heb_o_rav_bs-ashalom_2006-09-21_shiur_bb

מאמר "השלום"

(המשך פרק: גלגל שינוי הצורה)

חלק י"ב

מאמר בוקר 21.09.06 אחרי עריכה

במאמר זה אנו לומדים על החוק הכללי של כל המציאות, עד כמה שאנו נמצאים או לא נמצאים בחוק זה לפי השגתנו, לפי הבנתנו והרגשתנו, ובכל זאת אנו נמצאים בו כמו במעגל כל החוקים שבמערכת הטבע. החוק הכללי של הטבע הוא "חוק האהבה", שמטרתו להוביל את כל האנושות למצב הנעלה ביותר, לפי מה שהשכל העליון, הכוח העליון, חושב שכך טוב לאנושות, לנו.

לשֵם כך חוק האהבה פועל עלינו ומקדם אותנו. נוסחת פעולתו מגיעה אלינו במילים, בגילוי של רבי עקיבא. כמדען החוקר את הטבע, הוא מסביר לנו כיצד הטבע מתייחס לאדם, וכך הוא אומר: "הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים", זה חוק שבא מלמעלה, וההמשך מלמטה, הוא האופן בו האדם נכלל בחוק זה, כיצד הוא מבין אותו, מקבל אותו ומממש אותו בהתאם למטרת החוק הפועל עליו.

לפי החוק הכללי, הטבע נותן לאדם יחס בדיוק באותה המידה שהאדם צריך כדי להשתוות עם הטבע. כלומר, אנחנו יכולים להרגיש את עצמנו בשלמות עד כמה שהכֵלים שלנו, הכוונות, הרצונות וההרגשות שלנו בשלמות. במידת השתוות הצורה שלנו עם הטבע, כך נרגיש את השלימות. כך גם כלפי כל החוקים המגולים לנו, הנקראים "חוקי העולם הזה", כמו חוק המשיכה, כל חוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה - אנו משתמשים בהם, אנו נהנים מחוקי הטבע, רק במידה שאנו מבינים אותם ומקיימים אותם. ולכן ידיעת החוקים היא לטובתנו.

רק בדרגה האנושית, איננו יודעים כיצד הטבע מתייחס לבני האנוש, זה לא מגולה לנו. ושם אנחנו קובעים חוקים משלנו, לפי ראות עינינו. מאחר שאנו אגואיסטים, הפוכים מהטבע האלטרואיסטי, אנו קובעים את החוקים לפי מה שטוב לאגו. לכן תמיד החוקים האלו אינם טובים, ומשום כך אנחנו סובלים.

בדומה לאדם הפועל בניגוד לחוקי המדינה ובכל פעם נענש, כך גם אנחנו. חוזרים ועושים דברים ומקבלים עונש על כך, שוב ושוב. זאת מכיוון שאיננו יודעים מהם חוקי הטבע האמיתיים ביחס לאדם, ואיננו יכולים להגיב נכון כלפיהם וכך ליהנות ולהגיע לחיים שלמים. על מנת להביא את האדם להכרה בחוק זה, של "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", של אהבה חלוטה, הטבע מתייחס אלינו כבעל בית, שמוכן לתת לנו כל שיידרש מצדנו. ורק על האופן בו אנו משתמשים במה שאנו מקבלים מהטבע, אנו מקבלים תיקון הנקרא "הכְוַונת האדם כלפי המטרה".

וכך יש יכולת מצד האדם לקבל את הלימוד מהטבע, ללמוד כיצד להתנהג נכון בהתאם לחוק הכללי. יש אנשים שעדיין לא קיבלו התעוררות, הם אינם מבינים, ולכן הם מתייחסים לטבע כמו החיות - לוקחים מה שאפשר ומקבלים מכות. יש אנשים שאמנם קיבלו התעוררות מצד בעל הבית, בעל החנות, אך למרות זאת הם אינם רוצים לשלם עדיין בעד מה שלקחו, לא בהווה ולא בעתיד. וישנם אנשים שכן, הם באים לחנות כדי לקבל על מנת להחזיר. כלומר, הם מקבלים כוחות ומקבלים ידע כדי לממש על עצמם את פעולות התיקון.

