תכנית טלוויזיה עם רב

עולמות נפגשים – תפילה בחינוך אינטגרלי

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 2.10.13 – אחרי עריכה

בן ציון: אנחנו רוצים לדבר היום על התפילה בחינוך האינטגרלי, שנקראת גם "תפילת רבים". ראינו בתוכניות האחרונות שהיו לנו בסדרה החדשה, שבעצם יש גורם אחד שמניע את כל המערכת שאנחנו מדברים עליה. דיברנו על רשת של קשר בין האנשים, ומה שמניע את הכל, זה דווקא החיסרון או הצער, דווקא החסר הנמוך ביותר של האדם, הוא ההתחלה של כל המערכת.

גם בעולם הזה, בכל מקום איפה שאנחנו נמצאים זה כך. החיסרון הוא הקובע, הוא המפעיל את הכל.

בן ציון: כי בחינוך האינטגרלי וגם בחכמת הקבלה אנחנו לומדים על הרבה מאוד רשתות ומערכות.

נכון, אבל מי שמפעיל אותן זה החיסרון.

בן ציון: אז בדרך כלל מתמקדים בלימוד ובהכרת המבנה הזה, אבל בעצם כל המערכת הזאת בכלל לא פועלת, לא עובדת, כל עוד לא מתגלה חסר ולו הנמוך ביותר דווקא.

כן. זה נכון. "העולם קיים בזכות תינוקות בית רבן". זה כך.

בן ציון: מה שקורה עכשיו בפועל, שיש לנו ברשת האינטגרלית נקודות שהתגלתה בהן הנקודה שבלב, שיש להן גם התכונה של הרצון להשפיע, ויש לנו גם הנקודות שעדיין לא התגלה בהן הרצון להשפיע ואז הן באיזו אינטראקציה ביניהן. ולמעשה גם בזמן שאנחנו מדברים, נערכים כל מיני סדנאות ומפגשים בתחום החינוך האינטגרלי ומתפתחת שם מערכת יחסים בין האנשים השונים שנפגשים, ולכל אחד יש את העבודה שלו בתוך המעגל הזה.

הייתי אומר שלכל האנושות יש מקום ותפקיד במעגל הזה, לכל אחד ואחד.

בן ציון: אנחנו כל פעם מדברים על כך שאנחנו בתקופת המימוש, וכל החסרונות או כל הרצונות שהתאספו בעולם במשך מיליארדי שנה, מתכנסים עכשיו פתאום ומתחילים לקבל בפעם הראשונה איזה סוג של מענה. נכנסת לפה הרשת שאנחנו רוצים לדבר עליה היום, הרשת שנקראת "ישראל ישר א-ל", והתפקיד שלה זה לטפל ברשת התחתונה של החסרונות שמתחת, ולספק לה מענה. אבל גם הרשת של ישר א-ל היא עוד לא בנויה, גם היא צריכה להיבנות. זאת אומרת יש לנו פה תהליך מורכב.

לא יותר מורכב מההקדמה שלך.

בן ציון: אנחנו שואלים אותך הרבה מאוד שאלות, גם בשיעורים וגם בתוכניות איך הדברים עובדים, אבל מה שברור, שההתחלה, הצעד הראשון, זה מהחיסרון של התחתון, הכל מתחיל ממנו. כשאנחנו נפגשים עם אנשים, לכל אחד יש סיפור אישי משלו. לפני שאנחנו נכנסים לסדנה או למפגש, לפעולה של חיבור אינטגרלי, אז מכירים אחד את השני.

נניח אתה נפגש עם אדם או עם קבוצה במקום העבודה, בבית סוהר, בגן ילדים, לא חשוב איפה, ומה שאתה מתחיל להרגיש, זה את החיסרון שלו.

בן ציון: כן, אבל אני רוצה לתת דוגמה קונקרטית. למשל, במפגש בבית סוהר או במקום אחר, כל אחד מספר סיפור אישי. נניח מישהי מספרת, "לפני שנה הבת שלי התאבדה". כמובן שמקשיבים לסיפור ושואלים שאלות. ואנחנו יודעים שיש לנו מטרה, להעביר מסר לאן כל זה צריך ללכת. והשאלה היא, מרגע זה, מה מתחיל לקרות עכשיו? אמרנו שזה מתחיל מאיזה חיסרון, וכל המערכת האינטגרלית הזו מתחילה להיות מופעלת, אז מה קורה עכשיו?

זאת אומרת, איך אתה פועל במקרה כזה, כשאתה נפגש עם אדם שמספר לך סיפור כזה עצוב?

בן ציון: כן. מה קורה? כי אני חלק ממערכת, הכל פה מופעל, מה קורה עכשיו? אני שומע, מתרגש, מזדהה עם הסיפור הזה. בתור מדריך, יש לי את הספרים שלי שאומרים לי על מה אני צריך להתפלל, על מה אני צריך לחשוב. אבל מה קורה עכשיו, על מה אני צריך להתפלל עכשיו, על מה אני צריך לחשוב כשאני שומע סיפור כזה?

אתה צריך לקחת את הצער הזה של האדם ולהראות לו דרך הנקודה הרגישה הזאת שהיא מאוד חשובה לו, איך להתייחס נכון לחיים. איך לקחת את ההרגשה הזו ואיתה להתקדם כך, שזה יהיה ממש לטובת הבת שלה, לטובתה ולטובת כל המערכת, לטובת כולם. שהמקרה הזה לא יראה כמקרה טרגי בסופו של דבר, עד כמה שבינתיים אי אפשר לדבר על זה כך.

בן ציון: שאי אפשר לשאת אותו.

בסופו של דבר היא תבין שכל הדברים האלה קורים, בהתחלה בגלל שאלה החיים, ואת זה היא יכולה להגיד גם בלעדייך, אבל היא יכולה אחר כך אפילו להגיב על זה בצורה שהכל לטובה. ממש כך. ולקבל את זה כדבר שבא ומתגלגל עד הצורה הנכונה שלו, השלמה, המיוחדת, המצוינת, שבסוף הדרך, בסוף ההתפתחות של כל האנושות. ולראות במה היא יכולה להועיל, גם בעזרת הבת שלה ובעצמה לכל ההתפתחות הזו. זאת אומרת לקבוע גם לעצמה ולבת ולכולנו מצב, מקום גבוה ויפה. זה הכל על ידי המערכת שהיא לומדת אותה בחינוך האינטגרלי, שכולנו נמצאים יחד.

על ידי ההסבר של החינוך הזה, היא מתחילה להבין שיש כאן תכלית ותהליך מאוד מיוחד וכן הלאה.

