לדבר עם הבורא

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 29.05.2025 – אחרי עריכה

דודי: אנחנו מתחילים את סוף השבוע שלנו, סוף שבוע של חיבור, ואנחנו קבענו שהנושא שלנו הוא תפילה. אנחנו רוצים להיות בשלושה ימים של תפילה, הבאנו קטעים כדי לברר את התפילה הנכונה שלנו, את ההכנה לתפילה, איך נעמיק בה יותר וגם בכלל. אנחנו רוצים שהכנס הגדול הבא שיהיה לנו יעסוק בנושא התפילה, ואנחנו נעשה פיילוט על עצמנו לראות איך זה עובד.

נתחיל לקרוא יחד מאמר של רב"ש.

תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי

תשמ"ו - מאמר י"א
1985/86 - מאמר 11

"הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.

ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:

א. בשביל שיהיו לו תענוגי עולם הזה. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.

ב. שיהיו לו תענוגי עולם הבא. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.

ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ.

והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן. ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.

ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג.

נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ. כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.

מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".

ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה':

א. דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.

ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. עד כאן לשונו.

נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו".

וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף.

אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.

נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.

נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.

נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.

אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:

א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.

ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.

ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.

נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."

דודי: איך אפשר להגיע למצב כזה שהאדם אמיתי עם עצמו, ממש כמו סכין חותכת, הוא מבין שהוא הפוך לגמרי, ורק תפילה תעזור לו? איך כל הזמן לשמור על מצב חד כזה מבפנים, כל הזמן לדייק אותו לתפילה, ולא לחיות באיזה זיוף והרגשה שהכול בסדר, כלומר בלי להרגיע את עצמו?

איך אפשר?

דודי: כן.

לדבר עם עצמו.

דודי: אם זה לדבר עם עצמו, אז הוא יספר לעצמו מה שטוב לו.

לא, לא עד כדי כך, אם הוא מדבר עם עצמו לא בנוכחות של האחרים.

דודי: ממש במחשבות עם עצמו.

כן. ואז הוא באמת רואה עד כמה הוא מרמה את עצמו.

דודי: וכשאדם מדבר עם עצמו ומגלה שהוא מרמה את עצמו, מה הלאה?

הלאה, לחזור בתשובה מה שנקרא.

דודי: אבל לא נעים לו המצב שהוא מרמה את עצמו, אז הוא מיד בורח.

הוא לא בורח.

דודי: הוא לא יכול לברוח?

הוא לא בורח, ההפך.

דודי: גיליתי שאני מרמה את עצמי, מה הלאה?

הלאה, לעשות תשובה.

דודי: כלומר?

שתוכל לחלק את המצבים שלך לכמה חלקים.

דודי: מה זה אדם רמאי?

הרמאי, שמרמה את עצמו.

דודי: במה אני רמאי?

בזה שאתה משקר לעצמך.

דודי: איך לא להמתיק את השקר בזה שכך הבורא ברא, בטח יש השגחה פרטית, מה אני מבין. אני מתחיל לספר לעצמי צידוקים כאלה.

כן. אין לי מה לענות.

דודי: איך אני ממש מכניס סכין חדה בדיוק בנקודה הזאת ולא נותן לזה לברוח?

תעשה כך, כמו עם סכין.

דודי: מהי התפילה לבורא כשאדם מגלה שהוא מרמה את עצמו?

שהוא לא רוצה לרמות את עצמו והוא מבקש מהבורא שיעזור לו.

דודי: האם הבורא חייב לו משהו כאן?

הבורא חייב לכולם.

דודי: מה הוא חייב לי?

כי הוא לא בורח מאחריות.

דודי: הוא מעריך שהאדם מגלה שהוא רמאי ופונה אליו?

כן.

מושי: קראנו עכשיו בקטע שיש מישהו בתוכנו שמשעבד אותנו, ואז אנחנו צועקים שיציל אותנו.

כן.

