ישיבת כתבים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 22.4.21 – אחרי עריכה

דודי: אנחנו נמצאים כחודש לפני פתיחת קורס יסודות של חכמת הקבלה, מדובר בקורס ווירטואלי שמהווה בסיס ללימודי חכמת הקבלה מטעם מכללת קבלה לעם. הקורס מותאם לתלמידים מתחילים ללא ידע מוקדם ומסייע לתלמיד לקבל אוריינטציה בנוגע לחכמת הקבלה, לשפה המיוחדת שבה היא משתמשת, להיכרות עם המקורות ועוד. לקורס מגיעים סוגי תלמידים שונים, אחד מהם הוא אדם שמגיע ללימוד חכמת הקבלה כי הוא מרגיש סוג של ריקנות. אנחנו רואים שיש טיפוס כזה שלאורך השנים חוזר ללמוד אצלנו, טיפוס שסובל מריקנות, מיואש ממה שיש לעולם להציע, אדיש, או אפילו ציני, הוא מזלזל בחיים, ומתוך אותה מצוקה של ריקנות וחיים לא מספקים הוא מחפש מענה, יש בתוכו פנימה שאלות עמומות, לא מודעות, שלא נותנות לו מנוח.

אנחנו פונים אלייך כרופא מומחה ומבקשים שתתאר לנו מנקודת מבטו של הפציינט, של החולה, מה אני מרגיש, מה עובר עלי.

זה ברור לנו. מדור לדור יש לנו אותו סיפור עם כל אחד ואחד שמגיע לחכמת הקבלה. שאנשים מרגישים ריקנות, בשביל מה אני חי, בשביל מה אני קיים, בשביל מה נולדתי, למה נולדתי דווקא בתנאים האלו, משפחה כזאת, עם התכונות האלו וכן הלאה. אחר כך לְמה אני מיועד, מה יש לי לעשות בעולם הזה, כולם כך כמוני או לא? האדם פתאום מרגיש את עצמו בחייו, כשהוא כבר לא שנה ראשונה חי וקיים, שהוא לא יודע לענות על השאלות שמתעוררות בו. כי השאלות הן שאלות מהותיות יותר, מה אני, מי אני, לאן וכן הלאה.

ואז יוצא שמחוסר התשובה הנכונה, וודאי שהוא נכנס לכל מיני ספרים, אינטרנט, הם מבלבלים אותו מכל וכל בכל מיני תשובות, אבל הוא רואה שאף אחד לא יודע. ואז הוא מגיע, אם הוא מגיע, וכאן חשוב לנו שהוא יגיע כמה שיותר מהר אלינו ויראה שאצלנו השאלות האלה מוצגות בצורה ברורה, נחרצת, גלויה, ואנחנו משתדלים לענות על זה בצורה רצינית, מדעית, עם פסיכולוגיה, עם כל מה שאפשר, כך שאדם יבין וירגיש שכאן באמת לא מסדרים אותו, לא משקרים לו, אלא נותנים לו את שיטת הבירור על מהות החיים.

דודי: ההרגשה הזאת שהאדם חווה היא הרגשה טבעית?

זה שהוא מגיע לשאלות כאלה זה טבעי, במיוחד בזמננו. בזמננו במיוחד הוא מגלה את עצמו שהוא עומד מול השאלות האלו וכל הדור הזה בעצם נדון לבירור.

דודי: באיזה גיל מתחילה הריקנות באדם?

בפעם הראשונה זה מגיע לו בגילאים 4, 5, 6, אחר כך זה מגיע בגילאים 10, 11, 12, אחר כך זה כבר מגיע בצורה רצינית יותר בגילאים 19, 20, 21. זו בעיה, זה תלוי בתקופה, זה תלוי בסביבה, וכאן אנחנו צריכים להבין שלא פשוט לאדם להיתקע בשאלות הנצח האלו, מי אני, מה אני, בשביל מה אני חי, מה התועלת, בשביל מה חיים וכולי.

שלי: בדרך כלל אנחנו מייחסים ריקנות לאנשים שכבר כאילו התנסו בחיים, כבר השיגו דבר או שניים וכאילו מרגישים שאין, זה לא שם, גם אם אני אשיג עוד משהו זה כבר לא יעשה אותי מאושר ליותר משעה שעתיים. איך זה שריקנות קיימת כבר בילדים?

דווקא ריקנות אמיתית, הייתי אומר ריקנות טבעית, היא קיימת דווקא בילדים. שהם עדיין נקיים מכל מיני ריצות, בירורים סתם, הם עדיין לא נמצאים בתוך רצונות אגואיסטיים כאלו, שזה אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אלא בהם מתעוררת השאלה בשביל מה אני חי, איפה אני חי, למה אני חי, מהו היקום, מהם הכוכבים בלילה שאני רואה אותם. האדם שואל, וזה לא תלוי עד כמה הוא רכש לפני זה ידע או משהו.

שלי: ואיזו תשובה מקבל הילד הזה שמתעוררות בו שאלות בחיים המודרניים?

הוא לא מקבל תשובה. יש הרבה תשובות כאלה שהן לא תשובות, אלא אם אנחנו ניתן לו באמת לברר את השאלה בשביל מה אני חי, הוא יגיע לאיזה ספר מספרי הקבלה שמתאים לו ויכול לענות לו על זה בצורה, בגישה שהוא ידע מה לעשות עם זה. אבל זה לא ספר כמו שכתבתי פעם על הקוסם, כי זה ספר לגדולים. ספר שהוא באמת לילדים, אין לנו כזה.

דודי: הרבה פעמים האנשים שחווים את הריקנות לא יודעים לנסח בצורה מדויקת את השאלה כמו שאתה ציירת את זה, מה המטרה שלי, מה הטעם בחיים, למה זה קורה לי. הם חשים כאב עמוק, בדידות, חוסר התאמה, עובר איזה משהו לא ברור בתוכם, איזה ענן.

