תכנית 20.03.12 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

תכנית טלוויזיה עם רב

"עכשיו אני"

קנאה

בהנחיית: ארקדי דוכין

heb_o_rav_2012-03-20_program_ahshav-ani_kina

ארקדי: שלום לך ד"ר רב מיכאל לייטמן.

הרב לייטמן: שלום ארקדי.

ארקדי: בתוכנית היום אני רוצה לברר איתך את מושג הקנאה. הרגש הזה בדרך כלל נקשר אצלי, עד כמה שאני מצליח לנתח את עצמי, לאשמה. למשל, אני מרגיש שאחת הסיבות שבגללן אני לא מצליח להרזות היא, כי קשה לי להתמודד עם הקנאה. הרבה פעמים כשאני מצליח, אני מרגיש שאנשים מקנאים בי. אנחנו מוקפים רגשי קנאה, בעיקר האמנים. לא סתם אומרים, שיש קנאת סופרים. אני מרגיש שההצלחה שלי גורמת לי לאי נוחות מול כל האנשים האחרים שאולי מקנאים, אולי מרגישים שקשה להם עם ההצלחה שלי. וזה מעיר אצלי רגש אחר שנקרא אשמה, ואולי גם הרס עצמי כלשהו. כי איפשהו בתת מודע קשה לי כשנושפים לי בגב, "הנה הוא מצליח". אז אני אומר, אני מצליח אבל לפחות אני שמן.

כאילו נגד עין הרע.

ארקדי: כן. משהו פסיכולוגי דפוק.

אתה מדבר על קנאה שלא אתה מקנא, אלא שמקנאים בך.

ארקדי: בטוח שגם אני מקנא. את כל חכמת הקבלה בשיחות האלה אני מנסה להעביר דרך פילטרים אישיים, אז הרבה פעמים אני מכניס את החיים שלי לזה. אני יושב אצלך כאילו על ספת הפסיכולוג, רק שפה אני יושב על הספה של מקובל, ואני מנסה להבין איך קבלה מסתכלת על הרגשות האלה. מזווית ראיית העולם שלך, כמה קנאה היא גורם מכריע בהרס בין בני האדם?

היא הורסת. יש קנאה הורסת ויש קנאה מועילה, כתוב, "קנאת סופרים תרבה חכמה". מכך שמקנאים זה בזה, באה החכמה לעולם. ואנחנו יודעים, עד כמה בין האמנים וגם בין המדענים, בין כל האנשים שמיצרים משהו, הקנאה היא כוח גדול מאד. היא נותנת המון אנרגיה לאדם ליצור, להגיע להישגים. הקנאה לא נותנת מנוחה. אז הקנאה היא כוח מקדם וכוח טוב.

אלא, הבעיה היא כשאני מקנא, אם אני רוצה להיות גדול כמו זה שאני מקנא בו, זה טוב. אבל אם אני רוצה להרוס אותו שיהיה פחוּת ממני, זה רע. זאת אומרת, השאלה היא לא בקנאה עצמה, אלא איך אני משתמש בה.

ארקדי: הרבה פעמים אני שומע, גם בשיעורים שלך וגם מהחכמה, שרוב האנשים רוצים להרוס. שבטבע שלנו אנחנו לא מאחלים טוב לאנשים.

נכון. כי הקנאה מתלבשת על האגו שלנו. אבל אם אנחנו משתמשים בקנאה כדי לעלות מעל האגו, לבנות מעצמנו משהו גבוה יותר, אז הקנאה עוזרת. תלוי במה ובמי לקנא. ולכן דוקא אנחנו בקבוצות הלימוד שלנו מאוד מעודדים קנאה. אם אני מסתכל על אחרים ומקנא בהם, אז הם יותר גדולים, ואני יכול להגיע אליהם, לרצות להתחבר איתם, לקבל מהם משהו, להיות גדול יותר. חכמת הקבלה מלמדת את האדם איך להשתמש נכון בקנאה. אני מבין שאצל אמנים זה אחרת.

