"שלבי הסולם"
ילדות
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 12.01.2011 – אחרי עריכה
רחל: התכנית היא על ילדות. בתוכנית על נשיות דיברתי איתך על כמה אני רוצה לחזור להיות ילדה, ואמרת לי שאי אפשר ושעליי לקחת אחריות ולהתבגר. חשבתי על כך שיש המון קסם בילדות, לָמה זה כך?
זה תלוי מהי המגמה של האדם. או שהוא לא יודע מהי מטרת החיים, לכן הוא רוצה לחזור להיות ילד, או שהוא מקנא בילדים בכך שהם מתפתחים ולו אין כוח להתפתח והוא מרגיש שהוא מפסיד את החיים, או שהוא אוהב לשחק, להיות ללא עול בחיים ולכן מקנא בהם. יש אנשים שהם פשוט רוצים להמשיך לשחק כל החיים, אבל בגילם זה כבר לא כל כך יפה.
רחל: יש אנשים שהילדות בשבילם לא נגמרה. יש היום אנשים בני 30 שחיים אצל ההורים, לא רוצים לצאת מהמסגרת הזאת.
זה לא רק היום, חז"ל אמרו "מה לעשות עם ילדים שהזקינו", כבר לפני אלפי שנים התופעה הזאת הייתה ידועה. היום זו באמת תופעה רווחת, אבל תמיד היו אנשים שרצו להישאר ילדים. זה לא פיגור בהתפתחות אלא זו נטייה בתוך האדם, כי הילדות היא כל כך מושכת, תופסת אותך.
אני זוכר שעד גיל 14-15 הרגשתי ילד ולא הרגשתי שום אחריות, כולם טיפלו בי, אבא, אימא, הקרובים, ומה שעשיתי זה כילד. פתאום הייתי צריך להתחיל לחשוב על העתיד, אמרו לי "אתה חייב", ולא רציתי להיות חייב. המעבַר הזה היה לא נעים, הוא היה מורגש מאוד, התחילו ללחוץ עלי, "אין מה לעשות, אתה חייב את זה לעשות", ואני רציתי להישאר כמו שאני, אבל "לא, אתה חייב גם את זה לעשות". והיה לי מאוד מאוד קשה.
רחל: אבל דווקא כשהיית קטן רצית להיות גדול.
אני לא רציתי להיות גדול, אני רק רציתי לקבל כמו גדול, כך שהכול מותר, לשבור עוד קירות שמתוך הקטנות סגרו אותי.
רחל: לא רצית את החובות אלא רק את מה שמותר.
ודאי, האגו של האדם הוא הקובע כל רגע מה הוא רוצה.
רחל: אבל הרבה פעמים אתה אומר על עצמך שאתה ילד.
ילד בזה שאני רוצה להתפתח, להסתכל בעיניים גדולות על כל העולם, לדעת, להבין הכול, לקבל הכול, לרכוש הכול, ליהנות מהכול, לגלות ולהשיג, בזה צריך להישאר ילד.
רחל: איך אפשר לקום כל יום עם עיניים פקוחות ולראות את החיים כהרפתקה?
את מכירה אותי כמה עשרות שנים.
רחל: אבל לאנשים יש חיים קשים, אי אפשר להיות עם אותה התלהבות של ילד ובשמחה, וכתוב ש"צריך לעבוד בשמחה"1.
צריכים כל הזמן לדאוג לחשיבות המטרה. החיים האלה הם הזדמנות שנתנו לי, ועל ידם אני בכל רגע יכול להגיע עוד קצת ועוד קצת למטרה הגדולה, וכך אני פותח אותה, מקרב אותה ומשיג אותה.
רחל: איך אפשר לקחת את זה מהילדות, מהילדים?
זה תלוי בחינוך. אני גדלתי בבית שהיו בו הרבה ספרים. ככל שגדלתי, כך הייתי מגיע לספרים יותר גבוהים שהיו ליותר גדולים, כך הם היו מסודרים אצלנו. בסלון הייתה ספרייה, והילד הקטן הגיע לספרים שהיו בגובה שלו, וכשאתה גדל, אז הספרים היו גבוהים יותר ותמיד רציתי להגיע לספרים הגבוהים.
רחל: איזה ספרים היו שם?