אבל בתוכם ישנן השאלות האלה. תמיד בכל אדם יש לנו כך, מה שהוא מרגיש בפנים ולא יכול לבטא, ואיך מהקרקע הזאת שהוא מרגיש ולא יכול לבטא גְדֵלות כמה שאלות יותר פשוטות שהוא יכול להביע אותן בצורה רגשית, בצורה שכלית, זאת אומרת בקול. ככה זה. לכן בפנים יש לו שאלות מהותיות שהוא לא יכול להוציא אותן ומה שהוא מוציא זה דברים יותר פשוטים. קשה לו להסביר מה הוא באמת מרגיש בפנים.

דודי: רק להבין, מי שעדיין מתקשה לנסח את השאלות בצורה מדויקת זה אומר שהוא עדיין לא בשל, לא מוכן, או שהוא מוכן ללימוד?

הוא מוכן להסבר. זה כמו שאנחנו לומדים בארבעה בנים בהגדה, ש"את פתח לו". אתה צריך להסביר לו מה בדיוק הוא שואל, מה השאלות שלו, מה הוא רוצה לשאול ומה הוא רוצה לשמוע, ואז להשמיע לו את הדברים האלה. תסביר לו גם מה צריכות להיות השאלות שלו וגם את התשובות על השאלות, ולכן אתה מחויב לעשות "את פתח לו".

שלי: מה זו בעצם תחושת ריקנות, מאיפה היא באה, היא באה מאיזה קשר סמוי של האדם עם הטבע או עם הבורא? מאיפה נולדת ריקנות?

חוסר קשר עם הבורא. שאדם מחפש מאיפה אני, מי אני, מה אני ולמי אני שייך ולְמה אני מתקדם. חוסר קשר עם השורש.

שלי: הרבה פעמים אנשים שמגיעים ללמוד קבלה, הם מגיעים לא בילדות, הם מספרים שכל החיים הם הרגישו לא שייכים. לא שייכים במשפחה, לא שייכים בחברה, לא שייכים במועדונים, בעבודה, כל הזמן הם הרגישו שהם שונים מכולם. הם באמת שונים ולא שייכים או שלכל אדם יש את ההרגשה הזאת?

לא, זה באמת ככה. בכלל לכל אדם שנמצא בעולם הזה, בתוך תוכו יש נקודה שבלב שהיא חלק מהנשמה שלו, חלק מהכוח עליון, ואז אדם מרגיש, מה הוא עושה כאן? הוא נמצא כאן כאיזה חייזר, ואז הוא כביכול מחפש מה המקום האמיתי שלו. הוא מסתכל על הכוכבים בלילה, הוא חושב שהוא מגיע מאיזה כוח אחר לאיזה מקום אחר, מה הוא עושה כאן, יש הרגשה כזאת לכל אחד ואחד. לפעמים, אני לא אומר שאדם חי עם זה.

שלי: כן, אבל יש אפילו הרגשה שהיא יותר גשמית, למשל האנשים האלה אומרים, אפילו כשישבתי עם המשפחה שלי לא עניין אותי מה שכולם מדברים. אני זוכרת את זה על עצמי, אני מאוד אוהבת את המשפחה שלי, אבל מה שהם דיברו לא עניין אותי. מה שדיברו החברים בבית ספר, לא עניין אותי. כאילו הרגשה שאתה בשום מקום לא מוצא איזו שפה משותפת. זה באמת ככה בקרב אנשים מסוימים או שזו הרגשה שקיימת אצל כולם רק חלק מטשטשים אותה?

זה שייך לאנשים שהנשמה שלהם כבר מגיעה לצורה בשלה והם צריכים לדאוג למילוי שלה.

דודי: איך אדם לא מדחיק את השאלה הפנימית הזאת שמתעוררות בו אלא מתעמת איתה, מתמודד איתה?

הוא נמצא בינתיים בכאלו שנות חיים שזה מעניין אותו, שהוא לא רוצה לדחות את זה, הוא רוצה דווקא לברר. אחר כך נגיד, כשמגיעים לנו כל מיני רצונות למין, להצלחה גשמית במשהו, אז אנחנו כבר דוחים את השאלות האלה, העיקר להצליח כאן ועכשיו. וזה בכוונה בטבע נעשה כך שאנחנו ניקח כמה הפרעות עכשיו, נצטייד בזה ואז נמשיך שוב בסיבוב אחרי זה, בתקופת חיים יותר מאוחרת, בכל זאת לדאוג להתפתחות הנשמה.

דודי: אני זוכר שבתקופה הראשונה שבי התעורר המצב הזה, הענן הזה שרבץ עליי פתאום, זה ייסר אותי, זה העסיק אותי כל הזמן, זה הכאיב לי, זה חייב אותי כל הזמן, זה הוציא אותי מהאיזון, כל הזמן היה איזה עולם אחר בתוכי.

אתה לא יחידי.

דודי: למה זה כואב כל כך?

זה חשוב מאוד, ואדם נמצא כאילו בחוסר אונים והוא לא יודע למי לפנות. הוא לא יודע. אתה לא פונה להורים ולא לקרובים ולא לחברים ולא לכלום, אתה קטן ואתה מרגיש שאתה באמת לא שייך כל כך לעולם הזה, ולמה אתה שייך, אז יש אנשים שמרגישים את זה יותר, יש כאלה שפחות, יש כאלה שבכלל לא מרגישים, זה תלוי בעביות שיש לו ברצון לקבל, וכך מתפתחים.

דודי: יש הבדל בין חוויית הריקנות שחווה גבר לבין שחווה אישה?

