פרשת השבוע - דברים
בהשתתפות: גלעד שדמון, משה אדמוני
שיעור 26.06.13 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
גלעד: שלום לך הרב לייטמן, ושלום לך משה אדמוני.
שלום לכולם.
גלעד: פרשת "דברים" היא נאום ארוך שנושא משה בפני עם ישראל לפני מותו. בפרשת "דברים" מתוארת סקירה היסטורית של משה לעם ישראל משך ארבעים שנות הנדודים במדבר. משה מדבר על מינוי הנשיאים של השבטים והשופטים, על חטא המרגלים ועונשו, על היחס של עם ישראל לאדום, למואב, לעמון, וכן על המלחמות עם סיחון ועוג. משה גם מחזק מאוד את יהושע בן-נון כמנהיג הבא של העם. הרב לייטמן, האם משה עושה כאן סוג של סיכום מסוים?
משה עורך סקירה על כל מה שעברו עד כה. תראו מה היה לנו, אומר משה, לפני שברחנו ממצרים היינו עבדים, היינו מנותקים בינינו, הרגשנו עבדים לאגו שלנו ולא יכולנו לעשות דבר. האגו הזה שולט בנו, ממש "גומר" אותנו. אנחנו לא מסוגלים להתחבר ולכן גם לא יכולים להגיע לחיים שלווים. לא הייתה לנו ברירה לכן היינו חייבים לברוח מהאגו ולהתעלות מעליו, זאת אומרת אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו מחליטים שלא מסוגלים יותר להמשיך להתקיים כך, וחייבים לבנות בינינו קווי קשר טובים. זו ההחלטה שמקבלים בעת היציאה ממצרים.
ההחלטה הזו נמשכת עד הר סיני, ואז אנחנו שוב בודקים ורואים עד כמה אנחנו בשנאה הדדית, בדחייה הדדית ובחוסר אכפתיות. הדחייה מתגלה יותר בריחוק ההדדי שבינינו. אם תשאל מישהו ברחוב, אז האחד יגיד "אני אוהב את כולם, אני בסדר, אני יהודי נורמאלי כמו כולם". והשני יגיד, "מה אתה רוצה ממני, אני גנב כי כולם גנבים. אני רמאי כי כולם רמאים". כל אחד ידבר בצורה כזאת שכאילו המצב לא כל כך נורא, כולנו אוהבים זה את זה והכל נראה בסדר.
מהר סיני והלאה מתגלה צורת האגו הגדולה והנוראית שבינינו יותר ויותר. "עגל הזהב" הוא האגו הכללי שמתגלה בינינו ממש כעבודה זרה. זאת אומרת כשאנחנו רוצים למלא את האגו הפרטי, ולאף אחד לא אכפת מהאחרים, וכל אחד חושב רק איך לנצל את האחרים לטובת עצמו, זה נקרא "עגל הזהב" שאותו אנחנו מתחילים לתקן אותו בחלקים. משך כל ארבעים שנות המדבר אנחנו מתקנים ומתקנים את הרצונות האגואיסטים שלנו שמתגלים בכל פעם יותר ויותר. אנחנו מתקנים אותם בארבעים דרגות ממלכות לבינה וזה נקרא "ארבעים שנות המדבר", כמו שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה.
יסוד החטאים העיקרי הוא חטא המרגלים, כי אנחנו קודם כל רוצים לראות, כלומר אנחנו לא רוצים להתקדם על ידי אמונה אלא על ידי ידיעה. אנחנו רוצים לדעת קודם האם יהיה לנו טוב או לא. הבעיה בחטא המרגלים היא שהוא לגמרי כנגד תכונת ההשפעה. עוד נדבר על פרשת המרגלים ואיך בדיוק היא מתרחשת, הרי הבורא אומר למשה שלח את המרגלים, זה בא מלמעלה. באיזו צורה משה שולח אותם ומה הייתה צריכה להיות התגובה כשהם חוזרים, את הדברים האלה עוד נברר.
