תכנית 27.09.11 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
תכנית טלוויזיה עם רב
"עכשיו אני"
מסע בזמן
בהנחיית: ארקדי דוכין
heb_o_rav_2011-09-27_program_ahshav-ani_masa-bezman
ארקדי: שלום לך, הרב ד"ר מיכאל לייטמן.
שלום, ארקדי.
ארקדי: הנושא של התוכנית היום הוא קצת מופשט, אני מרגיש, שכאילו כתבתי אותו עם היעדרות של השֵׂכל.
זה הכי טוב.
ארקדי: קראתי לה "מסע בזמן", אולי אתה תעזור לי להבין לָמה. לָמה העבר כל כך עוצר אותנו בני האדם מללכת הלאה, להתקדם? הזיכרון, הפגיעות שעברו עלינו, לָמה הם משתקים אותנו בהווה?
כי אין לנו שום דבר. אנחנו רצון, רצון לקבל, רצון ליהנות, רצון למלא את עצמנו במשהו, בלי זה אנחנו לא מרגישים שאנחנו קיימים. כל מה שמילינו בו את עצמנו נרשם בנו, ואנחנו בודקים כל הזמן את העתיד לעומת העבר, האם יהיה יותר טוב, יותר מלא, יותר חופש, יותר חום, יותר ורוד, או שלא. לכן אנחנו תמיד בודקים את עצמנו כלפי העבר, אם נפגעתי בעבר, השגתי משהו בעבר, אהבתי, שנאתי, מה עם האנשים שסבבו אותי לעומת היום. העבר הוא החיים, אני לא יודע מה עומד בפַני, אני כל הזמן בודק את עצמי. קשה להפטר מהעבר כי זה ממש לעלות למעלה מהזמן, קדימה אין זמן.
ארקדי: נניח נפלתי מהאופניים, או שנשך אותי כלב, וזה גורם לי, להתרחק מכלבים, להתרחק מאופניים. נפלתי פעם אחת מהאופניים ופתאום אני קולט שחצי שנה לא רכבתי על האופניים. אני פוחד מהנפילה הזאת.
אלה דברים טובים כי בסך הכול הזיכרון הזה עוזר לנו להימנע מבעיות.
ארקדי: אני מדבר על השיתוק, אני לא נוגע באופניים, ואני לא נוגע בכלבים. אני נותן את זה כמטאפורה, נשך אותי כלב אז אני אתרחק מכלבים, "נשך" אותי בן אדם, אני אתרחק מבן אדם. זאת אומרת, אנשים מפסידים חיים בגלל טראומות ילדות או מצבים של העבר. יש לי הרבה חברים שמסתגרים. יש לי חבר שנגע בהמון סמים והוא נגמל לבד, הוא לא הלך לקבוצה, והוא רצה לגור במקום רחוק מִתוך פחד, שאם הוא יהיה במקום שיש בו פיתויים הוא יחזור לזה עוד פעם. אבל יחד עם התהליך הזה הוא גם מפסיד את החיים, הוא ירד למרתף והעולם מפסיד בן אדם.
אלה מקרים מיוחדים. האם יותר טוב אם הוא היה חוזר לסמים? במקרים כאלה עדיף להתרחק מהרע.
ארקדי: אני רוצה לשווק את התוכנית שלנו לאנשים פשוטים שלא לומדים קבלה, שינסו לזהות בשיחות שלנו את התפר הדק בין הפסיכולוגיה לקבלה. למה העבר סוגר אותנו?
אם אתה רוצה להשתמש בעבר בצורה מועילה, אז אתה חייב לבנות לעצמך איזה בריח, סביבה, משהו שיתפוס אותך כך, שאפילו בכל המקרים הרעים האלה אתה לא תפחד ותוכל לחזור אליהם, ולהשתמש בהם נכון, בביטחון שזה יגרום לך רק טוב. לכן אתה צריך לבנות איזו אווירה, סביבה, תמיכה. הרצון לקבל שלך, הגוף שלך, הזיכרון שלך עוזרים לך.