תלוי באיזה שנים, אבל יש הבדל. אישה היא יותר קרובה בכל זאת לקרקע, אומנם ישנן נשים מאוד מאוד גבוהות, עם נשמה גבוהה אבל לרוב זה [אצל] הגבר, אישה היא יותר צמודה להורמונים שלה, להתפתחות שלה, לזה שהגוף שלה חייב להכין את עצמו ללידה.

שלי: בתוך כל המצב הזה שאנשים נמצאים רגע לפני שהם באים לקבלה הם לא יודעים שהם מחפשים קבלה, הם מרגישים כל מה שדיברנו כאן עכשיו, והרבה פעמים גם מתלווה לזה תחושת מרירות על החיים ואדם כבר לא מצפה לכלום מהחיים האלה וכאילו "איכשהו נשחק את המשחק", מה בכל זאת עדיין הפתח לתקווה שקיים בלב של האנשים האלה, מה האוזן שלהם בעצם מסוגלת לקלוט עכשיו מאיתנו?

מסוגלת לקלוט כך, שמה שאנחנו אומרים להם, זה בדיוק עונה על השאלה הנצחית שלהם, "מי אני, מה אני, בשביל מה קיים, מה מקום האמיתי שלי, לְמה אני יכול להגיע, להביא את עצמי אם אני אמשיך להתעניין בזה, למה זה מוביל אותי, מאיפה השאלות שלי", וכן הלאה. בסופו של דבר זה נשאר באדם, יש כאלה שהולכים לדתות, יש כאלה שהולכים לכל מיני חיפושים של פילוסופיה, פסיכולוגיה וכן הלאה, ויש כאלה ששוכחים, מגיעים החיים, ההתעוררות ההורמונאלית, ושוברת לנו את כול הנטיות הללו. אומנם הן נשארות אצלנו, אבל באיזשהו מקום באחורית השכל שם, באחורית הראש, שם זה נשאר ואנחנו חיים, חיים כמו כולם, שצריכים להתחתן, להביא ילדים, לבנות משפחה וכולי וכולי, והחברה, הסביבה, מחייבת אותנו ואנחנו עוזבים את הדברים האלה. אין מה לעשות, זה משהו שלא ניתן להבין, להשיג, על השאלות האלה אי אפשר להביא תשובות ברורות, וכך עוזבים.

שלי: יכול להיות שאדם כבר ממש יגיע לבשלות הזאת אבל לא יגיע לחכמת הקבלה, כאילו יפספס, או שאין דבר כזה, מי שמגיע לבשלות גם מגיע לקבלה.

לא. וודאי שיש ויש. אדם שמגיע כבר לחכמת הקבלה, זה לא מקרה, אנחנו צריכים להבין, יש כאן צירוף מקרים גם גשמיים, גם רוחניים, שמביאים את האדם לאיזו היכרות עם חכמת הקבלה, נותנים לו הזדמנות. ההזדמנות ניתנת בכל רמה ורמה שאדם יכול להתפתח, הוא יכול להגיע לחכמת הקבלה אבל עדיין לפי שורש הנשמה שלו, יש לו עוד סיבות יותר כמוסות, שיכול להיות שייגע בזה ואחר כך ילך לדת, ושוב אני אומר, לפסיכולוגיה ופילוסופיה ועוד כל מיני דברים, אבל זה הכול בהתפתחות, זה תלוי לאיזה קצב התפתחות הוא מוכן, וכך מתקדם.

שלי: מה מיוחד באנשים שמגיעים לקבלה בכל זאת?

הנקודה שבלב, "שורש הנשמה" מה שנקרא. כמו שאת מכניסה איזה גרעין, גרגיר, בתוך האדמה וממנו מגיח הצמח, העץ וכולי. ואם יש באדם, זה חלק "אלוה ממעל", זה [נקרא] שיש לו שורש מהנשמה הכללית שנקראת "אדם", ובכללות זה נקרא "אדם הראשון לפני השבירה" אחרי זה סתם אדם. אז אם יש לו מהמבנה הזה שורש גדול, חזק מיוחד, אז האדם הזה מגיע לחכמת הקבלה, הוא כבר לא יכול לעזוב אותה, הוא כבר מרגיש ש"זהו זה, אני חייב להשיג את זה עד הסוף", כי כך הוא מרגיש את הרצון שלו שמתפתח, "אני לא יכול לעזוב את זה, מה שלא יהיה".

זה כמו שאנחנו רואים שכותב בעל הסולם ורב"ש, שאנשים שמגיעים לזה הם צריכים גם 30 וגם 40 שנה כדי להביא את עצמם לגילוי אמיתי וכן הלאה. זה תלוי בעומק הנשמה, ככל שהנשמה יותר כבדה, גדולה, היא צריכה התפתחות יותר גדולה.

זה כמו שאנחנו רואים אפילו בעולם הזה, יש כאלה שגומרים לימודים תוך כמה שנים, אבל אם אנחנו רוצים להיות מדענים גדולים, אנחנו צריכים ללמוד עשרות, עשרות שנים.

ואז האנשים האלה ממשיכים לעסוק בזה. אנשים רגילים יוצאים לפנסיה בגיל 60 ואלה לומדים וממשיכים לעבוד אפילו בגיל 90, ככה זה קורה. אז אנחנו צריכים להבין שההתקדמות ברוחניות היא לא לפי הזמן הגשמי, ואנחנו צריכים לשים בזה הרבה מאמץ.

שלי: אז אלה אנשים עם נשמה מיוחדת, אנשים שלומדים קבלה?

כן, כולם עם נשמה. מה זה מיוחדת? כך אנחנו קוראים לאלו שההשתוקקות לגילוי הבורא כבר התחילה להתעורר בהם. אבל לכולם זה קורה ולכולם זה יקרה, רק יש כאלה שיותר יש כאלה שפחות.