בפרשה שלפנינו אנחנו עושים סיכום של כל אותם הרצונות שהתגלו לנו משך ארבעים שנות המדבר. כולם מתים, זה נקרא שדור המדבר מת. זאת אומרת אף אחד מהם לא נכנס לארץ ישראל, כי אותם הרצונות האגואיסטים שמתגלים בין כולם הם נקראים דור המדבר. אותו דור חייב להיעלם בצורת המדבר כי כל כולו סוחב אחריו את צורת מצרים האגואיסטית. לכן כל עוד הרצונות האגואיסטים השייכים לדור המדבר לא מתים, לא גדל בנו איש חדש, דור חדש שנקרא ישראל, ישר א-ל. כל זה יכול לקרות אך ורק על ידי מלחמות, על ידי מאבקים נגד האגו שלנו. זאת אומרת אדום, מואב, עמון, סיחון, עוג, כל אלה הן התכונות האגואיסטיות שלנו שנגדם אנחנו צריכים להילחם. אנחנו צריכים לנצל את כל הכוחות שלנו ולנצח את כל אחד מהם בכל מיני צורות, וכך עד שמגיעים לספר האחרון שבתורה, לספר "דברים".
בפרשת "דברים" מדובר כבר על ההכנות האחרונות לפני הכניסה לדרגה הגבוהה, לעולם האצילות. עולם האצילות הרוחני שמתגלה נקרא "אצלו", כלומר שם נמצאת נוכחות הבורא. מצד הנברא ישראל נקרא ישר א-ל, זאת אומרת כשהרצונות שלנו מכוונים בהשפעה ובאהבה כלפי הכוח עליון, אז אנחנו מגלים את הבורא. ומה המיוחד בזה? שאנחנו מתחילים סוף סוף לממש את מטרת הבריאה.
בחוכמת הקבלה אנחנו לומדים שהבורא ברא רצון לקבל, ורוצה למלא אותו. אבל כדי למלא את הרצון לקבל הזה, אותו רצון צריך לרצות את המילוי. כלומר הרצון להתמלא במילוי שהבורא רוצה למלא אותו, צריך לבוא מצידו של הרצון לקבל.
זאת אומרת, זה לא מספיק שאני בא אליך כאורח רצוי ואהוב ואתה מכבד אותי בכל מיני הדברים הטעימים שיש, אלא שאני בעצמי צריך להצטייד באותו רצון, באותה צורה, באותה הרגשה ובאותו חיבור. כל הסיבוב שלנו הוא על מנת שנגיע לזה. כלומר מהרגע שנולדנו בצורה הרוחנית באין סוף, ועד שהתגשמנו בעולם הזה, אחרי שעברנו את כל ההתפתחות דרך הדומם, צומח וחי בעולם הזה, עד דרגת האדם, עכשיו אנחנו חוזרים שוב לצורה הרוחנית. אבל כשאנחנו חוזרים, אנחנו כמו אותו אורח מול בעל הבית, כלומר האורח כבר יודע מה רוצה בעל הבית ממנו, ובעל הבית יודע שהאורח מכיר אותו. במצב הזה הם נקראים כשני אהובים שנמצאים בהנאה הדדית, בתענוגים משותפים ובחיבור עד הדבקות ביניהם. כל מה שנותן לי בעל הבית הוא באהבה, ואני מקבל הכל, גם את המילוי וגם את ההרגשה שלו. אבל כשאני מקבל את מה שהוא נותן, אני לא מקבל כדי שאני איהנה, אלא שאני איהנה מזה שאני מהנה לו, ובזה אני עונה לתקווה שלו שאני נהנה. זאת אומרת אנחנו מקבלים תענוגים, אבל התענוגים האלה הם רק אמצעי כדי שאנחנו נהיה קשורים יחד, וזה החשוב לי. לא חשוב לי אם זה יהיה בייגלה עם כוס קפה על השולחן, או שזה יהיה מעדני מלך, זה לא חשוב מה, אלא העיקר בשבילי שזה יהיה אמצעי לקשר.
לכן אדם צריך להגיע למצב שכל מה שהוא עתיד לקבל, אור אין סוף, מילוי אינסופי, הכל יהיה אצלו רק כאמצעי לקשר עם הבורא, ואז הבורא יתגלה כמי שממלא אותו. גם האדם מתגלה כלפי הבורא כמקבל ועל ידי כך הוא ממלא את הבורא, כי חוץ מכלים דקבלה אין לנו כלום.
בפרשה שלפנינו הגענו למצב שאנחנו כאילו עברנו את כל התיקונים האלה, ויכולים להיות ליד שולחן המלך ולהתחיל לגלות אחד את השני, ואת היחס בינינו. אבל בינתיים אני מתחיל לגלות בהדרגה את עצמי, קודם כתינוק, אחר כך כילד קטן, כיותר גדול ועוד יותר גדול, כאדם גדול, וכך עד שאני נעשה כמו בעל הבית, כמו הבורא. כי המעמד הזה הוא כבר מעמד גלוי, אנחנו כבר נמצאים בהשפעה הדדית, באהבה הדדית, אנחנו בדברים. אנחנו כבר מתחילים לחלוק להתחלק ולהתקשר בדברים. לכן זו פרשת "דברים" וספר "דברים". מדובר כבר על ההתקשרויות הממשיות בינינו לבין המין האנושי שבצורה כלשהי מתחיל להיות עגול, מחובר, הוא מתחיל להיות מכונס יחד לעומת הבורא האחד. אחד מקבל מאחד, זו בעצם הפרשה.