ארקדי: לדוגמא, אם נניח אני פוחד לרכב על האופנים אז כדאי לי למצוא חבר שאין לו את הטראומה הזאת ובפעם ראשונה לרכב איתו?
אפילו כמה חברים, יחד בתמיכה.
ארקדי: וכך אפשר לצאת מזה?
לא לצאת לגמרי, כי בכל זאת זה יכול לקרות עוד פעם. אתה צריך להיות בתמיכה שלהם כל הזמן.
ארקדי: זו בעצם התעלות מעל העבר הרע, שיכול לקרות לנו בזכות החברה.
כל הרע מהעבר עוזר לנו להימנע מלחזור שוב על אותן הטעויות, אבל אם אתה בונה סביבה, תמיכה טובה, אז אתה תרגיש שאין לך מה להפסיד, שאתה היום מצליח. אבל עד שיש תמיכה כזאת, טוב מאוד שיש פחד מהעבר, זה מונע מאיתנו המון שגיאות, טעויות. אנחנו צריכים ללמוד משהו מהחיים.
ארקדי: הבעיה היא האזור היותר עדין של העבר, מה שעשו לנו המורים, ההורים, אנשים מאוד משמעותיים בחיים שלנו, זה מקום קשה בעבר. למשל אני רואה את הילדה שלי הולכת לכיתה א', והיא שובבה, היא פתאום צורחת, היא היפר כמו כולם. פתאום נזכרתי, שבאחת ההפסקות בבית הספר צרחתי מתוך התלהבות של ילד, ובא אלי המנהל, תפס לי את האוזן וסובב לי אותה כמה פעמים. לא סיפרתי את זה להורים, פחדתי, כי זה היה המנהל. מה קורה עם עבר כזה של טראומות, שאתה חוטף מההורים שלך משפטים קשים, שאתה רואה מצבים שחודרים בך?
אני ניפגש עם זה, במשך החיים שלי עברתי הרבה וקיבלתי המון אנשים לייעוץ. הבעיה שלנו היא, שאנחנו לא מחנכים את הזוגות הצעירים או אפילו לפני זה את הילדים, אנחנו לא מלמדים אותם חכמת חיים.
כשהייתי בכתה ד' היה לי מורה בבית הספר, שהיה מספר לנו הרבה על החיים, זה מה שעזר לי. הוא היה אומר, "האדם צריך ללכת לבית קולנוע, לראות סרט, לאכול, לבלות, אלה החיים שלנו". הוא היה מלמד אותנו איך להתייחס לחיים. "תראה, הוא עשה לך משהו רע, אבל אולי היה לו איזה מצב רוח, אבל מחר זה יהיה אחרת. אולי גם אתה עשית למישהו ואתה לא שם לב למה שאתה עושה, אולי אל תשים לב אליו, ואולי ההיפך תדברו ביניכם. תבדקו קצת את עצמכם מהצד". הוא היה מלמד אותנו קצת פסיכולוגיה וזה מאוד עזר.
איך שאנחנו מחנכים עכשיו את הילדים, זה ממש נורא. אנחנו יודעים לעשות ילדים כי אנחנו כמו החיות, זה אינסטינקט אצלנו, אבל איך לחנך את הילדים, איך להתייחס אליהם, איך לענות לילד, לבנות ממנו משהו, לעזור לו להבין את החיים, להבין את העולם? לא מלמדים אותנו כך וזו בעיה גדולה.
ארקדי: אבא שלי היה אומר, "מוסיקאי בחיים לא יצא ממך, אין סיכוי".
לָמה?
ארקדי: כך הוא חשב. מהקושי של החיים שלו הוא אמר "אתה לא יודע תווים, לא למדת, אין סיכוי שיצא ממך מוסיקאי".
ומה בכל זאת דחף אותך, מה בכל זאת קרה?
ארקדי: בוא נגיד שהייתה לי אהבה גדולה, אבל זה עצר אותי הרבה פעמים. מצאתי את עצמי בקהל של שלושת אלפים איש ב"היכל התרבות" ואני שומע בראש "מוסיקאי לא יצא ממך", ואז אני אומר "רגע, האם זה טוב שאני פה, הם באו בשבילי?". זה עשה לי הרבה הפרעות.