בן ציון: עכשיו, הצער או הסבל שלה צריך לקבל איזשהו מענה.

כן.

בן ציון: גם לי יש פונקציה ותפקיד מכריע כדי שהיא תקבל מענה, כשאני עושה איתה סדנה או כשהיא חלק מהסדנה. השאלה היא מאוד פרקטית, על מה אני עכשיו צריך לחשוב, אילו פעולות אני צריך לבצע כדי שהיא תקבל באמת את המענה הדרוש לה, כמובן במושגים שלי.

אנחנו אמנם אנשים חכמים ונבונים וכל אחד יכול להיות בעל מקצוע והשכלה גבוהה וכן הלאה, ובכל זאת אנחנו בני אדם ארציים, ומקרים כאלה נוגעים בנו ומשאירים אותנו המומים.

בן ציון: חסרי אונים.

כן, אנחנו נמצאים בחוסר אונים ולכן אני לא יכול להתייחס לזה כמו אדם לגמרי זר. לכל אחד מאתנו יש משהו מאוד קרוב, מאוד רגיש, ואנחנו מאוד מאוד תלויים בו, ולכן צריכים לקחת את זה בחשבון מצד אחד. ומהצד השני, כדאי אם אפשר, אחרי שנמצאים אתה בהזדהות רגשית, נורמלית, ארצית, המקובלת בחברה, כשהיא מבינה אותנו ואנחנו אותה, ואנחנו יחד איתה באותה צרה, אחרי זה אנחנו כאילו מהצד, עוברים לסיפור אחר לגמרי. אני מתחיל לספר במה אנחנו עוסקים, מה הבעיה של האנושות ושל כל אחד ואחד בזמן הזה. איפה אנחנו נמצאים, לאן הגענו וכי זו לא הצרה היחידה שיש. היא נפגעה בצורה אישית, אבל חוץ מזה יש לה עוד בעיות ועוד שאלות, איך להתקיים, איך להתנהג ומה קורה ואיך העולם מתקלקל מיום ליום וכולי וכולי. אז אנחנו בהתאם לזה יכולים לגשת אליה בצורה אחרת לגמרי.

זאת אומרת, מה אנחנו עושים עם המצב הכללי. כי מה שקרה קרה, ואנחנו לא יכולים לעשות כלום עם זה, אבל חוץ מזה יש לנו עוד בעיות. זאת אומרת, מי שנפטר נפטר, הוא כבר נפטר מהבעיות, אבל אנחנו עדיין לא, ואז מה עלינו לעשות?

בן ציון: אנחנו נשארנו עם הבעיות.

אז השאלה מה עושים. וכאן אנחנו מתחילים להסביר לה מה אנחנו חושבים, איך אפשר לפעול בעולם בצורה כזו, שאנחנו מעלים את עצמנו למעלה מהבעיות. וכשאנחנו חוקרים את כל העולם בצורה כזו, למעלה מהבעיות, אז אנחנו מתחילים פתאום לראות את המערכת הכללית, שכמו כל הטבע הדומם, הצומח והחי, גם בני האדם מתקשרים זה לזה ברשת מיוחדת, ודור אחר דור בא ומתקשר יחד ושום דבר לא נעלם. אלא יש כאן גופים שהם באים ונעלמים, אבל הנשמות נמצאות כל הזמן בקשר ביניהן, וכל הזמן עולות ומשתכללות על ידי כל מיני פעולות. ובכלל אין היעדר בטבע הרוחני, ולא בטבע הגשמי, ועוד ועוד.

וכשאנחנו כך מדברים ומספרים לאדם, והכל מצד המדע, ומצד החינוך האינטגרלי, הוא רואה שזה נכון, כי זה לפי המחקרים, המאמרים והמדענים. וחוץ מזה במקרה שלה, היא נוטה להאמין בזה ולתמוך בזה מהצד הרגשי שלה, כי זה האגו שלה, הטרגדיה הזו שהיא עברה, וכאילו על ידי זה היא עוברת המתקה, שיש משהו, שזה לא נעלם, שזה לא נאבד, זה רק כלפיה וכן הלאה.

וכך אנחנו מביאים את האדם להסתכלות אחרת לגמרי על החיים, שיש כאן תכנית כללית והתוכנית הכללית מעלה ומורידה את הנשמות, ולפי זה הנשמות נכללות במערכת. והמערכת הזו כל הזמן משתכללת ומשתפרת ומגיעה ליישומה בזה שהיא אוספת את כל החלקים שלה, את כל הנשמות הפרטיות שנפטרות מהגופים ונשארים רק בנשמות.

וזה נקרא "נפטר", נפטר מהגופה. בגופה עצמה אין שום דבר, היא רק "לאפר תשוב". אלא הנשמה, היא תעלה למקום ועל ידי זה שהיא נפטרת מהאגו שלה, מהגוף שלה, אז מה שנשאר נכלל במערכת הכללית, הרוחנית ובצורה כזו כולנו בסופו של דבר מתקיימים ונכללים, ובחיבורנו מהווים את מה שנקרא דמות ה"אדם הראשון". דמות אדם הדומה לכוח הבורא וזה נקרא "לעלות תחת כנפי השכינה".

בן ציון: זה היה בעצם דוגמה של הסבר.

זה לא הסבר, זו שיחה רגשית.

בן ציון: אבל בסופו של דבר אנחנו מדברים על מענה פנימי, על תיקון טבע האדם, ואם אנחנו כאותה שכבה של ישראל, של ישר א-ל, אומרים שהיא צריכה להעביר דרכה את המאור המחזיר למוטב.

אבל אני לא יכול לקשור אותה עם האישה המסכנה הזאת, המבוגרת שעכשיו מספרת לי על הבת שלה. אני לא יכול לקשור את זה בבת אחת עם מה שאתה אומר. אני בעצמי יכול לקשור, אבל לא כשאני מספר לה על זה.

בן ציון: לא התכוונתי לשאול מה לספר לה. עכשיו אנחנו מדברים על העבודה של ישר א-ל, בתוך החוג של ישר א-ל.

אז כרגע לא חשוב הסיפור של האישה שהבת שלה נפטרה וכולי, זה לא העניין, אלא נעסוק בייסורים של כל האנושות. אנחנו מגיעים אל הייסורים האלה עם החלק שלנו, כקבוצת ישר-אל. מצד אחד אנחנו נמצאים בצד התחתון למטה, בכך שאנחנו מצטערים עם כל האנושות, הצער שלנו משותף ולכן אנחנו נמצאים יחד איתם, נכללים בהם. ומצד שני, מהצד העליון, אנחנו, כלומר חברי הקבוצה, מתחברים בינינו כאחד, בערבות, ובכך דומים לכוח העליון של הטבע שהוא "אין עוד מלבדו". כך אנחנו מתחברים ומותאמים לכוח העליון, שנכנס בנו ונמצא בתוכנו לפי חוק השתוות הצורה. הכוח הזה הוא הבורא.

