"שלבי הסולם"

על עצלנות

בהשתתפות: רחל לייטמן

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 27.06.11 – אחרי עריכה

רחל: בחרתי לעשות היום תוכנית על עצלנות. אני בן אדם מאוד עצלן ואם אני יכולה לדחות משהו ממחר למחרתיים אני בטוח אעשה זאת.

ואי אפשר להתגבר על זה?

רחל: מיום ליום אני שמה לב כמה אני יותר עצלנית, וכמה העבודה היא מול עצמי יותר מאשר לעשות את הדבר עצמו. שאלתי אנשים, וראיתי שכל אדם שנותנים לו משימה מעדיף שהיא תעבור למישהו אחר, שהמשימה הזאת תתבטל, שהיא תיעלם איכשהו. אנשים בטבע שלהם מאוד עצלנים.

לָמה זה רע?

רחל: כי בחברה בימינו להיות עצלן זה לא טוב, אתה צריך להיות פרודוקטיבי, עם מוטיבציה, לעשות, להיות זריז.

זאת אומרת, החברה שלנו היא נגד הטבע שלנו. זה נכון או לא?

רחל: אתה יוצא מנקודת הנחה שעצלנות זה טוב?

לא, אני יוצא מנקודת הנחה שעצלנות נמצאת בטבע כתכונה ותכונה שנמצאת בכל אחד ואחד, ואם לא היתה בנו עצלנות והיינו עושים הכול, היינו עושים פי כמה וכמה יותר דברים גרועים בעולם. מספיק לנו כך.

רחל: אבל היינו גם יכולים לעשות המון דברים טובים.

לא, אני לא רואה בכלל שאדם עושה משהו טוב בעולם. קודם כל, מה שקיים בתוך האדם הכול לטובה, צריכים רק לדעת מה זה נקרא "לטובה". מידת העצלנות היא מידה טובה, כתוב "שב ואל תעשה עדיף".

רחל: כותב בעל הסולם "מתחילה נשפוט את מדת העצלות השורה בעולם הזה. ובכללה איננה מדה גרועה ובזויה כל כך, והראיה, שכבר אמרו חז"ל: "שב ואל תעשה עדיף". ואע"ג שהשׂכל הפשוט, וכמה כתובים מכחישים את הכלל הזה, מכל-מקום כדי דייקת ביה כראוי, אראה ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים הן" והכל על מקומו יבוא בשלום."¹

כלומר יש מקום גם לזה וגם לזה, והעצלנות היא לא כזו גרוע.

כי אנחנו תמיד נמצאים בין שני כוחות מנוגדים ועלינו רק לדעת איך לנהל את עצמו כמו בשתי מושכות. עצלנות זה טוב כדי לא לעשות דברים רעים, זריזות זה טוב כדי לעשות דברים טובים. העניין הוא להשתמש בשתי התכונות רק בבירור הנכון ביניהן, מתי להשתמש בעצלנות ומתי בזריזות.

רחל: כלומר, זאת תכונה וצריך להתייחס אליה שהיא קיימת ולקבל אותה שהיא יכולה להיות טובה או רעה.

כן, ולהירגע עם זה, קודם כל האדם צריך לא לאכול את עצמו.

רחל: אז אתה נותן אישור להיות עצלן, "אל תאכל את עצמך, זה בסדר שאתה כזה"?

לא, אני אומר שהתכונה הזאת שקיימת בי היא תכונה טובה אם אני משתמש בה בעת הצורך בצורה נכונה, וזריזות היא תכונה טובה אם אני משתמש בה בעת הצורך בצורה טובה.

השאלה היא, מה זה בעת הצורך? יכול להיות שיש הרבה דברים, איך אני בוחר? אם אני בוחר דברים בקפדנות, מטרות טובות נכונות שאליהן אני צריך להתקדם, אז אחרי שבחרתי, אחרי שעשיתי חשבון, אני מפעיל בינתיים את מידת העצלנות כדי לבדוק אם כדאי ולא כדאי ולָמה ואיך, בינתיים אני לא עושה שום דבר, "שב ואל תעשה עדיף"² קודם כל, ואחרי שהתיישבתי והחלטתי אז אני מפעיל את מידת הזריזות. זה תלוי בחשיבות המטרה. אם חשיבות המטרה יותר גדולה מהעצלנות אז אני מפעיל את עצמי ואני עובד, הכול תלוי בחשיבות.