מושי: זה מעניין, פעם עבדים היו אנשים שתופסים אותם ומכריחים אותם לעבוד, זה שעבוד די ברור. היום גורמים לנו לעבוד 12-15 שעות ביום, מפרסמים לנו כל מיני מוצרים שאני בעצמי הולך לעבוד כדי לרכוש את המוצרים האלה, וזה מה שנקרא שעבוד מודרני. יש כנראה עוד שעבוד, שאני לא מזהה שיש מישהו בתוכי, רצון לקבל שמשעבד.

כן.

מושי: למה זה לוקח כל כך הרבה שנים עד שאדם מבין שהוא נמצא בשעבוד של הרצון לקבל?

לא מדובר על שנים, אלא מדובר על האמת שאדם מתחיל לראות.

מושי: למה זה כל כך קשה לראות את זה? וכתוצאה ממה הוא רואה את זה?

הוא רואה את זה כתוצאה מזה שהוא כבר לא מסכים בפנים להיות משעובד תחת הרצון לקבל שלו.

מושי: אבל צעד לפני זה. מה אדם צריך לעשות כדי להרגיש? אם הייתי עכשיו מרגיש שמישהו משעבד אותי, אז בטח הייתי צועק לבורא מהבוקר עד הערב.

אנחנו לומדים, אנחנו מנסים להתחבר, יושבים 5-6 שעות ביום ומושכים מאור, וכך במשך שנים. אומנם יש הבנה בשכל, אבל אין הרגשה ממש שיש מישהו שמשעבד אותך. איך להגיע לכזאת הרגשה?

זה נקרא שאתה עוד לא מזהה מיהו האויב האמיתי שלך.

מושי: כן, זה ברור לי, לכן אני שואל. כנראה שאני לא עושה מעשים שכתוצאה מהם אני ארגיש שמישהו משעבד אותי. כתוצאה ממה אני ארגיש את זה?

כתוצאה מזה שתדבר עם עצמך בצורה גלויה.

מושי: אני חושב שאני מדבר.

כנראה שבכל זאת אתה מסתיר.

מושי: אדם לא יכול לעבוד בלי חומר דלק, כנראה הדלק הזה איפשהו נוזל. אומנם כן יש חומר דלק להמשיך, לבוא לשיעורים ולהמשיך בהפצה ובחיבור, כי אם אין, אז אדם עוזב, אבל לא מגיעים לכזאת צעקה. אולי זה משהו שאדם לבד לא יכול להגיע אליו, אולי זה קשור לערבות, שאחרים גם צריכים, או שזה משהו פרטי?

זה משהו פרטי.

מושי: כלומר אני לא תלוי בעשירייה להגיע לכזאת צעקה.

לא.

מושי: זה לא תלוי כמה שעות הם חושבים על זה.

לא.

מושי: זו רק עבודה פנימית שלי.

כן.

דודי: אתה שוב חוזר על העצה לאדם לדבר עם עצמו. כשאדם מדבר עם עצמו, למה הוא מסתיר מעצמו את האמת? הוא מרגיש אותה, הוא חש את האמת, והוא בורח מזה, הוא מסתיר מעצמו. איך את המעבר הזה לעשות, מלהסתיר מעצמו את האמת - להוציא את האמת לאור בפני עצמו?

אם הוא מדבר עם עצמו, בתוך עצמו, אז שיעשה את זה בצורה שאי אפשר לברוח מזה.

דודי: את זה אני שואל אותך, מה הכלי שיעזור לי לא לברוח מעצמי?

הכלי שיעזור לך לא לברוח מעצמך הוא הרגשת האמת, ואם אתה בורח, אז אתה שונא את עצמך.

דודי: מאיפה מגיעה הרגשת האמת באדם?

מזה שהוא הרבה פעמים דיבר עם עצמו לפני כן, ועכשיו נפתחה לו הזדמנות.

רואי: לפי מה אתה מגדיר אמת?

לפי נתונים ברורים.

