"פרשת השבוע"
אחרי מות
בהשתתפות: שמואל וילוז'ני
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 26.01.2015 – אחרי עריכה
-
שמואל: פרשת השבוע "אחרי מות". מה זה אחרי מות?
אחרי מות שני בניו של אהרון, נדב ואביהו. הם ניסו לעשות קיצור דרך. צריך להבין שזו דוגמה. אנחנו לא מבינים באמת מה שקורה, כי כתוב בזוהר שהם שקולים כנגד כל הסנהדרין, עד כדי כך הם היו גדולים. והם באמת רצו לעשות כך.
איזה מוסר השכל אנחנו יכולים לקבל מזה? יש את תכנית הבריאה ואתה צריך ללכת לפי התוכנית אחד אחד, כי אתה מתקן את עצמך, מתקן את הסביבה, מתקן את כל הבריאה, ואתה צריך לדאוג שכולם יכנסו למסלול. ואם אתה מטפל רק בחלק הראשון או העיקרי או החזק, אז אתה בזה לא משיג כלום. בסופו של דבר אתה מגיע למצב שמה שרצית הכול נופל. אומנם נדב ואביהו היו החכמים והגדולים ביותר, הקדושים ביותר, אבל הם הלכו נגד התוכנית.
שמואל: מה הם חשבו?
שבלי חינוך העם אפשר להגיע לתיקון.
שמואל: חינוך העם.
כן, זאת הבעיה שלנו.
שמואל: האם יתכן שהשימוש במילים "חינוך העם" נשמע עם קונוטציות?
אני דיברתי בחיים שלי עם כמה אנשים גדולים, מדענים, פוליטיקאים, וסיפרתי להרבה אנשים מה בעצם צריכים לעשות. דיברתי עם הסגן של פוטין ברוסיה, היועץ שלו, ספרתי לו את הכול, והוא הבין את הדברים. הוא אמר שיש לו רק שני כוחות ביד, כסף וצבא, איתם הוא מנהל את המדינה.
שמואל: שתי מושכות.
כן, כסף וצבא, כולל משטרה. כוח הכסף וכוח הזרוע. והוא צודק, הוא באמת מבין היטב מה יש בידיים שלו. דיברתי אתו אולי עשרים דקות, לא היה לי יותר מה להגיד, והוא היה מוכן לשמוע.
שמואל: מה הייתה נסיבת הפגישה?
היינו בסעודה מיוחדת, היה זמן לדבר, הוא לא רצה כל כך לדבר עם האחרים, ודווקא היה לי נוח, והוא שמע. אבל זה מה שהוא אמר. ובאמת הם צודקים, הם רק לא מבינים שלא ילך על ידי שני הכוחות האלו לעשות שינוי שעכשיו האנושות צריכה לעבור. צריך לבוא קודם חינוך.
זה בעצם מה שאני רואה במה שעשו נדב ואביהו, הם רצו לעבוד בדרגה כזאת שכל יתר העם לא היה מוכן לזה. צריכים ללכת המדבר, ארבעים שנות המדבר זה תהליך שאתה לא יכול לעשות אתו כלום.
שמואל: אתה לא יכול לזרז, לא לפני, אלא יש את המועד שלו.
כן. כמו שאומרים ששת אלפים שנה. אז יש אפשרות לקצר את זה.
שמואל: ויש אפשרות בששת אלפים שנה, אבל זה אומר ייסורים ומכות.
כן. בכל זאת זה ייקרא ששת אלפים, רק אתה תעשה את הששת אלפים, את המדרגה הזאת, אולי בכמה עשרות שנים פחות, זה לא חשוב. אבל העיקר שאתה בכל זאת לא תוכל לממש את התיקון בלי שכולם מיתקנים.
שמואל: לבד זה לא יעבוד.
לא. אפילו אם תביא לכאן את משה רבנו, הוא לא יוכל לעשות לך שום דבר, אלא העם חייב להתחנך, להבין מה הוא עושה.
שמואל: לזה אתה קורא "חינוך העם".
כן, וודאי. שינוי. להחליף את האגו שלו לתכונת השפעה, אהבה, חיבור.