היו שם ספרי רפואה למיניהם, ספרים על רפואת נשים של אימא שלי, ספרים על רפואת שיניים של אבא שלי, ובכלל ספרים על האדם ועל גוף האדם, ובהתחלה נמשכתי לזה. אבל כשגדלתי התחלתי כבר להתעניין בטכניקה, בהסתכלות על העולם, איך העולם בנוי, ואילו מהדברים ששייכים לאדם כבר טעמתי קצת בשנים שהייתי קטן ולא נמשכתי אליהם יותר. אבל אני חושב שהם הקיפו אותי בספרים טובים.
רחל: הדמיון שיש לילד בקריאת הספרים, איך שומרים עליו? זה משהו שאתה אומר שמאוד עוזר.
רק סביבה יכולה לתת לילד את כל הכיוונים. זה לא תלוי בשום דבר אחר חוץ מהסביבה. אנחנו גם קוראים ולומדים על זה בחכמת הקבלה ובכלל רואים שהעולם בונה את עצמו. לכן אנשים שיש להם אמצעים דואגים לשלוח את הילדים למקומות מיוחדים.
אבל תלוי איזו סביבה, במה מדובר. אני חושב שהכי חשוב לאדם זה לדעת שלחיים יש מטרה, ואז אין בו ייאוש, דמיון, הוא לא צורך סמים וכדומה, אלא הוא הולך לקראתה. העיקר הוא המטרה, ואת המטרה אפשר להחזיק רק על ידי סביבה שכל הזמן מעוררת אותך, נותנת לך חשיבות. לכן אם אתה גדל בסביבה שגדלה וכל הזמן מעוררת אותך ליתר התקדמות, אז לא תישאר ילד.
רחל: כשאני מסתכלת על האנושות, אז אני רואה את האנושות במצב של ילדות מבחינת ההתפתחות הרוחנית, אנחנו עדיין לא בוגרים בדרך הרוחנית שלנו. כל האנושות היא כילד.
נכון. משחקים בחיים.
רחל: זה מרגיש לי סוג של נכות, אנחנו ממש מוגבלים במשהו.
נכון. אנחנו נמצאים בפיגור בהתפתחות שלנו, כל האנושות. אנחנו רק עכשיו נמצאים במעבַר מזה שהתקדמנו על ידי הדחפים הפנימיים שלנו, כמו חיות קטנות, כמו ילד שאף אחד לא מחנך אותו, אלא כביכול מחנך את עצמו. כביכול זרקו אותנו באיזה מקום, באיזו חצר, ואמרו לנו "תעשו מה שאתם רוצים", וכך התפתחנו עשרות אלפי שנים. רק עכשיו כביכול מגיע מחנך ומתחיל לדרוש מאיתנו ולעורר בנו התקדמות מכוונת, אחרת הוא יראה לנו שאנחנו חייבים לקבל צורה אחרת ולא להתנהל לפי מה שבא לנו.
רחל: המחנך הוא הבורא.
הבורא, המקובלים, אלו שבאמת יודעים מה היא המטרה, מה היא הצורה הסופית שאליה עלינו להגיע. היא כבר קרובה, כל האנושות עומדת עכשיו לקבל כבר צורה אחרת, לכן מתגלה הגלובליזציה, הקשר בין כולם, העולם מאיים יותר, הכוחות מכל הצדדים שסוגרים אותנו, וזה בעצם אותו המחנך, הבורא. הבורא הוא הטבע, "אלוהים" בגימטרייה זה "הטבע". ורק עכשיו אנחנו נכנסים לתקופה שמתחילים לחנך אותנו.
רחל: אבל בילדות בא המחנך, ובסופו של דבר אנחנו מורדים בו, אנחנו בועטים, אנחנו לא מסכימים. האם אתה רואה את האנושות בסוג של מרידה נגד זה, או לא מסוגלת לקבל?
ודאי, כי אנחנו אגואיסטיים, לא נרצה להתפתח לכיוון שהבורא רוצה. הוא רוצה שנגיע לאהבת הזולת ואין דבר יותר שנוא עלינו. אנחנו שונאים את זה, אנחנו נמצאים בשנאת הזולת ולא באהבה, לכן איך אפשר לדרוש את זה מבן אדם? כאן נצטרך לאט לאט להכיר בחשיבות ובהכרחיות של המצב הזה.