גלעד: בפרשה מדובר על משה. יש את המנהיג ויש את העם, מתוך כל הכוחות שיש הוא זה שמלווה אותם מהיציאה ועד הכניסה לארץ ישראל.
יש גם כוהנים ולויים. גם העם מחולק לאלפים, למאות, לעשרות וכן הלאה. יש היררכיה, הכל מתחלק לעשרה, למידה הקטנה שמתחברת למידות הגדולות יותר.
גלעד: אבל בכל זאת משה הוא הנאמן, הוא המקובל המוביל והמנהיג את העם, אין עליו עוררין. אם היו עוררין או ספיקות בדרך אז ראינו מה קרה, כמו עם קורח, עם מרים. אלא שמשה מסיים עכשיו את תפקידו.
אי אפשר להגיד שהוא מסיים את תפקידו. זאת אומרת אותה דרגה, אותו כוח של משה כבר לא יכול להמשיך בתפקיד הזה בארץ ישראל. הוא חייב להיות בדרגה גבוהה יותר, ובדרגה גבוהה יותר הוא יקרא פינחס, יהושע בן נון, וכן הלאה, זאת אומרת יש כבר המשך שלו.
כשאנחנו אומרים שעלינו למות כדור המדבר, הכוונה שאנחנו צריכים כבר לממש את דור המדבר שבנו, את הדור שעדיין נמצא במאבקים נגד האגו, וזה על מנת שהמאבקים כבר יעברו ואנחנו נתעלה מעליהם. זה נקרא שהם "מתים". אותו דבר עם משה, זאת אומרת הדרגה הזאת כבר מתה והיא חייבת להתחלף לדרגה גבוהה יותר.
גלעד: מה זה אומר, עוד לפני שמשה מת, שהעם דבוק למשה. איך העם נדבק למשה. כשמשה בא והוציא אותם ממצרים, זה בא מצידו, אבל איך העם הצליח לאורך כל הדרך לראות בו מנהיג ולהשתייך אליו?
אנחנו רואים שהם לא כל כך מצליחים, הם תמיד היו במאבקים.
גלעד: אז מה העבודה פה?
בוא נגיד כך. אם היינו מדברים על הצורה האידיאלית, שלא יכולה לקרות, כי בדרך צריכה להיות הכרת הרע, עבודה בגילוי האגו, כמו במעמד קורח, במרים, וכמו עם נדב ואביהו, ועוד. אומנם היו הרבה אנשים בדרך, אלא שמדובר על תכונות שהם גילו בדרך, ועל הביקורת האמיתית והנכונה שלהם. המרגלים דיברו נכון, רק שהם לא נכנסו לארץ ישראל באותה צורה. אבל לפי האגו, לפי העובדות, הם סיפרו דברים נכונים. לא היה דבר שקר במילים שלהם, הם ביצעו את התפקיד, הם ביצעו את הריגול כפי שביקשו מהם. המרגלים חזרו והביאו את העובדות, הם היו אחראים, הם חתמו על הסיפור שלהם. אלא הצורה שבה זה הוגש לאדם, לעם, הצורה הזאת לא התקבלה, כי היא מחליה את האדם. זה כאילו מונע ממנו את ההתקדמות והכניסה, לכן זה נקרא "חטא".
אין חטאים בכלל, יש גילוי השבירה שקדמה לנו. אנחנו כבר נולדים בתוך החטא. האמת שהאדם אף פעם לא חוטא בחיים שלו, הוא רק מבצע את הדחפים האגואיסטים שכאילו מתעוררים בו, שכאילו צומחים ומתפרצים מתוכו. הוא לא חוטא. במה אני חוטא? זה הטבע שלי, איתו אני נולדתי. אם אני פתאום מרגיש דחף כלשהו, אז אני לא יכול לעמוד נגדו, אם יש לי איזה ערפול, או בלבול בראש, אני עושה שטויות. אנחנו לא מסתכלים נכון על העולם, אנחנו חושבים שבני האדם הם בעלי בחירה, בעלי כוח, הבנה, הכרה. מי כזה? אף אחד, לב שרים ומלכים ביד השם1, וכך כולם.