רחל: אתה חושב שיש לי פרספקטיבה על המצב שאני נמצאת בו, אבל אני עצלנית, לא בא לי לעשות כלום.

אני לא חושב כך.

רחל: אתה חושב שאני נמצא במקום שאני עושה רפלקציה, ואני לא במקום של בכלל לעשות רפלקציה, אני באמת לא רוצה לעשות כלום.

זה גם תלוי באיזו עבודה האדם נמצא. את למדת הרבה, גמרת אוניברסיטה, העובדה היא שעבדת אצלנו עשר שעות ויותר ביום, ואחר כך בשביל למלא את מקומך בעבודה, לא הספיקו גם כמה אנשים.

השאלה היא איזה סוג עבודה אדם בוחר לעצמו, למה הוא מתאים, איפה הוא יכול באמת להצליח ולהיות יותר מועיל, ואז זה נראה אחרת.

רחל: בחברה המודרנית אדם זריז וחרוץ בעל מוטיבציה הוא אדם נחשב. עצלן נתפס כשלילי, אף אחד לא ייקח לעבודה עצלן.

זה נכון. אם אני רוצה לקבל מהאדם תועלת אז ודאי שלא. אבל העצלנים הם בדרך כלל יותר מחושבים, בעצלנות יש כוח פנימי גדול יותר. תראי אצל חיות, האם הן רצות הלוך ושוב ללא הפסקה? לא, הכול הולך לפי החשיבה הנכונה, לפי המטרה. אם הן צריכות אז הן רצות, אם הן לא צריכות אז הן נחות.

רחל: בספר "משלי" כתוב "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם"³. אני רואה את הנמלה עובדת כל הזמן לא לתועלת עצמה, כי בסך הכול היא עושה הכול בשביל אותה מלכה שתביא צאצאים, שגם יהיו אותם פועלים. אני רואה סוג של דיקטטורה בקן הנמלים.

נכון, הטבע מחייב אותן בצורה אינסטינקטיבית להיות כך, ואנחנו צריכים להגיע לאותה העבודה רק בצורה שאנחנו נבין את חשיבותה.

אז חריצות תהיה אצלנו כדבר מיוחד מאוד מכובד מאוד. אבל בינתיים כל עוד אנחנו נמצאים בתוך האגו שלנו ומתפתחים רק בהגדלת האגו, והאגו מוביל אותנו בכל הדברים ומיום ליום ומגלגול לגלגול אנחנו נמצאים רק בהגברת האגו, אז העצלות היא המידה הטובה ביותר.

כשאנחנו מגיעים למשבר כמו המשבר שעכשיו אנחנו נכנסים אליו, וכדי לצאת מהמשבר נצטרך להחליט שהכול בגלל האגו שלנו, ועלינו להתחבר ולהיות ב"ואהבת לרעך כמוך", אז נצטרך להפעיל את מידת החריצות והזריזות.

רחל: אם אני מסתכלת על כל ההתפתחות שעכשיו תיארת, אז אני רואה שעצלנות היא משהו שקידם אותנו. היינו עצלנים ללחוץ על חמישה כפתורים, אז פיתחנו טכנולוגיה שנצטרך ללחוץ רק על כפתור אחד. כלומר העצלנות קידמה אותנו. אם לא היינו באמת עצלנים, אז לא היינו מגיעים למצב הזה של סוף התפתחות האגו.

נכון. תומס אדיסון עבד בדואר בטלגרף, ובגלל שהוא היה עצלן הוא המציא את האוטומט, וזה דחף אותו אחר כך להתחיל להמציא עוד ועוד המצאות. בסוף החיים היו לו אלף שלוש מאות ומשהו המצאות, שאנחנו עד היום משתמשים בהן. הוא עשה זאת רק מתוך עצלות.

רחל: אז לא צריך חריצות.

לדברים טובים. כמה דברים טובים יש לנו בחיים? כלומר חריצות טובה אחרי החלטה נבונה.

רחל: עד אז עדיף שבאמת נהיה עצלנים.

