"פרשת השבוע"
צו
בהשתתפות: שמואל וילוז'ני
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 12.01.15 – אחרי עריכה
שמואל: שלום לכם, ברוכים הבאים לתכניתנו "פרשת השבוע", פרשת "צו". ספר "שמות" פרק ו' פסוק א', עד פרק ח' פסוק ל"ו.
פרשת צו, מה זה צו?
צו זה ציווי.
שמואל: איזה ציווי?
הבורא אומר למשה ומשה אומר לאהרון ולבניו מה צריכים לעשות הכוהנים. בפרשה הקודמת וגם בפרשה שלפניה דיברנו על הקורבנות. קרבן מהמילה קרוב, שצריכים להתקרב לבורא עד שמגיעים לדבקות בו.
שמואל: על מנת להשפיע נחת רוח ליוצר.
כן, כי הוא כולו השפעה ואהבה ואנחנו שצריכים להתקרב אליו, צריכים גם לקנות כזאת תכונה של השפעה ואהבה, ולבנות את התכונה הזאת בנו על ידי זה שאנחנו מתחברים בינינו כמו שכתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה" שזה עיקר כל התורה, להגיע לאהבה. באותה הפרשה דיברנו על הקורבנות מהמילה קרוב, להתקרב לבורא, זאת אומרת בזה אנחנו מתקנים את עצמנו.
שמואל: מקריבים את הרצונות האגואיסטיים שלנו.
כן, זו לא הקרבה כמו שאנחנו חושבים, מהמילה מקריב, אלא זה תיקון הרצונות שלי משימוש אגואיסטי לטובת עצמי בלבד, שזה לרעת הזולת בטוח, לשימוש הרצונות שלי לטובת הזולת, כשאני בכלל לא קיים, אני מפסיק כביכול להתקיים. אני נמצא עם אותם הרצונות שלי שמשרתים את כל הכלל, ודרך הכלל אני מרגיש דבקות בבורא. בצורה כזאת אני מתנתק מההרגשה הזאת שאני חי בעולם הזה ולאט לאט אני עובר לחיים במימדים אחרים.
דיברנו רק על איך כולם עושים את הקרבנות, עם ישראל מביא את הקרבן לבית המקדש, כוהנים, לוויים וכן הלאה. זאת אומרת, הכול בתוך האדם, הרצונות שלנו מתחילים להיכנס למיון מיוחד, איזה רצונות אפשרי שיהיו בעל מנת להשפיע לכלל ודרכם לבורא, ואיזה רצונות לא. כך למדנו.
עכשיו אנחנו מדברים על כך שהרצונות שהעם מביא, הוא מביא אותם בהדרגה ללווים ולכוהנים, ואז מהכוהנים דרך אהרון ודרך משה ולבורא.
שמואל: אז בעצם כל המצוות שיש לנו הן היפוך.
איך להפוך רצון אגואיסטי על מנת לקבל לעצמי, לרצון לטובת הזולת שנקרא "על מנת להשפיע לזולת", ודרך הזולת זה מגיע ישר לבורא.
שמואל: דרך הזולת?
כי כתוב "בתוך עמי אנכי יושבת", אם אתה משפיע טוב לעם, אז אתה משפיע טוב לבורא, הוא הכתובת שנמצאת בפנים, "בתוך עמי".
שמואל: יש מצווה לברך, נגיד אם אני שותה אני צריך לברך.
אל תבלבל את הדברים.
שמואל: בפעם הקודמת סיפרתי שהבן שלי צפה בתוכנית ואמר לי "אתה כל הזמן מבלבל את הרב".
כי זה באמת כך, אני רוצה בתוך הפרשה להביא איזשהו קו משלי, ותפקידך כל הזמן לשבור אותי.
שמואל: בדיוק. אז אשתי דווקא יצאה להגנתי, כבר יצא לי משהו טוב מזה, היא אמרה, זה בגלל שאתה דיסלקט.
במה אתה דיסלקט?
שמואל: במה לא. אני יכול להתחיל משפט במילה מלפפון, לעבור באמצע לראש הממשלה, ולגמור בלקצוץ בצל, בלי שום קשר לדברים.