זה טוב, קודם כל אל תחשוב שזה רע. זה כל הזמן עוצר אותך ונותן לך ביקורת ומייצב אותך במשהו, זה בטוח. אני מאוד רציתי להיות מדען, בפיזיקה. ההורים עצרו אותי, הם רצו שאני אהיה רופא כמוהם. "רק רופא, הפקולטה לרפואה, זה שלך וזהו". זה כבר היה מוכן, "אתה חייב להיות מנתח." היה לי מאוד קשה עם זה.
הם גם רצו שאהיה מוסיקאי, דחפו אותי לבית ספר, אוי כמה שסבלתי. הייתי הולך לבית ספר למוסיקה בשעות הערב, הילדים היו משחקים ברחוב, בחצר, ואני עם התיק הגדול הזה עם התווים הולך לבית הספר. אני זוכר איך עברתי לידם, הם היו משחקים ואני הייתי צריך ללכת ללימודים האלה שאני שונא. עד היום אני זוכר את ההרגשה הזאת. אותה ההרגשה הייתה לי, כשהם דחפו אותי לעשות מבחנים לאוניברסיטה לרפואה, מאוד לא רציתי. בכוונה עשיתי מבחן לא טוב, אבל הם סובבו כך, שיקבלו אותי. היה משהו נורא, בכל זאת ברחתי משם.
אבל יש לנו כאלה דברים שאנחנו עוברים וכנראה, שהם בכל זאת בונים אותנו. על העבר אנחנו צריכים להגיד "הכול לטובה".
ארקדי: איך אתה בתור אדם שעבר כבר פרק מכובד בחיים מתרשם מהשינוי שעבר על האנושות, מאז שאתה זוכר את ההתבוננות שלך מגיל צעיר עד היום? מה קרה מרגע שאתה זוכר את עצמך עד היום? מה השתנה לרעה, מה לטובה?
אני חושב שמגיל 4, 5, לפני בית הספר ועד היום יש לי את אותה הנטייה לדעת את החיים, אבל לעומק ממש עד הסוף, את מקור החיים, צריך להיות איזה מקור נקודתי שממנו נובע הכול.
ארקדי: איך מזווית ההתבוננות שלך האנושות נראית היום, לעומת כל התהליכים שעברת, מה השתנה לטובה, מה לרעה? מה קרה מאז שנולדת עד היום עם היצור הזה שנקרא "אדם", הוא הולך למקום טוב, למקום רע, יש משהו טוב בהתפתחות?
אני חושב שעברתי עם האנושות את התקופה הכי טובה שהיא עברה עד היום, כי היא מתעוררת. האנושות מתעוררת להשגת החיים, להשגת עצמה, להשגת כוח החיים הגדול שמלווה אותה ומנהל אותה, היא ממש פותחת את עצמה לגלות את הכוח הזה. אני הייתי בשלבים האלה של ההתפתחות לקראת זה עם המדע, התרבות, החינוך, התסכולים, השאלות. עכשיו אנחנו נמצאים ממש בפתח, אני נמצא קצת לפני האחרים, אבל מהצד אני רואה איך שהם הולכים, איך שהם עוברים את השלבים האחרונים האלה ומהר מאוד הם יתחילו לגלות שהחיים נמצאים במימד אחר.
ארקדי: איך זה מתיישב עם השיעורים האחרונים שלך, בהם אני שומע ממך דווקא נבואות שחורות, קצת "קו שמאל" כמו שאתה אומר?
אני מספר על הרבה דברים שאני קורא בכל מיני מקומות. אבל נראה לי שבסך הכול יש לנו תקווה גדולה ואני מלא שמחה והתעוררות טובה. אני לא חושב שהעולם יעבור איזו תקופה שחורה ממש. אני חושב שהיום מכות קטנות מספיקות לנו, לאנושות הכללית, כדי להבין שאנחנו צריכים לראות את החיים בזווית אחרת.