כן. לכן לא לצחוק מהעצלות, הלוואי שכל העולם, כל הרשעים יהיו עצלנים.

רחל: אני רוצה לראות את זה בדרך הפוכה. כתוב, "מדוע אנחנו בתנועה ולא כמו השורש שלנו, אני נהנה מהמנוחה וזה שאני בתנועה הוא רק מחמת בושה? תשובה, היות שהשורש הוא במנוחה ומטעם שאין לו מה להוסיף על זה שהוא בתכלית השלמות. מה שאין כן אנחנו בתכלית החסרונות, לכן אם אנחנו נהנים מהמנוחה אנחנו נקראים עצלים."

הבורא נמצא במנוחה מוחלטת.

רחל: השאיפה שלי לא לעשות כלום היא הכי השתוות צורה לבורא.

כן, היא באה ממנו. אבל הוא מושלם ולכן הוא נמצא במנוחה מוחלטת.

רחל: אז לָמה יש לי את הרצון להיות במנוחה מוחלטת אם אני לא מושלמת?

כי אנחנו מאותו השורש. התכונות שלנו הן מאותו השורש, רק הן מסודרות אצלנו לפי האגו שלנו, זה כל העניין. אם תסדרי אותן לפי מידת ההשפעה, אז את תהיי כבורא, תקראי "אדם".

רחל: כלומר החסרונות שיש בי הם אלה שמפרידים ביני לבין הבורא, ואין לי מאיפה למלאות את אותם חסרונות, אני עצלנית.

אם החברה, הסביבה, תיתן לך חשיבות למלאות את החסרונות שלך, אז את תעדיפי לצאת, לקום, לעבוד, באמת להזיע כדי למלאות אותם. אבל זו החברה, הסביבה שצריכה לתת לך חשיבות, כי את בעצמך ודאי שלא רוצה לזוז. רב"ש היה אומר לי, "מה טוב אם היינו הולכים כל החיים עם פיג'מה". כל החיים בפיג'מה, זה נוח, זה טוב, אני אתפור עוד כמה כיסים ומספיק לי. וזה באמת טבע האדם.

אלא אנחנו נמצאים בסביבה שהיא כל הזמן מסובבת אותנו, מבלבלת אותנו ומשגעת אותנו, ואנחנו נעשים באמת כמו שהיא מציגה לנו, "את זה צריכים, את הבניין הזה אני צריך, את זה ואת זה". ואז זה לא עבור עצמי.

רחל: אתה מושפע מהסביבה.

כן, אני עושה את הרצון שלהם, לא את שלי.

רחל: הרב"ש כותב: "האדם מצד הרצון לקבל יש לו טבע של עצלות. היינו, יש אנשים שמסתפקים בלחם ומים, ויש אנשים שצריכים גם לבשר ודגים, ויש אנשים שזקוקים לכלים נאים ולמלבושי כבוד, ויש אנשים שצריכים גם כן דירות נאים - וזה הכל לפי מרץ האדם, היינו שלא רוצים לעבוד יותר מכפי הכרחיותם. ולכל אחד ואחד יש לו שיעור משלו, כמה הוא הכרחיותו. אבל לעבוד בעל מנת להשפיע, אין זה מטבע האדם."⁴

אני מעדיפה להיות ברצון של לחם ומים. לא רוצה לא דירה, לא אוטו, לא בגדים יפים, רוצה להיות בדרגה של לחם ומים ופיג'מה. איך אני יכולה להיות במצב הזה? כי אין לי כוחות להשקיע.

אין דבר כזה שאין כוחות לאדם, זה חוסר חשיבות בלבד. אם הייתה לידך חברה שהייתה מראה לך יהלום והייתה מהבוקר עד הלילה משגעת לך את השכל על היהלום, היית נדלקת בכל מחיר לקנות את היהלום הזה, היית נכנסת לחובות ועובדת רק על מנת לרכוש אותו. אומנם האבן הזאת היא ממש אבן ולא יותר מזה, אין לה ערך, אלא הערך הוא מה שנותנים לה האנשים.