רואי: אבל ביחס למה? כשאנחנו אומרים שאדם מרמה את עצמו, אז מה זה אומר שהוא נמצא באמת?

שאדם מרמה את עצמו זה נקרא שהוא לא רוצה לשמוע את האמת.

רואי: ומה היא האמת?

האמת כנראה נגדו, והוא לא רוצה לשמוע משהו נגדו.

רואי: אבל יוצא שבכל התהליך שבו אנחנו נמצאים, אתה כביכול הולך נגד האמת, כי האמת הפוכה ממך כל הזמן.

אבל אתה צריך להחזיק אותה לפניך.

רואי: האם אתה מחזיק אותה ברמה שאתה רוצה להיות בה, או שאתה בה? האם אתה נמצא באמת או אתה רוצה להיות באמת?

אתה רוצה להגיע לאמת.

רואי: האם אדם מגיע בסוף לאמת או רק רוצה להגיע לאמת?

אם ה' יעזור, אז כן.

רואי: איך גורמים לה' לעזור?

צועקים, דורשים.

דודי: הוא כותב במאמר שכל הסיבה של היראה היא בעצם שהאדם תולה את זה בעצמו. כלומר אדם תולה הכול בנקודת האגו, משם הוא יוצא, וזה מה שמניע אותו כל הזמן, הפחד הזה. איך לעבור צד כך שבמה שהוא תולה את היראה שלו, זו נקודת ה'?

מה ביראה היא נקודת ה'?

דודי: כל היסוד של האדם זה רצון לקבל, זה אגו, ומשם הוא רק פועל, מהפחד הזה, הפחד על עצמו, הפחד על הילדים שלו, על העתיד שלו, כל הפחדים.

לא.

דודי: זה לא נכון? מה היסוד? על מה אדם תולה את כל המציאות שלו? מה הסיבה שמניעה אותו?

קשר עם הבורא.

דודי: קשר עם הבורא זה המצב המתוקן אם הוא תולה את זה בכך, זה הרצוי.

כן.

דודי: וכרגע האדם הפוך מהטבע שלו, הוא נברא כך שהוא הפוך, הוא תולה את זה באני שלו. איך אני הופך את הנקודה של קשר עם הבורא, ממנה אני יוצא, משם אני מתחיל לפעול, ולא מתוך האני שלי אני מתחיל לפעול? איך להפוך את זה?

לעמוד על הנקודה הזאת, אני לא רואה דרך אחרת.

דודי: כתוב "נמצא שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף". איך להפוך את זה, שתועלת הבורא היא השורש?

רק בתפילה. אין לנו כוחות לזה, אין לנו יכולת, רק תפילה.

דודי: איך בשלושה ימים שיש לנו ביחד נחזיק כל הזמן בתפילה? הכול חוזר אליה.

להחזיק כולנו באותה הדרישה, להעלות אותה לבורא מאיתנו, מכולנו יחד, ואז לראות מה יהיה.

דודי: במה אנחנו עוזרים זה לזה לבנות תפילה משותפת?

דוחפים כל אחד את האחרים כדי שתהיה לנו תפילה משותפת.

דודי: מהי פעולת הדחיפה?

דחיפה היא שאני רוצה להזכיר כל הזמן לחברים את מטרת החיבור.

דודי: האם להזכיר במילולית, לדבר על זה, או יותר מבפנים?

גם וגם.

שמעון: לאיזו תפילה צריך להגיע?

לתפילה שאני רוצה ברצון הכי גדול שלי לברר איך לדבר עם הבורא.

שמעון: מה זה אומר "איך לדבר עם הבורא"?

איך לדבר, זהו, שילמד אותי.

דודי: מי מדבר עם הבורא? האם כל אחד מדבר עם הבורא?

כל אחד.

דודי: ומה זה הדיבור של העשירייה עם הבורא? יש דבר כזה?

יש.

דודי: איך מגיעים לדיבור של העשירייה עם הבורא?