יוצא אם כך שיש עלֵי עליון, שהוא הבורא, יש עליון, שהיא הקבוצה, ויש תחתון, שהיא האנושות. אלה שלוש המדרגות ובהן אנחנו לומדים איך כל המערכת מתקשרת.

בן ציון: אמרנו שכל המערכת הזאת, מתחילה בעצם מהייסורים. הייסורים הם הדחף לכל מה שקורה אחר כך.

נכון, אבל כל המערכת נפעלת מהאור העליון שפועל מאחורי הקלעים בצורה נסתרת על האנושות. הכוח העליון מפעיל את הכול, זו מערכת הנהגה והשגחה שמפעילה את כל מה שיש, את הדומם, הצומח, החי והמדבר, שהם דצח"מ.

בן ציון: נניח שאני ישר-אל, נקודה בינתיים, שנכללת ומזדהה עם ייסורים כאלה או אחרים, של אדם מסוים או קבוצה כלשהיא, איך אני מפעיל את כל המערכת הזאת?

אם אתה רק נקודה, אתה לא יכול לעשות כלום.

בן ציון: אם כך מה הוא השלב הראשון?

אנחנו צריכים לקחת אוסף של נקודות שנאספו על ידי גורם חיצוני שנקרא האור העליון, הכוח עליון, לא חשוב איך נקרא לו, אבל הוא אסף אותם, הביא אותם במקרה כביכול, למערכת אחת, שבה יש מורה, יש תורה, זאת אומרת, לימוד, איזו גישה, שעל ידה החברים מתחילים להבין שהם איכשהו קשורים יחד, התורה מסבירה להם שהם חייבים להתקשר ביניהם לכל מיני צורות, ואז, רק באופן שהם יתקשרו נכון ביניהם, כשהכוחות שלהם יתאחדו, הם יהיו דומים לאור, ואז הם יהיו ככוח אחד. בכך אנחנו דומים לכוח העליון של הטבע שהוא "אין עוד מלבדו", אנחנו "מתחברים בינינו כאחד".

החברים במערכת הזאת לומדים מהמורה תורה, והתורה דורשת שנתחבר לאחד, זו המטרה של הנקודות שבלב, להתחבר ובחיבור הם יהיו שווים כאחד, שהוא הבורא, העליון. לעומת זאת, לחלק התחתון שהוא כל האנושות, יש ייסורים אחרים, השאלה היא, האם הם משיגים את המושג "אחד"? האם הם מחוברים ומסוגלים להגיע לדבקות באור, לחיבור אליו?

במערכת הזאת החוק הוא תמיד כזה שאם יש לך עשרה בדרגה התחתונה, הם צריכים להתחבר כאחד בדרגה העליונה, ואז הם מגיעים לחיבור עמה, אחרת יש ביניהם נתק. לכן כל המטרה של הקבוצה הזאת היא להגיע לחיבור כזה ביניהם שהם יהיו כמו אחד, כי בכך הם מתחילים להרגיש שהם קשורים לכוח העליון, הם מתחילים לגלות שהוא נמצא ביניהם, ממש ממלא ומנהיג את הכול. אחרת הם לא מגלים.

בן ציון: זו המוטיבציה שלהם להתחברות ביניהם?

זה מה שהם רוצים. זאת המגמה שלהם ובזה הם משתדלים, וכמה שהם משתדלים, הם משתדלים, אבל זה לא מספיק, אין להם מספיק מוטיבציה כדי לבנות את הצורה השלמה של האחד. ואז מזדמן להם, הם לומדים ומבינים מהלימוד ומהחיים שלהם, שבעצם הכוח העליון שאליו הם רוצים להתחבר, יכול להיות מחובר אליהם רק בתנאי שהם יצטיידו באיזה חיסרון נוסף גדול, של הכלל, של כל האנושות. והם בעצמם מתחילים עכשיו להבין שהנקודות שהם קיבלו, החיסרון לעליון, לגילוי העליון, הן מפני שהם צריכים לטפל באחרים, להתקשר לאחרים.

בן ציון: זאת אומרת, לא בינם לבין עצמם?

לא. כל המערכת שהם בנו היא כמעבר בלבד.

בן ציון: אבל המערכת הזאת עדיין לא שווה לאחד? הם הרי עוד לא הצליחו לבנות את האחד?

נכון. והם לא יוכלו לגרום לכך ולגמור את המבנה הזה, אלא רק בתנאי שהם יתחברו לחסרונות הנוספים. ולכן עכשיו הם יוצאים מהמקום שבו הם לומדים, שנקרא קבוצה, ומתחילים להשפיע לאחרים. הרצון של הקבוצה הזאת להעלות את עצמה לבורא ולגלות אותו, הנטייה הזאת קיימת אצלם מתוך הנקודות שבלב מתוך הרצון להיות כמוהו. יש להם רצון לגלות את הבורא, זה החיסרון שלהם, זה נקרא "נקודה שבלב".

אבל מה הם יכולים לעשות כדי שיהיה להם חיסרון נוסף? הם צריכים לפנות לקהל הרחב, שאין לו את החיסרון שלהם. זאת אומרת, יש שכבה דקה מאוד, נניח 1% מכל האנושות, שמהווה את הקבוצה עם הנקודות שבלב, עם הנטייה לישר אל, שפועלת לחיבור, ולחבריה יש נטייה מיוחד לזה, ויש את ה 99% מהאנושות, שאצלם החיסרון הוא בתחומים של אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד ומושכלות, אין להם שום דבר חוץ מזה. מה לעשות? האם לפנות אליהם? הם הרי לא צריכים שום דבר, הם רצים לכל מיני מקומות, נהנים מהחיים, לומדים באוניברסיטאות, בונים דברים שונים, מפתחים תכניות חלל, תכניות איך לבלות וכו'. כל זמן שהאנושות נמצאת בהתפתחות כזאת, במה שטוב לה, שבה היא מרגישה איזו מטרה, אז הקבוצה של הנקודות שבלב, יושבת בשקט, וכך עוברות שנים, ואלפי שנים.

