"פרשת השבוע"

קדושים

בהשתתפות: שמואל וילוז'ני

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 26.01.15 - אחרי עריכה

שמואל: שלום לכם, ברוכים הבאים לתוכניתנו "פרשת השבוע", והשבוע אנחנו פרשת "קדושים". "וידבר יהוה, אל-משה לאמר. דבר אל-כל-עדת בני-ישראל, ואמרת אלהם--קדשים תהיו: כי קדוש, אני יהוה אלהיכם."

כן.

שמואל: לאחר מכן ה' מביא למשה רשימה של מצוות בנושאים שונים ומשונים, בין אדם למקום, בין אדם לחברו, בין אדם לשכנו, צדק חברתי.

כן. זה נקרא "קדושים".

שמואל: כלומר?

"קדושה" זו תכונת הבינה, דרגת ההשפעה, אהבה, צדק, יושר, חיבור.

שמואל: יש לי הרגשה שכבר שמעתי את זה.

כל הזמן תשמע רק את זה. כי אין מה לעשות, אנחנו נמצאים בתכונות אגואיסטיות, הפוכות מזה, וצריכים להפוך את עצמנו, על ידי המאור המחזיר למוטב. בסך הכול זו כל התורה.

שמואל: הבנתי, ואני רוצה שזה יקרה כאן, שאני אשב כאן עם הרב, נדבר ובתום התכנית פתאום משהו יבוא וימשוך אותי, יוציא את מי שבתוכי החוצה, ויהיה משהו חדש.

וזה באמת ככה.

שמואל: תכונה חדשה.

כן.

שמואל: נכנסתי לתכנית עם רצון לקבל, לקחת, כי מגיע לי, זה שלי, זה בשבילי.

הבעיה היא שבתת ההכרה אתה כל הזמן בזה. תראה איך אתה יושב, תראה איך אתה מסתכל, איך אתה מחזיק את עצמך.

שמואל: נכון.

בכל פנייה, בכל תזוזה, אתה כל הזמן מחשב איך לעשות את זה הכי נוח והכי טוב לעצמי. תראה עד כמה הגוף פועל. איזו חכמה, איזה רצון להחזיק את עצמך בצורה יפה, נכונה, נוחה, נעימה, עד כמה כל תא, כל איבר משתתף.

שמואל: מגויס לדבר זה.

כן.

שמואל: אבל הגוף פועל כך באופן טבעי.

נכון. אבל תראה איזה טבע זה, אם אתה צריך להרים יד אחת, אז כדי שיהיה לה נוח אתה מוריד את האחרת. כך כל הזמן, וכך כל הבריאה, כל העולם.

שמואל: רק מחפשת את הרצון ליהנות.

כן.

שמואל: שיהיה נעים בכל שלב ושלב. בחיים אנחנו לא נותנים את הדעת על זה, כי אנחנו עושים, עובדים, לוקחים.

רגע. גם זה שאתה "הולך, ועושים, עובדים", כל המערכת כולה פועלת אך ורק כדי שיהיה לה נוח בכל רגע ורגע בקיומה.

שמואל: שיהיה לה נוח?

לה, למערכת הכללית הזאת.

שמואל: וזה טבעי, זה לא אגואיסטי?

זה רצון ליהנות. זה לא רצון של בן אדם שהוא אגואיסטי, ומתחיל בכוונה ליהנות מזה שרע לאחרים, כי הוא מחשיב את עצמו תמיד, מודד את עצמו כלפי הזולת, וככל שיש פחות לזולת, כך לי יותר טוב. מה אתה צוחק?

שמואל: לא, אני מסכים איתך לחלוטין, על זה בנוי הכול.

אם לשכן יש דשא יותר ירוק, זה נעים? לא נעים.

שמואל: זה לא נעים, אבל לא אכפת לי. אני לא רוצה שלא יהיה למישהו, לא אכפת לי שיהיה לו, הרצון הכי אגואיסטי שלי הוא שגם לי יהיה.

לא.

שמואל: אני רוצה שלא יהיה לו ויהיה לי?

לא, שיהיה לך יותר. אם לא יהיה לו בכלל, אז הוא יבוא אליך עם אקדח.

שמואל: אני מבין מה שאתה אומר, אבל באמת, עיני אינה צרה באף אחד.