כשמתאמצים ומתחברים בינינו, זה שאנחנו מרגישים שאנחנו איכשהו מחוברים בינינו, את ההרגשה הזאת מעלים לבורא.

דודי: יש שאני מדבר עם הבורא בתוך עצמי, ויש לנסות לכוון ולהגיע למשהו משותף בינינו, אני צריך להיות כל פעם בנטייה לדחוף את החברים לזה, להזכיר להם. האם לחפש את התפילה המשותפת שלנו, להיות יותר בנטייה הזאת או שזה לא משנה, העיקר לעסוק בזה?

זה לא כל כך משנה.

שמעון: האם אנחנו כביכול צריכים להגיע לתפילה משותפת, תפילה אחת ביחד?

כן.

רואי: הוא כותב שהכול מושג בכוח התפילה, אבל מאוד קשה לאחוז בתפילה, להשתמש בה בתור כלי שאתה יודע להשתמש בו. איך אתה מתחיל לשלוט על התפילה שלך? איך אתה אוחז בתפילה?

תתחיל מהסוף, שהתפללת והגעת לאיזשהו קשר עם הבורא, מהנקודה הזאת וחזרה.

רואי: אבל בהתפתחות מגיעים למצב שאתה בצורה טבעית פועל מתוך תפילה, או האם תמיד התפילה באה מתוך הרבה יגיעות והרבה מאמצים?

הרבה יגיעות.

רואי: זה אף פעם לא יהיה טבעי.

לא.

רואי: למה זה ככה, למה התפילה באה מתוך יגיעה?

כי אתה צריך לברר אותה, רק תפילה בלי בירור לא מגיעה לשום דבר.

רואי: היגיעה מבררת את התפילה?

כן.

דודי: יוצא שבאדם אין הרבה תפילות. אם מסתכלים על החיים של האדם, אלה כמה נקודות שיא שהוא מגיע לתפילה ממש, או האם כל רגע, כל ניסיון קטן מוגדר אצלו כתפילה?

כל ניסיון קטן.

דודי: ומה מיוחד בתפילה הגדולה, העמוקה? האם יש רגע כזה של הצטברות כל התפילות הקטנות?

כן, התפילות מצטברות.

דודי: לֶמה?

לתפילה אחת גדולה.

דודי: ממה התפילה הגדולה מורכבת?

ממטרה ברורה, מגיוס כוחות פנימיים של האדם, ושיהיה לו ברור באמת למה הוא רוצה לפנות לבורא.

דודי: האם זה נקרא "עניית תפילה"?

לא, זו לא ענייה.

דודי: חידוש כוחות ומילוי, זה לא נקרא תשובה לתפילה?

לא.

דודי: אז מה זה עניית התפילה?

עניית התפילה, זה שהאדם מרגיש שהוא מקבל מלמעלה תשובות.

ולאד: איך התפילה הופכת לכלי? רב"ש כותב שהתפילה היא כלי לגילוי הבורא. איך להפוך את התפילה באמת לכלי?

התפילה בעצמה היא כלי.

ולאד: למשל רפואה היא כלי. אם אני יודע רפואה, אז אני יודע לטפל באדם. ממה התפילה מורכבת, כדי שאני ארגיש שבכלי הזה אני יכול לדבר עם הבורא?

התפילה האמיתית מורכבת מהרצון שלך, זו בקשה.

ולאד: האם יש לה איזה מבנה? האם היא מורכבת מידע איך לפנות לבורא?

תפילה זה שאתה מכל הקריאה שלך, מכל המחשבות שלך, מגיע לזה שאין יותר חוץ מתפילה.

ולאד: האם זה ערוץ של חיבור עם הבורא, זה פשוט ערוץ?

כן.

מושי: אפשר לדמיין את זה כך שהבורא הוא שדה מגנטי, ואז ברגע שאני מייצר תפילה היא כמו גל באותו תדר, והוא קולט את זה.

כן.

מושי: ואז אני מרגיש שהוא עונה לי. זה כמו גלים אלקטרומגנטיים, שאם אנחנו יוצרים את אותו תדר, אנחנו יכולים לתפוס אותו. האם זה כך, ממש כמו פיזיקה?