ארקדי: בשפת העם, יש מושג שנקרא "עין רעה". אחד הזמרים המפורסמים בזמר הים תיכוני, קעקע בעורף שלו עיניים, כאילו, "אל תסתכלו לי בגב כי אני רואה", סוג של התכתבות עם ה"אל תקנאו בי". איך אני יכול מבחינה קבלית להימנע מההשפעה השלילית של הקנאה ולבנות מחסום ממנה, שלא תהרוס לי, שלא תחדור אלי, שלא תזיק לי.

להתגונן נגד קנאה רעה שנקראת בעצם "עין הרע", שרוצים להרוס אותך, ולא להידמות או להיעזר בך כדי לעלות, וזה אדרבא, שיעשו, כי על ידי זה תהיה פריחה, תהיה התקדמות למישהו, או בכלל לעולם. כמו שאתה היית צעיר, בטח קנאת בביטלס, או ברולינג סטונס.

ארקדי: אני חוויתי קנאה חיובית ולצערי גם שלילית. חיובית, בפעם הראשונה ראיתי, בגיל שתים עשרה, להקה שמנגנת ביחד ויוצרת הרמוניה, אמרתי "וואו, אני חייב גם לעשות את זה", וזה בנה אותי. קנאה שלילית, זה כשיש אנשים שאני מרגיש שמגיע לי להצליח לא פחות מהם, אבל אני לא מצליח כמוהם, אני אומר, "למה הם כן ואני לא?" ואז אני אומר לעצמי, אלו שטויות אני מדבר.

אתה רוצה שיהיה להם פחות מזל.

ארקדי: אני אומר, "אלו שטויות הם מדברים, מי הם", יש לנו את הטבע הזה. השאלה, איך אני מנקה את האנרגיה הזאת מעצמי? איך אני מתנקה מה"עיניים" האלה בעורף?

רק על ידי זה שתתחיל לבנות במה שאתה מייצר כוח טוב, כוח אהבה, כוח חיבה, אהדה, יחס טוב. בזה תנטרל את העין הרעה, רק בעין טובה. אם תסתכל על כל העולם בצורה יותר נאיבית, בצורה טובה, ידידותית, בזה אתה תנטרל את העין הרעה. אפילו שיסתכלו עליך, שידברו עליך, זה לא ייקח יותר מכמה מילים והם יפסיקו.

ארקדי: יש בעולם, שהוא כבר לא דתי, אלא יותר פסיכולוגי ביו-אנרגטי, מושג שנקרא "ערפדוּת אנרגטית". כמו שיש ערפדים ששותים דם, כך יש ערפדים שכשאתה נמצא לידם אתה מרגיש שהם מוצצים ממך את האנרגיה. האם אתה מאמין באנשים מהסוג הזה?

ודאי. כולנו נמצאים בים של אנרגיה, של כוח, של כוונות, שדה גדול שיש בו המון כוחות, ואם אתה מפעיל מעצמך יחס טוב, אתה מנטרל את כל האנרגיה השלילית.

ארקדי: האם זה כולל את הערפדים האנרגטיים?

כולל אותם. כי אין להם אז מה לקחת ממך. אם העבודה שלך, היצירות שלך יהיו מכווָנות לטובת האדם, שרק את זה אתה רוצה ליצור, וכמה שיותר נקי מבפנים, מקבלה עצמית, אלא הכול לטובת הקהל, אז זה ההיפך.

ארקדי: בעולם שלנו הרגיל, לא הקבלי, ערפדות אנרגטית זה משהו, שאף אחד לא נמצא איתך סתם, אלא כולם נמצאים איתך כי הם רוצים ממך משהו. ברגע שאתה לא נותן להם, הם לא נמצאים.