אדוני, אתה עוד לא מכיר את עצמך אם אתה אומר כך. הרצון שלנו הוא ליהנות בכל מה שרק אפשר. הבעיה שלנו היא שאנחנו מפחדים להשתמש ברצון לקבל שלנו, לא נעים לנו.

שמואל: אכפת לי מה חושבים עלי, מה יגידו.

כן, נכון. ולכן זה לא כל כך פשוט. לכן, תראה, "קדושים תהיו כי קדוש אני", איך אני יודע מה זה קדוש?

שמואל: נכון. אני יודע מה זה קדוש מהחתונה, "הרי את מקודשת לי", זה הדבר היחיד שקידשתי, לפני זה לא השתמשתי במילה הזאת. מקום נוסף, שלא נדע, הוא בקדיש. זאת אומרת, אתה פוגש את האותיות האלה ואת התכונות האלה במצבים מאוד מסוימים בחיים.

בחתונה ובמוות.

שמואל: בדיוק. מה זה "קדוש אני"? אני קדוש? כי יש לי את הניצוץ האלוהי?

קדוש זה נקרא תכונת ההשפעה והאהבה. זאת תכונה שנקראת "קודש".

שמואל: שאין בי.

ומה זה "ספרים קדושים"? הספר הזה שלפניך מלמד אותנו להיות ב"ואהבת לרעך כמוך". כי כל מה שמספרת התורה זה איך להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", זה הכלל שלה, משהו שהיא כוללת, שממלא אותה לגמרי, זה מה שהיא צריכה למסור לנו, לספר לנו, לעשות בנו, "ואהבת לרעך כמוך".

והדרגה הזאת, כשאתה מגיע אליה, נקראת "קודש". ולכן אנחנו קוראים לתורה התורה הקדושה, הספרים הקדושים, כי הם מספרים, מלמדים אותנו איך להיות המשפיעים, איך להגיע לאהבת הזולת. רק בכך מדובר.

שמואל: ועם ישראל בעצם אמור להוביל את המהפכה הזאת.

את התיקון הזה, לכל העולם, אחרת הוא לא נקרא ישראל. "ישר-אל" זה רק אם מישהו משתוקק לאותה המטרה.

שמואל: ורק כאשר עם ישראל יהיה עם ישראל, בעצם נוכל להשפיע.

נוכל להשפיע לכל העולם.

שמואל: ועד אז נמשיך לקבל מכות, להרכין את הראש מדי פעם, בשביל שזה יעבור טיפה מעלינו, לזוז טיפה שמאלה, שיהיה לנו יותר נוח.

לא כל כך. בימינו זה כבר לא ילך. העננים, אני רואה, ממש מתקרבים.

שמואל: השמיים מתקדרים.

כן.

שמואל: אנחנו במצב רוח לא מי יודע מה.

זה מפני שהגיע הזמן שסוף סוף נתחיל לפעול ממש בפועל. הגענו לסוף הגלות, אנחנו צריכים עכשיו לממש את הגאולה. למדנו שההבדל בין גאולה לגלות זו האות א'. א' זה נקרא "אלופו של עולם", זאת אומרת, גילוי הבורא בעולם שלנו.

שמואל: אז העיקר להביא את הא' לגלוּת.

כן, לא יותר. זאת אומרת, עכשיו במצבנו אנחנו צריכים לגלות את הבורא. נקודה.

שמואל: למי שיש א' שיביא אותה איתו.

צריכים לקבל את התכונה הזאת של א'. תכונת הבורא היא השפעה ואהבה, זה הכוח שלו בעצם, תכונתו. וזה מה שאנחנו צריכים למשוך אלינו. כמו שכתוב, "שובה ישראל עד ה' אלוהיך", לתכונה הזאת.

שמואל: ופה יש לנו מצוות של בין אדם למקום שקושרות אותנו בעבודה על התכונה הזאת, מהרצון לקבל לרצון להשפיע.

