא, אם כל העולם יהיה בעלי אותה השכלה, אז למה זה לא יצור שוויון?

כי ילמדו רק לגנוב בצורה יותר מתוחכמת. אם אנחנו בחברה שלנו מכבדים את גדולי המחשבים וחברות המחשבים ועוד כל מיני דברים, הם גנגסטרים וגונבים מכולם ומסדרים את כולם, אבל אנחנו מתייחסים אליהם בכבוד. ראיתי איך מקבלים את צוקרברג בסנט, בכבוד, אז מה אתה רוצה? זאת אומרת אנחנו לא שוקלים את האדם לפי כמה הוא תורם לחברה, אלא לפי כמה הוא הצליח להרוויח על ידי החברה. אני חושב שהם הגנגסטרים הכי גדולים, אבל אנחנו מכבדים אותם.

חיים: מי הגנגסטרים הכי גדולים?

ראשי חברות המחשבים, כל מיני הייטקים, כולם. הכול בנוי איך לסדר אחרים, איך לחייב את האחרים לשלם לך.

חיים: אתה רואה עתיד להשכלה הגבוהה באופן כללי, ואם כן איזה עתיד?

זה תלוי באיזו מידה אנחנו נפתח לאנושות את העתיד, אז יהיה עתיד גם להשכלה הגבוהה. אבל בזמן שהבן שלי, נגיד הולך ללמוד וחצי מהלימודים שלו זה כלכלה וחצי מהלימודים שלו זה עורך דין, זה הולך יחד, שתדע איך לגנוב לפי החוק. אז מה אתה יכול לעשות, זה העתיד הקרוב.

חיים: אז לא תהיה השכלה גבוהה בעתיד?

אם העולם ידרוש אז זה יהיה, אם לא אז לא.

לי אין מה להוסיף. אני דווקא מסתכל על כל הדברים האלה, אני לא רואה את העתיד כל כך חלק, רך ורוד. אני חושב שאנחנו לא גמרנו עם הפנדמיה והיא עוד תחזור אלינו ובצורה הרבה יותר רחבה וגרועה מאשר הייתה, ואנחנו נצטרך עוד לחשוב מה לעשות.

דודי: אני חשבתי כבר שצריכים לעשות מסיבת סיום לקורונה.

מסיבת סיום אנחנו רוצים לעשות, בעוד חודש בערך. זו לא חגיגה של יציאה מפנדמיה. לי נראה שבצורה זו או אחרת זה עלול לחזור והיא עוד לא גמרה ללמד אותנו.

דודי: מה אתה כן רואה בעתיד הקרוב, מה הולך לבוא ולחנך אותנו?

אנחנו לא קיבלנו שום מוסר השכל, שום תוצאות. איפה אתה רואה שאנשים נעשו ממש אחרים? אני לא רואה. שוב עומדים בתור לטיסות לכל מיני מקומות. הדברים האלה עוד לא נגמרו. האנושות לא השתנתה. הממשלות עוד לא הפסיקו להילחם עבור הכיסאות ואיך להרוג אחד את השני, אבל לפי החוק. לא, שום דבר לא קרה. כי בן האדם נשאר אותו בן אדם, ולכן התוצאה מהפנדמיה היא ממש אפס.

אנחנו צריכים לראות לפי השינוי באדם. יש שינוי באדם? לא. יש שינוי בחברה? לא. ולכן מה שעבר, עבר. אז מתו כמה אנשים, שילמנו על זה הרבה כסף ושום דבר לא קורה. כאילו בא איזה כוח ומוריד מאיתנו קצת שומן, אבל כלום חוץ מזה. תראה לפי העלאת המחירים בכל העולם ומה קורה. עדיין זה לא משיג שום דבר.

דודי: בכל זאת אנשים פיתחו קצת יותר רגישות. אומנם שלילית, לריחוק אחד מהשני, זה שהם עובדים מהבית ופיתחו הבחנות בין מהבית לבין מהעבודה. התחילו לשאול קצת יותר שאלות על משמעות החיים, לא גבוהות אבל כאילו כן רואים פה איזה שינוי מגמה.

תיכנס לבית חולים, תראה אנשים חולים, הם גם מדברים על החיים בצורה אחרת. אז מה? הפתרון צריך לבוא בתנאי שאנשים מבינים מה תחילת הבעיה ומה סוף הבעיה. בתחילת הבעיה יש קבוצה שנקראת "קבוצת אברהם", "ישראל", וסוף הבעיה שהקבוצה הזאת מלוכדת ומספרת לכל האנושות מה צריך להיות, וכל האנושות מתחילה להתקרב אליה וללמוד ממנה. ואך ורק בצורה כזאת אנחנו יכולים להגיד שיש לנו כיוון נכון ואנחנו יכולים כבר להיות בטוחים בעתיד הטוב שלנו.

דודי: לאיזה מציאות ציפית?

אני לא מצפה לכלום. אני יודע שזה חייב להיות והאם זה יקרה על ידי קורונה זאת או שנייה או שלילית ומי יודע מתי, זה כבר תלוי במאמץ שלנו ותלוי גם בהשגחה עליונה.

דודי: קיבלנו.

תהיו בריאים ואנחנו עוד נצטרך לכתוב לפי העניין הנוכחי, לא סתם כל מיני שטויות אלא הכול לכיוון המטרה, אחרת חבל על הזמן על כל הכתיבות האלו כמו על אופנה.

שלי: אבל אנחנו כותבים רק מתוך מה שאנחנו מדברים איתך פה.

תלוי איך לכתוב ותלוי מה לכתוב.

(סוף השיחה)