שמואל: למה זה נשמע כל כך פשוט ולמה זה כל כך מסובך לעשות?
אנחנו לא מסוגלים.
שמואל: אז למה אנחנו מדברים בכלל?
אבל המאור המחזיר למוטב נמצא בידינו. אם אנחנו מממשים נכון מה שכתוב בחוכמת הקבלה, מתחברים בינינו במעגלים, בחיבור, כשכל אחד רוצה לבטל את עצמו כלפי הזולת ולהתחבר מעל הויתור, אז אנחנו מגיעים לקשר כזה בינינו שיש בו תכונות שהן במשהו דומות לתכונת הבורא, השפעה ואהבה.
פתאום זה מתחיל להתבהר, להאיר דרך הקשר בינינו, ובמאמצים שלנו להתחבר, מתחילים משם לקבל כוח שבאמת מסוגלים להתחבר, באמת מסוגלים להתעלות מעל האגו שלנו, לעזוב אותו מאחור, וזה מביא לנו שינוי פנימי. כשמגיעים לשינוי הפנימי הזה, אתה יכול להבין על מה מדובר בכלל בתורה, כי לפני זה לא יודעים.
שמואל: לפני זה אתה מצייר לך איזו צורה של ילדים.
אין מפתח כדי להבין את זה.
שמואל: יותר מזה, לא רק שאין מפתח, גם מה שנדמה לנו, זה בכלל לא זה. כי אותנו מלמדים באופן שונה לחלוטין, באופן ציורי.
וזה נכון. כי אנחנו חייבים לעשות תיקונים מעמקי האגו שלנו, במקום שבו אנחנו ממש בהמות. "כולם כבהמות נדמו". ומעומק האגו שלנו הפשוט, הפרימיטיבי הזה, שאנחנו דואגים רק לבהמה שלנו, מתוך המצב הזה אנחנו צריכים לעלות למצב העליון, להשפעה טהורה.
שמואל: השיטה שאתה מדבר על חכמת הקבלה והאופן שבה אתה מנסה ליישם אותה הלכה למעשה, היא בעצם איזו שיטת ניהול שיכולה לעבוד בכל חברה, גם בגופים כלכליים.
כן, בבלוג שלי אני קצת כותב על זה, כי אני מקבל כל מיני דעות מכל העולם, מאנשים שמתעסקים בכלכלה, בניהול, והם כותבים מה צריך לעשות. אבל המעבר הזה הוא הבעיה, המעבר מהמצב שלנו עכשיו, שהכול מתגלגל סביב האגו, לפי הכוח, הכסף, לשיטת ניהול לפי הצורה החדשה שהיא השפעה ואהבה. כי בהשפעה ואהבה אין לך עשיר ואין לך עני, חייבת להיות חברה שבה כולם שווים.
שמואל: זה לא היה פעם החלום הקומוניסטי?
כן. רק שהם רצו לעשות אותו בדיוק באותה הטעות כמו שחושבים היום, שאפשר לעשות את זה בהחלטה, בכוח, אנחנו נחליט וממחר זה יהיה. בלי חינוך. הקומוניסטים רצו וחשבו ליישם ולהעביר את זה לכל העם, והעם היה שם על הפנים. בעם הרוסי לפני מאה שנה, 80% לא ידעו קרוא וכתוב. הם היו ממש ברברים, בתוך הכפרים שלהם, ולכן זה לא היה אפשרי. ועוד המרחק שהיה בין אחד לאחר, חוסר הקשר, זה לא כמו היום שיש אינטרנט בכל מקום, מערכת חינוך, השכלה אקדמאית, אז לא היה כלום.
ולכן הם עשו חשבונות איך לנהל את הדברים האלה כך שזה יעבוד. הם חשבו, עד שהם יתחנכו, עד שנוכל להתחיל לסובב אותם ולהשפיע עליהם, לחייב אותם, אם ננסה לשכנע אותם זה לא ילך. אתה יכול לראות בעצמך גם היום, אם אתה מתחיל לדבר עם מישהו על הדברים האלה, אומרים לך, "תעזוב. זה יפה, זה נחמד אבל לא ילך". ולכן הקומוניסטים החליטו לעשות את זה, בכוח, בפקודה. אבל ודאי שאתה לא יכול לכופף את האדם להיות בשוויון עם כולם, בפרט שלא היה מה לאכול, אנשים מתו מרעב, אז מי ילך על השפעה, אהבה, חיבור? ואז התחילו עם טרור, ובזה זה הסתיים.