אבל אצלך בפנים זה ברור?
שמואל: ברור לחלוטין.
זה מחובר?
שמואל: מחובר לחלוטין.
איך ראש הממשלה מחובר למלפפון שאתה קוצץ?
שמואל: כשאני עושה סלט וחותך בצל אני בוכה, ואז ראש הממשלה נכנס באמצע. לי הדברים נורא ברורים, אבל לפעמים כשאני מדבר עם מישהו אני רואה שקפצתי גבוה מדי, הלכתי לאסוציאציה שהוא בכלל לא יכול להבין, אז אני חייב לרדת. ולפעמים זה מפריע, ואז אני אומר לעצמי "תתרכז, תתרכז", ואני שומע.
מה זה "תורת העולה", יש לזה משמעות?
"זאת תורת העולה", אבל מדברים כאן גם על עבודת הכוהנים. דיברנו איך עם ישראל מביא את הרצונות שרק עכשיו ורק במקצת יכולים להתרומם.
שמואל: רצונות קטנים.
כן, להתרומם לעל מנת להשפיע, אולי, קצת במשהו. שם זה "גיבור בכמות" מה שנקרא, הרבה רצונות, אחר כך הם מתחברים והופכים להיות פחות ופחות בכמות אבל יותר עוצמתיים באיכות. וכך הם מתקרבים לרצונות שנמצאים בדרגת הכוהנים, וכאן במיוחד, כשאומרים "צו", זו פנייה למשה שהוא יפנה לאהרון ושהוא יחייב אותם לעשות כך וכך.
שמואל: ומדוע "אש התמיד", האש על המזבח חייבת להישאר דלוקה כל הזמן?
מה אתה חושב, מה זה מזבח?
שמואל: אני מבין שמפני שאתה כל הזמן נמצא בעבודה, כל רגע ישנה אפשרות לגלות.
העבודה הזאת לא נפסקת. העבודה בבית המקדש, איפה שאתה בונה מקום לגילוי הבורא, להתחברות אליו לפי השוות הצורה, שאתה מגיע לתכונות ההשפעה והאהבה כמוהו, זו עבודה בלתי פוסקת, יום, לילה, לא חשוב באילו תנאים חיצוניים ופנימיים. אתה צריך תמיד למצוא, בכל מצב ומצב, נתון שלא תלוי בך, מצב סביבתי של הטבע, לא חשוב מה, והעיקר, בלי להסתכל על המצבים האלה, כמעט בלי להסתכל, אתה צריך כל הזמן למיין אילו עוד רצונות אני יכול לצרף ולהביא תחת הכוונה על מנת להשפיע.
זה כמו שאנחנו מדברים שיושבים האורח ובעל הבית ליד השולחן, ובעל הבית מאוד רוצה לתת הכול לאורח והכין בשבילו.
שמואל: טרח בשבילו, הכין שולחן עמוס.
זה מסמל לנו את הבורא שהביא בשבילנו את כל העולמות ועולם אין סוף.
שמואל: והאורח אומר לו, "לא תודה, אני לא רעב. אני אקח קצת".
לא, האורח בהתחלה מוכן להתנפל על הכול, בהתאם לרצון לקבל שלו שהוא בדיוק כמו הרצון להשפיע של בעל הבית. אבל פתאום הוא מגלה שהוא מתבייש, שהוא לא יכול, שנוכחות בעל הבית מפריעה. אם בעל הבית היה נסתר, כמו שהבורא עכשיו נסתר מאיתנו, אז היינו לוקחים את כל העולם לטובתנו, לא היה אכפת לנו כלום, "אני קובע". אם אנחנו מדברים על מצבים שבהם הבורא עושה פעולות כדי שאנחנו נגלה אותו, אז החיים שלנו הם כבר כאלה שאנחנו לא יכולים ליהנות, וזה מה שקורה לנו בעולם הזה. אנחנו כבר חייבים לגלות את בעל הבית מאין ברירה, ככה זה מתגלגל.
שמואל: לגלות את בעל הבית, זה טוב.
במה זה טוב?
שמואל: זה סלוגן טוב "לגלות את בעל הבית".