לָמה? אני נמצא בין הרבה בני אדם, עשרות אלפים נמצאים סביבי, ואני נותן להם ומרגיש שאני מקבל מהם. בזמן שהם באים לקבל ממני, אני מרגיש שאני מקבל מהם יותר. יש לי מהם המון כוח וכושר וחדות מחשבה, הם לא יכולים לבלבל אותי, אלא ההיפך. יש לא פעם מפגשים, שאני נמצא עם אנשים שבאים במיוחד כדי לסתור אותי ולהתווכח וכן הלאה, ויש ביניהם כאלה שהם מאוד מיומנים להפעיל לחצים פסיכולוגיים. אבל אם אתה באמת מתכוון לטוב, אף אחד מהם לא יכול להזיק לך.

ארקדי: איפה בהרס העולמי הכללי, האשמה של הקנאה?

היא רוכבת על האגו.

ארקדי: יש פרשנות מהמקורות, למה עם ישראל הוא העם הנבחר, אנשים מצפים מאיתנו למשהו. האם זה מהול גם בקנאה?

זה בנוי על הקנאה. לָמה כל אומות העולם מתייחסות אלינו כך? כי הם רואים שאנחנו נבחרים במשהו. יש בעם הזה משהו שהוא קיים, שהוא מוביל.

ארקדי: קראתי בעיתון שאחמנידגא'ד אמר, שישראל זה תא סרטני.

וזה נכון, כך הוא מרגיש.

ארקדי: אני חושב שזה אחת ההתבטאויות הכי חריפות ששמעתי.

כן, כך הוא מרגיש. וזה באמת נכון, כך מרגישים כל אומות העולם בסופו של דבר, שזה מה שאנחנו. כולם מכוּוָנים עלינו. וככל שאנחנו מתקדמים יותרבמשבר הכללי ובעולם הגלובלי, כל עוד לא נתקן את הגלובליות הזאת שתהיה לטובה ולא רעה כמו עכשיו, אנחנו נהיה מרכז הרוע, כי דווקא בגללנו כל הצרות וכל הבעיות. כך הם ירגישו בפנים. אתה לא יכול לסתור את זה.

אתה יכול לשאול אותם, "לָמה אתם חושבים ככה?". "כי זה ככה". והם אומרים נכון, כי אצלנו נמצאת שיטת התיקון, מה לעשות.

ארקדי: האם אתה מרגיש שאנחנו באמת כאלה גרועים?

אנחנו לא גרועים. אנחנו גרועים בזה שאנחנו לא מביאים להם את שיטת התיקון.

ארקדי: אבל גם ברמה הגשמית אנחנו קצת גרועים יותר. למשל, השבוע ניסיתי לנתק כבלים. לתחבר הם תמיד באים. אבל לנתק זו בעיה. מלאתי טפסים, שלמתי. אני לא רוצה יותר כבלים, מספיק לי ערוץ קבלה באינטרנט. ואז הם מתחילים לחקור אותך למה אתה רוצה לעשות את זה. אמרתי להם, אני חוזר בתשובה. סתם, בשביל שירדו ממני, רציתי להתנתק. אבל הם לא מוכנים לבוא, גם לא אומרים לך מתי יבואו. ככה זה כשמדובר במשהו שהם מפסיקים לקבל כסף.

האם באירופה זה גם כך? הרבה פעמים אומרים לי, אתה יודע מה, בארצות הברית זה לא ככה.

אין ספק שבארץ עַם ישראל הוא מיוחד גם בזה. אבל זו תוצאה, כאילו העתקה קלה ממה שאנחנו באמת בפנים. בפנים אנחנו אגואיסטים מאוד, קנאים מאוד, קשי עורף, לא מן הסתם אנחנו מצליחים.

ארקדי: ולא מן הסתם אנחנו שנואים.

לא הייתי אומר כך. אני רואה את מקור השנאה בזה, שאנחנו מונעים מכל האנושות להיות בחיים הטובים. אנחנו חייבים בהתאם לכמה שהאנושות מידרדרת, והיא חייבת להידרדר לפי תכנית הבריאה, לפי האגו שכל הזמן גדל, חייבים לתת לאגו מענה איך להשתמש בו נכון, ואנחנו לא עושים זאת.