אדם המתייחס ללא שום חשבון נקרא "לא מדעתו", ואדם המתייחס עם חשבון נקרא "מדעתו". בעל הסולם מסביר לנו כיצד בכל זאת נתקדם לכיוון הרצוי, שאם נממש חוק זה, אז נרגיש את עצמנו נקלטים בעולם שכולו טוב, הנקרא "עולם אין סוף". דבר לא ישתנה מלבד הרגשתנו, מלבד ההשגה וההבנה שלנו. באותו המצב שבו אנו נמצאים, נגלה פתאום את עצמנו נצחיים, שלמים. הכל תלוי רק במידת ההזדהות שלנו עם הטבע.

"אמנם יש ביניהם חילוק ומרחק רב," בין שני סוגים האנשים ביחסם לחיים, לבריאה, לעולם. "דהיינו "מדעתו ושלא מדעתו", אשר סוג האחד אשר חובם נגבה ע"י הגבאים של ההתפתחות, נמצאים פורעים חובם "שלא מדעתם"," כמו הבהמה, שעושה משהו לא טוב ומקבלת על כך מכות מבעל הבית.

כלפי הטבע, הדרגה הבהמית היא דרגה מתוקנת. אנו לומדים שיש בירור בחיים בכל מצב ומצב של הבריאה. יש בירור מר ומתוק - מתוק זה מה שאני טועם ו"טוב לי" ואז אני רוצה בזה, אוכל את זה, מקבל את זה, מקבל מתנות. מַר זה מה שאני בורח ממנו, מקבל מזה מכות. ויש בירור אמת ושקר. בבהמות, בדרגת דומם, צומח, חי, יש בירור רק עד מר ומתוק, ולכן הבהמה אינה טועה.

אם למשל, מוציאים כלב קטן לדשא, הוא מוצא עשב שטוב לו ואוכל אותו. הוא אינו טועה, כי הוא יודע ומבין מה טוב לו מתוך הבירור האחד שיש לו, בירור מר ומתוק. לעומת זאת אם נשים תינוק על הדשא, יהיה זה לרעתו, מכיוון שהוא אינו יודע לבחור במה שטוב לו. כי מלכתחילה יש באדם גם את בירור אמת ושקר, שמקלקל את הבירור של מר ומתוק, ולכן האדם טועה. לכן כתוב שהבהמה אינה טועה, היחיד שטועה הוא האדם.

הבעיה היא, שלאורך כל ההיסטוריה האנושית, כל עוד לא התפתחנו עד לדרגת האדם, דרגה שרק עכשיו מתחילה להתפתח ומתגלה לאנושות, לא היינו זקוקים לגילוי הזוהר, גילוי חכמת הקבלה. אלא שמאז ומתמיד התפתחנו על ידי בירור מר ומתוק – כשהמצב היה לנו מר, נדחפנו למצבים טובים יותר וכשהמצב היה נראה לנו מתוק היינו נמשכים למצבים האלו. לדברי בעל הסולם, האדם עוזב את מצבו הקודם, מפני שהוא נראה לו רע ובלתי נסבל, ואז עובר למצב הבא. כלומר, התפתחות על ידי מכות ותענוגים המתגלים בצורה יחסית.

כעת האנושות מגיעה למצב שבו כל הטעמים נעלמו - אין מר ואין מתוק, לא מרגישים שום תענוג בהווה ובעתיד, הכל מבולבל. ויחד עם זאת מתחילה להתגלות בתוך האדם הנקודה שבלב, ומתחיל להתגלות הבירור של אמת ושקר כלפי מצבו. ולכן אנו זקוקים לחכמת הקבלה, כדי לברר את האמת והשקר לעומת המר והמתוק.

כפי שאנו לומדים גם על האדם הראשון שהיה כמלאך, כלומר, היה לו רק הבירור של מר ומתוק. הוא היה בדרגת בהמה, ולצורך הפיכתו לאדם, הוא קיבל כלים דקבלה, את עץ הדעת טוב ורע - לדעת מה זה "טוב" ולדעת מה זה "רע". כלומר, צריך להיות לו הבירור של אמת ושקר, הידיעה על הטוב והרע, ומתוך זה הוא יגיע להיות ה"נברא", להיות "אדם".