שמואל: זה נגמר וגם נשארו זיכרונות רעים מזה. אבל מצד אחר, כשבאנו לישראל רצינו לעשות קיבוץ. האם הקיבוץ היה גם סוג של חלום?
לא, כאן זה היה אולי הכרחי, כי בכל זאת זו הייתה תקופת מעבר, תקופה של אידיאלים, ואי אפשר היה לממש משהו לבד, בעיקר עם הקרקע הבוצית ובתנאים האלה שהיו בהתיישבות הראשונה. זאת הייתה תקופת מעבר, והדברים היו לפי הרוח החלוצית.
שמואל: כן. אבל זה לא החזיק מעמד.
האגו גדל, ואותם האידיאליסטים שבנו את הקיבוצים כבר אינם. היום הילדים שלהם כבר לא אידיאליסטים, הם כבר רחוקים מהחזון של האבות החלוצים.
שמואל: נכון, אבל יש איזו כמיהה לחזור אחורה, נוסטלגיה, וגם מבינים שיש חשיבות לשיתופיות, לקהילה. בונים שכונות קהילתיות, בונים כל מיני צורות קיום ומשתמשים בשם קהילה, אני לא יודע עד כמה הם באמת מחוברים.
לפני כחמש עשרה שנה בערך רצינו מאוד להיכנס לקיבוץ. לבנות לבד זה בלתי אפשרי, כבר לא נותנים כי אין קרקעות. אבל אף קיבוץ לא רצה לקבל אותנו, כולם אמרו, "אנחנו הולכים להפרטה".
שמואל: נכון, המילה הזאת כיכבה, כולם רצו להפריט ולהפריט, ואף אחד לא קיבל את הרעיון הזה.
לא. רצינו מאוד להיכנס לקיבוץ, בלי שום תנאים, רק קחו אותנו, נעבוד ונעשה מה שתגידו לנו, אנחנו לא רוצים כלום וללא שום תנאים. אבל הם לא הסכימו. הם כבר היו תחת השפעת הבנים, הדור השני והשלישי כבר השפיע עליהם.
שמואל: ואז הפשירו שטחים חקלאיים לבנייה, עשו פרצלציה עבור בן ממשיך.
כן. אותו דבר קרה ברוסיה, על אף שבשלב הראשון, המהפכנים בשורה הראשונה באמת מסרו את נפשם על זה.
שמואל: הייתה תקופה של אידיאולוגיה, אבל היום לאף אחד אין שום אידיאולוגיה.
ברוסיה זה לא היה כמו בקיבוצים, קיבוץ זה מקום סגור, אלא מי שהגיע נכנס לאותה המהפכה. ואז היו כאלה שהגיעו וראו שהם חזקים, ראו שיש ביכולתם להפוך את המדינה למשהו אחר, ואז התחילו להצטרף כל מיני אגואיסטים ובזה הרסו את העניין.
אני רוצה להגיד שבלי חינוך, בלי זמן, כך שלאט לאט הכול יכנס ויחלחל לתוך כל האנשים, כל שכבות העם, ויהיה קשר ביניהם, זה לא ילך.
שמואל: לכאורה אם יש שר חינוך ששותף למחשבה הזאת, ולדרך הזאת על פי חכמת הקבלה, אז יש סיכוי הרבה יותר טוב שהמהפכה החינוכית תתחיל הרבה קודם. כי אני מבין שכאן בתוך הבניין הזה שאנחנו נמצאים בו, יש פעילות חינוכית, יש בכל המרכזים מחנכים. אבל אתה אומר, זה שאני מתקן את עצמי לא יעזור כלום, אלא גם החבר צריך להיתקן. זאת אומרת, כולנו אחראים על התיקון.