ברגע שמגיע מצב שנקרא "המשבר האנושי", כלומר, קריסה כללית ושלמה בכל התחומים שבהם האנושות עוסקת, אז מגיעה איזו התקרבות בין הקבוצה שרוצה להגיע לבורא, רוצה להבין מה ומי הוא שמנהל אותם וכן הלאה, לבין האנושות ששואלת על החיים שלה, מי ומה קורה? מה יהיה מחר? מה ילד יום? אז יש להם מעין נטייה כביכול לכיוון אחד אם כי משתי רמות שונות, אבל יש כבר על מה לדבר.

בן ציון: אולי תסביר שוב למה עולה חץ מהמשבר האנושי, לאותו מקום של הקבוצה?

השאלה על המחר, על משהו שלא תלוי בי, בכך שאני שבור ולא יודע הלאה איך להתקיים, יש חוסר אונים, גם לקבוצה, אבל בקבוצה חוסר האונים נובע מזה שהם באמת רואים שהם לא מסוגלים לבד, חסר להם חומר דלק, חסרה להם הכרחיות, חסר להם צער מהמצב שלהם כדי עוד להתחבר ולגלות בפנים את הבורא. אין את הלחץ הזה מספיק. והאנושות לעומתם, פשוט לא יודעת, היא כמו תינוק שנשכח בבית. אז יש ביניהם יכולת להתקרב.

בן ציון: לכל אחד יש צער משלו.

אבל לאותו מקור אחד. לחיפוש המערכת, לחיפוש המענה מה קורה אתנו.

בן ציון: אם כך, לכל אחד יש איזה צער.

זה לא חשוב, זה כמו ילד ואיש גדול שאיבדו את דרכם ביער, הילד רוצה להגיע הביתה והגדול, האבא שלו, רוצה להגיע הביתה, אבל הם מחפשים מפה או מישהו שיראה להם איזו דרך. שניהם כביכול נמצאים בכיוון אחד ולכן יש ביניהם איזו קרבה.

בן ציון: קרבה בכך ששניהם בעצם בסוג של משבר.

הם מחפשים אותו דבר. הם מחפשים מי מנהל אותנו, מה היא המערכת, בשביל מה ולמה אנחנו קיימים. השאלות הן קיומיות על החיים, ולא איך אני מרוויח, איך אני מצליח, איך אני מסדר את זה, איך אני משקר לכולם וכן הלאה, כמו שהיה בקהל הרחב, ב-99%. השאלות מתחילות להיות קצת יותר מהותיות, על הייאוש, אנשים רבים ושונים נמצאים בדפרסיה גדולה, בחוסר אונים ממש, ויש עם מי לדבר. ואז הקבוצה הזאת שהיא ישר- אל צריכה להבין שיש כאן הזדמנות לרדת לקהל הזה, ולהתחיל לעבוד עמו בשביל להתחבר יחד ולפנות לכוח העליון.

הקהל נשאר במקומו, הוא יודע רק דבר אחד, ואנחנו צריכים לגרום לקהל הזה חיבור. זאת אומרת, הקבוצה גורמת לכלל להתחבר.

בן ציון: למה?

כי על ידי זה שהם מתחברים, הם ירגישו את כוח החיבור, ושכוח החיבור הזה דומה לבורא. החיבור נעשה על ידי סדנאות ועל ידי כל מיני פעולות חיבור. העיקר הוא שהם ירגישו שמחיבור מגיעים לכוח אחד, ל"יחד", שהרגשת ה"יחד" תהיה כבר מושגת.

מה אנחנו עושים בזה שאנחנו מתחברים מעל האגו? אנחנו מבטלים את האגו, אנחנו מתחברים למעלה מהאגו, מחפשים את הכוח האחד שמנהל אותנו, ומגלים אותו בינינו, מגלים שיש דבר כזה. כל זה נעשה על ידי הקבוצה שמטפלת בנו ומארגנת לנו את הסדנאות. הקבוצה מקבלת את הכוחות הנוספים האלה, את החסרונות הנוספים שיש בקהל הרחב, ויחד עם קהל הרחב, כמכלול אחד, כשהם מתחברים יחד, והיא מעלה אותם. מה זה נקרא "מעלה"? שהקבוצה מביאה אותם למרכז שלה.

אפשר להגיד שיש לנו מעגל חיצון שבתוכו יש מעגל פנימי, ובתוכו יש עוד מעגל פנימי, סך הכל שלושה מעגלים. המעגל החיצוני הוא של ה-99%, המעגל הפנימי הוא של ה-1%, והמעגל היותר פנימי, זה המרכז ובו הכוח העליון. בכמה שאנחנו מצטמצמים יותר לכוון של האחד, אנחנו יותר ויותר קרובים לכוח עליון, ואז אנחנו מרגישים איך שהמערכת מיתקנת. אנחנו כביכול מתחברים בכוח של כל חלקי המציאות, אנחנו מתחברים בינינו כמו פריטים של מערכת, ובכך אנחנו גורמים שהמערכת הזאת תתחיל לעבוד על ידי אותו כוח עליון.

אמנם גם קודם לכן המערכת הייתה, אבל אנחנו לא היינו מחוברים, ועכשיו על ידי ההתחברות בינינו, אנחנו גורמים לכך שהמערכת תעבוד. כמו במערכת חשמלית או מערכת מכאנית. וכך אנחנו לומדים גם מתהליך שבירת הכלים.

מה זאת "שבירה"? הריחוק בינינו. ועל ידי הפעולה הזאת, שאנחנו מתקרבים עד שאנחנו מתחברים, אנחנו מגלים את הכוח עליון שפועל בכל המערכת. וכשכל המערכת מתחילה לפעול, להיות נפעלת על ידו, אנחנו מגיעים להבראה של כל המציאות.

בן ציון: עכשיו נערכות סדנאות ומפגשים בין אנשים שונים מתוך ה-99% עם הרצונות שלהם, עם החסרים שלהם, ביחד עם אנשים מאותה קבוצה, שיש להם רצון להגיע לעליון. אם אני לוקח כרגע נקודה אחת כשעדיין אין לי קבוצה שלמה שפועלת, והנקודה האחת נפגשת עם חיסרון תחתון אחד, איך מהמפגש הזה בין שתי הנקודות, כשכל אחת מסקטור אחר, המערכת מתחילה לעבוד?

אין דבר כזה. אתה לא יכול לפעול כך, כי אין ביניכם מגע, מצב כזה לא קיים. אלא זה צריך להיות כך שעליון נמצא בתוך האמצעי ואמצעי שנמצא בתוך התחתון. החלק התחתון הוא ה-99%, החלק האמצעי הוא ה-1%, והחלק העליון הוא הכוח העליון. בתוך המעגל האמצעי יש הרבה יחידים, והסכום של כל היחידים האלה צריך להיות שווה לאחד.