כיום האנושות בכללותה, מתקדמת לקראת התיקון - להיות אדם. לכן בכל האמור כאן על "מדעתו ושלא מדעתו", מדובר על בני אדם שיחסם לחייהם סתמי, כבהמה, ועל בני אדם שכבר מקבלים את ההבנה שעליהם להתייחס לעולם, לחוק הטבע, בצורה של בירור אמת ושקר על פני הבירור מר ומתוק. אנשים אלה יכולים כבר לממש את הבירורים הללו, כך שהם מדמים עצמם לבעל הבית. זה נקרא "מחזירים מה שמקבלים" לבעל הבית.

"אמנם יש ביניהם חילוק ומרחק רב, דהיינו "מדעתו ושלא מדעתו", אשר סוג האחד אשר חובם נגבה ע"י הגבאים של ההתפתחות, נמצאים פורעים חובם "שלא מדעתם", אלא גלים סוערים באים עליהם על ידי רוח חזקה של ההתפתחות, הדוחפים אותם מאחוריהם ומכריחים הבריות לפסוע קדימה." על ידי מר ומתוק, מתפתחים על ידי מה שנקרא "מכבש ההתפתחות".

"הרי שהחוב נפרע בעל כרחם ביסורים גדולים על ידי הגילויים של כחות הרע הדוחפים אותם בדחיפה מאחוריהם. אולם הסוג השני, פורעים חובם שהוא השגת המטרה "מדעתם" מרצונם עצמם, בהיותם חוזרים אחרי העבודות הסגוליות הממהרות את התפתחות חוש הכרת הרע, שעל ידי העבודה הזו נמצאים מרויחים פי שנים:"

כלומר, אם האדם אינו מפעיל את בירור אמת ושקר, כדי לשלוט באמצעותו על בירור מר ומתוק, אז יוצא שהוא מתפתח כבהמה. אמנם הבהמה אינה מתפתחת - "עגל בן יומו שור קרי" אלא אומרים "כבהמה". זאת אומרת הצורה בה הוא מתפתח היא כשל בהמה או כשל מלאך. המלאך זו גם דרגת בהמה. בצורות אלו האדם מתפתח רק על ידי בירור אחד - שהוא מבין רק טוב או רע. צורת התפתחות זו היא עד שמתגלה לאדם הנקודה שבלב, עד שהוא חייב להתחיל להתפתח כאדם.

"ריוח אחד, שהכחות הללו המתגלים מתוך עבודתו ית' נמצאים ערוכים לפניהם בבחינת כח המושך בדמות חשק מגנטי, שהמה אצים ונמשכים אחריו מרצונם ומחשקם על פי רוח האהבה, ואין צריך לומר שנשללים מכל צער ויסורין כמו הסוג הראשון."

תיקון האדם הוא תיקון נגד הטבע המקורי. ולכן כשהוא מסתכל על המטרה ומתחיל להכיר אותה, הוא מגדיל אותה כרצויה לו על ידי בירור אמת ושקר, ואז המכות אותן הוא מרגיש מהרצון לקבל שלו, כבר אינן מכות, אלא הן הופכות להיות דווקא כוחות ההתקדמות שלו. הוא מודה, הוא מקבל אותם ומרגיש אותם ככוחות התנועה שלו, שאם לא היו נִגלים לו, אז לא יכול היה להתקדם.

מכאן יוצא שאם האדם רואה שעל ידי המכות הוא יכול להתקדם, הוא מרגיש את הכוח הרע והייסורים כחומר דלק בהתקדמות שלו לעבר המטרה. ואז הוא כבר לא מרגיש צורך להפוך את המכות לתענוגים, אלא בתוך המכות האלה הוא מיד מרגיש כוחות סגוליים להתקדמות. יוצא שגילוי הרע שהבורא נותן לאדם, זהו גילוי חומר הדלק שלו להתקדמות, והאדם "שמח ברשעים שמתגלים".