דודי: כשהתחלתי עוד לפני הלימודים, היו לי הרבה שאלות בתוך הראש עד שהביאו אותי כמו שאנחנו אומרים ללימוד שלנו. ואתה אומר שאנשים יכולים לשכוח את השאלות, יכולים ללכת לדתות, לפסיכולוגיות, ניו אייג' לא חסר. המכולת פתוחה יש הרבה בסטות, השאלה היא עכשיו כשאני חציתי לצד השני של הנהר, אני מאוד רוצה לעזור לאנשים שנמצאים בבלבול כזה ולכוון אותם. איך לכוון אותם נכון, בואו אל תתבלבלו חבל על הזמן שלכם.

אנחנו צריכים להסביר להם שמשיגים את החכמה הזאת בצורה שנפתח לך עולם חדש. זה לא שאתה יכול לשמוע כמו שבעולם הזה שאתה כבר נמצא בו, אז נותנים לך כל מיני כאלה חכמות, כל מיני ידיעות, מציירים לפניך כל מיני דברים שאתה כבר מסוגל לקלוט אותם.

ברוחניות אתה לא מסוגל לעשות את זה, אתה חייב קודם כל לקנות כוחות, כלים, תכונות ששייכים לרוחניות. ואז מתוכם אתה מרכיב את העולם הרוחני שלך. ולרוחניות הזאת אין לך שום הכנה קודמת, חוץ מדחף לזה, רצון נטייה.

ולכן זה לוקח הרבה זמן ורק כשאדם משקיע בצורה עקבית, הוא מתקדם וגם מרגיש. האמת שגם מלווים אותו, והוא לא יכול לעזוב הוא לא יכול. ואם עוזב זה [אומר] שהגיע ככה במקרה משהו לתום, ואחר כך חוזר. כמו שאתה עובר בשוק, טועם משהו מאיזו בסטה, זה מוצא חן בעיניך ואתה ממשיך, ואחר כך בעוד כמה זמן אתה נזכר וחוזר.

דודי: מה אני אקבל בסוף, מה מובטח לי בסוף הלימוד?

בסוף הלימוד מובטח לך שאתה תדע איך לפתח את הנשמה. ואחר כך אתה צריך להבטיח לעצמך בעצמך, שאתה מפתח אותה.

דודי: איך החיים שלי יראו, האם מה שכואב לי יעלם. כל הרגשות, והתחושות, והשאלות, והספקות, זה יסתדר?

זה יסתדר בצורה כזאת, שאתה תדע בשביל מה ולמה כל דבר קיים. ומה יש לך לעשות עם כל הנטיות האלו.

דודי: לפתח את הנשמה זה המילוי לריקנות?

לא. זה לפתח חיסרון דווקא למילוי הנכון. והמילוי הנכון לזה, זה להרגשת החוסר חיבור, חוסר אהבה הזולת.

דודי: זה לא חדש לי. אני רוצה מילוי לעצמי ואתה עכשיו מוסיף לי עוד משהו.

זה המילוי, שאתה תאהב את הזולת זה ימלא אותך.

דודי: טוב לדעת את זה לפני שאני ניגש ללימוד, שזאת המטרה העיקרית של הלימוד?

אנחנו לא מדברים על זה כל כך, כי אדם לא מבין את המילים האלה. זה יכול סתם לדחות אותו, אלא לאט לאט משיגים.

דודי: מה זה לפתח נשמה?

לפתח נשמה זה לפתח אהבה לזולת.

דודי: מה הכוח המרפא שיש בחכמת הקבלה, שאין בשיטות אחרות?

זה האור העליון שנותן לנו תענוג בזה שאנחנו מפתחים את האהבה לזולת, אבל זה לא לכתיבה, אלא רק שאתם תדעו.

אם אתם רוצים משהו לכתיבה, זה משהו אחר.

שלי: אנחנו רוצים לדבר על הרצון האגואיסטי של האדם. כשהגעתי לקבלה אמרת באחד השיעורים הראשונים ששמעתי. "בסדר עכשיו אתם באים כי אתם חושבים שתקבלו פה אופניים, עוד מעט תבינו שתקבלו משהו אחר". ואני זוכרת שמצד אחד היה אפשר לקבל את זה, מצד שני חשבתי שנקבל אופניים. אז מה אנחנו צריכים להבטיח להם?

מה שהם רוצים, כי בסך הכול האדם מקבל מילוי לכל השאלות שלו, לכל הרצונות שלו.

דודי: הם רוצים מילוי לחיסרון שלהם, רע להם הם רוצים להרגיש טוב.

אז אנחנו צריכים לשנות את החיסרון שלהם, מרצון לקבל לרצון להשפיע. ואז הם יקבלו ברצון להשפיע מה שירצו, מילוי דהשפעה.

שלי: הטיפוס עם הריקנות שדודי תיאר בהתחלה, אלה היו יחידי סגולה שמגיעים פעם בכמה חודשים לקמפוס. האם עכשיו אחרי הקורונה יש שינוי גורף יותר, יותר אנשים שמשהו בחיסרון שלהם השתנה?

אני לא יודע מה להגיד לך. אני מסתכל על החיים, כמה בני אדם יש בעולם שמונה מיליארד נגיד, כמה יש בעולם כל מיני ג'וקים? שמונה מאות מיליארד מיליארד ג'וקים, לא יודע כמה. זאת אומרת, יש כאן איזה יחס בין איכות היצור וכמות היצור. ולכן כשמגיעים אלינו עכשיו נגיד כל חודש עוד מאה, עוד מאתיים אנשים שרוצים לדעת, ללמוד, לשמוע, זה כבר כנגד מיליונים שנמצאים בחוץ. אנחנו לא צריכים לחשוב שיש שינוי מהותי בכל בני האדם, אלא אם ישתנו אלו השייכים לחוג הקטן של חכמת הקבלה, זה יגרום שינוי לכולם, והם ישתנו ויתחילו לחשוב אחרת.