זה תלוי עד כמה האנשים ישפיעו עליך. וזה שאת אומרת שבעצמך את לא צריכה יותר מזה, אני מבין, וזה נכון, זה הטבע האמיתי שלנו. ובעל הסולם ורב"ש כתבו על זה, וודאי שזה כך, הטבע שלנו הוא עצלות. לָמה עצלות? הרצון לקבל שלנו רוצה ליהנות ממה שיש לפניו שכדאי בשבילו להשקיע, לשלם. אבל אם אין בשביל מה, אז אני מסתפק במועט, במה שיש לי, ואז לפחות אני מתמלא מהמנוחה.

מהמנוחה אני בטוח מתמלא, אני שוכב וטוב לי. כמה קלוריות אני צריך לבזבז כדי להוריד רגל אחת מהמיטה ועוד רגל, לקום, להתלבש ולצאת, באיזה פעולות אני צריך לחייב את הגוף שלי, כמה אנרגיה לבזבז, בשביל מה? מפני שאני מכונה, אני צריך לעשות בדיוק דין וחשבון כמה כוחות אני מבזבז, איך אני אחר כך משלים אותם ועל ידי מה ומתי, ואיך אהיה מוכן לעבודות ההכרחיות הבאות, לכן האם כדאי לי לקום ולעשות זאת. אנחנו עושים את החשבון הזה בפנים. מי שלא עושה חשבון, הוא סתם.

רחל: האם יש מישהו שלא עושה חשבון? זה נשמע שאתה מתאר שיש לנו מחשֵבון בשֵׂכל.

אני עושה חשבון של כדאיות.

רחל: כולנו עושים, האם יש מישהו שלא עושה?

אבל תלוי בשביל מה. לכן העצלות הזאת עוצרת אותנו, ומידת העצלנות אומרת לנו, "האם כדאי לך לקום, ובאמת בשביל מה, מה תרוויח, ומה יהיה אחר כך. זה יעבור ושוב תהיה ריק ושוב תהיה עוד יותר עייף, האם כדאי לקום, אולי תישאר ככה ולא תתעייף". מידת העצלנות עוזרת לנו לבחור את הדברים החשובים ביותר בחיים. בלי זה היינו מסתובבים סביב הציר שלנו ומה היינו משיגים? היינו מהר מאוד הורסים את כדור הארץ. גם כך הורסים אותו.

רחל: אבל כשאני מסתכלת על זה, אני גם רואה בי עוד משהו שגורם לעצלות, וזה הפחד, שאני לא אצליח לדוגמא לעשות את הדבר הזה, אז בשביל מה לי להשקיע.

זה כבר לא שייך לעצלות, צריכים להבדיל בין כל הדברים האלה. אבל עצלות בעבודת ה', בעבודה הפנימית, הרוחנית, זו תכונה שבלעדיה בלתי אפשרי. ההפך, אני צריך להזמין את מידת העצלות על הדברים הרעים, לעצור את עצמי מלעשות אותם, לתת פחות חשיבות לכל מיני ערכים שהם לא שייכים להשגת המטרה, ולתת ערכים גדולים למטרה האמיתית. וכך לכוון אותי על ידי עצלות וזריזות, על ידי חשיבות המטרה והורדת החשיבות מהדברים האחרים, וכך אני כל הזמן מכוון את עצמי ומתקדם.

בלי זה, זה בלתי אפשרי. זה כל העניין, שאנשים נמצאים כל כך קרוב לכניסה לרוחניות, לגילוי האלוהות, ולא מגיעים, כי הם לא נותנים מספיק חשיבות למטרה, לא מסוגלים על ידי הסביבה להגביה את המטרה, להגדיר אותה, ולא משתמשים נכון במידת העצלנות.

רחל: זה עצוב מאוד, כי זאת המטרה שלנו. האם בעצם כולנו עצלנים פה?

לכן מי שעצל יותר, סימן שיש לו הכנה ליותר הצלחה. חוץ מזה הוא צריך סביבה, לפתח את הסביבה הנכונה. לכן כשאנחנו מקבלים קשר למטרת הבריאה, אז אנחנו מגיעים לסביבה וצריכים להיכנע כלפי הסביבה. אני צריך כבר להפעיל את עצמי מעל הכוח שלי, וגם כאן עצלות וגאווה ועוד תכונות שלנו פועלות נגד. אני צריך להכניע את עצמי כלפי הסביבה, אני צריך להעריך אותה, לעבוד איתה באינטראקציה נכונה כדי שהם ישפיעו עלי את חשיבות המטרה. ואם אני מגיע למצב שהמטרה יותר חשובה ממידת העצלנות שבי, אז אני מתחיל לעבוד לקראתה. אני כל הזמן צריך לבדוק את עצמי עד כמה יש לי חשיבות המטרה לעומת הנטייה שלי "שב ואל תעשה".