אלו מצבים קשים. אבל זה לא יהיה קשה בתנאי שנסכים, כל העניין הוא הסכמה. לכן אנחנו צריכים לבנות חברה, סביבה, כי אם הסביבה, אפילו בצורה מלאכותית, מאין ברירה - כי היא רוצה להינצל מבעיות, ייסורים, מכות שאנחנו כבר מתחילים לזהות שמתקרבים אלינו - תעורר כל אחד מאיתנו להיות חלק אינטגראלי, כמו שהטבע דורש מאיתנו להיות מחוברים זה עם זה, ואנחנו כבר מגלים את הדברים האלה, את הנחיצות בזה, אז נתלהב ממה שהסביבה אומרת, נקבל את הדברים האלה ברצון, ואז יהיה לנו קל לשנות את הטבע שלנו.
רחל: אני חושבת על הילדות שלי, היא הייתה שמחה, עם בית הכנסת של הרב"ש שליווה אותי כל הילדות, חג היה חג ושבת הייתה שבת, הייתה אווירה מאוד חמה. עלי עברה ילדות מאושרת. אני חושבת על אנשים שחוו טראומה במהלך הילדות שמשפיעה עליהם כל החיים. יש משקל מאוד כבד למשהו נורא שקורה לילד, הוא אחר כך סוחב איתו את זה כל החיים.
נכון, אבל אנחנו לא מכירים את כל הסיבות לזה, אלו "משפטי הנשמות". כל נשמה צריכה לתקן את עצמה, בצורה רוחנית לעבור לחיבור עם הנשמות האחרות, להגיע לנשמה אחת שנקראת "אדם", ועלינו להגיע לזה ממש בקרוב. תוך כמה עשרות שנים כל האנושות חייבת לקבל את הצורה הזאת "כאיש אחד בלב אחד", ואז נגיע לאיחוד עם כל הטבע שהוא האלוהים.
לכן כל אותן טראומות ומאורעות שאנחנו עוברים גם בילדות וגם בגיל בגרות, אומנם אנחנו לא מבינים, אבל כל הדברים האלה הם הכרחיים, כולם מגיעים משורש הנשמה של כל אחד, אין כאן מקריות, ועלינו לסחוב אותם עד שמתקנים. אבל כשאדם מתקן, אז הוא מתחיל לראות שהדברים האלה הם בהכרח באו אליו והם עוזרים, אין רע ללא סיבה טובה, וכשהוא מתקן את עצמו, אז כל הרע הזה הופך להיות לטוב, וכל הטראומות הופכותו להיות לשמחה גדולה.
רחל: יש המון דברים שאנחנו לא זוכרים מהילדות.
נזכור את הכול.
רחל: האם ניזכר ברגע של הלידה?
כן, ועוד לפני זה.
רחל: כשהיינו ברחם.
בטח, כמו שדוד המלך כתב בתהילים, ב"אחור וקדם צרתני", בפרק קל"ט כמדומני.
רחל: אני רוצה להקריא לך משהו שבעל הסולם כתב ב"הקדמה לספר הזהר": "וצריך שתדע, שכל נחת רוח של יוצרנו ית', להנות לנבראיו,.. יש לו שעשועים גדולים עמהם, כאב, המשתעשע עם בנו, החביב לו". קצת קשה להסתכל ולראות תמונה כזאת פסטורלית כשבפועל אין כזה דבר במציאות כמעט?
עלינו להגיע ליחסים כאלה עם הבורא ולהרגיש שהוא משתעשע איתנו. אבל אנחנו לא רוצים את השעשועים האלה, אנחנו רוצים שהם יהיו כמו שאנחנו חושבים, לכן זה נראה לנו הפוך. הוא משחק איתנו, ואנחנו מרגישים את המשחק הזה כצרות בלתי פוסקות בחיים שלנו. מלמעלה, מהבורא, מהטבע, מגיע אלינו רק טוב. הטבע, הבורא, הוא טוב ומטיב, הוא כוח האהבה, כוח הוויתור, חום, ממש אהבה חלוטה. וזה שאנחנו נמצאים בהרגשה הפוכה רק מראה לנו עד כמה אנחנו הפוכים ממנו.