זה הכול תלוי בנו. אנחנו לא צריכים למשוך את כל האנושות. אלא אם אנחנו נקבע בינינו קשר חדש, מטרה יותר נעלה, זה יסתדר בכולם. הם כולם ירצו את זה, הם יבינו את זה. מתוך האור שישפיע עליהם הם יבינו מהי האמת. יקבלו את זה, אין להם עם זה שום בעיה.

דודי: נעבור לנושא השני שלנו, יום כדור הארץ 2021 שהוא היום.

טל: זה כמה ימים שמעלים למודעות את נושא שינוי האקלים את הפגיעות בסביבה. האדם הרס את המערכות הטבעיות שלנו ואנחנו רואים שמגיעות מחלות חדשות כתוצאה מזה והתפרקות הכלכלה. על כל זה מדברים בימים האחרונים והנושא המרכזי הוא, לשחזר, לשקם את כדור הארץ שלנו את מה שהרסנו, זו בעצם המטרה. מה זה באמת אומר?

לשחזר אני יודע, שזה כשאני שובר מכונה ועושה ממנה משהו חדש. עם כדור הארץ רוצים כך לעשות?

טל: לשקם אותו, להחזיר את כל מה שהרסנו שיהיה שוב בריא ושלם והרמוני. זה אפשרי?

זה בלתי אפשרי. אנחנו צריכים לעשות את זה עם האדם. אם האדם ישתנה, הוא יוכל לגרום לכדור הארץ שהוא ישתנה. אבל בלי שינוי האדם, זה לא אפשרי. אנחנו כבר דיברנו על זה, היה לנו אפילו סלוגן, ששינוי העולם הוא בשינוי האדם.

דודי: כן, זה הסלוגן שלך בכל הדפים שלך ברשתות זה בדיוק הסלוגן הזה.

זהו. אז אין מה לעשות, רק כך. לכן לחגוג יום הולדת לכדור הארץ אפשר לחגוג, זה חמישה ימים לפני ראש השנה.

טל: למעשה אני לא יודעת אם יש כל כך חגיגה כרגע, כמו הרבה מאוד דאגה לכיוון שאליו אנחנו הולכים, ההרס שהולך וגובר של הסביבות הטבעיות. ראינו נתונים ש-85% מהיונקים בטבע נעלמו מאז שבני אדם הגיעו לכדור הארץ ואנחנו רואים שיותר ויותר חיות נעלמות. יש ממש שינויים באקלים, התחממות, כל הממצאים האלה מאוד מדאיגים ובעצם מה שהיום האדם מנסה לעשות, זה לחנך למודעות לנושא הסביבתי. מדברים הרבה על להפסיק לייצר בשר, להתחיל לאכול אוכל יותר מלאכותי, להכין את הבשר שלנו במעבדות, כל מיני ניסיונות להפחית את ההשפעה של האדם על הטבע. מה דעתך על המאמצים האלה?

אמרתי לך, אנחנו צריכים לשנות את האדם. ולאכול במקום פרות בשר מלאכותי, זה לא יעזור לנו אלא יגרום לנו נזקים. האדם חייב לאכול חלב, בשר, צמחים, כל מה שיש, דומם, צומח, חי, חוץ מהמדבר. ואנחנו אוכלים את המדבר, זו הבעיה שלנו.

טל: אז כל המגמה להפוך את האוכל שלנו ליותר מלאכותי כביכול כדי לשמור על הטבע, הוא מיותר?

חס ושלום. זה יגרום לבעיות כאלו, שיעלו לנו הרבה יותר ביוקר ממה שאנחנו חושבים שאנחנו חוסכים.

טל: זה אירוני, כי מנסים לחסוך כסף ומצד שני, אנחנו יודעים כמה מזון זורקים היום, כמה יש בזבוז.

כן.

טל: עוד אופציה שמעלים, שהאדם יעבור לתזונה צמחונית ולא יאכל בשר. זה אפשרי לדעתך, זה נכון?

זה בלתי אפשרי, זה לא בריא ולא טוב, האדם צריך לשמור על הטבע ויחד עם זה להשתמש בכל מה שהטבע בנוי, הוא כך קיים ונולד והתפתח מתוך הטבע, וכך הוא חייב, "ידו בכל ויד כל בו".

טל: אז כולם מדברים על החשיבות של חינוך. איזה מין חינוך היית ממליץ כדי לשחזר ולשקם את כדור הארץ.

כאן יכול להיות שלא אגיד שום דבר נגד, אני [בעד] חינוך הוליסטי. אבל בצורה אמיתית, הוליסטי זאת אומרת שלם. אנחנו נמצאים בעולם שלם ואנחנו צריכים לדאוג לעולם השלם והבן אדם צריך להיות גם אינטגרלי עם כל הטבע.

טל: מה זה חינוך שלם?

שלם, שאני מקבל כל דבר שחיי וקיים במציאות, שיש לו מקום להתקיים ואני צריך לדאוג לכל דבר ודבר. אם אני משתמש במשהו, אני צריך גם לדאוג שהדבר הזה יגדל ויתפתח. כשאני לא משתמש במשהו, אז אני לא סתם זורק ומלכלך, אלא אני דואג איך אני מעבד את מה שנשאר אחריי והטבע שיוכל לספוג את זה ולא להזיק לעצמו וכן הלאה. יש לנו הרבה דברים מה לעשות. מה שעשינו עד היום, אנחנו ממש הרסנו את כדור הארץ ואני לא מתאר לעצמי איך אפשר לשמור על זה.