מתוך זה שיש לך הכרחיות להגיע לכזה יחס עם הבורא, נברא העולם הזה שבו אתה יכול לממש את זה בינתיים ביחס שלך לבני אדם. לכן נברא העולם הזה. עם הבורא לא היית יכול לעשות זאת, אם הוא היה לפניך זו בעיה גדולה. כי עם הבורא אתה חייב מיד להיות באותה רמה, זאת אומרת, בנצחיות, בשלמות, באהבה חלוטה וכן הלאה, אז כדי לטפס לרמה הזאת ניתן לך העולם הזה וכל האנושות, שזו בעצם הדגמה של הכוחות המקולקלים שלך שאתה רואה אותם בחוץ, ואתה שונא אותם ולא רוצה לראות אותם.

שמואל: אני מתכחש להם.

כן. אבל הם הם חלקי הנשמה שלך. כל העולם, דומם, צומח, חי ובני אדם, מה שאתה מרגיש מחוץ לגוף שלך, כל אלו המרכיבים של הנשמה שלך. ברגע שאתה מתחיל להתקרב אליהם בהרגשה שלך, לאהוב, לקרב, לחבר, אתה מתחיל להבין שדווקא בקשר הזה אליהם אתה מגלה אור של הנשמה, אור של החיים הנצחיים, עולם הבא. במה? ביחסים היפים האלה איתם.

שמואל: עם כל הדברים כביכול שאני רואה בחוץ?

עם כולם, כולל השכנים שלנו בשכונה, כולל השכנים שלנו מעבר לגבולות המדינה.

שמואל: עם שבעה מיליארד רצונות כאלה שכולם בתוכי, שאני צריך להביא אותם לשלמות אחת.

כן. מתוך זה אתה מתחיל להבין למה אסור לגנוב ולשקר וכל מה שמדובר בפרשה הזאת. איזה חוקים יש לך כדי לקבוע את היחס שלך לכוח העליון, לקרובים ולרחוקים, לטבע החי, הצומח והדומם. התורה מגדירה לך את היחס הנכון כלפי כל הדברים האלה. למה יש לה עניין בכל דבר? מה פתאום?

שמואל: שתשאיר מקום לאלתור.

כן, "אני רוצה להתנהג בצורה אחרת. אני לא יכול להתנהג אחרת אפילו עם הצמחים? עם העצים? כלפי כל דבר יש חוק? ממש סוגרים אותי ואומרים רק בצורה כזאת, אחרת לא". אלא זה מפני שכל דבר שיש סביבי אלו חלקי הנשמה, ואני חייב לאתר את היחס הנכון שלי לכל חלק ולאסוף אותם בצורה נכונה, ואז יש לי נשמה. אני בא עם הידיים פתוחות לשולחן ואוסף.

שמואל: סבתא שלי הייתה תמיד לוקחת פירורים מהשולחן בשביל הציפורים.

זה דרך אגב נכון. ואז, כשאתה אוסף את כל הפירורים האלה, יש לך כלי של נשמה. אתה מרגיש שם את החיים הנצחיים שלך. אתה לא מת כמו בהמה, אתה עולה מדרגת חי לדרגת אדם. אתה מגלה את העולם הרוחני. זה מה שנקרא "עולמך תראה בחייך". וכל זה על ידי שינוי היחס שלך לכל חלקי הבריאה.

שמואל: ואם אני כביכול לא עושה את התיקון הזה בגלגול הזה, בתקופת החיים הזו, בשבעים שמונים שנה או כמה שיש.

אז נותנים לך עוד.

שמואל: אתה מתגלגל שוב ושוב.

כן.

שמואל: כי הנשמה היא נצחית.

כן.

שמואל: ובסוף היא תנצח.

אין ברירה. זאת אומרת על ידי כל האירועים שאתה עובר, אתה בכל זאת לומד משהו.

שמואל: זה הרשימו?

רשימו, כן. בפעם הבאה אתה תיוולד יותר חכם. אל תדאג, עם ניסיון, עם חכמה, עם יחס מתקדם יותר לחיים. אתה רואה לפי הילדים שלנו.

שמואל: כן.

אתה רואה איך הם מתייחסים לחיים. הם מסתכלים עליך כמו על דינוזאור. יש להם התקדמות כבר בקפיצה כזאת, מדור לדור.

שמואל: נדמה לי שהם לידי, נדמה לי שהם איתי, והם בכלל לא.

הם בכלל לא.

שמואל: אתה לא יודע איפה הם.

לא, הם לא שמים עליך. זה רק "תן לנו לאכול, מה ללבוש. כל היתר, במה שאני עסוק ומה שמעניין אותי, תעזוב אותי. אתה לא שייך לעולם שלי".