היום יש כבר הרבה מחקרים, פוליטיקאים וכלכלנים, שרואים שהעולם צריך להיות הפוך, רק שהם לא יודעים איך לעשות את התפנית הזאת. אבל בהחלט לא צריכים הרבה כדי להתעורר, הם נמצאים ממש לקראת פקיחת העיניים. אני מאוד אופטימי.
ארקדי: אנחנו נמצאים עכשיו בסימן של ראש השנה, יש לך דוגמא ספציפית איזה דבר טוב קרה בשנים האחרונות?
חכמת הקבלה מדברת על החיבור בין בני האדם, מהשבירה, ממקום שכולם אגואיסטים, רחוקים, אינדיבידואליסטים, כולם בודדים, וכל אחד חי בתוך עצמו בנישה שלו. לפי איך שהמסה הזאת, ההמונים, מסתובבים ומתחברים ביניהם, אנחנו לא רואים שכל אחד הוא כמו ברימון, הזכרת את ראש השנה, כל גרגיר נמצא בתוך המקום שלו. כך אנחנו, כל אחד ואחד, אנחנו עדיין לא מבינים עד כמה שאנחנו נמצאים כך בתוכנו. אנחנו מתחילים לראות שבלי קשר בינינו, אנחנו נעלמים, נאבדים, אבודים.
כאן בפעם הראשונה, באה חכמת הקבלה ומתגלה, כי היא זו שצריכה לתת לנו את כוח החיבור, אמצעי החיבור, באיזו צורה לעשות את החיבור, שדווקא על ידו אנחנו נזכה לחיים של מילוי. ואנחנו רואים עכשיו איך זה מגיע, פחד מאיבוד המזון, איבוד המים, איבוד האוויר, האקולוגיה, הכלכלה, פיננסים, כל הדברים האלה. מצד אחד זה מפחיד, המשברים וכל מה שקורה באירופה ובאמריקה ובכל המקומות, ומצד שני חכמת הקבלה מתגלה, כך זה הולך יחד. אני רואה שהדעות יותר ויותר מתקרבות כי אני רואה את שני הצדדים, ואיך שאנחנו נכנסים למצב שבו מהר מאוד הם יתחילו להשלים זה את זה, והאנושות נכנסת ממש לאור. אני רואה עתיד מאוד יפה.
ארקדי: תקווה.
כן. אני מקווה לראות זאת בחיי.
ארקדי: מה נותן לנו כוח בהחלטות אמיצות שהאדם לוקח, איך למרות העבר אנחנו בכל זאת עושים משהו לעתיד, הולכים קדימה?
זה כוח החיות שאנחנו חייבים להתגבר. בהרבה מקרים זו בושה. בהרבה מקרים זו גאווה עצמית, שאין לי ברירה ואני חייב לעשות את זה. בעיקר זו בושה, כמו שאנחנו לומדים גם בחכמת הקבלה, הבושה עוצרת אותנו מדברים רעים ועוזרת לנו בכל זאת לעשות את הדברים הטובים. אני חייב לקיים את עצמי, אני חייב להעמיד את עצמי לפני כולם, אמנם אני מפחד מבפנים, אבל מבחוץ אני מציג את עצמי שאני עושה, מסוגל, וזה אני. זה הכול בושה. בתוך הבושה יש גאווה, שליטה, קנאה, כל מיני תכונות אחרות.
ארקדי: גם טינה.
גם טינה? בחכמת הקבלה זה לא קורה כך.
ארקדי: דיברתי אתמול עם חבר, כשאמרתי לו "בוא נעשה משהו עם מישהו, שיקדם אותנו" אז הוא אומר לי "כן, אבל פעם הוא עשה לי כך וכך". ואני אומר "אבל גם אתה עשית לי פעם משהו רע, וגם ההוא עשה לי".