מזה אני מתחיל להרגיש שאני לא נמצא במקום הנכון, אי נעימות, אני חייב לעשות איתו חשבון, אני חייב לשלם על כל דבר שאני מקבל.
שמואל: זה טריק. פעם היית נכנס למכולת ובעל הבית היה יושב בכניסה עם כרטיסיה. כשנכנסת, ראית את בעל הבית, כשיצאת, ראית את בעל הבית. היום הכול מפתה אותך, אתה נכנס חופשי, רק בסוף אתה מקבל חשבון.
מדוע הכוהנים חייבים במנחה לאכול מצות? מה העניין שהכוהנים אוכלים מצות?
מצה נקראת "לחם עוני". זה אומר על החיפזון שיצאנו ממצרים ושהבצק לא הספיק להחמיץ, ועל זה שאנחנו יכולים בינתיים לעבוד רק עם צורה כזאת של השפעה שהיא כמצה ולא כלחם. הלחם עצמו זה דרגת הבינה, השפעה גדולה, "לחם הפנים".
בפרשת בצו אנחנו רואים כאן דבר מיוחד, וודאי שמי שנמצא בעבודה הפנימית הוא מגלה זאת. אדם שעושה פעולה על קלקול שהוא מגלה בתוכו, יש כנגד זה תיקון.
שמואל: כל קלקול שבן אדם עושה יש לו כנגד את התרופה שהיא תיקון מסוים.
כן, וזה מסודר מאוד יפה.
שמואל: מה זו תורת החטאת, תורת האשם?
זה בדיוק.
שמואל: זה הדבר שאתה אומר.
כן.
שמואל: מה זה בשר פיגול ברוחניות?
הבעיה היא שיש הרבה שמות בחכמת הקבלה כי מדובר על המבנה, על הכלי הכללי. אנחנו מדברים רק על דבר אחד, איך לבנות את השכינה, מקום לגילוי הבורא.
הבורא שמתגלה בתוך הנברא, זה נקרא שהנבראים בונים מעצמם את השכינה, מקום לגילוי השוכן. הבורא נקרא שוכן, "השוכן בם בתוך טומאתם", ואחר כך גם בכלים המתוקנים.
שמואל: מה הופך את שחיטת בהמה והקרבתה על המזבח, לזה שהיא מכפרת על החטא?
את זה אתה תגיד. אלו דברים אלמנטאריים. מה זה חטא?
שמואל: זה רצון לקבל.
לעצמו.
שמואל: לעצמי.
יופי. איך אני יכול לכפר עליו, לתקן אותו?
שמואל: על ידי שאני אעשה משהו שהוא מחוצה לי, שהוא לא לטובת עצמי, אלא לטובת האחר.
זה נקרא שאני מקריב אותו.
שמואל: את הרצון לקבל.
כן. ולכן מכפר.
שמואל: אני לוקח כדורים נגד לחץ דם, אז אני משתדל לזכור לקחת כל יום, וזה נהיה כבר הטבע השני. אם אני אזכור לעשות מעשה, ולו הקטן ביותר, פעם ביום במשך חצי שעה, להקריב את החצי שעה שלי למען ילדים נזקקים, או לקרוא פרק תהילים, האם בזה אני מקריב משהו?
לא. אתה צריך לשאול את עצמך, אם בזה אתה מתקן את האגו שלך לעל מנת להשפיע, אם באמת אתה מקדש אותו. מה אתה חושב, כן או לא?
שמואל: אני רוצה להאמין שכן.
השאלה, אם אתה מגיע בזה לחיבור עם הזולת ודרכם לחיבור עם הבורא או לא. יש בזה תורה שלמה, זה לא פשוט. אדם לא יודע איפה הוא נמצא, הוא לא מבין, הוא לא מרגיש מה הרצונות שלו. הוא צריך למיין אותם, הוא צריך להזמין את המאור המחזיר למוטב שיעזור לו להבין ממה הוא מורכב, באיזה מצב הוא נמצא.
שמואל: לדוגמא, חבר לעבודה חלה במחלה קשה, ואנשים פונים לקבל עזרה, לקבל תרומה, ואתה תורם.
כן. כי ביקשו.