רק מי שמגיע ללימוד חכמת הקבלה, אז אחרי הרבה מאוד מאמצים הוא מגיע למצב שתהיה לו בחירה, שהוא באמת יהיה אדם, הדומה לבורא, שיהיה בעל בחירה. אחרת לא. לכן כל מה שאנחנו לומדים בתורה, שיצר הרע מתגלה ומסיט את האדם, זה כדי לתת לאדם מקום בחירה.
לכן אם אתה מדבר על מנהיג, על דרגת משה, אז קודם כל בכל אחד מאיתנו יש משהו ממשה, יש משהו שמושך אותנו קדימה. זה דבר אחד. דבר שני, עניין המנהיג לא בא אף פעם מתוך בחירה, זה תמיד תפקיד.
וכמו שאני מבין, מתוך ההבנה שלי, אז האדם שנמצא במצב של מנהיג מחויב לעשות את מה שהוא עושה. קשה לנו להבין איפה וכמה יש לו בחירה, ובכמה אין לו בחירה, אלא שחובה עליו לקיים בכמה שמחייבים אותו לקיים. זה חובה בכמה שהוא עצמו נמצא בהעברת התפקיד בצורה הנכונה ומוסיף מצידו, ובכמה שעושים ממנו צינור ודרכו מעבירים את הידיעה, את ההרגשה, את השפע, ואת ההנהגה וההשגחה לעולם.
גלעד: זאת אומרת המנהיג הוא בעצם המשרת של העם בדרגה הגבוהה ביותר.
זה בטוח שהוא משרת, על זה אין מה לדבר. משה אומר, קח אותי מכל התפקיד הזה, אני לא רוצה, תיקח ממני את העם הזה. אבל יחד עם זאת, מי שנמצא בתפקיד הזה מבין שהוא חייב לממש, חייב לבצע.
גלעד: ניקח את הדברים קצת לעולם שלנו. האם הרב"ש עבורך היה ועדיין נשאר המנהיג?
ללא שום ספק, כל הקודמים נמצאים בנו ומנהיגים. אני מרגיש את המורה שלי, אני מרגיש את הרב"ש כחי בנו. אני מרגיש אותו, את בעל הסולם, את האר"י, ואת האחרים פחות.
גלעד: איך אתה נשאר דבוק בו כל הזמן?
לא רק כל הזמן, אלא יותר ויותר.
גלעד: יותר ויותר?
כן, יותר ויותר. כי במידה שאנחנו גדלים, הוא גדל. כך צריך להיות לפי ההיררכיה, האורות עוברים אלינו דרך כל הנשמות הקודמות, ואנחנו, דווקא התחתונים, מגלים את האורות הכי גדולים. האורות האלה שאנחנו מגלים הם נמצאים בעליונים, לפי ערך הפוך אורות וכלים, לכן העליונים גדלים על ידי התחתונים.
בעולם שלנו אתה מעריך יותר את ההורים שלך במידה שאתה בעצמך הופך להיות הורה. כשאתה ממלא אותם תפקידים שהורים עשו כלפיך, אז אתה מתחיל להעריך אותם, ואפילו להרגיש כמה לא נענית להם נכון כשהיית צעיר. ככה זה. לכן בוא נגיד שיש לי ודאי אותם רגשות כלפי הרב"ש, ועוד הרבה יותר מזה. רק שברוחניות יש לי איזה פיצוי בזה שאני מממש את דרכו, וכך אני בעצם מחזיר לו משהו. גם עם ההורים הגשמיים זה כך, אבל במיוחד עם ההורה הרוחני.
משה: אני רוצה לשאול דווקא מצד התלמיד. לפני שמנהיג נעשה מנהיג, הוא קודם משמש את המנהיג, הוא נדבק אליו. כמו שמסופר על יהושוע בן-נון שנדבק למשה, כמו שחיים ויטאל היה כלפי האר"י, וכמוך כלפי הרב"ש. מה המיוחד בתלמידים שמוסרים את עצמם לרב, באלה שנדבקים למקובל?
יש לימוד מפה לאוזן, ויש לימוד מפה אל פה. מפה לאוזן זה כשלומדים מהמורה חכמה, ואז דרך השכל והרגש מתחילים לבצע במקצת את מה שהמורה אומר בעבודה בקבוצה, נניח כמוכם. ואז מתוך הביצוע ביניכם אתם מתחילים להרגיש על מה אני מדבר, זה נקרא לימוד מפה לאוזן. זאת אומרת מדובר על התקדמות רוחנית, זה לא סתם לימוד לשם לימוד, או כדי לספור דפים ולדעת בדיוק כמה מלאכים יש בשמיים.