רחל: זה נדמה שרק ילד יכול להרגיש את זה כשהוא באמת כזה תמים.
הוא מרגיש את זה מפני שכולם מתייחסים בצורה ישירה כלפי האגו שלו. בהכרח כך הטבע מזמין בנו כזה יחס לילד כדי לפתח בו את האגו. לכן בכל דבר אנחנו מפרגנים לו ועושים את הכול בשבילו רק כדי שיתפתח, כי ההתפתחות שלו צריכה להיות אגואיסטית. הוא צריך לגדול, ובלי אגו מה יהיה לו לתקן. לכן כל גיל הילדות והנערות הוא כדי לפתח את האגו, ולאט לאט לעבור לתיקון שלו.
רחל: זה נדמה שכבר נולדנו עם האגו, למה צריך לפתח אותו?
זה אגו קטן, אנחנו לא מכירים אותו, מי מכיר? אנחנו צריכים לגדול. והאמת שאת צודקת, במה? החינוך שאנחנו עכשיו נותנים, אני לא מדבר על השנים הקודמות, איך התפתחנו עד כה במשך עשרות אלפי שנים, אלא היום כשאנחנו מתפתחים, אז מהרגע שהילד נולד עלינו להתייחס אליו כמו לנשמה ולא כמו לגוף, כי היום אנחנו נמצאים בתקופה, בעידן החדש, שבו אנחנו נמצאים בתיקון הנשמות. ולכן עלינו להתחיל לעזור לו לתקן את עצמו ממש מגיל צעיר, מגיל קטן. כמו שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה שהנשמה מתפתחת לפי גיל, שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, והגוף מתפתח לפי גיל שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, אז אנחנו צריכים להדביק זה לזה, כלומר לדאוג להתפתחות הרוחנית של הילד ליד ההתפתחות הפיזית שלו.
לכן לא לתת לו יחס כזה שבו אנחנו מוותרים, אלא כל הזמן ללמד אותו איך להתנהג נכון בחיים לפי כוח ההשפעה על פני כוח הקבלה, ואז נראה פתאום שהנשמה גדלה, כוח ההשפעה בו גדל. ואז על פני כוח ההשפעה גדל גם היצר הרע כדי שעל פניו נגדיל שוב את כוח ההשפעה. וכך יגדלו יחד כוח הקבלה וכוח ההשפעה, וכך על שתי רגליים הוא ילך בצורה הרוחנית, בהתפתחות הרוחנית. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, זה החינוך החדש שאנחנו עכשיו מפתחים.
רחל: כשאני מסתכלת על החינוך בחוץ, אני רואה תחרות וילדים בלחץ. ראיתי קליפ מדהים שבו אומרים שבקרוב הילדים יתבעו אותנו על זה שאנחנו ממש גוזלים מהם את הילדות שלהם. כי באמת איך שהילדות נראית היום, הילדים כל הזמן נמצאים בלחץ, במאבקים, בתחרות ציונים כדי להתקבל לקולג' הכי טוב, לאוניברסיטה, להצליח, להיות באיזושהי משרה ולעבוד בה, לחיות, לצאת לחופש ולמות. אנחנו כאילו מעבירים אותם באיזו מטחנת בשר.
לעומת זאת זו תקופה כל כך מיוחדת שאנחנו תמיד מסתכלים עליה בערגה, בחיוך, ובכל מקרה אנחנו מייחלים לה, לרצון הזה להיות חסר אחריות, חסר חובות, כמו שאמרת. והרגע הזה שאתה מבין שאתה כבר לא ילד זה השבר הגדול. יש משפט שאומר, "אתה יודע שהילדות שלך נגמרה כאשר שלולית נראית פתאום כמכשול ולא כהזדמנות". אתה מבין שיש לך עבודה, לא באת ליהנות, וזה קשה מאוד. אתה זוכר שאמרת שלא רצית לקבל חובות.
אני זוכר את ההרגשה הזאת. השתוקקתי כל הזמן להיות גדול, להיות מדען, להצליח במדע ובחכמה. היה לי כל הזמן חלום כזה, ופתאום כשזה בא עם כל החובות, עם ההתחייבות שאתה חייב וחייב. כאן ציונים, ושם בעיות שמעמיסים עליך, ואתה לא לומד מה שאתה רוצה, ואתה לא משיג מה שאתה רוצה, אלא כל פעם מישהו אחר קובע בשבילך, זה היה לי מאוד קשה. אני לא יכולתי לסבול את הדברים האלה, ממש לא.