שמואל: במסגרת תהליך חינוך העם, איך צריך להיות היחס ביני לבינם? אני זוכר שפעם כשהיינו ילדים היה כתוב לקום בפני זקן באוטובוס.

אתה יודע מה הם רוצים? פשוט מאוד, תפתח את הכיס ותסתום את הפה.

שמואל: כן?

כן, פשוט מאוד. מה עוד אתה יכול לעשות? אם אתה לא נמצא באותו כיוון שאדם צריך ללכת, לקראת גמר התיקון, וגם לא מלמד אותם ללכת לאותו כיוון, אין לך שום קשר איתם.

שמואל: אין קשר. אני כבר עכשיו אומר, אני מרים ידיים, אני סוגר הכול, אני הולך הביתה, סוגר את הבסטה. חבל על הזמן, אין קשר, אני לא רואה איך יהיה קשר.

לא, זה לא נכון. תחנך את עצמך ותחנך אותם באותו חינוך, ותראה עד כמה יהיה לך קשר איתם.

שמואל: מה זה תחנך אותם באותו חינוך? הילדים שלי חלקם בבתי ספר, והיום אני מבלה יותר בבתי ספר מאשר כשהייתי תלמיד. אני הולך לפגישות עם המנהל, עם המורה, עם המחנכת, ואני לא רואה שמשהו השתנה באמת. תמיד אומרים "וילוז'ני, יש לך פוטנציאל", ואני חושב על מי הם מדברים, על הילד או עלי, למי יש פוטנציאל פה?

כמו שדיברו עליך פעם.

שמואל: בדיוק, אותו דבר.

כי המורים הם אותם המורים.

שמואל: בדיוק, השיטה היא אותה שיטה, הספר הוא אותו ספר. אני כבר לא יכול לעזור לילדה שלי בכיתה ב' בשיעורי בית. אני רואה מה הם מלמדים שם, שום קשר למציאות, משהו דמיוני לחלוטין שרק מרחיק אותנו.

כן. הם מסכנים.

שמואל: איך נבוא עם החינוך, האם נגיד "בואו, חכמת הקבלה מספרת לנו איך אנחנו יכולים לעשות את עבודת החיבור ביחד, בסדנאות"?

כל החיים שלנו, כל העולם שלנו, רק לשם זה נברא. זה לא פשוט, זה לא מיד, אבל כשאני מתחיל לראות את העולם מהזווית הזאת, בודק אם באמת העולם מסודר בצורה כזאת שהוא מיועד, שהוא נוטה, רק כדי להביא אותי לקשר עם האחרים, אם אני שם לב למה שקורה, אז אני מתחיל לראות איך כוח עליון מזיז את האנשים, מזיז את המציאות, את כל הטבע. אני רואה את זה כבר אחרת. אני לא רואה אנשים שנמצאים על הבמה ועושים משהו, אלא אני מתחיל לראות איך כוח אחד מזיז אותם. אתה מסתכל עליהם כמו מלמעלה, מהשמיים, מהעננים, והם לא מבינים את זה ולא מרגישים את זה. אבל אם אחד מהם, נגיד אתה, תשים לב, אז תראה עד כמה ההשגחה העליונה כולה דוחפת את כולם רק לכיוון אחד. וככל שאנחנו משתווים עם אותו כיוון, כך נוח לנו וטוב. ואם לא, אז מגיעים לצרות, לבעיות, עד למלחמות. מאוד פשוט.

כל הפרשה כולה היא "קדושים", כלומר מה זה נקרא להיות קדוש. קדוש זה להיות כמו הבורא, בתכונות אהבה והשפעה, בתכונות הבינה, לא יותר מזה, איך להתייחס לקרובים ולרחוקים, איסור לגנוב, כל דבר. עד שתקיים את החוק "ואהבת לרעך כמוך". זה בפרשה הזאת.

שמואל: כל בית ספר, כל מרכז לימוד, כל מקום שהוא, הסיסמה שלו צריכה להיות "ואהבת לרעך כמוך".