יש לימוד מפה אל פה שזה רוחה ברוחה. זאת אומרת התלמיד עד כדי כך דבוק למורה שהוא פשוט מתבטל בו, הוא נבלע בו כמו נר בתוך אבוקה, וכך הוא מקבל את מה שיש במורה. הוא לא צריך לעבור כל מיני פעולות, אלא את מה שיש בגדול הוא פשוט לוקח לומד וגדל, ואת המימוש הוא מממש מיידית על עצמו. התלמיד כאילו נמצא בו כל הזמן כעיבור, כיניקה וכמוחין, וכך לגבי כל הדרגות. אבל זה בתנאי שהתלמיד משתדל בכמה שאפשר להיות דבוק למורה בלב ובנפש, וגם ממש את מה שהמורה רוצה בגשמיות, נניח כמו קבוצה, הפצה, את כל מה שהמקובלים ציוו לנו.
משה: הרבה זמן רציתי לשאול אותך את השאלה הזאת. הזדמן לי לצפות בסרט די ארוך של מסיבת פורים שהתקיימה עם הרב"ש יחד עם כל התלמידים, וגם אתה היית נוכח שם.
כן, מסיבת פורים הייתה מתחילה בדרך כלל בחמש בערב ומסתיימת באחת בלילה.
משה: ראיתי איך כל התלמידים היו סביב הרב"ש, איך הם שרתו אותו, איך הם רקדו ושימחו את כולם. ואז התמלאתי בפחד, בחרדה, חשבתי לעצמי איך מכל התלמידים רק אחד זכה להידבק ברב"ש ולהמשיך אותו. גם אנחנו, גם התלמידים שלך רוצים להידבק אליך. מה המיוחד בזה, מה זו הדביקות הזאת, ומה עלינו, התלמידים שלך, לעשות כדי באמת להצליח בזה בלב ובנפש. הרי אפשר להעביר חיים שלמים כמו מסיבת פורים ולא להגיע לזה, אבל אנחנו כן רוצים להגיע.
קשה לי לענות לך. רק תבינו אותי נכון, יש גם עניין של גורל, זה נקרא אצלנו שורש נשמה. זה לא תלוי בנו, כך זה מושרש וכך זה חייב להתקיים מלכתחילה, זה מצד אחד. מצד שני עניין הדביקות אינו בזמן פורים או בחגיגות, אלא בשירות יומיומי.
יצא כך שיכולתי לאפשר לעצמי כמעט ולא לעבוד. כשהגעתי אל הרב"ש הייתי מבוסס, אבל זרקתי את כל העבודה, את כל העסק והייתי פשוט דבוק אליו. ומה שהיה לי אז, הספיק לי להתקיים לידו כל עוד היינו יחד.
בנוסף גם לפי האופי. זה מעניין כי למרות שהייתי צעיר ממנו בארבעים שנה, הרב"ש יליד 1906, ואני יליד 1946, אבל הינו מאוד דומים לפי ההרגלים. בהרגלי האכילה, ובכלל בכל דבר בחיים, כי הוא הגיע מאותו אזור כמוני, ממזרח אירופה. אני חושב שאם הייתי מרגיש כך את בעל הסולם, אז הוא היה אפילו עוד יותר קרוב, כי ראיתי את הכתבים שלו, וכולי. הרב"ש הזכיר לי מאוד את סבא שלי, גם הוא היה כזה דתי, הוא היה דומה לו במשהו, אומנם הוא לא היה מקובל, אבל דמה לו בהרגלים.
שוב, יש כאן עניין של גורל, כי כשהגעתי אליו פתאום הייתה לו דלקת באוזן, ומפני שהייתה לי מכונית אז לקחתי אותו לרופא. באותה תקופה לא הייתה לכל אחד מכונית, לכן הם אמרו "איזה יופי, יש לו טקסי", וכך התחלתי לקחת אותו לרופאים שונים. אני גם יודע איך לדבר עם הרופאים, לכן פניתי למומחה והרב"ש אושפז למשך חודש ימים. פניתי אל הרופאים וכך סידרנו לו מקום נפרד, משך חודש ימים הייתי לידו מבוקר עד לילה, כל הזמן. כששאלתי אותו כעבור שנים איפה נוצרה נקודת הקשר, אז הוא אמר לי "בזמן שהיית איתי בבית חולים, בזמן שחליתי בדלקת אוזניים".