רחל: זה מסובך.

לא, ההפך, זה נותן לי אפשרות לפקח על עצמי ולדעת לאן אני שייך, איזה צעד אני עושה. אם לא היינו קשורים מהשורש העליון שלנו למידה הזאת של העצלנות, אז היינו בלי הפסקה סתם מתרוצצים ממקום למקום. את מתארת כך את האדם? הוא פשוט לא שפוי.

רחל: אני מבינה שהכול זה השפעת הסביבה. אבל אם אתה שמה את החשיבות על השפעת הסביבה כל כך חזק, אז אני לא יכולה לבוא ולהאשים את עצמי שאני עצלנית.

ודאי שלא. זה שיש לי מידה כזאת ונולדתי עם תכונות האלו, האם אני מאשים את עצמי? על זה כתוב "לך לאומן שעשאני"⁵. הבורא נתן לי את כל התשלובת הזאת, את ההתכללות של כל התכונות, הרצונות והיכולות השכליות והנפשיות, על זה אני בכלל לא עושה ביקורת, זה אני. מה שתלוי בי, זה איך אני מסדר בפנים את כל ההכנות האלו ומתחיל לפעול איתן, בוחר בדרך, במטרה, באמצעים, בכוח המהירות, והתקדמות המהירות במה היא תלויה.

לכן אני כל הזמן רואה את עצמי כנמצא באיזה מקום בדרך, ואיך מרגע זה והלאה אני יכול להתקדם בצורה הקרובה ביותר למטרה שנראית לי, ומאיפה אני אקח כוחות לבצע את ההתקדמות הזאת בצורה הקצרה והמועילה ביותר. כך אני כל הזמן עובד ועושה חשבון, ומידת העצלות דווקא עוזרת לי לעצור ולעשות חשבון.

רחל: לי זה מרגיש שהיא יכולה לשתק אותי, להגיד לי "תרגעי".

העיקר להירגע.

רחל: יש המון אנשים שנמצאים בסיטואציות האלה. זה לא דבר כל כך קל, אלו תחושות יומיומיות שאנשים אומרים "בוא נירגע, מספיק עם המרוץ". איך להתמודד עם זה?

זאת הבעיה של הסביבה. אנחנו לא נמצאים בסביבה הנכונה אם אנחנו לא מקבלים מספיק כוח וחשיבות לרוץ קדימה להשיג אותה.

רחל: מה החברה צריכה לעשות?

החברה צריכה לגרות אותי עד כדי כך, שאין דבר כזה שאני יושב בטל. אני צריך לקבל ממנה כל הזמן מרץ וכיוון, אני צריך להיות כל הזמן בחוסר זמן. חבל על החיים שלנו. אם אדם מקבל התעוררות לרוחניות, אז על בטוח שעד סוף החיים הוא יכול להשיג את התיקון שלו, ואז "למה לא עשיתי את זה עדיין, מה עוד לפניי?". כתוב, "לא עליך העבודה לגמור"⁶, נכון, אבל אני צריך להשתדל לגמור אותה.

רחל: אבל אני עצלנית.

כל אחד עצלן. אנחנו צריכים סביבה שכל הזמן תיתן לי חשיבות, "זה הכי חשוב, זה הכי חשוב". את מתלבשת לפי מה שהסביבה קובעת, תספורת, תסרוקת, הכול לפי דרישת הסביבה, לָמה שזה לא יהיה גם על ידי דרישת הסביבה?

רחל: מה הסביבה לא עושה טוב שאני עדיין לא נמצאת במקום שאני רוצה באמת להיות בו, ואני עצלנית מדי להשיג אותו?