לא יהיה צורך יותר בחינוך. כי ברגע שאתה מתחיל לחנך אותם בדברים האלה, החיים מתחילים להסתדר, כמו שאתה אומר, לא צריכים מהפכות, לא צריכים שום דבר. אלא רק בהקדם החינוך האדם משתנה, והוא מתחיל לשנות את הסביבה, את החברה, את המדינה, את העולם. אין יותר מזה. אבל אם תעשה את זה ללא חינוך, אלא על ידי לחצים, אז יקרה שוב מה שעברנו לפני מאה שנה.

שמואל: במצוות שבין אדם למקום כתוב, "איש אימו ואביו תיראו, ואת שבתותיי תשמרו".

"כי הנני ה'".

שמואל: למה אבא ואימא והשבת כרוכים יחד באותו משפט?

שבת זה המצב המתוקן. יש לי סך הכול שש תכונות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. וכשאני מתקן את המלכות, את הרצון לקבל שלי, לפי שש התכונות האלו שנקראות גם "ספירות", אז אני מגיע לתיקון. כל התכונות האלו בצורה המתוקנת מכינות לי את מלכות, את הרצון לקבל שלי, למצב המתוקן, והמצב הזה נקרא "שבת". כל התכונות האלו נכנסות בצורה מתוקנת למלכות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ובא היום השביעי, מלכות, שבו אני לא עושה כלום. בששת הימים הכנתי את עצמי, עבדתי כמה שיותר עם התכונות האלו. וכשמגיע סוף העבודה הזאת, אז מגיע האור העליון שנקרא "שבת", ואז אני מקבל את התוצאה מהעבודה שלי בשישה ימי העבודה. לכן "מי שלא טרח בערב שבת"¹, במשך השבוע.

שמואל: "לא יאכל בשבת".

כן.

שמואל: אני אוהב את יום שלישי כי נאמר פעמיים כי טוב. אתה רואה גם את תחילת השבוע וגם את סוף השבוע, אתה רואה כבר את הדרך שעשית.

האם זה נקרא "פעמיים כי טוב"?

שמואל: ככה אני החלטתי, כי זה פעמיים כי טוב. כל דבר של שניים אני מאמץ, מנסה לאחד ביניהם.

זה מפני שאתה גם רצון לקבל חוץ מרצון להשפיע. גם ברצון לקבל יכולים להשתמש להשפעה ולאהבה.

שמואל: מה זה "לפנות לאלילים ולעשות מסיכה"?

האגו שלך נקרא "אלילים", אתה משתחווה אליו.

שמואל: וכשאני שם על עצמי מסיכה, זו גם עבודה זרה.

האם אתה חושב שלזה התורה מתכוונת, למסכות, לעצים ולאבנים, ואפילו לכוכבים ולמזלות? התורה מתכוונת לזה שלא תיתן לשום תכונה שבך כוח עליון יותר מהבהמה ומהרצון האגואיסטי. אין לך שום דבר חוץ מזה.

שמואל: מה זה "להישבע בשם אדני בשקר"?

אל תעשה לפניך איזו דמות אחרת ותתייחס אליה כמו לכוח עליון. כוח עליון הוא רק אחד. למה הוא "עליון"? כי הוא למעלה מהאגו שלי. כל העולם שאני רואה, מה אנחנו רואים בעולם הזה?

שמואל: את הרצונות שלי.

את התכונות הפנימיות שלי, את הרצונות הפנימיים שלי, ואני מרגיש אותם שהם מחוצה לי. כל העולם שאני רואה בתפיסת המציאות הנכונה זה אני שכך אני רואה את זה בחוץ. בכוונה כך ההשגחה העליונה סידרה לי את זה.

שמואל: בשביל לראות את זה בצורה בולטת.

בולטת כזאת, ואז אני יכול לראות כמה אני לא אוהב אותו ואותה ואותם. אני רואה כך את התכונות שלי. אם זה היה בפנים, אז הייתי אוהב את כולם.

שמואל: כי הם שלי.

כי הם שלי. כך הם נראים כאילו לא שלי, אז אני דוחה ושונא ורוצה לגנוב, אני לא מבין שאני עושה את זה לעצמי.

שמואל: אנחנו פוגעים בעצמנו בעצם. אם אנחנו כאלה אגואיסטים אז אנחנו לא רוצים לפגוע בעצמנו, בואו נפסיק לפגוע בעצמנו, קודם כל כאקט אגואיסטי.