התיקון צריך להגיע למצב שהאדם מביא את הבהמה שלו, כמו שכתוב בפרשה "להקריב אותה", והוא שמח בזה. הוא מרגיש בזה הזדמנות, שהוא ממש ממית את החלק החי שבו, האגואיסטי, ומתעלה מעל זה, כי זה נעשה כהקרבה, כקורבן, בזה הוא מתקרב לכוח ההשפעה והאהבה, לבורא.
שמואל: "אחרי מות", מה זה מוות?
ששני הכוחות האלו נדב ואביהו, התבטלו מהניהול, מהשיתוף במערכת הכללית, ואי אפשר לעשות כך. אבל שוב, אנחנו לא מבינים שבתורה כל פעולה, אפילו שהיא נראית כטעות, או לא רק טעות אלא איזו עבירה, היא בסך הכול תיקון.
ולכן אחרי מות, כשממיתים את שני הכוחות האלה נדב ואביהו משני הצדדים, ימין ושמאל של אהרון, של הימין, נכנסים לצורה מאוזנת לתיקון הכללי. כי אהרון הוא ימין ולכן צריכים להגביל אותו, הוא לא יכול להיות בלתי מוגבל. זה כמו אימא פולנייה, החסד חייב להיות מוגבל.
שמואל: כי אחרת זו נתינה אינסופית בלי בקרה.
ולכן האש הזו, זה הדין ששולט עליהם כי הם רצו לעשות תיקון מעל היכולת של כולם להצטרף. ולכן הגבורה, האש, הדין פעל כאן והצטרף לשני הכוחות האלה, כיבה אותם, זה נקרא שממית אותם. ומעתה והלאה, אחרי שנעלמות שתי התכונות האלה שפעלו בצורה ברורה במערכת, יש לנו איזון בין חסד לדין.
שמואל: ומה זה "ונתן אהרון על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". מהו הטקס של השעירים לעזאזל?
כן, ואחר כך שולחים אותם למדבר. אני באמת מתקשה להסביר.
שמואל: למה? מזה בא המושג "שעיר לעזאזל"?
כן, וודאי. הנשמה שלנו היא כולה רצון, רצון אחד שכולל תרי"ג רצונות, ויש תיקונים לכל רצון ורצון.
שמואל: כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים.
כן, יחד רמ"ח ושס"ה זה תרי"ג. רמ"ח אתה צריך לבצע, שס"ה אסור לך לבצע. לעשות ולא לעשות, מצוות תעשה ומצוות אל תעשה. ובין המצוות האלה יש לך מצוות שבהן יש לקבוע שעיר לעזאזל, מפני שיש רצונות שאתה לא מסוגל להשתמש בהם בעל מנת להשפיע, ולכן אתה מברר את הרצונות האלו.
שמואל: משליך אותם לעזאזל.
אבל אתה לא מטפל ברצון כזה. בזה שאתה לא מטפל ברצון הזה, אתה מתקן אותו, זה התיקון מצדך.
שמואל: אז אני עושה בירור בין הדברים שאני יכול להשתמש בהם בעל מנת להשפיע, שזה גורל אחד לה'. והגורל האחר, שעם זה אין צ'אנס שאני אגיע להשפעה, אני לא מתעסק בזה. מראש בשיטת האלימינציה אני מבטל ושם בצד. בעצם כל היום שלנו מורכב מבירורים כאלה.
כן. אין לנו יותר מזה. ברגע שאנחנו מצליחים למיין את כל הרצונות שלנו באיזו צורה אנחנו יכולים להעביר כל רצון להשפעה, בזה אנחנו גומרים לתקן את הנשמה ומגיעים לסיום.
שמואל: לפני שאנחנו מסיימים, מהו האיסור באכילת דם, ומה זאת אומרת נפש הבשר בדם.
דם זו הדרגה האחרונה של הרצון לקבל, שאנחנו לא מסוגלים לעבוד איתה. בגמר התיקון הכול נעשה מותר, כי יש לנו כוח להתגבר על כל רצון. יש לנו את כוח הכוונה לממש כל רצון בעל מנת להשפיע. ואז אין שעיר לעזאזל, הכול ללא שום הגבלה מותר לשימוש. כי כל השימוש יהיה בטוח על מנת להשפיע, בטוח לטובת הזולת. כי "ואהבת לרעך כמוך", זה הכלל שאליו אנחנו צריכים להגיע. אבל עד אז, יש לנו מתרי"ג הרצונות רמ"ח ושס"ה.