אני חולם על הרגע הזה שבו נוכל להיפגש כולם, כל אלה שלומדים קבלה, וכאילו קבלה, ומיסטיקות למיניהם, אלה שמדברים עלי רע, טוב, מקללים, שסוף סוף נתחבר. יש מקור אחד לחיים, יש לגלות את הדרגה, את המימד היותר עליון, "ואהבת לרעך כמוך" זה חייב להיות, זה "כלל גדול בתורה"1. זה כלל גדול עכשיו באנושות ובלי זה אנחנו לא נשרוד, אנחנו חייבים לפחות להתחשב זה בזה, להתקדם לכלל הזה באיזו צורה. הייתי שמח כל כך לראות את כל המתנגדים, מנוגדים, שונאים, שנואים, סוף סוף מתעלים מעל זה.
הכלל אצלנו הוא "על כל פשעים תכסה אהבה"2, שאומר לא חשוב מה היה קודם ולא חשוב שעכשיו אנחנו לא מסוגלים להפטר מכל מיני נטיות מגונות שלנו ודחפים וחשדות, בכל זאת זה בא ופתאום מתפרץ בך, זה הטבע שלנו, אבל אנחנו צריכים לראות אותו ככוח זר בפנים, ואנחנו מעליו.
אני מאוד מקווה, שבכל זאת יהיה לנו קצת שֵׂכל להבין שכל זה כדי שאנחנו נעלה מעליו, כל ההשגה הרוחנית באה מכך שאנחנו מודעים לרע הזה ובכוונה לא סותמים אותו, לא מוחקים אותו, אלא עולים מעליו. רק כשאתה עולה על הר של שנאה, שם אתה פוגש את הא-להים. אהבת הזולת לא יכולה להיות לפני שיש לך שנאת הזולת.
לכן אני רואה את הדברים האלה שמתגלים כשנאה, כדחייה, כסימנים טובים, שמדברים על כך. לא ששונאים, כי כולם כך שונאים מדורי דורות, אלא שאנחנו מודעים לזה ומודים בכך ומוכנים לגלות את השנאה ויחד איתה מוכנים לעשות משהו עם הטבע שלנו ולגלות אהבה, חיבור, השתתפות, התחשבות, אני רואה שבזה מתחילה להיות איזו הבנה בעולם.
בזמן האחרון נפגשתי עם אנשים באונסק"ו, הייתי באו"ם ודיברתי עם הסגן של מנכ"ל האו"ם, אני רואה שאנשים מבינים שיש כאן בעיה, בעיה שאותה צריכים לפתור ואחריה הכול ייפתר. כתוב בתורה "בראתי יצר רע בראתי תורת תבלין"3, זאת אומרת אנחנו צריכים קודם לגלות את השנאה ואחר כך להגיע ל"תורת תבלין". תורת תבלין, מלמדת אותנו, "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה", אז אתה מגיע לאהבה.
ארקדי: האם אתה מאמין במושג שנקרא "ערפדות אנרגטית", אנשים שנמצאים איתך ואפילו שהם מחייכים הם "מוצצים" לך בעצם את האנרגיה?
זה נקרא "עין הרע" . נכון יש כזה דבר.
ארקדי: האם צריך להימנע מאנשים כאלה, צריך להתרחק מהם?
כן, להימנע ולהתרחק. אבל גם להם יש מקום בבריאה, כי בלי שאתה פורק את המצברים שלך, אתה לא יכול למלא אותם מחדש במשהו יותר טוב.
ארקדי: במה מקדמת אותי היכולת לסלוח, לוותר? למה האנשים מעדיפים להיכשל ולא לתת עוד הזדמנות למי שפגע בהם?
בכל בני האדם שפוגעים בי אני רואה שמירה מלמעלה, שעל ידי השנאה שלהם אני לא מתפרץ. על ידי השנאה מהם אני שומר על עצמי מלהתקשר לאנשים זרים, רעים. בשנאה שלהם, הם שומרים עלי שאני לא אתקשר איתם, כי על ידי ההתקשרות איתם אני יכול לבלבל את עצמי ולא ללכת בדרך שלי. אני מודה לאנשים האלה שאומרים עלי דברים רעים, כך אני בודק את עצמי לעומתם האם אני הולך נכון או לא. הם עוזרים לי. זה כמו כלב או תהום או חושך, ששומרים עליך שאתה יודע לכאן ולכאן אני לא נכנס.