בן ציון: אבל עכשיו הסכום שלהם הוא לא אחד.

אמנם הוא עדיין לא אחד, אבל יש להם נטייה לזה. כדי לגרום לחיבור שלהם, הם צריכים לטפל במישהו חיצוני שיחייב אותם להתחבר עוד יותר. ה-1% זאת הקבוצה, ויש בה חיבור, אבל הוא עדיין לא מספיק לגילוי העליון. זאת אומרת שהם עדיין לא יכולים להתקשר לבורא כי חסרה להם הקומפרסיה, הלחץ שנקרא "ערבות", עדיין אין להם את הערבות השלמה. וכדי להשיג את הערבות, אנחנו צריכים לרדת למטה ל-99%. כדי לרדת למטה, יש לנו שני תנאים. תנאי אחד מצד ה-99% הוא שקיים משבר. וב-1% יש ייאוש או חיסרון, גם יש משבר. רק שב-99% המשבר הוא בחיים הגשמיים, וב-1% המשבר הוא בחיים הרוחניים. זאת אומרת, הם קרובים, אלה מחפשים וגם אלה מחפשים.

בן ציון: אני מבין שהתנאי ההכרחי הוא משבר פה וגם משבר פה, אחרת שתי הקבוצות האלה לא זזות.

כן. ובעצם הם מחפשים מענה אחד, את הכוח שמפעיל את המציאות. לדעת איך להתחבר עימו, לדעת מה צריכים, מה הוא רוצה? וכן הלאה.

בן ציון: יותר קל לי להבין את זה לגבי ה-1%. לגבי ה-99%, אני מבין שהם עוד יגיעו להבנה הזאת.

לא, גם הם מאוד רוצים. כל העולם מחפש איך לנהוג הלאה ומה לעשות.

בן ציון: כן, אבל כרגע הם מזהים את הפתרון לבעיות שלהם ברובד של אוכל, מין, משפחה וכולי.

זה לא חשוב, בכל זאת הם מחפשים לדעת מאיפה זה בא ואיך להסתדר עם זה, זאת אומרת, גם הם רוצים לדעת את המערכת. אנחנו נמצאים בחוסר אונים, אנחנו לא יכולים להפעיל את המערכת הפיננסית, לא את הבנקאית, לא את הלימודית, ולא את החינוכית, ממש כלום. אנחנו נמצאים במצב שבו כביכול למרות כל מה שרכשנו במשך אלפי שנות ההתפתחות, כי אחרי הכל רכשנו עיניים לראות את המערכת, ואנחנו עדיין לא מבינים בה שום דבר. עם כל הידע שלנו, הגענו לדעת כמה שאנחנו לא יודעים, וזה המשבר. ובעצם אני הייתי אומר שזה לא משבר, אלא כמו הפירוש האמיתי של המילה "משבר", זה מקום הלידה החדשה, ההתפתחות החדשה.

בעצם לאן הגענו עד כה? עד כה אנחנו רק ייצבנו את הכלים שלנו, כדי להבין שאנחנו לא מבינים, לא מרגישים, ובכלל לא מסוגלים לקלוט איפה אנחנו נמצאים ומה קורה כאן. אבל עכשיו כבר הגענו להבנה שאנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים, וזה בעצם המשבר הכללי אצל ה-99%. וגם אצלנו זה המשבר, כי אנחנו בעצם רואים ומזהים את המערכת הקיימת, ש"אין עוד מלבדו", אבל הכל נסתר, הכל כאילו נעלם, בורח בין האצבעות. איך אפשר להבין ולגלות את העליון, את "אין עוד מלבדו", את הכוח האחד, את כוח הטבע הכללי, את הטבע? רק בתנאי שאנחנו מתחברים. אם אנחנו נגיע למצב שאנחנו מתחברים יחד, ה-1% עם ה-99%, זה יהיה 100% כל האנושות. זאת אומרת, כל זה החיסרון הכללי המשותף.

בן ציון: האם זאת בעצם ההגדרה של החיסרון הכללי?

כן. וממה החיסרון המשותף מורכב? הוא מורכב מאלה שבאמת משתוקקים למעלה, לעליון, מאלה שרוצים להידבק אליו. השאלה היא, בכמה להידבק? כי כשרצינו קודם להידבק בעליון, זאת הייתה הנטייה האגואיסטית שלנו. ועכשיו כשאני לוקח יחד איתי את החסרונות מה-99%, ומחבר אותם יחד איתי, ואותם אני מעלה לעליון, זה כבר חיסרון נוסף. והחיסרון הזה הוא לא שלי, וזאת כבר באמת בקשה שיש בה איזה אלמנט של השפעה. כי אני מבקש על ידי מ"ן, "תן לי משהו כדי לענות לאלה שזקוקים", שזה נקרא מ"ד. אני לא מבקש לעצמי. יוצא שעל ידי הפניה שלי ל-99%, אני משיג חיסרון שלא שלי. ובפעם הראשונה אני מתחיל להיות משפיע.

ואז אני נמצא בחלק התחתון, ואני גם נמצא בחלק האמצעי, בקבוצה, ובחלק העליון יש את הכוח עליון. אז יוצא שאני ממש לא קיים בשביל עצמי, הקבוצה לא קיימת בשביל עצמה, אלא היא מתחברת, היא עושה פעולה, כדי להגיש לבורא את הכוח של הכלל. ואז הקבוצה הזאת מגלה שאנחנו הקבוצה, ה-1%, אפילו לא אחוז אחד אלא אפס. וזה נקרא, אתם המעטים מהעמים ואתם בכלל לא נמצאים ולא נמנים בין העמים. אתם שייכים לי, כי אתם רק נקודות שבלב ולא שייכים לאנושות. ובאמת גם האנושות אומרת כך, רק שהיא אומרת זאת מהצד השלילי, וכשזה יהיה מהצד החיובי זה באמת יהיה כך.

אבל כדי לא לעורר את הדברים בצורה יותר מידי חריפה, אנחנו אומרים 1%. אבל באמת על אנשים שיש בהם נקודה שבלב, נטייה לבורא, אנחנו לא מדברים על בשר, על כמה קילו הוא שוקל, אלא על פי הרצון הפנימי שלו. והרצון הזה מגיע מלמעלה, הוא לא שייך לרצון שבעולם הזה, למרות שהוא נמצא בו בשבי.

בן ציון: אז ה-1%, הקבוצה, היא בעצם עדיין לא קבוצה אלא רק נקודות עד להופעת ה-99%.