רחל: איך יכולה להיראות ילדות מאושרת על פי חכמת הקבלה?
ילדות מאושרת, זה שנותנים לאדם סביבה כזאת שקודם כל הוא מתקדם איתה, והסביבה קובעת לו את המטרות הנכונות בחיים, ואז לא קשה לו. כי יחד עם הסביבה הוא הולך מחיל לחיל, ממדרגה למדרגה, והוא כל הזמן נמצא בהרפתקה. ואפילו שיש לפניו דברים שהוא צריך ללמוד לעשות ולבצע וזו חובה, אבל הוא עושה את זה משום שהסביבה מעלה לו את החשיבות לזה, ואז בשבילו זה לא קשה.
אנחנו יכולים כל הזמן להיות כילדים. לא כילדים שהזקינו, "מה לעשות עם ילדים שהזקינו", אלא להיות כל הזמן ילדים, כשהכוונה היא, שאתה קם בבוקר עם עיניים גדולות על העולם, שאתה מחייך, שאתה רץ, שאתה כל הזמן נמצא בהרפתקה, ברצון טוב, והחיים לא נגמרים והכל לפניך.
זה בתנאי שהסביבה מגדילה לך את המטרה, ואז חבל לך על כל רגע שעובר. כמו ילד שהוא לא יכול לשבת, כי שם משחקים אז איך יכול להיות שאני כאן?
רחל: מה עושה לך את זה?
אני מקבל מזה מלא כוחות.
רחל: ממה בדיוק, באיזה סביבה?
מהסביבה, מהתלמידים שלי, מכולם שלידי.
רחל: הם עושים עבודה טובה?
אני מוצא את זה בהם. יכול להיות שהם לא מרגישים כל כך, אבל אני בתוך הפנימיות שלהם רואה את הנקודות הבוערות האלו להשיג את האלוהות, להשיג את העולם העליון, להשיג את המצב השלם, ומזה אני מקבל מהם המון כוח. זה בעצם "מכל תלמידי השכלתי"2.
רחל: לי יש את החברות שלי שעוזרות לי עם התכניות ושולחות לי שאלות, והן משאירות אותי בהתפעלות והתלהבות. אבל כל יום שעובר, אני גם נזכרת בגיל שמתקדם, שאני גדלה ומתרחקת יותר ויותר מהילדות, אני כבר לא בת 16.
רחל: בכל זאת יש איזו אכזבה.
למה?
רחל: שאני מתקדמת בגיל?
אם אני במשך החיים רוכש יותר חכמה. אם כל יום אני הולך ומוסיף תיקונים, הבנות, השגות ומילוי, אז לָמה אני צריך להצטער בזה שאני מזדקן. הזקן הוא זה שרוכש את החכמה, ו"ילדים שהזקינו" נשארים ילדים. לכן אני דווקא לא מצטער.
רחל: אתה בן 60 פלוס?
לא מצטער.
רחל: לא היית רוצה להיות קליל יותר, ילד יותר, קופץ יותר?
לא, אני מרגיש שיש לי כוח ויש לי רצון, ואני מתקדם, והסביבה נותנת לי מרץ וחשיבות המטרה, ויחד עם עוד הרבה אנשים בעולם, אנחנו הולכים ומבצעים משהו חשוב וטוב. ולמה אני צריך להצטער? אני לא עושה חשבון בחיים לפי גיל הבהמה שלי, אלא לפי כמה אני מגדיל את הנשמה ובה מקבל את המילוי, ולכן אני בזה כל הזמן ילד. וילד הכוונה, שהוא כל הזמן גדל.
מתי האדם מרגיש כמו שאת אומרת, שהשלולית היא כבר מכשול לפני? אם הפסקתי לגדול, הפסקתי לשחק. וכאן אנחנו לא מפסיקים, אנחנו כל הזמן נמצאים בהתפתחות.
רחל: אמרת לי פעם, שבראש אתה כאילו ילד, ופתאום אתה קולט שכואב קצת פה וקצת שם.