מטרת הארגון שלנו היא, לפנות לעם ולעורר אותו, שיבין איפה הבעיה ואיך לתקן אותה. תראה מה קורה בכל מקום בעולם, כמה אנטישמיות, יורים והורגים יהודים, ועדיין העם הזה מסוגל להסתגר ולא להגיב.

ארקדי: לסיכום עד עכשיו, אם אני רוצה להתנקות מהאנרגיה השלילית הזאת של קנאה ואשמה, אני צריך להמשיך לתת, לעסוק בטוב.

כן. ממש כך.

ארקדי: למרות מה שאני מרגיש כלפי הצד השני.

לפני שאתה יוצא להופעה, לפני שאתה יוצא לבמה, אתה חייב להרגיש את עצמך, לעשות כוונות. עם אלו כוונות אתה יוצא, לָמה אתה יוצא, איך אתה פונה לקהל, איך אתה רוצה לאהוב אותו, איך אתה רוצה להביא אותו לאיחוד ואהבה. ודרך זה תתפשט האנרגיה החיובית מהקהל, לכל העולם. זה מה שאתה רוצה לתת. הם מסתכלים עליך, הם מוכנים לקבל ממך, כך עליך לעשות.

ארקדי: ובין האנשים, בתחרות הזאת, בין אנשי מקצוע?

תקרין ידידות.

ארקדי: בגלל שאנחנו ארץ קטנה, קיימת תופעה, אני מדבר איתך רק על המקצוע שלי, שיש יותר זמרים משירים, עוד מעט יהיו יותר זמרים מקהל.

אני מבין.

ארקדי: התחרות קשה, יש המון קנאה מקצועית, קוראים לזה,professional jealousy .

קנאה מקצועית. אבל בסופו של דבר ינצח מי שיידע להביא את הקהל למקום טוב.

ארקדי: לאֶמת. איך חכמת הקבלה שומרת עלי מקנאה, או בכלל מה אני יכול ללמוד מהחכמה?

זה לא מספיק רק ללמוד, אתה חייב להיות בין אנשים שיכולים לחזק לך את זה, שיכולים יחד איתך לשאוף לזה. אנחנו נמצאים תמיד תחת השפעת הסביבה, אז שתהיה לך סביבה כזאת, שתומכת באהבה, בקשר, בחיבור, שמנטרלת את הקנאה על ידי יחס טוב.

אם אני מתייחס אל אדם כידיד, במה הוא יקנא? אדם לא מסוגל, לא מבפנים ולא מבחוץ, להראות לך שהוא שונא ואויב, אם באמת, על ידי הסביבה הנכונה, אתה מכוֶון את עצמך אליו. תנסה, ואז תראה. העיקר הן הכוונות. הכוונות שלנו הן הכוח הגדול ביותר בעולם. אף אחד לא יוכל לעשות לך כלום.

ארקדי: האם אין קנאה בין מקובלים בגלל גישות כאלה ואחרות, כי לא תמיד יש אחדות?

אם אדם הוא מקובל באמת, הוא רק מקנא בכך שיש מעט מקובלים. כי כולם עובדים כדי לגלות את הבורא בעולם שלנו.

ארקדי: אתה מקובל. לי אסור לחלק את התואר הזה, כי אני לא יודע איך זה הולך מבחינה חוקית, אבל יושב שם מישהו שקורא לעצמו גם מקובל. ואולי מבחינת אנשים אחרים הוא באמת מקובל, ואולי מבחינתך הוא לא באמת מקובל. האם זה יכול ליצור תחרות אנושית?

לא, כי יש לנו את כל העולם.

ארקדי: יש הרבה מורים רוחניים שיושבים בכל מיני נקודות.

אדרבא, שיהיו יותר.

ארקדי: ואוספים לידם קבוצות.

שיהיו כמה שיותר קבוצות, אני בעד זה. שכל התלמידים שלי היום, יתפזרו ויעשו כל אחד לעצמו קבוצה עם מיליוני אנשים, אדרבא שיהיו הרבה קבוצות. המטרה היא לראות את העולם בצורה מתוקנת, האם אני מסוגל לעשות את זה בעצמי? ודאי שלא. זה נעשה על ידי כל מיני אנשים אחרים, שונים, כל אחד באופן שלו שיפנה לקהלים משלו. יש קהלים שאני לא יכול להגיע אליהם, אין לי שפה.