זה דומה לבחור לפני שהוא מתחתן, אמנם הוא לומד, הוא מכין את עצמו לחיים, אבל הוא עדיין לא נכנס לחיים. כשאנחנו פונים ל-99% אנחנו מתחילים לדאוג להם, אפילו שהפנייה שלנו אליהם היא אגואיסטית. אבל כשאנחנו מתחילים להתכלל מחסרונות שלהם, אנחנו מתחילים להשתנות, החיסרון שלנו מתחיל לעבור עיבוד פנימי. ואז אנחנו כבר מתחילים לפנות לבורא בצורה אחרת, אנחנו מתחילים לפנות אליו כביכול בצורה גשמית. קודם לכן רצינו לעוף בין המלאכים, להיות בעולם האצילות, ועכשיו אנחנו לא רוצים אצילות. אלא אנחנו רוצים לסדר את העולם הזה כך שיהיה בו את כל מה שצריך כדי לגלות איחוד, חיבור, כך שהבורא יתגלה בין כל הנבראים. כי כך יהיה טוב להם, טוב לו וטוב לנו. לטובת שניהם אנחנו רוצים רק את זה, זאת אומרת, אנחנו נמצאים כמעבר, ככוהנים.

בן ציון: נראה כאילו שאותם אלה שיש להם נקודות שבלב לא רצו באמת את הבורא.

לא. אותה קבוצה רצתה את הבורא, כביכול את הבורא.

בן ציון: זה נקרא כביכול הבורא.

המושג בורא כל הזמן הולך ומתעדכן, הוא נעשה יותר ויותר מדויק. כמו שאנחנו גדלים בחיים שלנו, כשאנחנו מבינים יותר את החיים אז רואים שזה לא כמו שחשבנו קודם, זה עוד יותר משוכלל, עוד יותר תלוי, ועוד. כשילד גדל כך הוא מרגיש, וכך גם אנחנו כאן. זה קורה לנו במיוחד כשאנחנו יוצאים לקהל הרחב, אנחנו נכנסים לעידן חדש לגמרי, לעבודה אמתית. אנחנו באים עם הכלים של הרצון לקבל, ואנחנו מטפלים בהם כדי להביא אותם לדבקות עם הבורא.

אם אנחנו מדברים על כל המבנה של האנושות, אז יש לנו כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. עד דרגת הבינה אלה כלים דהשפעה, האור העליון משפיע וכך הוא פועל, ולמטה מדרגת הבינה אלה כלים דקבלה. אבל אנחנו נמצאים לא בזה ולא בזה, אנחנו נמצאים במצב מאד מיוחד שנקרא שליש אמצעי דתפארת. בשליש אמצעי של הבינה, בינה דגופא או תפארת, לא לכאן ולא לכאן.

למה? כי במצב הזה אין לנו כלום, אנחנו ממש ניטראליים. זאת אומרת אם בורא מפעיל אותנו מלמעלה, אז אנחנו מתחילים להתארגן ולהפעיל את עצמנו. אנחנו מתחברים במשהו, עושים משהו, זאת נקראת תקופת ההכנה, זה השלב הראשון שלנו. בשלב השני, לאחר שהכנה הזו הסתיימה, אותו כוח עליון מפעיל את הכלים דקבלה שמרגישים את עצמם במשבר. בשלב השלישי עלינו להתחיל לחבר את המערכת, אנחנו צריכים לצאת ולקבל את החיסרון של הכלל. אחר כך אנחנו מתחילים להעלות את המ"ן הזה למעלה, והוא גורם שכולנו נתחבר בסופו של דבר יחד לעשר ספירות שלמות שזה גמר התיקון.

ודאי שיש כאן עוד הרבה פרטים. אבל כל עשר הספירות, שזאת כל המערכת מתחברים יחד, ואז הנברא, הבורא, הכלל והפרט, הכל מגיע יחד למערכת אינטגראלית.

בן ציון: אמרת שמושג הבורא מתעדכן. זאת אומרת לאחר שהקבוצה עברה את שלב ההכנה, זה נקרא מימוש, ואז מושג הבורא מתעדכן.

כן.

בן ציון: כלומר מה שחשבתי פעם שנקרא בורא, זה לא נכון. כשאני נכנס למצב החדש אני צריך לפרש את מושג הבורא בצורה אחרת, האם גם מושג הקבוצה מתעדכן?

כן. בכל מצב ומצב הדברים עוברים תמיד איזה שדרוג.

בן ציון: אני כבר התרגלתי שהקבוצה היא אותן נקודות שהתאספו יחד ויש להן רצון לבורא. מה קורה כאשר נוספים 99%, עדיין לא ברור לי איך נבנית מהם הקבוצה?

רק כאשר כל האנושות מגיעה למערכת אינטגראלית. בקהל של 99% אין עדין קבוצה.

בן ציון: איך נבנית הקבוצה הראשונית, ה1%?

היא לא נבנית מכלל האנושות. אלה אנשים מיוחדים, זאת אומרת אלה רצונות מיוחדים שנקראים נקודה שבלב.

בן ציון: אבל אמרנו שכל עוד ה-99% לא נכללים, זאת אומרת כל עוד שאנחנו לא עושים עבודה כלשהי עם ה-99%, אנחנו לא יכולים לבנות את עצמנו ולהגיע לאחד. איך הקבוצה שעדיין לא התחברה כאחד, היא מתחברת ובונה את עצמה על ידי ה-99%?

הם מביאים לה חיסרון לחיבור. כי בלי החיבור היא לא יכולה לממש את עצמה. למרות שיש לה נטייה להשפעה, היא לא יכולה לממש אותה בלי חיבור. אומנם יש לה נטייה לגלות את הבורא כי הניצוץ כך קובע, אבל הם לא יכולים לגלות את הבורא, את כוח ההשפעה בלי שהם יתחברו לאלה שזקוקים לזה.

בן ציון: מה ההגדרה המעודכנת של קבוצה?

אוסף של ניצוצין, שכולם מחפשים איך לגלות את הבורא.

בן ציון: כשאומרים לגלות את הבורא, לצערי אני לא מפרש את זה נכון. כך שמעתי את זה גם לפני עשר שנים, וכשיו אומרים לי שלא, מה שהבנת זה לא נכון, עכשיו זה פירוש אחר.