שמואל: כן, כי ביקשו. האם זו פעולה של השפעה, או זה האגואיזם הקטן שלי שאומר שאני נותן כי ביקשו, או כי לא נעים?
זה בדיוק. זאת לא עבודה בהשפעה. עבודת ההשפעה יכולה להיות אך ורק אם בסופה היא מגיעה לגילוי הבורא לנברא, כי זאת מטרת הבריאה.
שמואל: כל פעולה אחרת היא יפה, היא אצילית, היא אגואיסטית, עטופה כך או עטופה אחרת.
היא כולה אגואיסטית. היא יכולה להיות יפה יותר או יפה פחות. הכול נשאר אך ורק באותה הרמה הגשמית, לא יוצאת ממסגרת העולם הזה.
שמואל: לא יוצאת מגדרה.
תשאל את עצמך מה מחייב שתעשה את הפעולה הזאת, האם גדלות הבורא, רצון לעשות לו נחת רוח דרך הבריות, דרך החיבור איתם, מה אתה רוצה בסוף?
שמואל: אני אתן לך דוגמא. קורים אסונות לאנשים, ואז אומרים, "תתפללו לשלומו".
השאלה עם מי אתה מדבר. כי אם אתה שואל אותי, אז אני שואל אותך, מי עשה את כל הדברים האלה?
שמואל: הבורא.
אז מה זה להתפלל אליו? האם הוא עושה את הדברים הרעים כדי שאנחנו נתפלל אליו? איך זה נשמע לך?
שמואל: הוא עושה את הדברים הרעים האלה כדי שאני ארגיש בחסרונו, ואי לכך יהיה לי רצון למלא את החיסרון הזה של קיומו על ידי תפילה ובקשת בריאות שלמה לבן אדם שנפגע.
אבל בשביל מה הוא מעביר לך את התמונה הרעה הזאת, שכך אתה רואה את כל העולם, עם אסונות, בעיות, לחצים, בשביל מה הוא עושה לך את זה? האם כדי שתבקש ממנו, כמו בין בני האדם, כך שאני עושה לך טריק, משהו לא נעים, כדי שאתה תבוא אלי על ארבע? איך נראה לך המשחק שלו אתנו? האם אפשר כך לדבר על הכוח העליון השלם כמו על בני אדם השפלים?
שמואל: לא.
אז איך אנחנו יכולים לסדר כאן את כל העניינים? איך זה שהעולם שלנו הוא כל כך מלא ייסורים? איך אנחנו צריכים להגיב על זה? למי אנחנו צריכים לפנות? ממי אנחנו יכולים לדרוש שייקח אותם או שלא יעשה אותם? מה קורה כאן?
לעומת זאת אנחנו מדברים על הבורא שהוא טוב ומטיב. האם זה נקרא "טוב ומיטיב"? אוי ואבוי! או שהוא באמת טוב ומיטיב. מה אנחנו לומדים בחכמת הקבלה?
שמואל: שהוא באמת טוב ומיטיב, למרות שאני לא רואה את זה כטוב ומיטיב.
למה אני לא רואה את זה כך? מפני שאני, נכון להיום, מקולקל. ובגלל שלא הצלחתי לתקן את עצמי כמו שהייתי צריך להיות מתוקן היום, אז אני רואה את היום שלי כולו בצרות. כל התמונה הזאת עם אסונות, עם בעיות, עם כל מה שיש לי, זאת תמונה שאני מצייר, כי אני לא דומה, לא מותאם לאותו אור עליון, לשפע, לאהבה שמגיעה אלי מהבורא. ובמקום לגלות את ההשפעה השלמה, היפה שלו, אני מגלה אותה כעולם מלא ייסורים. כי אני לא מוכן, אני נמצא בהפכיות אליו, בתכונות ההפוכות, האגואיסטיות.
לכן מהבורא יוצא כל טוב, אבל הוא יוצא לפי תכנית. מחר יהיה עוד יותר כל טוב, ואם לא נתקן את עצמנו מהיום למחר, אז יהיה לנו יותר רע. וכך מצדו יהיה יותר ויותר טוב, ומצדנו הרגשה יותר ויותר רעה, עד שסוף סוף נגלה מרוב המכות מה קורה, מה הוא עושה אתנו, אם זה הוא עושה או אני עושה. ובאמת, אני עושה, אני מצייר את העולם הזה, לכן זה נקרא "העולם המדומה", זה מה שאנחנו לומדים מתפיסת המציאות. הכול בא ממנו, אבל את הציור אני מצייר.