ארקדי: אבל עדיין אנחנו מדברים על אחדות.

זה יהיה באחדות. האחדות היא בכוח העליון שאותו אנחנו חייבים לגלות. הכוח הזה חייב להיות מורגש בינינו. הכוח של האהבה זה הבורא. ואם יש המון אנשים שכולם מדברים על זה, אף אחד לא מפריע לשני. באהבה אין תחרות.

ארקדי: אתה ראית הרבה בחיים, מתי בכל זאת בחיים שלך חווית את הרגש הזה, אולי פעם אחת?

קנאה?

ארקדי: כן.

אני מקנא ביכולת של אנשים להגיע לקהלים גדולים. למרות שאני יודע שלי זה אולי לא מגיע בגלל חוסר השפה, חוסר המנטאליות, חוסר ידיעת הפנימיות של אותם הקהלים.

ארקדי: אבל בכל הכנסים האחרונים, היו כבר מעל עשרת אלפים אנשים.

נכון. אבל, למשל אני נמצא בתכנית רדיו בארה"ב, יש שם מנחים שלכל אחד מהם יש שלושים מיליון מאזינים. ואני רואה את קהל המאזינים הזה, ואני כל כך רוצה להגיע אליהם ולספר להם, יש איזו קנאה, אבל הקנאה היא לא חלילה להרוס, כי לכל דבר יש מקום בעולם, גם הוא מקדם, וגם אני מקדם.

אם אנחנו מדברים על המטרה שהיא מעלינו, שכל אחד הולך אליה בדרכו, אז אין לי קנאה, כי גם הוא מקדם את העולם. כמו שיש לך תינוק, ועוד מישהו רוצה לעשות לו טוב, האם אתה תפריע לו?

ארקדי: הרבה פעמים אני מסתכל על יוצרי המוסיקה, אנשים שלא עושים משהו עמוק, אבל מצליחים בגדול ויש להם קהלים ענקים. ואני, קטונתי להגיד על עצמי, אבל משתדל לעשות אמנות, ולא מוצא קהל גדול.

גם אני מרגיש את זה יום יום. אם אתה רוצה לעשות "מכירה טובה" אתה צריך לכתוב באותה רמה של "מכירה טובה", שזה לעמךָ, אין מה לעשות. אם אתה רוצה אמנות קלסית, מעט מאד אנשים יגיעו לשמוע, להתעניין. ככה זה עם חכמת הקבלה, מועטים הם האנשים האלה. לכן אני מקנא שיש שם שלושים מיליון מאזינים, למכירים שלי באמריקה.

ארקדי: ההקבלה הזאת מוזרה.

לא, הכול לפי מבנה הפירמידה, מה אפשר לעשות.

ארקדי: תמיד כשיש מלחמות מתעורר צורך למוסיקה עמוקה יותר, אמיתית יותר, רצינית יותר. ואותו דבר דיברת על הקבלה, שבעצם הצרות הן אלה שידחפו את האנשים.

נכון.

ארקדי: למה אי אפשר בדרך הטובה?

כי אנחנו כאלה, אנחנו לא מתעוררים אלא על ידי צרות. הבעיה שלנו היא לא הצרות, אנחנו חלילה לא רוצים שיהיו צרות לאף אחד. אבל ליד הצרות, במידה שמרגישים קצת צרות, שיבוא מאיתנו הסבר לָמה הן באות, בשביל מה, שיש בהן סיבה מיוחדת לדחוף אותנו לטוב. בוא נשתמש בצרות האלה להגיע לֵמה שצריך.

ארקדי: לָמה אחרי חשיפה לחכמת הקבלה אני עדיין מוקף רגשות זולים כאלה? למה הקבלה לא לקחה את זה ממני עד היום, מה לא עשיתי נכון?