תאר לעצמך שיש לנו ארגז ובו יש מאה אחוז של חיסרון שהבורא ברא, והחיסרון הכללי הזה מתחלק לדומם, צומח, חי ומדבר. בחיסרון הכללי הזה מתגלים ניצוצים. יש הרבה מאוד בני אדם, אבל יחסית לכל האנושות מתגלים הניצוצין רק באחוז אחד. אפשר לומר שרק בעשרת אלפים בני אדם מכל האנושות מתגלים הניצוצין. אנחנו לא מתייחסים לגופים, אלא לאלה שיש להם חיסרון. לאלה שמחפשים את העליון שלהם, מי מנהל להם את החיים, ואיך החיים מנוהלים. הם חייבים לדעת מאיפה הם באים, מהו מקור החיים, ומה הטעם בחיים. אני לא רוצה לנקוב במספר, אבל רק לעשרת אלפים אנשים, או פחות, יש להם נטייה לגלות את הבורא. הבורא לא יושב שם אחרי הפינה, או נסתר אחרי הבית או בין הכוכבים, הבורא נקרא הכוח הכללי המשפיע הנמצא בכל מקום. השאלה רק איך לגלות אותו, על ידי איזה חיישן, עם איזה דיטקטור אני יכול לגלות אותו.

אני חייב לבנות את זה בי. אבל איך אני משכלל את עצמי, איך אני משתנה כדי לגלות אותו? אומרים לי שיש כאן חוק השתוות הצורה. זאת אומרת אני צריך להיות מבפנים באותה תכונה, כמו אותה תכונת ההשפעה שנקראת בורא, כמו תכונת האהבה. זאת אומרת בתוך הרצון הכללי של הנברא יש רצונות שמשתוקקים לבורא, והם נקראים הניצוצים.

בן ציון: מה זה נקרא שהם משתוקקים לבורא?

הם משתוקקים לתכונת ההשפעה, יש להם נטייה כזאת, והם לא מודעים לכך. אבל כשהם מגיעים לקשר ביניהם, כשהם מגיעים למצב שהם מתחילים כביכול להתחבר ביניהם למערכת שנקראת קבוצה, אז הם מתחילים לגלות ביניהם מה עוד חסר להם כדי לגלות את הבורא. אבל אז הם מתחילים להבין שאם שיש להם נטייה לגלות את הבורא, אז הם לא יכולים לגלות אותו בצורה אגואיסטית, אחרת זה לא תהיה השפעה. וכדי לממש באמת את עצמם על מנת להדמות לבורא, יש להם הזדמנות לפנות לכל האנושות ובזה להראות לבורא שהם באמת רוצים השפעה. זה נקרא שהם נמצאים באמצע. זאת אומרת למטה מהם נמצא החיסרון, הרצון הכללי, למעלה מהם כוח הבורא, והם המעבר בין הבורא לנבראים.

בן ציון: האם הנקודות שבלב היו בהתחלה נקודות אגואיסטיות?

לא.

בן ציון: האם היו תחת שליטת האגו?

הן היו תחת שליטת האגו, אבל הן בעצמן לא אגואיסטיות. לכן הם נקראים ניצוצין. אלה חלקי האור ששבויים בתוך הרצון האגואיסטי.

בן ציון: ראינו את ההגדרה המעודכנת יותר של הבורא, אולי לא פתחנו אותה עד הסוף, אבל אמרנו שמושג הבורא ומושג הקבוצה התעדכנו. זאת אומרת, מה שהם היו בהתחלה וכל מה שהם עברו לפני כן שקראנו לזה הכנה, אז הם עוד לא היו בהכרה ומה שהם קראו לו להשפיע, לא היה הדבר הנכון.

נכון.

בן ציון: למרות שכל הזמן אנחנו קוראים להם רצון להשפיע, אבל בינתיים עדיין לא ברור מה זה באמת השפעה.

כן.

בן ציון: אז הפעם הראשונה שבה נדבר באמת על מושג ההשפעה זה רק כשיש 99%.

נכון. עכשיו הם מתחילים להבין מה זה נקרא להשפיע ואז בהתאם לזה הם מבינים, מרגישים יותר שהם צריכים למצוא את הבורא. איך הם ימצאו את הבורא? הם יצטרכו לגלות אותו בתוך הקהל, בתוך הכלל, דווקא בכלים של ה-99%. לא בכלים שלהם, כי אין להם כלים לגילוי הבורא, אין לניצוצין האלה כלים דקבלה. אני הולך עכשיו לקהל הרחב, כדי לקבל ממנו כלים ובכלים האלו לגלות את הבורא. כי אני בעצמי נקרא בסך הכל גלגלתא ועיניים לכן אני צריך אח"פ. כי האור העליון מתגלה דווקא על ידי גלגלתא ועיניים, אבל הוא מגיע לאח"פ ובו מתגלה. הגלגלתא עיניים האלה הם הנקודות שבלב.

בן ציון: כן. אבל אותם נקודות שבלב נקראים משפיעים רק בזכות שהם צרפו לעצמם כלים דקבלה. זה נשמע סותר.

לא, זה לא סותר.

בן ציון: כאילו צרפתי לעצמי רצונות של קבלה ובזכות זה אני משפיע.

אני חייב לרדת ל-99%, לקהל הרחב, לקבל מהם חסרונות ארציים, לעבד אותם לחסרונות עליונים רוחניים ולפנות לבורא. זה נקרא עבודת המעבר, מעביר. כך אנחנו עושים.

בן ציון: כשיש נקודה אחת, נקודה שבלב או נקודה אחת מתוך ה-99%, אמרת שאין קשר ביניהם, הן שתי נקודות בודדות. אז אם אני לוקח אדם אחד מתוך ה-1%, ניצוץ אחד בודד, ואחד מתוך ה-99%, זאת אומרת שאין דבר כזה, לא קיימות במציאות שתי נקודות בודדות, או בן אדם אחד מתוך האנושות.

אדם אחד לא יכול לפעול בכלום.

בן ציון: ושתי הנקודות האלה, שכאילו אין ביניהן קשר, לא יכולות לפעול. איך עכשיו הכל מתחיל, איך ממשיכים מפה?

הקבוצה הזאת נבנית משך אלפי שנים, מימי אברהם. היא לא קבוצה שעכשיו קמה, היא קבוצה שקיימת שלושת אלפים וחמש מאות שנה. וכל הזמן מדור לדור היא משתכללת ומשתכללת, עד שהיא מגיעה למצב שהגיע הזמן של בשלות הכלים הכלליים, של ה-99% האלה. הקבוצה עצמה כל הזמן משתכללת בהתאם לכמה שמשתכללים ה-99% הכלל האנושי. הכלל האנושי חייב להגיע למצב שיש לו משבר טוטלי ממש, שאין לו יותר מה לחשוב לאן להתפתח. אין לאן להתפתח, ממש עכשיו, לפנינו מתחילה להראות יותר ויותר הרגשת התהום, מוות, איבוד.