"והריוח השני, שהמה ממהרים להם התכלית הרצויה כי המה הם הצדיקים והנביאים הזוכים ומשיגים את המטרה בכל דור ודור. כמבואר במאמר מהותה של חכמת הקבלה, ד"ה על מה סובבת החכמה עמוד ס"א.

הרי לעיניך מרחק רב מבין הנפרעים מדעתם לנפרעים שלא מדעתם, כיתרון האור של נועם ותענוג, על החשכות של יסורין ומכאובים רעים."

הנושא הוא לא הרגשת האדם, אלא הזמן. האדם פועל במסגרת הזמן שבמציאות שלו כל עוד הוא לא תיקן את עצמו ויצא מעבר לזמן. מה גם שהוא נמצא בצורות הפוכות לצורות הרצויות, להשתוות לבורא. ואז אומרים שהוא מפסיד פי שניים, או מרוויח פי שניים. אך לא ניתן לערוך כאן חשבונות כאלה, מפני שכל עולמו שונה. לא מדובר בפחות או ביותר ייסורים.

בעולמנו, אנו יכולים למדוד רווח במושגים של פחות ויותר, אלא שכאן מדובר בחיים ומוות, ולא ניתן להשוות ביניהם. במה החיים שווים יותר מהמוות, או להיפך? זהו עולם אחר שאין בו קנה מידה, ורק מחוסר ברירה, בעל הסולם מתבטא כך. לא ניתן להשוות כלל את החיים, את המצבים וההרגשות של האדם הנמצא בהתקדמות להשתוות הצורה עם הבורא, לעומת אדם הבורח כל הזמן מייסורים, שנמצא ברצון לקבל ומוכה כבהמה.

שאלה: האם קיים מצב הביניים, שהאדם כבר יודע שהוא אינו עושה זאת מדעתו, אך זה עדיין לא מדעתו?

לא קיים מצב ביניים. הטבע אינו סובל מצב אמצעי, כיוון שלא נברא מצב כזה, ולכן אינו קיים. אם נראה לנו שאנחנו נמצאים באמצע, זה בגלל שאנחנו מטשטשים את הזמנים, את המצבים, ונראה לנו שנשאר משהו באמצע, במעבר ממצב אחד לשני ובסך הכל יש לנו הרגשה ממוצעת. אבל זה לא קיים. האדם נמצא או בטוב או ברע, או באמת או בשקר. הבלבול הוא אצל האדם ולא במצבים עצמם. לכן גם במושג "בינוני" שאנחנו לומדים בדרגות, הכוונה היא לכך שהוא נמצא בתיקון היחסי, לטוב או לרע, לשמה או לא לשמה.

"ואומר עוד "ויש להם על מה שיסמוכו והדין דין אמת", כלומר על אותם הנפרעים מדעתם ורצונם, הוא מבטיח "שיש להם על מה שיסמוכו" שיש רב כח בתכונת עבודתו ית' להביא אותם אל המטרה הנשגבה, וכדאי להם להשתעבד תחת עולו ית'."

לאותם הנפרעים מדעתם יש על מה לסמוך, כיוון שהם מצרפים את עצמם לכוח הטבע, הטוב והמיטיב מצד העליון, ורוצים להצטרף אליו מצד התחתון בהשתוות הצורה. במידה שהם מסוגלים להצטרף לקיום החוק הזה, אז הם זוכים לכל טוב - לתיקון ולמילוי. התיקון והמילוי שלהם הם וודאי על מנת להשפיע, ולא ניתן למדוד אותם בכלים הישנים דלקבל. אבל "יש להם על מה שיסמוכו", כי אז הם מזדהים עם הטבע, עם האלוהים.

איננו יודעים מה זה לקבל תגובה חיובית מהטבע. איש מעולם לא הרגיש מהי תגובה חיובית מהטבע לפי השתוות הצורה, שכן זהו גילוי הייחוד. ובמידת הגילוי יש את הכוח של העליון, העוצמה, הידיעה, ההשגה, הקיום של העליון באדם.