יחד עם מאמץ רוחני אנחנו כן נצליח, אבל אחרת לא. אנחנו כבר צריכים כביכול לחפש איזה כדור ארץ אחר כדי לעבור לשם, כאן כבר מה שנשאר זה מזבלה.

טל: ראיתי שכבר מחפשים חמצן בירח ועוד כל מיני מאמצים כאלה.

אין גבול למה שהאדם יעשה בחיפושים, רק כדי לא לשנות את עצמו.

טל: ואם האדם כן יתחיל לשנות את עצמו ולעשות מאמצים רוחניים כמו שאתה מתאר, יש סיכוי שנחזיר את כדור הארץ למה שהיה קודם, את כל החיות?

אני לא מאמין באדם במאומה. אני חושב שכדור הארץ עומד להתהפך ויהיה מצב רע מאוד שיחייב אותנו למלחמת גוג ומגוג, ואנחנו נצטרך בזמן קצר, במאמצים מאוד גדולים להחליט מה אנחנו צריכים לעשות כדי להינצל. ומתוך זה נגיע ליחסים חדשים בינינו ולטבע הסובב. אני חושב שנתקרב לזה.

נגיד כמו שהפנדמיה הזאת. איזה חיידק קטן נכנס בנו, אבל תראי מה שזה עשה. ויכולים להיות גם פי מיליארד יותר חזקים שיכולים תוך כמה ימים להשתיק אותנו. מכה כזאת שאנחנו כולנו נעמוד כמו ילדים קטנים שמוכנים לעשות הכול.

חיים: האם איזו קטסטרופה בכדור הארץ תגרום למלחמת גוג ומגוג, לקטסטרופה?

מה זה מלחמת גוג ומגוג? זה שבאים כוחות ומראים לנו עד כמה אנחנו נמצאים באיום טוטאלי, גלובלי, אינטגרלי, נגד כל האנושות ושאין ברירה, שאנחנו הגענו למצב שאנחנו מנוגדים לטבע בצורה הסופית, ואין מה לעשות חוץ מזה שנשאר לו רק לעשות שינויים בנו וזהו, לא לחשוב על שום דבר אחר, אתה לא יכול לתקן כלום, אתה לא יודע ואין לך באמת בידיים שום דבר. אבל אם אתה רואה שאחרת אתה הולך למות, אז רק זה יכול לעצור לך.

חיים: מלחמת גוג ומגוג זה בין אנשים, לא?

לא. למה בין אנשים, כדי שיהרגו זה את זה? אנחנו לא מפחדים מזה, לא מפחדים. אתה יודע, יש לך בעולם עשרים או שלושים מדינות עם נשק גרעיני ומה? יכולים להפיל את הפצצות האלה זה על זה וזה על זה, ומה? לא, אנחנו לא מפחדים מזה כל כך.

חיים: אז מה זה בעצם מלחמת גוג ומגוג לא הבנתי.

זה שאין לנו ברירה ואנחנו חייבים לטפל בטבע שלנו.

חיים: וזה מגיע כתוצאה ממה?

מגיע כתוצאה מייסורים גדולים. אבל הם מורגשים יותר בבני אדם כי אין מנוס, ואם אנחנו לא נגיע כאן ועכשיו לאהבה הדדית אנחנו פשוט נעלמים מהעולם. אין לנו קיום, כמו הדינוזאורים. מגיע משהו וזהו, הכחדה.

חיים: ואז מה קורה?

ואז האנושות מוכנה. אבל הכרת הצרה הגדולה, הכרת הפחד מגיעה מבפנים, זה כזה פחד שכולו עוצר אותך, ממלא אותך בקרח פנימי כזה שאתה לא יודע מה לעשות.

חיים: אז במה היא נהיית מוכנה?

מוכנה לעשות הכול עם עצמה.

חיים: אבל תישאר האנושות?

תישאר. השאלה באיזו כמות , אבל תישאר.

חיים: ואלה שיישארו יהיו מוכנים להכול, אתה אומר.

כן כן, ברור. זה כבר נמצא בתוכנית הבריאה.

חיים: אז האם בכלל צריך להחזיר את כדור הארץ לקדמותו?

אנחנו לא מסוגלים. לא. העולם הזה עם כל הזבל הזה הוא נכלל בתוך התיקון.

חיים: אז עכשיו צריך רק להתקדם לתיקון ולא לחשובה בכלל החזרת כדור הארץ לקדמותו?

נכון. לכן איפה אתה ראית שהמקובלים צועקים על, "לא ללכלך" או "לא לעשות שום דבר", אלא אנחנו צריכים לתקן את עצמנו.

חיים: זה ברור. אם נתקן את עצמנו אז כדור הארץ יחזור לקדמותו, או שכבר לא?

כדור הארץ יחזור לקדמותו במידה שאנחנו נתקן את עצמנו. כי אז האור העליון יטפל, יתקן את כל הדרגות האלה, דומם, צומח, חי, מדבר וחוץ מזה בכלל כל העולם הזה עולה לדרגה רוחנית. החומר נעלם.

נורמה: האם אנחנו עדיין בזמן לעשות רוורס בנושא הנזק לכדור הארץ?

לא, זה לא יעזור. לכן כל המשחקים האלו, לעשות כל מיני ועידות בינלאומיות של שמירה, על הניקיון, על החוק, "תנו לחיות לחיות", "ננקה את האוקיינוסים", שום דבר לא יעזור. אנחנו משנה לשנה בכל זאת, לפי תוכנית הבריאה, נלכלך יותר ויותר עד שנבין שהתיקון חייב להיות במחשבות שלנו, זו הדרגה הכי עליונה שיש לנו, ומתוך המחשבות אנחנו נוכל להשפיע על כל יתר הדרגות היותר נמוכות ואז הכול יתנקה.