במקום אור אני מרגיש את העולם הנורא הזה. איך אנחנו יכולים לעשות את זה אחרת? נטפל בעצמנו, כמו שכתוב בפרשה. אנחנו צריכים פשוט להקריב, להתקרב. את כל תרי"ג הרצונות, אחד אחד, נהפוך לעל מנת להשפיע ונראה את העולם כולו טוב, כי אנחנו נקבל את האור הזה, נרגיש את הבורא, נראה אותו, נגלה אותו, ולא את הגיהינום הזה. אנחנו אשמים בזה שכך אנחנו רואים את העולם.
-
שמואל: האשמה היא בזה שאנחנו רואים כך את העולם.
כן, וזה בידינו לתקן.
שמואל: כי אנחנו לא מספיק מאמינים.
זה לא עניין של אמונה.
שמואל: כשאני מרגיש לא טוב והרופא אומר לי לקחת משהו, אני מאמין לו ואני חושב שאני אהיה בריא. לפעמים זה עוזר ולפעמים זה לא עוזר, אבל אני עושה את מה שהוא אומר. כשהרופא אומר "אתה הולך לעשות ניתוח, לכן תצום", אתה לא תתווכח איתו.
ומה קורה כשאתה בא אליי? אני אומר לך משהו ואתה לא רוצה לקיים, אתה לא יכול.
שמואל: למה עולה בי התנגדות?
כי זה נגד הטבע שלך, זה נגד האגו שלך.
שמואל: אני מבין שזה נגד האגו שלי, אבל איך אני תופס את האגו הזה בעורף שלו ואומר לו: "תקשיב טוב".
אתה אוהב אותו, אתה לא יכול לעשות את זה. איך אתה תופס את האגו ומוציא אותו מהעורף, מוציא אותה החוצה? אתה משתדל עוד ועוד. אתה בא ללמוד חוכמת הקבלה ואומרים לך שצריך להיפטר מהאגו, ואתה אומר "אין בעיה". אבל מה קורה אחר כך? אתה מרים ידיים. למה? הבורא עושה את זה בכוונה, כי אחרת אתה לא תתקרב אליו, אתה לא תצטרך אותו. אתה צריך להבין, שרק הוא בעצמו יכול להוציא אותך מהמצב הזה.
שמואל: הוא הכניס אותי, שיוציא אותי.
הקדוש ברוך בכבודו ובעצמו מוציא את עם ישראל ממצרים, לא על ידי מלאך. לכן אתה לא מסוגל בעצמך. אתה מגיע ללמוד, נכנס לקבוצה, נכנס לסדר, ואז מלמדים אותך איך לפנות. קודם כל לראות שכל זה בא ממנו כאור, וממך בא כקלקול.
אתה לא יכול לתקן את זה בעצמך כי אתה רואה שאתה חלש מאוד, אלא רק על ידי המאור המחזיר למוטב, זה מה שכתוב. והמאור המחזיר למוטב מופיע בך ומתקן אותך, אבל רק בתנאי שאתה מתחבר עם אחרים.
שמואל: זה התנאי.
זה התנאי. לכן חוכמת הקבלה מטפלת בחיבור, כי היצר הרע הוא דווקא נגד החיבור. פעם היינו גוף אחד שנשבר, ועכשיו אנחנו צריכים להביא את החלקים האלה לחיבור, ולבקש מהבורא שיחבר אותם, שידביק את כולם, שכל האנושות תהיה כגוף אחד, כ"איש אחד בלב אחד".
שמואל: כאיש אחד בלב אחד.
וזה באמת צו, זה הציווי. אנחנו מתקרבים ליישום, ובעזרת ה' נעשה.
שמואל: בעזרת ה' "כאיש אחד בלב אחד" נצליח לחבר את החלקים, וכמו שאמר הרבי מקוצק, "אין יותר שלם מלב שבור".
כן.
(סוף השיחה)