אם אתם עדיין לא מרגישים את זה, אתם תרגישו את זה בזמן הקרוב. יותר טוב לא יהיה, יותר גרוע כן יהיה, וכמה שיותר מהר, ואז הקבוצה הזאת נכנסת לתפקיד. אבל לתפקיד הזה היא מכינה את עצמה מזמן בבל, מהגילוי הראשון של המשבר האנושי. המשבר ב-99% מתקיים מבבל, והקבוצה של ה-1% גם נבנית משם, מבבל. עכשיו הגענו סוף סוף למקום שאנחנו מבינים מכל הבבל שלנו, כי כל העולם הוא כבבל, עכשיו אנחנו מבינים איפה באמת אנחנו נמצאים. והקבוצה הזאת כאברהם פונה לכל האנושות ואומרת, רציתם לנסות להתפתח לפי האגו שלכם, בבקשה התפתחתם, עכשיו אתם מבינים שזה בלתי אפשרי, בואו נלך לדרכי.

בן ציון: עכשיו קבלתי עוד הגדרה ל"קבוצה".

זה אותם הניצוצין שמתגלים בשבירה, שהולכים להתחבר ביניהם כדי להיות מוכנים לטפל בכל האנושות. הקבוצה הזאת נוסדה על ידי אברהם בבבל והיא נקראת ישר א-ל. ומתוך זה כל פעם היא יותר ויותר משתכללת, מתעדכנת ומגיעה למוכנות לטפל בכל האנושות, בזמן שכל האנושות מוכנה שיטפלו בה.

בן ציון: מה זה הקבוצה היום, בשנת 2013?

התלמידים שלי.

בן ציון: ומהקבוצה של אברהם אבינו?

אלה התלמידים שלי, אלא מה?

בן ציון: אני לא הבנתי. אמרנו שהתלמידים הם עדיין כל אחד כנקודה שעכשיו צריכים להתחבר.

לא, שהם משתדלים להתחבר. הם גם כן לא מסוגלים להתחבר לבד, אלא הטיפול בקהל, בכלל האנושות, יחייב אותם לחיבור הנכון. הם בעצמם לא יכולים להתחבר, הניצוצין האלה לא מסוגלים להתחבר, אלא ברגע שבו הם מטפלים בחומר שהם נמצאים בו. כי הם כניצוצין שנמצאים בשבי של הרצון לקבל.

בן ציון: כנקודות בודדות.

אבל משתדלים כאילו להתחבר. הם לא מסוגלים עדיין, הטיפול שלהם בחומר ייתן להם אפשרות להתחבר ביניהם למען החומר.

בן ציון: אבל אמרת שנקודה מול נקודה לא מסוגלת לעבוד. נקודה, ניצוץ.

אז הם לא נקודה ונקודה. הם איכשהו בצורה, גם להם יש גלגלתא עיניים ואח"פ, גם להם יש מערכת פנימית, אני פשוט לא רוצה להיכנס לזה, אבל גם הם עושים ביניהם בינתיים מערכת שמאפשרת להם להיכנס לאח"פ האמיתי שזה כל האנושות.

בן ציון: ראינו במהלך התכנית שגם המושגים כל הזמן מקבלים עוד משמעות ועוד משמעות, אנחנו כל הזמן מתקדמים עם זה.

אין דבר יותר מורכב ויותר כללי מזה.

בן ציון: זאת אומרת שהמושגים האלה יתעדכנו בנו, שאני לא אכנע להבנה הקודמת שלי, מה זה באמת הקבוצה, מה זה השפעה אמתית. כי את המושגים האלה במשך הרבה שנים הפנמתי בצורה מאוד מסוימת, זה חי בי בצורה מסוימת. ועכשיו אני כאילו צריך להתחיל את הכל מחדש.

בכל מדרגה, בכל צורה, הכל זה תמיד מחדש. זה רק מראה עד כמה אנחנו משתכללים ומתקדמים, אז לא לפחד מחידושים ולראות אותם רצויים בדרך. אני צריך כל פעם ללמוד מחדש, להרגיש מחדש ולתת כל פעם הגדרות יותר מדויקות, אין מה לעשות, אלה החיים, זה האתגר. עליי לקבל אותו בשמחה, בהתלהבות. אלא מה, יותר טוב לא להשתנות, למות? אנחנו צריכים לראות לקראת מה אנחנו באים. לקראת גילוי הכוח העליון הנצחי, השלם, שאנחנו מגלים אותו בהתאם לזה שאנחנו גם כאלה, או מתקרבים להיות כאלה.

בן ציון: אז את המושגים העיקריים שלנו, של מה זה השפעה, מה זה בורא, מה זה קבוצה, מה זה מאור המחזיר למוטב. נקרא לזה מושגי היסוד שלנו, אותם אנחנו כל הזמן צריכים לפתוח מחדש.

כן, וודאי.

בן ציון: אבל לשם כך אנחנו צריכים לשאול אותך הרבה שאלות בכל פעם.

לא, אני חושב שזה נמצא גם בכל המקורות שלנו שהשאירו לנו המורים שלנו הגדולים, הקדושים. ואם אנחנו קוראים שוב ושוב את מה שהם כותבים, אנחנו מגלים את הדברים שלהם ממש לעומק, מבינים אותם יותר ויותר, ומגלים שהם עשו את העבודה ממש עד גמר התיקון, הדרך סלולה ומזמינה אותנו.

בן ציון: אבל לא בלי הפתיחה וההסברים שלך להבין על איזו מערכת מדובר, עדכון המושגים.

לכן אני המתאם. אני לא במקומם, אני לא מחליף או מסתיר אחרי את כל מי שקדמו לנו מאברהם עד היום. אלא ההפך, אני המקשר. בדורנו כאן אני מקשר אתכם למקורות של חכמת הקבלה, שיטת התיקון, שיטת גילוי הבורא לנברא בעולם הזה. נקווה שאצליח לקרב לזה כמה שיותר אנשים ולכוון אותם לתיקון הכללי. כלפינו זה בעצם לעשות נחת רוח לבורא ולהגיע לדבקות אליו, וכלפי הקהל גם כן לקרב אותם בתוכנו לאותה המטרה. ש"כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם", "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", "ונהרו אליו כל הגויים". וכך מגיעים כולם לנחלת ה'.

בן ציון: אני באמת מקווה שאנחנו נפתח את המקורות האלה מחדש, ונראה אותם עכשיו באור חדש עם כל ההתעדכנות של המושגים.

וכך כל פעם.

בן ציון: תודה רבה לך הרב דוקטור מיכאל לייטמן. תודה רבה לכם צופים יקרים. נתראה בתכנית הבאה שלנו, שלום ולהתראות.

(סוף התכנית)