יותר מזה, כשאומרים כל מיני דברים רעים, אני בודק את עצמי עד כמה אני מקבל את זה כדבר שמגיע לי מלמעלה, מהבורא. הכוח העליון מסדר לי אותם כדי ליישר אותי, כי אם הם לא היו אומרים כך אולי לא הייתי מגלה את מה שיש בי. הם עוזרים לי, הם ממש מספרים לי על עצמי.
ארקדי: יש תופעה כזאת של אנשים מבוגרים שנשארו ילדים במובן הטוב, קצת כמוך שיש בך אנרגיות צעירות. ויש גם במובן הרע של המילה, שמתבגרים אבל נשארים ילדים לא מפותחים.
"מה לעשות עם ילדים שהזקינו".
ארקדי: הטוב מבחינתי הוא, שהם לא מפסיקים לחלום ולעשות ולהשיג כל מיני דברים, והרע שהם לא לוקחים אחריות על החיים.
זאת אומרת, טוב להיות זקן עם רוח צעירה. רע להיות זקן עם מוח צעיר, עם שכל של ילד.
ארקדי: שכל של ילד לא לוקח אחריות, הוא רוצה שכל הזמן יסחבו אותו על הגב.
נראה לי שהכול תלוי בחינוך, דווקא בזמן הילדות. זה מה שאני אומר כל הזמן לתלמידים שלי, ואנחנו משתדלים להקים מרכז חינוך לילדים, כדי שהם כבר ידעו איך לחנך את הילדים שלהם. אם אני מסביר משהו לילדים של התלמידים שלי בגילאי 10, 15, 18, 20 והלאה, אז אני לא רואה אותם בלבד, אני רואה איך הם יתייחסו לילדים שיהיו להם, איך הם ימלאו אותם בדברים טובים, יתנו להם חכמת חיים לדרך, זה החשוב ביותר. כל הבעיה נובעת מחינוך דווקא בגיל צעיר, אחר כך קשה לעשות עם האדם משהו.
ארקדי: מה אתה חושב על אנשים מבוגרים שבגיל מאוחר רוצים לעשות שינוי, אבל אין להם אומץ, וכאלה שכן עושים שינוי?
סביבה, אין יותר מה שיעזור לנו.
ארקדי: אתה מבחינתי בן אדם שכל הזמן עושה שינויים ומהפכות, ואני לא מספיק לעקוב. אני גם קצת כזה, אבל אני לא מספיק לעקוב אחרי הקצב שלך, אני מרגיש זקן לידך.
לגלות לך סוד? אני רק מרגיש את החיים בצורה מאוד חדה, היכן שקורים כל מיני דברים בעולם, כי אנחנו נמצאים בזמן כזה.
ארקדי: גם הקבוצה עוברת שינויים בעקבות האופי שלך.
כי החיים מחייבים אותנו, זה לא האופי שלי. אני יכול להסביר לך את כל המבנה של הקבוצה, למדנו קבלה, ערבות, כל מיני דברים, עכשיו אנחנו רואים איך הדברים האלה באים וממש נשפכים לנו לחיים, אנחנו לא יכולים להיות אחרת. היינו קבוצה קטנה, סגורה בפנים, כמו כל לומדי הקבלה, פתאום התגלתה הנחיצות הזאת לעולם, אז התחלנו לפרסם. זה לא נעשה לפי הקפריזות שלי.
ארקדי: מה נותן לך את הכוח הזה להיות צעיר בנשמה, יותר מהרבה צעירים שפגשתי? אני פוגש המון צעירים, שלעומתך הם פשוט רדומים וזקנים בראש, וחסרי מוטיבציה.
אין ברירה, אני חייב לבצע את זה, כך אני מרגיש.
ארקדי: את מה?