שמואל: אלו נחוצות בדרך לתיקון.
אין ברירה.
שמואל: מה זה נבלה וטרפה?
אותו דבר. התורה מבררת רק עיקרון אחד, אבל מפני שבכל רמה ובכל תנאי סביבתי זה נראה אחרת, יש הרבה מאוד סיפורים. אבל העיקרון להבין את כל הסיפור הוא רק בזה, אם מדובר ברצונות.
ב"תלמוד עשר הספירות" יש לך בסך הכול עשר ספירות, ואתה צריך לברר אותן, עד כמה אתה לוקח את התכונות של תשע הספירות הראשונות, ואת המלכות שלך, את הספירה האחרונה שהיא רצון, אתה יכול לדמות לט' ראשונות.
בכמה אתה יכול כל פעם להעלות את מלכות לט' ראשונות לכל ספירה וספירה, באיזה מינון. ואז כל פעם שאתה לוקח רצונות גולמיים, ומעלה אותם לט' ראשונות, מצרף אותם, אתה מקבל צורה חדשה, מבנה פשוט. במידה שט' ראשונות מתמזגות כל פעם בצורה אחרת על ידי הרצון שנתפס לכל ספירה וספירה, אתה מקבל צורה חדשה של העולם.
שמואל: מה זה גילוי עריות על פי חוכמת הקבלה?
כשאתה מגלה את הרצון לקבל שלך ומשתמש בו בצורה גלויה, על מנת לקבל.
שמואל: גילוי עריות?
כן על מנת לקבל, לא על מנת להשפיע. מה זה נקרא שאתה נמצא עם "אשתך"? שיש לך חופה וקידושין. חופה זה המסך וקידושין זה שאתה מעלה אותה לדרגת בינה, על מנת להשפיע. ולכן בחלק הזה של המלכות, אתה יכול להשתמש בעל מנת להשפיע, הזיווג שלך הוא לברכה. אתה מוליד מזה המשך, בדרך לדבקות בבורא. ו"אישה זרה" נקרא שאין לך איתה מסך משותף ולכן אתה לא יכול לעשות איתה תיקונים.
שמואל: איפה היית בחתונה שלי? למה לא באת, לא יכולת להסביר לי מה זה חופה קידושין?
שברת צלחת.
שמואל: שברתי את הראש לפני זה. עד גיל ארבעים לא התחתנתי, לא היה חסר לי כלום, הכול היה בסדר.
ארבעים זה גיל טוב.
שמואל: כן, גיל טוב להתחתן. אבל זה יוצר בעיות בחברה שלנו היום, אני בא לקחת ילדה בגן בגילי.
כתוב שאסור ללמוד קבלה עד גיל ארבעים.
שמואל: אבל היום זה כבר לא כך.
אבל זה סימן שהתחתנת בזמן. באמת בגיל ארבעים התחתנת? אז יש לך ילדים קטנים.
שמואל: כן יש לי ילדים קטנים. מה זה משכב זכר על פי הקבלה?
לא, יש איסור גמור על כל הדברים האלה.
שמואל: כי הכול מופיע פה בפרשה, גם משכב בהמה.
משכב עם בהמות, עם חיות, עם אותו מין, הכול לפי המנהגים של אותם העמים שהיו אז סביב עם ישראל, ולכן כתוב שלא ללכת באותן הדרכים כמוהם. שוב, הנושא הוא פשוט, זה סוג חיבורים שאתה לא יכול לקיים בעל מנת להשפיע.
שמואל: נקודה, חד וחלק.
כן, זה לא פיזיולוגית ולא ביולוגית.
שמואל: אנחנו פותחים כאן נושא שלם שאנחנו יכולים לעשות עליו דיון אקטואלי.
יותר טוב לא לעשות שום דיון, פשוט לעבור את זה וזהו. לטפל בחינוך האדם וכל הדברים האלה יתוקנו. לא שמישהו יצטרך לעצור את עצמו מלא לקיים מה שבוער בו, לא יהיו הנטיות האלו.
(סוף השיחה)