היא לא משפיעה עליך. את לא מתכופפת מספיק כלפי הסביבה כדי שהיא תשפיע עליך, כי גדול יכול רק להשפיע על הקטן. הסביבה צריכה להיות בעיניך יותר גדולה ממך. קודם כל את צריכה להכניע את עצמך כלפי הסביבה כדי לקבל מהסביבה, שאת מגדילה אותה, את חשיבות המטרה.

את כל הסיבוב הזה דרך הסביבה כדי לקבל חשיבות המטרה, את חייבת לעשות. אם יש לך קצת חשיבות המטרה, גרם אחד, אז כשאת מעבירה את הגרם הזה דרך הסביבה בהכנעה עצמית, בהגדלת הסביבה, את מקבלת בחזרה בִמקום גרם אחד, עשרה קילו, והעצלות שלך נניח היא קילו. ואז בכוח של תשעה קילו את לא יכולה לשבת במקום, את חייבת לזוז ולהשיג את המטרה.

חוץ מזה כתוב, ש"קנאה תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם"⁷. העולם הוא המצב שאני נמצא בו, ומהעולם הזה יוצאים לעולם הבא, העולם הבא הוא מה שיבוא, וכך ממצב למצב, ממדרגה למדרגה. אז כאן הקנאה, התאווה והכבוד עובדים כנגד העצלות.

רחל: ממה להתחיל?

להיות בין האנשים, ובתוך החומר שמדבר על חשיבות המטרה, כל הזמן. אם יש הצגות, סרטים, תמונות, ספרים, שמועות, שמדברים על משהו אחר, אני לא שומע, לא רואה, אני לא צריך את זה. בסך הכול הדבר מאוד פשוט.

אם אנחנו לא בורחים מהעצלות, ולא נכנסים להיות שקועים בה, אלא מבינים שזה הכוח המיוחד שעוזר לנו להגדיל את המטרה, אז המידה הזאת היא חשובה כמו המטרה. כי בלי שהיא תעצור אותנו היינו רצים ואף פעם לא היינו נזכרים שיש משהו שבשבילו כדאי לעבוד. כוח העצירה הזה הוא הדבר הכי טוב. למשל אוטו בלי בלמים, איך אפשר?

רחל: בעל הסולם כתב: "ואבקשו מאד שיתאמץ לראות מעלות החברים, ולא חסרונם כלל ח"ו, ויתקשר באהבה אמיתית יחד, עד - "ועל כל פשעים תכסה אהבה". ויתבונן להשכיל בכל המכתבים שאני שולח לחברים "ולחם עצלות לא יאכל עוד"."⁸ כלומר להסתכל על החברים.

ולקבל מהם כוח להתקדמות ויחד להתקדם.

רחל: אם אני מרגישה רע עם העצלות הזאת?

לא צריך, בכלל לא. קודם כל לא לאכול את עצמך. אנחנו צריכים שמחה וחברה טובה שתקדם אותנו, שתמשוך אותנו, יותר מזה אנחנו לא צריכים.

רחל: בעל הסולם כתב, "ונא ידידי, להתחזק מאד בלימוד התורה, הן נגלה והן נסתר, כי לא חסר לך יותר, אלא להתחזק בעול התורה, שאין יצר הרע שורה אלא בלב פנוי מחכמה, ולהשמר מאד מעצלות, כי בעצלתים ימך המקרה, והיא הקליפה היותר קשה בעולם, והכל לפי רוב המעשה, וסימן לעצלים היא העצבות, וסימן לזריזים הוא השמחה."⁹ להשתמש בה, אבל להיות שמחים.

נהיה שמחים.

(סוף השיחה)

---

1. "כתבי בעל הסולם", חלק אגרות, אגרת ט'.↩

2. תלמוד בבלי, סדר מועד, משכת עירובין, דף ק', א' גמרא↩

3. משלי ו', ו'↩

4. "כתבי רב"ש, "דרגות הסולם", מאמר "זמן הגאולה"↩

5. תלמוד בבלי, תענית כ', ב' גמרא↩

6. "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (פרקי אבות, ב', כ"א)↩

7. "הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם" (משנה, מסכת אבות, ד',כ"ז [כא](↩

8. "כתבי בעל הסולם", חלק אגרות, אגרת י"ג↩

9. "כתבי בעל הסולם, חלק אגרות, אגרת כ"ג↩