זה נכון, אבל אני חי לא בהרגשה כזאת, אני חי בעצם מתוך הפנימיות. ולכן נכון שהגוף מגביל, אני לא יכול לקפוץ מעל השלולית כמו שעשיתי לפני ארבעים שנה, אבל בפנים אני נמצא באותה הרפתקה, באותה ההרגשה של הילד. אני חושב שרואים את זה עלי?
רחל: כן. יש איזה ברק בעיניים שכנראה לא הולך לאיבוד.
כן, כי אני משתוקק לחידושים. ברגע שאנשים לא מגלים משהו חדש, זהו הם כבר מתים, זו בעיה. לזה אני לא הייתי מסכים.
רחל: זה מפחיד אותך?
לא, אני מקווה שכבר לא ארגיש את זה אף רגע בחיים. כמה שנשאר אני מקווה שאני לא ארגיש.
רחל: ספרת פעם שהרב"ש אמר, שכשמגיעים לתיקון, אז כל הזמנים מתכווצים לזמן אחד, ואז אתה יכול לחיות את הילדות מחדש. תסביר לי כי לא כל כך הבנתי, וזה מאוד ריתק אותי אז.
כשמגיעים ממש לפקיחת עיניים בתהליך שהאדם עובר, אז אתה רואה את הגלגולים הקודמים ואת המצבים שעברת בחיים האלו, ולמה נולדת בצורה כזאת ובכל מיני תכונות ובסביבה מסוימת, ולמה עברת את כל הדברים מילדות ועד כה, מה קרה לך ובשביל מה.
זאת אומרת, אתה רואה את כל המערכת, כמו שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה, את הרשימות, הפרצופים והמדרגות שאנחנו עוברים. ואז יש לך הצדקה לכל מה שעברת, וממצב שאתה מרשיע את הבורא, אתה הופך למצדיק אותו. ולכן יש לך מזה גם הסתכלות יפה לעתיד, "על החסד שאתה עתיד לעשות עמדי"3.
רחל: זה מרגש.
כן, זה נותן חיים וחיּות. ולכן לא לחינם העולם נכנס לייאוש כזה, כי הוא זקוק לזה. אנשים לא מבינים שבזה הם רוכשים שמחת חיים בלתי פוסקת, בלתי מוגבלת.
רחל: נראה שבן אדם שלומד קבלה, הוא דווקא נמצא בהמון בירורים וייאוש?
נכון. עד שהוא מגיע למילוי דרך בירורים וייאוש, דרך עבודה קשה, זה "זמן ההכנה", שהוא זמן מאוד לא טוב. למה הוא לא טוב? כי אתה צריך לברר איפה אתה נמצא. כי אתה נמצא תחת האגו והוא מנהל אותך, ואתה צריך בכל זאת על ידי הסביבה להתגבר עליו, לרכוב עליו כמו על חמור, על החומר שלך, על האגו שלך, ואז בצורה כזאת להתקדם.
האדם צריך למצוא את הנקודה הזאת, וצריך להיות כאן קשר, בין הנשמה, הרצון להשפיע מעל האגו, שהוא הרצון לקבל, מה שנקרא ה"גוף", ושניהם צריכים לגדול יחד וכך הוא הולך למטרה ומתקדם.
ועד שהוא לא מוצא את הקשר הנכון, את הכיוון הנכון, את הגישה הזאת, ההליכה הזאת, ולא נכנס לתלם הזה שנקרא "קו אמצעי", בין הרצון לקבל והרצון להשפיע, ובונה את עצמו כשהוא נכלל משניים בצורה נכונה, הוא נמצא בבירורים לא נעימים. וזה קורה בהרבה מקרים עם המתחילים. וזה כמו בהתחלת כל לימוד, בכל דבר, אבל סביבה היא בכל זאת עוזרת.
רחל: אז שנצליח לבנות לנו סביבה שתחזיר אותנו לילדות, שנלמד להתפתח.
אני בטוח שאם אנחנו לא נגיע לחכמת הקבלה, אנחנו לא נזכה לאותם ההרפתקאות, לאותם רגעים טובים שרק בילדות אפשר להרגיש.
רחל: כן, זה באמת קוסם. ואני צריכה להפסיק לחזור להיות ילדה, ולהתחיל לקחת את העניינים בידיים.
נכון.
(סוף השיחה)