כן.

מושי: ואז יוצא שיש מספר תנאים כדי לייצר גל כזה מבפנים.

כולם צריכים להיות ברצון, בחיבור, ואז כולם מתחברים ומעלים את זה לבורא.

מושי: הגל שנתפס באותו שדה, האם הוא נוצר בתוכי, וקשור לכל שאר האנשים שמייצרים?

לכל החברים.

מושי: כשאומרים "תפילת רבים", נניח שיש לי עוצמת גל של 5 ג'יגה, ואם זה כולם ביחד וכדי שהבורא ישמע צריך 25 ג'יגה. זאת אומרת אני לבד לא יכול לייצר תפילה עם גל בעוצמה מספיק חזקה, או שאני יכול?

תנסה. הסיבה לעזוב היא שאין לכם עכשיו עניית התפילה.

מושי: אין עניית התפילה, כי אין מספיק עוצמה בבקשה.

גם זה נכון.

מושי: אנחנו אומרים שכל חיסרון מורגש בבורא כתפילה, מזה שאני רוצה עכשיו לאכול ועד כל דבר. האם על זה הוא לא עונה, או שהוא עונה על כל דבר?

כן.

מושי: הוא רק מחכה מאיתנו שנבקש משהו נכון.

כן.

דודי: בעל הסולם כותב שאפילו כינה שמקרקרת גם מעלה תפילה בשביל המזון שלה.

כן.

דודי: מה ההבדל בין התפילה שלה לתפילה של אדם, במה זה שונה? כל הדומם, הצומח והחי, כל הבריאה בעצם נמצאת בתפילה בלתי פוסקת.

היא נמצאת, כן.

דודי: לאיזו תפילה אני רוצה להגיע, שאני אהיה מודע לתפילה שלי?

כן.

דודי: מה עוד מיוחד בתפילה של האדם?

הבירור של מה שהוא רוצה שיהיה כתוצאה.

דודי: התפילה של האדם, הביטוי שלה, היא צורה של מחשבה?

התפילה כוללת מחשבה, רצון ונטייה.

מושי: אפשר להגיד שמה שמבדיל את התפילה של האדם, זו התפילה עבור זולת?

עבור הזולת, לא הייתי אומר.

מושי: לא עבור הזולת?

לאו דווקא.

מושי: אבל אם הוא מבקש עבור עצמו, זה לא אותו גל שעליו הבורא יכול לענות.

הבורא עונה.

מושי: עונה?

דודי: אז מה זה "המתפלל עבור חברו"? מה זה להתפלל עבור החבר, זה לא משהו נשגב יותר?

מושי: אומרים שאם האדם מתפלל עבור עצמו זו עבירה, והבורא נותן לו מכות על זה.

לא, אל תחשבו כך.

רואי: אל תחשוב ככה, זה לא נכון.

מושי: אבל כתוב שאם האדם מתפלל עבור עצמו הוא עושה חורבן לנפשו.

רואי: כתוב "מי שמתפלל עבור עצמו עושה חורבן לנפשו".

כן.

דודי: אז לא ברור. יש להתפלל עבור חבר, ויש להתפלל, לבקש עבור עצמו. מה עדיף?

עדיף להתפלל תפילה שלמה.

דודי: מה שלם בה? מה היא כוללת בשלמות שלה?

היא יוצאת מהאדם, מתלבשת במה שהוא מקבל מהבורא, ומשם עולה מתחת לכיסא הכבוד.

דודי: אז זה אני והוא. אני פונה אליו ומקבל ממנו. איפה העשירייה שלי, איפה הכלי, איפה כולם?

תתקשר עם כולם.

דודי: בשביל מה אני צריך להתקשר עם כולם אם יש לי ערוץ אליו, אם הוא יקבל את התפילה שלי?

לא, אתה לא יכול להיות לבד עם הבורא.

(סוף השיחה)