לכן תקיים "ואהבת לרעך כמוך", בבקשה, תעשה כך שהפנימיות שלך והחיצוניות יהיו שוות. שיהיו כלפיך באותה דרגת חשיבות.

שמואל: אבל אני שחקן, אתה מבין? אני אמור לעשות משהו אחד ולהרגיש משהו אחר. אני לא יכול לעשות "פיו וליבו שווים".

תנסה לבנות נאומים כאלה, שאתה יוצא לבמה ומרביץ.

שמואל: אוקיי. מה זה "שעטנז"?

זה ימין ושמאל. אתה לא יכול לעבוד עם רצון לקבל בלי מסך ואור חוזר. זאת אומרת, אתה צריך להפוך אותו לעל מנת להשפיע. הרצון שלנו הוא רצון ליהנות. השאלה היא מאיזו צורה, מאיזו פעולה אני רוצה ליהנות? אם אני מביא לך מתנה ומזה אני נהנה, אדרבא. ואם אני חותך לך את הראש ומזה נהנה, זה קצת פחות טוב.

שמואל: זה גם מצטלם פחות טוב לאחרונה.

אנחנו רואים את זה.

שמואל: אבל נראה לי טבעי שיהיה לי ראש על הכתפיים.

אתה רואה לאיזה דברים אנחנו מגיעים בעולם שלנו וזה מפליא שהעולם כאילו מקבל את התופעות האלה, שכן, הן קיימות אי שם. וכמה אנשים מצטרפים לזה? אתה רואה איזה קלקול יש לבני אדם והם לא אשמים. אנחנו צועקים, איך הם נוסעים לשם? איך הילדים שלנו רוצים להצטרף לכזה ארגון? זה נורא מה שהם עושים. האם לא אנחנו בעצמנו חינכנו כך את הדור הצעיר? שהבנים שלנו נוסעים לשם כדי ללמוד איך להרוג, והבנות נוסעות לשם כדי שישתמשו בהן.

תראה לאיזה מצב הגענו. מעניין איזו צורה האגו שלנו מבליט עכשיו, ומה נותן לנו חוסר החינוך, איזה פירות יש מהמצב.

שמואל: האמת היא שבפרשה הזו מוזכרת בפעם הראשונה המצווה שעליה אנחנו בעצם מדברים, שבגללה אנחנו מתכנסים כאן, "ואהבת לרעך כמוך".

כן.

שמואל: שזו בעצם כל מטרתנו כאן.

ויקרא פסוק תשע עשרה, נדמה לי.

שמואל: אני גם אוהב את הפרשה הזאת בכלל כי מדובר בה "מפני שיבה תקום" ואני מתחיל להתקרב לגיל הזה. כשאני בא לקחת את הילדה מבית הספר, אומרים "סבא בא לקחת אותך". אז לא נעים בגיל ארבעים.

תגיד להם שקודם עשית חיים.

שמואל: הם יודעים את זה. אמרתי להם "אני לא מרגיש מקופח, אני לא מרגיש שפספסתי שום דבר, ומבחינתי זה מלא. עכשיו הגיע תורכם". בכל מקרה הפרשה הזאת מדברת גם על "ארץ זבת חלב ודבש".

כן.

שמואל: מה זה? איזה "ארץ חלב", איזה "זבת" ואיזה "דבש"?

הרצון לקבל שלך זה "ארץ". אתה יכול להביא אותו רצון לקבל למצב שיהיה לך גם חלב וגם דבש, הכול. הבעיה שלנו היא שאנחנו נמצאים במקום שנראה לנו שיש רק חולות ואבנים.

שמואל: אנחנו לא מאמינים בזה מספיק.

אנחנו כבר רואים שאפילו אם קצת מתחילים לטפל במקום הזה, לא יחסר לך כלום. אתה יכול לעשות כאן גן עדן ממש, גן עדן שיהיה כולו ירק וציפורים והכול טוב ויפה. רק מה? תן לאדמה הזאת אהבה.

שמואל: לא דם, אהבה.

כן.

שמואל: לא קורבנות, אהבה.

לא עבודה קשה, לא צריכים לעבוד קשה.

שמואל: בקיצור, נסיים את התכנית בשירת "ארץ זבת חלב ודבש".

(סוף השיחה)

---

1. חז"ל, משנה, מסכת "עבודה זרה"↩