נורמה: אמרת קודם שאנחנו צריכים להשתמש בכל מה שיש בטבע, מה שחי, ופחות להתעסק במה אנחנו אוכלים, כאילו פשוט לא לאכול את עצמנו, בני אדם. למה בתקופה הזאת או בזמן הזה יש איזו מגמה דווקא לדאוג יותר?

כי אנחנו חושבים שעל ידי זה אנחנו יכולים לשמור על החיים שלנו, שיהיה לנו מה לנשום, שיהיה לנו מה לאכול, שיהיו לנו מים שנוכל לשתות, מים שנוכל להיכנס להתרחץ, ליהנות מהחיים, מהעצים, מכל הדברים האלה. לכן אנחנו מוכנים לשמור על זה, אבל אנחנו לא מבינים שזה לא יעזור, כל עוד לא מתקנים את האדם, שעל זה התחלנו לדבר, שתיקון הטבע הוא בתיקון האדם בלבד, אחרת זה לא יעזור.

לכן כל הוועידות האלה וכל הצעקות האלה "ושנת ניקיון" כזה ושנה כזאת זה הכול בלוף, זה הכול כדי לקבל עוד ועוד כסף ולעשות ביזנס. האקולוגיה נעשתה מקום לביזנס גדול מאוד.

דודי: אז אולי שאלה אחרונה לסיכום הנושא, מי שולט במי, הטבע באדם או האדם בטבע?

האלוהים בגימטרייה טבע, הוא שולט בהכל.

דודי: והאדם לא הורס פה כלום בעצם אם הוא שולט בכל.

אדם לא, אדם צריך להגיע להכרת הרע של הטבע שלו ולא חשוב באיזה דוגמאות, או שהוא הורס את הדומם, צומח, חי, או שהורס את בני האדם, זה לא חשוב, העיקר שהוא יבין שהוא נמצא במצב שאין לו תקנה.

דודי: נעבור לנושא האחרון.

שלי: ההורה הנרקיסיסט זה בעצם הורה שלא מסוגל לראות את הצרכים והרצונות של הילדים שלו, הוא משליך עליהם את הצרכים שלו ושופט את הילד בהתאם לצרכים האישיים שלו ולא לפי הצרכים של הילד, הוא לא קשוב לילד שלו.

הורות נרקיסיסטית היא די נפוצה בימינו, בעיקר שהורים רבים מוצאים את עצמם מוטרדים באופן כפייתי מההצלחה האישית שלהם ומרגישים פחות מחוברים לרחשי הלב של הילד.

המתעתע בה שמבחוץ המשפחה יכולה, גם במקרה קיצון, להיראות משפחה נורמטיבית, טובה, אבל בבית היחס לילד הוא לגמרי אחר, אפילו ילד שממש משוויצים בו, בבית משפילים אותו.

מה שחסר במשפחות האלה זה בעצם ''הברית'', ברית לא מדוברת בין ילד להורה שאני תמיד לטובתך, שכל מה שאני עושה זה לטובתך. במקרה קיצון הילד יהיה קורבן להטרדה נפשית, התעלמות, השפלות, התעללות. ורק לאחרונה נחשפו כמה מקרי קיצון כאלה שממש זעזעו את המדינה. דווקא אנשים משכילים, לעיתים אנשים שעוסקים בתחום, בעלי שם שעוסקים בתחום ההתעללות מהצד המטפל, נחשפו כהורים פוגעניים.

מאיפה מגיע התנהגות כזאת?

מחוסר הצלחה של ההורה בחייו, אז הוא רוצה לראות כביכול את ההצלחה הזאת בילד ואז דורש מהילד פי כמה וכמה לעומת מה שהילד מסוגל להשיג. ואנחנו צריכים לטפל בהורה ולהסביר לו מה הסיבה, מה המקור של ההתנהגות כזאת. למרות שהוא אולי לא מודע לזה, נראה לו שהוא דורש מהילד דברים נורמליים, נורמטיביים, אבל זה בעצם לא. העיקר בשבילו זה גם להוציא, לשפוך את כול המרירות שלו מהחיים שלו שלא יכול להשיג, זה בעצם מה שקורה.

יש כאן טיפול ברור, שצריכים לקחת את האבא בדרך כלל, יכול להיות שגם את האימא, ולטפל. במשפחות יהודיות זה קורה בתדירות די גבוהה שהורים לוחצים על הילדים, או מצד אבא יותר או מצד אימא יותר, שרוצים מהם הצלחה והצטיינות וזה מה שמביא לילדים אחר כך חוסר ביטחון ומשבר לכל החיים.

שלי: מהי בעצם ציפייה נכונה, בריאה, מצד ההורה כלפי הילד, איפה עובר גבול הטעם הטוב?

ציפייה נכונה מטעם ההורה כלפי הילד היא כמו שכתוב "חנוך לנער על פי דרכו". לזה אנחנו צריכים לחנך את ההורה, שיידע איך לחנך את הנער לפי דרכו של הנער.

שלי: זאת אומרת, ההורה חייב להיות פנוי כדי בכלל לברר, להכיר, להקשיב לילד לפני שהוא מפעיל עליו לחץ?

הוא חייב לעבור בעצמו חינוך להיות הורה.

שלי: יש באמת את ההורים הנרקיסיסטים, שכמו שאתה אומר, הם יותר לוחצים על הצלחה, יש הורים שפשוט מתעללים בילדים, והם אנשים אינטליגנטים, מוצלחים, מוכרים, הם פשוט מתעללים בילדים ולא מסוגלים בכלל להכיל את הרגשות שלהם, את האישיות שלהם. איך אפשר לחזק את הרגשת הביטחון וההכלה בין הורה לילד, מה זה אומר בעצם לפנות מקום לילד שלי?