לפי האופי שלי הייתי יושב בחדר שלי ולא יוצא, כל הזמן הייתי שקוע בספרים, במחקר, בכל מיני דברים. זה אני. ועם הקבוצה הייתי יושב, לומד, נכנס יותר לעומק לתוך הספרים, לתוך העולם העליון. אבל פתאום באה תקופה, שהעולם משתנה, שהוא צועק, זועם ממש, שאתה חייב לצאת אליו ולהתחיל, למרות שהם בינתיים לא רוצים לשמוע, לגלות את החכמה הזאת ואת השיטה.
ארקדי: זה הסבר שכלתני. אבל מה נותן לך כוח, כוח רגשי? אתה לא ילד, ומצד שני אתה מתנהג כמו ילד, יש לך אנרגיה. בעקבות השיחות שלנו הקמתי עכשיו את "אנימה", להקה חדשה, הם צעירים ממני בחמש עשרה שנה, והם לא עומדים בקצב שלי. זה פונקציה של משהו בנשמה, נשמות צעירות שהן נורא זקנות, עייפות ולא מגורות, אין להם גירויים.
תלוי באיזה גובה נמצאת הנשמה, כי לנשמה אין גיל.
ארקדי: אבל הרבה נשמות צעירות היום רדומות.
כן, הם עדיין לא נכנסו לכל השלבים האלה של ההתפתחות.
ארקדי: אין את הרעב הזה, לא רעב להשיג כסף.
רעב להתחדש.
ארקדי: מאיפה אתה לוקח את הכוח שלך לרעב הזה להתחדש?
אני לא אוהב לדבר בצורה גבוהה, אבל אני מרגיש את עצמי חייב. אני חי היום ואני מרגיש אחַרי את הלחץ של המורה שלי, הרב ברוך שלום הלוי אשלג, שהוא לוחץ ומחייב. וממש אני מרגיש התחייבות, וזה מה שבעצם מחייב אותי.
ארקדי: אבל זה גם משהו מיוחד באופי שלך, עלי לוחצים הרבה ואני לא מרגיש את הלחץ?
אני חייב לבצע את מה שהוא דורש, יש לי איתו קשר מאוד רגשי חזק, פנימי, עכשווי, שאנחנו נמצאים בדו שיח קבוע פנימי, ואני לא יכול להיות אחרת. לא יכול לעשות אחרת.
ארקדי: בהבטחה אחת לפחות עמדתי, עשיתי שיר שנקרא "ואהבת לרעך כמוך".
ואהבת לרעך כמוך
ואם הים מקיף אותך סביב ולא נשאר אוויר במפרשים
ואם הלב שבור לרסיסים כן דווקא אז פתאום רואים
ואם ההר עוטף אותך בצל אתה לבד תוהה בערפל
תיתן לי יד ביחד נתגבר אור אחד ניצוץ בערפל
ואהבת לרעך כמוך כלל הכי חשוב בתורה
ואהבת לרעך כמוך גם בטוב וגם ברע
ואם הזמן הולך ומתכלה והימים חולפים בלי מענה
המנהרה נראית ללא קצה כן דווקא אז הוא מתגלה
ואם החול כיסה את הפנים ובמרום כבו הכוכבים
אם העולם שבור לרסיסים יש אור אחד והוא תמיד יאיר
ואהבת לרעך כמוך כלל הכי חשוב בתורה
ואהבת לרעך כמוך גם בטוב וגם ברע
ארקדי: תודה רבה.
שיר יפה. רחוק מכל השירים עם התסכולים, עם הנוסטלגיות, עם הדיכאון.
ארקדי: אני מקווה שזה אחד השירים, שיצליח לחבר בין זמרים ולעשות את זה באמת לכיוון של אחדות.
אחדות, חיבור, ערבות, אלה דברים שחייבים עכשיו, ואנחנו צריכים לרומם את העַם. זו ממש העבודה שלכם, מה יכול לעורר כאן יותר משיר.
ארקדי: שירים עוזרים. תודה רבה גם לזמיר גולן, הוא כתב את המילים. תודה רבה, שנה טובה.
(סוף התכנית)