אני זוכר שהתחלתי ללמוד אצלו בחודש פברואר, וכבר באותה שנה, בחג שבועות, נכנסנו לבית חולים לחודש ימים. הייתי אצלו סך הכל פחות מחמישה חודשים, הייתי עדיין כלום, לא הבנתי דבר, הוא היה מספר, ואני הייתי מסתכל עליו בתמיהה כמו תלמיד מתחיל. אפילו את המילים לא הבנתי, אבל כשהוא שאל "אתה מבין?" אמרתי כן, מבין. מה כבר הבנתי, אבל בכל זאת, על ידי זה קונים לאט לאט דבקות.
היה גם הרגל בינינו, כי אחרי שיצאנו מבית חולים התחלנו לנסוע לפיזיותרפיה ולכל מיני טיפולים. אחר כך התחלתי לקחת אותו גם לים ולמקומות שונים, וכך נוצרה הכרחיות להליכה יומיומית משך ארבע שעות יחד. זאת אומרת משלוש עד שש לפנות בוקר הייתי עימו בלימודים, יחד עם כארבעים תלמידים נוספים שהבאתי לו, כי עד אז הוא היה רק עם כשישה או שבעה זקנים. אחר כך בסביבות השעה שמונה וחצי עד אחת בצהריים היינו יוצאים יחד לים, לסאונה, או לטייל ביער או בפארק. הייתי לוקח גם איזה ספר, וכך היינו רק שנינו, ודיברנו. בנוסף לארבע שעות הלימוד בבוקר, היינו יחד, אחר כך הייתי הולך הביתה, ובחמש בערב הייתי חוזר לשיעור עד תשע בערב.
יצא שהייתי עימו שלוש שעות בלימוד בוקר, ארבע שעות בשיחה ובטיול, וארבע שעות בערב בלימוד. מה נותר? נותרו לי סך הכל שעתיים או שלוש להיות בבית בשעות הצהריים, זה הכל. זאת אומרת יצא שכל הזמן נמצאתי עימו בטיפול, הוא בי ואני בו, כי הוא בכל זאת היה אדם מבוגר. אני חושב שזה במיוחד גרם לכך.
עם המורה אתה משקיע ולא מרגיש בדיוק מה קורה. אתה משקיע, אתה כמו תינוק או ילד קטן שמקבל ומקבל אבל לא יודע מה מקבל. הילד חושב שהוא משחק, אבל הוא בעצם לומד. הוא חושב שמאכילים אותו במשהו, אבל הוא בעצם מתמלא וגדל, רק שהוא לא מודע לזה שהוא לומד וגדל. כך זה קורה. אותו דבר עם הרב"ש, נראה כאילו כל יום אותם הדברים, אבל בינתיים "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול"2.
גם הנסיעות והטיולים בבוקר היו באותה אוירה, בליווי שאלות ותשובות, ואז רוצה או לא רוצה, זה חודר. עברתי לגור לידו, הייתי דבוק אליו שתיים עשרה שנים. ודאי שהרבה מתוך זה לא היה בהכרה, כי לא ידעתי שכך צריך להיות או לא צריך להיות. לא כתוב על כך בדיוק בספרים, ואם כתוב על כך בספרי החסידות, אז אני לא כל כך קראתי וידעתי. כך זה התגלגל מצדו, הוא סידר את הכל.
בהמשך התחלנו גם לנסוע פעם בשבוע לטבריה, למשך יומיים. יצאנו בחמש בבוקר לערך, וכשהגענו אכלנו ארוחת בוקר, הלכנו לחמי טבריה, חזרנו, נחנו כשעה, ואז למדנו כתשע שעות רצופות, עם ארוחה באמצע. כלומר למדנו שעות ארוכות, יצאנו לטייל כחצי שעה, דיברנו, ושוב ולמדנו. נסענו יחד גם למירון, לרבי שמעון ובחזרה לטבריה. יומיים רצופים ישנו יחד באותו ביתן קטן, רק אנחנו, ולמחרת בערב חזרנו הביתה. זה היה סוג של הרגל, שבוע אחר שבוע. כנראה שכל זה ועוד הרבה דברים שזה לא המקום לספר עליהם, גרמו לכך, אבל כך זה.