ולכן כשהוא אומר "שיש להם על מה שיסמוכו", זהו ביטוי במילים בלבד, לתאר את משמעות הסמיכה שהאדם מקבל. זהו הכוח הגדול ביותר, העצום, שמקיף את כל המציאות. ואם האדם משייך את עצמו אליו, אז יש לו על מה לסמוך.

"ועל הנפרעים שלא מדעתם אומר "והדין דין אמת", שלכאורה יש לתמוה על השגחתו ית' אשר מניח ונותן רשות לכל אותם הקלקולים והיסורין שיתגלו בעולם והאנושות מתטגנת בהם בלי חמלה?

ועל כן אומר, שהדין הזה הוא "דין אמת" מפני שהכל מתוקן לסעודה, כלומר, למטרה התכליתית האמיתית,".

לכל אחד יש מקום בעולם האין סוף, בתיקון השלם, ומתוך המצב הזה של אין סוף, מגיע אלינו יחס הטבע, יחס הבורא אלינו, כפי שאנו לומדים בחכמת הקבלה, שכל הפעולות שלנו הן כלפי האין סוף, ומשם אנו מקבלים את כל האורות, שהם המצבים השלמים שלנו באין סוף. כולנו נמצאים באין סוף, בגמר התיקון, במערכת אחת מתוקנת. מהעולם המסוים בו אנו נמצאים, בין אם זה עולם אדם קדמון, אצילות, בריאה או אחר, מגיע מאיתנו מ"ן לאין סוף, ומאין סוף מגיע אלינו מ"ד.

המ"ד מגיע אלינו מהשלמות הסופית. דרך העולמות, שהן העַלמות, המצב הזה מתקלקל ומגיע אל האדם בדיוק לפי המידה שלו, עד כמה שהוא צריך להבין ולהרגיש את המצב המתוקן. ואז לכל אשר יפנה, מגיעה אליו הדוגמה לאופן שבו הוא צריך להיות. הטבע מתייחס אליו בהתאם לזאת, ומתוך המקום בו נמצא מקור הנשמה שלו. כלומר, הטבע מתייחס אל האדם לפי החוק הכללי של כל המציאות. ניתן לצייר זאת כעיגולים שאנחנו נמצאים בתוכם, והאין סוף נמצא מחוץ להם, ועד שההשפעה שלו מגיעה אלינו, היא מתקלקלת, ונחלשת בדרך, עד לדרגה בה האדם נמצא.

בכל פעולה ופעולה של האדם הנמצא במדרגה מסוימת (נניח (a, הטבע מתייחס אליו מהמדרגה הבאה העליונה יותר (a+1), ובכך מקדם אותו, ולא על ידי ירידת מדרגה או על ידי מכות. כלומר, האדם רואה את העתיד בהשפעה כמצב הנעלה יותר, כתוצאה מהקדם המ"ן, כי זה נעשה רצוי לו. וכך יש התקדמות.

"והנועם העליון העתיד להתגלות עם גילוי תכליתו ית' שבבריאה, אשר כל הטרחה והיגיעה והיסורין המתגלגלים ובאים בדורות וזמנים, מדמה לנו כדמיון בעל הבית הטורח ומתייגע ביגיעות גדולות כדי להכין סעודה גדולה לאורחים המוזמנים."

כיוון שכל העולמות, כל ההכנות, הכוחות שלנו, הכוחות שפועלים מחוצה לנו, וכל מה שיש, כל המערכת האדירה הזו, היא כדי לתת לנו, לכל אחד בנפרד ובקשר שלו עם כולם, את הסיבה, את הכוחות לבצע, ואת התוצאה. לכוון את כולם על אין סוף פרטיהם ולקדם אותם למטרה. ואין כל עדיפות או חשבון ושום פעולה שיוצאת דופן במשהו בכל התהליך הזה. כי לא יתכנו בבריאה מחשבה או רצון ופעולה כלשהי במישהו או במשהו, מאחרון החרקים ועד האדם הגדול ביותר, שלא היתה מכוּונת להתקדמות לקראת המטרה בלבד, או על ידי ייסורים ותענוגים, או על ידי אמת ושקר.

"והמטרה הצפויה המוכרחת סוף כל סוף להתגלות, הוא מדמה כדמיון הסעודה, אשר האורחים מסובין בה ברב נועם ועונג."