אתה עושה הכול נכון, רק אתה עדיין צריך להתקדם. איך עוד לקדם אותך, אם לא על ידי דקירות, תגיד לי?

ארקדי: אני מדבר ספציפית על קנאה.

קנאה, נקראת "דקירה", שדוקרים אותך. זה מקנא בזה, מקנאים בך וכן הלאה, אחרת אתה לא זז.

ארקדי: האם אתה חושב שיש פה קנאה בין חברים שלומדים, יש כאלה שמתקדמים יותר ויש כאלה שמתקדמים פחות?

אתה לא מקנא בהם כל כך.

ארקדי: אני מקנא.

אם אתה מקנא אז תתקדם.

ארקדי: אתה צודק, אולי אני לא מקנא מספיק.

זו קנאה טובה. זה נקרא "קנאת סופרים תרבה חכמה".

ארקדי: אולי אני לא מקנא בהם מספיק, אתה צודק.

אם היית מגיע יותר פעמים, משתתף יותר, זה היה טוב. אבל אני מבין שאתה לא יכול.

ארקדי: לא, זו דפיקות בראש.

אני מבין.

ארקדי: יותר נכון, אני מחכה לפטיש בראש. מהמכות אני תמיד מרגיש יותר.

אתה רואה? מהמכות. בשביל מה לך מכות? אנחנו נרים אותך בלי מכות.

ארקדי: האם בטבע של האישה טמון איזה גרעין כזה של לקנא בגבר?

כמעט ולא. רק אישה באישה. גם גבר לא מקנא באישה.

ארקדי: כל הזרמים הפמיניסטים שקיימים, כל הדיבורים בטלוויזיה שאישה מקבלת משכורות נמוכות יותר ומצליחה פחות, ופחות מתחשבים בה, והיא יותר נחותה, לפחות ברמה הגשמית. האם יש בזה משהו?

ברמה הגשמית כן. אבל ברמת האמנות אני לא חושב.

ארקדי: אני לא מדבר על אמנות, אני מדבר על משהו בפנימיות של האישה. אני אף פעם לא הייתי אישה, אבל האם היא לא מרגישה איזה נחיתות מול גבר, שהוא יכול לעשות דברים שהיא לא, וזה גורם לה לקנאה?

כן, אבל באמת, לא בזה היא מקנאה.

ארקדי: בהומואים ובלסביות אני פחות מבין. אבל לדעתי כל הזרם הלסבי קם, לא אשתמש במילה גדולה שנאת גברים, אבל איזו בעיה עם גברים. ובעצם זה יצר איזה זרם תרבותי שכאילו לגבר מגיע יותר, ולאישה מגיע פחות, למה זה קורה?

אישה מרגישה תלות בגבר, היא יותר מוגבלת בגלל הסביבה והטבע ביכולות שלה לממש את עצמה.

ארקדי: אולי בגלל שגבר הוא כוחני והוא משיג הרבה דברים בצורה ברוטאלית, ואישה לא מסוגלת להישגים כאלה?

מצד אחד זה נכון, אבל מצד שני ברגע שאישה הופכת להיות דומה לגבר, היא מאבדת כל כך הרבה מהמעמד שלה, מהיכולת שלה, מהחולשה שיכולה להרשות לעצמה, וגם מזה שלא יכולה ליהנות מהחיים כמו אישה. כי היא לא יכולה ליהנות כגבר, היא כל הזמן נמצאת בתחרות לא טבעית, מלאכותית. במה היא דומה לגבר, בזה שתהיה אשת עסקים? זה לא נשי.

ארקדי: אני אישית אוהב נשים בתפקידים גבוהים, לי יותר קל לדבר עם אישה, אני מוצא שפה יותר טובה. יש, למשל, מישהי שמנהלת את סטימצקי, ותמיד כשאני בא לשם נעים לי, כי אין עליה את הגבריות במובן הרע.

נכון, היא לא עומדת באותו מישור. הכוח האנטי של הגבר מנוטרל, או כמו בין שתי נשים, זה נכון.