הייתי חייב גם ללכת עימו לכל אירוע שהיה צריך ללכת מתוקף תפקידו, למרות שמאוד סבלתי מזה, לא אהבתי את כל הדברים האלה. אבל כך קרה. אני גם לא חשבתי שאלַמֵד, כי היו עוד חברים, אבל למרות שאני עודדתי אנשים ללמד, כי כולם הגיעו ממכון הקבלה, והם ידעו איך לדבר עם הקהל, משום מה הם לא כל כך רצו. עד היום הם לא ארגנו חוגי קבלה. גם אני לא רציתי, חשבתי שאני בעיקר ארשום את כל מה ששמעתי בקלטות שלי ממנו, ומהרשימות שבמחברות שלי, כי זה הכיל הרבה מאוד חומר. לא קיבלתי דחף לארגן קבוצות ולהתחיל ללמד, להרצות כמו קודם. בזמנו עשיתי זאת מספר פעמים, אבל כאן לא גיליתי כלום. עד שבמקרה פנו אלי מהרדיו, נראה לי שזה היה ביום ציון פטירתו של בעל הסולם, ואני סיפרתי את מה שסיפרתי, וכך הם הציעו לי שעה או שעתיים בשבוע כדי שאספר על חכמת הקבלה. מזה הכל התחיל. כשהתחילו להגיע אלי תלמידים, לא שמחתי, לא הרגשתי דחף לזה. היה לי טוב לבד. כמו שאתם מכירים אותי, לפי האופי שלי אני מעדיף לשבת לבד בחדר שלי עם חומר הלימוד, עם המקורות, וזה מספיק לי. אני מוכן אפילו להסתגר בבית סוהר ולא לצאת, העיקר שיהיו לפני מקורות הלימוד.
משה: יש לי שאלה שממש בוערת בי. קיימת שיחה מוקלטת שבה סיפרת על הקשר עם הרב"ש, ואמרת שמלבד זה שהתמסרת אליו, גם חיית אותו בתוכך. כלומר מה הוא חושב על מה שאתה עושה, ואיך הוא היה מסתכל על הדברים?
אחרי שהוא נפטר?
משה: לא רק, גם תוך כדי הקשר שהיה לך איתו. אומנם התקופה שונה, הקשר שונה, הכל שונה, אבל איך התלמידים שלך יכולים לחיות אותה דבקות איתך. אמנם זה לא יהיה כדי לטייל יחד, אבל יש לנו את הכלי העולמי, יש לנו את ההפצה, איך אנחנו מגיעים למידת דבקות כזאת איתך?
קודם כל עלינו לממש את מה שאנחנו צריכים. כי מי שלא מממש את מה שאני מלמד, אז אין מה לדבר על יתר הדברים. זה דבר אחד.
דבר שני, "דבקות" נקרא שהתלמיד משתדל לדעת מה רצון המורה, והוא מממש אותו. האמת, אילו רצונות כבר יכולים להיות לי? רק לתת שיעור, לטייל, לישון כשעה, ואז להתחיל את היום בצילומים או בישיבות. אותו דבר שוב ושוב. לכן על התלמיד לעזור שזה יקרה. שכל השיטה הזאת, כל החכמה, כל התורה הזאת תצא לעולם.
אני עדיין לא מגלה שיש כאן אחד בלבד שראוי להיות כתלמיד וכמורה במקומי. או שהוא עדיין לא נִגלה, או שבכלל, יכול להיות שהוא לא יתגלה וזה יהיה כמו סנהדרין. כלומר תהייה קבוצת תלמידים חזקה, יהיה דירקטוריון רוחני של הקבוצה הכללית שלנו מכל העולם, והם יממשו את הדברים הלאה. הדבקות תבוא מתוך כך שנעשה את העבודה יחד. אם נעשה זאת, אז זה יהיה מקום הדבקות, כמו שעשיתי כל מיני דברים קטנים סביב הרב"ש ושירתי אותו בבית החולים וזה היה מקום הדבקות.
גלעד: אני רוצה קצת לחדד את העניין. מה ההבדל הדק בין רב בחסידות לתלמידים שלו, לבין הקבוצה שלנו?
עניין הדבקות ברב'ה מאוד מפותח בחסידות. ההבדל הגדול הוא שבחסידות הרב'ה הוא ללא ספק גדול, קדוש. אין עליו שום ספיקות, שום ויכוח או שאלה. מה שאין כן אצלנו יש הרבה ספיקות ושאלות על המורה, על הרב.