הורה כזה רוצה להכניס את הילד תחת השליטה המלאה שלו ובזה הוא הורס את הביטחון לילד, והילד אחר כך במשך שנים או בכלל בכל החיים שלו, לא יוכל להיות עצמאי ממש. הוא כל הזמן ירגיש שאבא או אימא, בדרך כלל זה מאבא אולי בא, ממש כל כך לוחץ עליו, אפילו שאין כבר לחץ מכלום, אבל זה עדיין נשאר בילד ולא נותן לו להיות חופשי. הוא מאוד רוצה להצליח בחיים, אבל לא מסוגל לבנות משהו עצמאי.

שלי: מה נותן ביטחון לילד?

שנותנים לו, מראים לו עד כמה הוא מסוגל בעצמו לעשות משהו. דוחפים אותו, נותנים לו דחף, דחיפה קדימה להתפתח, לעשות, להיות בטוח והכול, ולא כל הזמן להכניע אותו וככה להפיל אותו.

שלי: אמרת קודם שהורה צריך לפעול לפי חנוך לנער על פי דרכו. אני לפעמים מדברת עם אימהות והן אומרות "אני באמת לא יודעת במה הילד שלי טוב, אני לא יודעת מה לעודד אצלו", איך הורה יכול להבין מה הנטייה הנכונה של הילד שלו ואותה לעודד?

אז את צריכה ללמוד, במה אפשר לפתח או אילו דברים אפשר לפתח בילד שיתפתח יפה, נכון. העיקר זה ביטחון, שיידע שהוא יכול לסמוך על עצמו, יידע את חוקי החברה, איך הוא מפתח משהו אם הוא רואה שזה כדאי לפתח, או בעסקים, או בלימוד, או במשהו לאיזה כיוון. צריכים לעודד אותו לטעום מכל דבר ודבר, שיבדוק את עצמו ולא יפחד. לא יפחד. יש לו כמה שנים בחיים כדי לעשות את זה, אנחנו צריכים ללוות אותו וכך לחנך.

שלי: האם אתה יכול לתת איזשהו כלל שהורה יכול לבדוק האם אני נותן ביטחון לילד שלי? אם אנחנו מסתכלים על הקשר בין הבורא לנברא, זה גם קצת כמו קשר של אב ובן, לפעמים יש על זה משלים, איך הבורא נותן לנו ביטחון? איך לפתח את זה בילד?

השאלה היא לא נכונה. אני לא יכול להיות עם הילד שלי כמו שהבורא איתי. זה לא הולך.

דודי: אז מה כן אפשר ללמוד מהטבע ומהכוחות שבטבע כלפי טיפול באחר? אם יש עליון ותחתון במערכת הטבע, איך אנחנו יכולים ללמוד את זה ולהשליך את זה על מערכות היחסים שלנו?

אנחנו צריכים לעזור לילד לרכוש מקצוע. אנחנו צריכים לעזור לו לקבל ביטחון בהפעלת עצמו בתוך המקצוע, כמה שזה אפשרי, ולא לדכא אותו בכל דבר ודבר שהוא משתדל לעשות. אני לא מפעיל את הביקורת שלי לפני שהוא מנסה בעצמו ועושה את הכול, ובמידה שהוא כבר עושה אז אני הולך לעזור לו, זה נקרא "חנוך לנער על פי דרכו". יש כאן מערכת שלמה, אני לא יודע מה אתם רוצים במשפט אחד שאני אספר לכם. הגישה צריכה להיות שאנחנו מלמדים אותו אומנות.

טל: אחד המאפיינים בעצם של הורה נרקיסיסט הוא שהדעה שלו היא הדעה היחידה, הוא דורש שהילד יסכים איתו בכול, ובעצם האני של הילד לא מקבל מקום כי הדעות שלו לא חשובות, אין מקום לרגשות שלו. אני רואה היום הרבה מאוד אנשים שכנראה חוו הורות כזאת, שבעצם מחפשים לרפא את הילד הזה שבתוכם, ולכן הם מחפשים, איך לאהוב את עצמי, אני צריך ללמוד לאהוב את עצמי כי אף פעם לא קיבלתי אהבה כזאת מבחוץ. הם רוצים לקבוע את הגבולות שלהם בצורה בריאה יותר.

אני לא רוצה לשמוע את הדברים האלה. לאהוב את עצמי וכל זה, את הפסיכולוגיה הזאת אני לא מכיר.

טל: השאלה האם אפשר לשקם אדם אחרי שהוא חווה את החוסר הזה באהבה מההורה שלו?

לא, אי אפשר. זה פגם שנשאר בו, את צודקת, זה פגם שנשאר בו וילווה אותו כל החיים. לכן חשוב לנו להכין את ההורים להיות הורים נכונים. ואחרי שהם העבירו על הילדים שלהם לחץ כזה גדול, בלתי אפשרי לתקן את זה. זה ממש כך.

דודי: מה ההיפך מהורה נרקיסיסט ששם את עצמו לפני הילד, מה זה הורה טוב?

זה לאו דווקא ההיפך, זה תלוי איך ההורה מציג את זה כלפי הילד. אין דבר כזה שבא ונברא מיותר, גם התכונה הזאת של נרקיסיזם היא טובה במשהו. אני לא רוצה להיכנס לזה, אתם תתחילו לברר את הדברים האלה, אתם לא תצאו מזה. זו חייבת להיות מערכת שלמה של האדם והמשפחה וההורה והסביבה, אני לא רואה שאפשר כך להסביר את זה, ממש צריכים להביא את זה לאיזה ספר שלם.

דודי: טוב, אז ניקח מה שצריך ונכתוב הלאה. אנחנו סיימנו את הישיבה, איך תסכם?

אני לא יודע. אתם תסכמו. אני עניתי כמה שיכולתי על כמה שאלות וזהו. תהיו בריאים, כל טוב. באמת בהצלחה. תודה.

(סוף השיחה)