ארקדי: האם אין בשורש שלה איזו קנאת גברים?

לא. יש, אבל זה קלקול, זה לא טבעי. נשים לא מקנאות בגברים, וגברים לא מקנאים בנשים, כל אחד באמת צריך למצוא את המקום שלו.

ארקדי: אז למה יש את המשפט "ברוך שלא עשני אישה"?

זה דוקא ההפך. שהבורא נתן הרבה עבודה לגבר, ולא עשה לו חיים קלים יותר. אם כל אחד מאיתנו, גברים ונשים, ימצא את המקום הנכון שלו, איך לקבל את העולם ואיך להתייחס אליו מהטבע שלו, שאנחנו לא מסוגלים לשנות, הוא יהיה מאושר.

אני לא יכול להיות מאושר אם אני אתלבש במישהו, מכל שכן באישה. אנחנו יכולים גם בהרבה מקרים לקנא בנשים, להן יש ילדים והן מרגישות את היחס לילדים.

ארקדי: אני מקנא באישה רק בתכונה אחת, שהיא באמת פחות אגואיסטית, יותר סלחנית. אני מסתכל על אשתי, איפה שאני "נתקע" עם הילדים, היא משחררת. למשל היא אומרת " תן לי את הילדה, היא עייפה". אני לפעמים לא רואה, אם היא עייפה, או לא עייפה, אני תוקף. נשים יש להן איזו סלחנות.

זו האהבה שמנהלת אותה כך. אם אנחנו נלך בדרך הנכונה, כל אחד ימצא את מקומו, ואף אחד לא יקנא בשני. במקום זה אנחנו נשלים זה את זה, ונביא את כולנו למערכת יפה אחת אינטגראלית. זה מה שהעולם היום דורש מאיתנו, שנתחבר בצורה כזאת, ואז לכולם יהיה מקום, כל הקנאה תהפך לחיבור. אתה תשיג את ההשלמה שקיימת בין אחד לבין השני.

ארקדי: אצל ילדים הקנאה בולטת מאד. ילד אחד רוצה את הצעצוע של הילד האחר. וגם היום, הרבה פעמים אני מרגיש את עצמי ילד, בזה שאם אצל מישהו יש משהו, איזה כלי נגינה או משהו מיוחד, אני גם רוצה. איך אתה ממליץ לחנך את הילדים שלנו, להימנע, או להתמודד עם הרגש הזה מגיל צעיר? מה השורש שצריך להכניס להם בחינוך?

מצד אחד, תמיד תהיה לו קנאה שהוא ירצה לקלקל למישהו משהו, רק כדי שלשני לא יהיה. כי זה הטבע, "יצר האדם רע מנעוריו". מצד שני אתה צריך לחנך אותו כך, שברגע שהוא רואה משהו אצל השני שהוא מקנא ורוצה שלא יהיה לו, שיבין, שזה יהיה לו כגרסא דינקותא, זאת אומרת, דרך לימוד, דרך חינוך, שהוא ירצה בעצמו להשיג את הדברים האלה. שאם מה שהוא רואה הוא טוב, שיעשה העתקה, ש"את זה אני רוצה להשיג". ואז הוא יתקדם ולא יכנס לעימות עם השני.

ארקדי: "למה לו יש ולי אין". מן הסתם, יש ילדים עניים, שלא יכולים להשיג את מה שיש לילדים עשירים.

כל אחד מסוגל להגיע להכל. העולם שלנו מלא הזדמנויות, אנחנו פשוט לא יודעים איך להשתמש נכון בקנאה. כתבת שיר על קנאה?

ארקדי: לא, אבל לקחתי שיר מתורגם של ליאונרד כהן שהוא משורר, זמר יהודי. אנחנו בדיעבד ננסה להבין אם הוא אופטימי או פסימי. השיר נקרא "הללויה".

זה תלוי באיזה רגש אתה שר.

ארקדי: אני שר ברגש מקסימאלי.

ברגש אופטימי. .

ארקדי: תודה.

(סוף התכנית)