בחסידות הרב'ה כל הזמן מחשיב את עצמו בדרגה גבוהה, הוא גדול. אם הוא ייתן למישהו לנשק לו את היד, אז זה סימן שהוא אוהב אותו. אצלנו זה אחרת, אם אני צועק עליך, אז יכול להיות שזה בא מתוך אהבה ודאגה לך. מורה דרך בקבלה אף פעם לא מחזיק את עצמו גבוה, אף פעם, הוא פשוט לא מסוגל. לפעמים הוא צריך להיראות כך במקצת, אבל זה רק כדי שיתרשמו וישמעו אותו, וגם זה לא תמיד יוצא.
גלעד: אפשר לומר שהמורה אפילו מעורר ספיקות בכוונה, הוא כאילו משחק ומראה שהוא לא יודע.
זה בטוח. בכל הפעולות שלו. המשחק הזה הוא מאוד רב שכבתי.
גלעד: איך התלמידים שומרים מצידם שלא תהיה חסידות?
לא תהיה חסידות, אני חושב שאני שובר כל צורה של חסידות. אפילו כשמגיע מישהו ורואה שהוא לא יכול למלא את התשוקה שלו להיות ליד איזה רב'ה גדול, אז הוא הולך.
גלעד: כן, ראינו לא מעט מקרים כאלה.
ואז נשארים רק תלמידים כאלה שקמים ומתווכחים. אני "יורד" עליהם, הם קצת עלי, וזה טוב, זה אהוב עלי. טוב לי מזה שכך הם מרגישים ויכולים לעמוד ולברר את הדברים השונים.
גלעד: דיברת על כך שהתלמיד צריך לדעת מה המורה רוצה, ולעשות. מה ההבדל בין לדעת מה המורה רוצה ולעשות, לבין לדעת מה החבר רוצה ולעשות?
מעט מאוד. עם החבר אתה יכול להתחבר ולהיות עימו בקומה שווה, כי אתם כביכול מלכתחילה שווים. לכן אתם יכולים להיות ממש מחוברים יחד ולעבוד יחד מלכתחילה. אבל עם המורה אתה בכל זאת צריך להגיע אליו בהכנעה גדולה, אחרת לא תידבק אליו. אתה בכל זאת צריך להיות בביטול עצמי, בעיבור, ביניקה ובמוחין. כך צריך להיות תלמיד. מה שאין כן כלפי החבר, אומנם יש כאלה מצבים, אבל הם הרבה יותר קרובים, הם פשוטים וסמוכים זה לזה.
משה: האם התלמידים שרואים אותנו עכשיו, יכולים לקחת את כל מה שאתה מספר, את כל מה שהקדשת, את כל ההקרבה הזו כלפי הרב"ש, ולנסות לממש את זה בקשר עם החברים?
בקבוצה הכללית?
משה: כן.
תמיד אני אומר לכם שהרב, הרב'ה הגדול והגבוה, זו הסביבה. זו הקבוצה שבה מתגלה הבורא. מי אני? אני רק מדריך מהצד ומראה לכם מה לעשות.
משה: עם הזמן קשה יותר לראות רק את החברים, ולא את הרב.
אם היית מסתכל עלי, אז היית מתחיל להתפלל. אבל אני רוצה שאתה תכניע את עצמך כלפי העניין, כלפי הכלל של אהבת הזולת, כלפי זה, כי זה גדול, וחוץ מזה כלום. אין בורא, אין רב, אין כלום, יש רק כוח אהבת הזולת שכלפיו אתה חייב להיכנע ולזה להידבק.
מה נקרא אצלכם רב"ש, האם זה הפנים, הגוף שלו, הלבוש שלו, מה? זה הרעיון הפנימי שאליו אתה דבוק, זה נקרא אצלי מורה. כי מי הוא, מה מהותו בלי הבשר והדם ובלי כל האופי הגשמי שלו, מי הוא ממש? הוא אותו מוט רוחני שאני צריך להידבק אליו ועליו לטפס. זה מה שחשוב לי, זה כמו העיקרון של אהבת הזולת.
גלעד: העמקנו היום בפרשת "דברים", ובמיוחד בדמותו של משה כמנהיג וכמוביל.
"דברים" הם אותם צורות הקשר בינינו שאיתם אנחנו כבר עובדים בכניסה לארץ ישראל. על בבל כתוב שהיו "ודברים אחדים"3, ואילו כאן הם הופכים להיות מחוברים. זאת אומרת גמרנו את הסיבוב מבבל ועד התיקון.
גלעד: תודה לך הרב לייטמן, תודה לך משה אדמוני, תודה לכם, ושבת שלום.
שבת שלום.
(סוף השיעור)