האורחים מגלים את מה שהוכן עבורם, ואת מי שהכין את הכל עבורם. הם גילו את התיאבון דווקא לסעודה הזו, ביחס שלהם לבעל הבית, הדומה ליחס שלו אליהם, ולכן זה נקרא שהם מגיעים עכשיו "לפירעון". הם לקחו מבעל הבית לזמן מה, כוחות, הבנות, השגות והכל, אך על ידי העבודה יוצא שכאילו לא לקחו ממנו - לא כוח, לא רצון, לא כלים, לא מילויים, לא הבנות, לא אורות, לא יחס ולא כלום. כשהנברא גומר את העבודה יוצא כביכול שלא לקח דבר מהבורא, ועל אף שנמצא שהוא מחזיר את הכל, זה לא נחשב שהוא לקח ומחזיר, עד כדי כך, כי הוא נברא יש מאין. אלא שיוצא שהוא ממש שווה לבעל הבית, כאילו שמעולם לא קיבל דבר מהחנות.

לכן כתוב "פנו אלי ואני פורע". מלכתחילה הבורא מעוניין שייקחו ממנו, ולכן אם האדם עושה דבר כדי להשפיע נחת רוח לבורא, זה לא נקרא שהוא "לוקח". עליו רק לראות את השלימות המתגלה לנברא, כיצד הבורא הכין לו את הדברים. זה נקרא ש"יושבים ליד השולחן ונהנים מהסעודה". יש תענוג רב, וזה מתגלה על פני הבושה שהִתגלתה בתחילה. הבושה הזו נשארת, ומתגלה לנברא יחד עם התענוג דווקא. כלומר, הפער הקיצוני בין המצבים, מבושה טוטאלית לכל הכלי ועד שהנברא מרגיש שאין אף אחד שבנה אותו בצורה כזאת, אלא הוא בעצמו, פער זה נקרא ש"מגיעים לסעודה".

"וע"כ אומר "והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה" כמבואר.

ודומה לזה תמצא גם כן בבראשית רבה פ"ח בדבר בריאת האדם, וזה לשונם: ששאלו המלאכים להשי"ת מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, הצרה הזאת למה לך? אמר להם הקב"ה א"כ צונה ואלפים למה נבראו וכו'? משל למלך שהיה לו מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים, מה הנאה למלך שמלאו? אמרו לפניו: רבונו של עולם, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, עביד מאי דהניי לך.

פירוש, כי המלאכים שראו כל המכאובים והיסורים העתידים להתגלגל על האנושות, תמהו ושאלו הצרה הזאת למה לך? והשיב להם הקב"ה, שיש לו אמנם מגדל המלא מכל טוב ואין לו אורחים אחרים מוזמנים אליו רק האנושות הזאת. וכמובן, אשר המלאכים שקלו בדעתם את התענוגים הנמצאים במגדל הזה העומד ומצפה למוזמניו, לעומת היסורין והצרות העתידים להגיע לאנושות, ואחר שראו שכדאי לאנושות לסבול בשביל הטוב הצפוי והמחכה לנו, הסכימו על בריאת האדם, והיינו ממש כדברי רבי עקיבא אשר "הדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה", שעוד מראשית הבריאה נרשמו שמה כל הבריות לאורחים מוזמנים, שמחשבת הבורא ית' מחייבת אותם לבא לסעודה. מדעתם, או שלא מדעתם, כמבואר."

בעל הסולם אומר כאן, שמלכתחילה כל כוחות הטבע, כל רשת הכוחות, מסודרים על ידי החוק העליון "טוב ומיטיב לכולם" בצורה כזו, שביחס ובקשר ביניהם הם מביאים את הרצון לקבל בדרגת האדם לשלמות. זה נקרא שהבורא "מתייעץ עם המלאכים". מלאכים הם חוקים, נוסחאות, תוכנות של הנוסחה היחידה שפועלת, לגלות את השלמות לרצון לקבל הנקרא "האדם".

הרצון לקבל הזה שנקרא "האדם", מתפתח ברשת הכוחות האלו מאפס ועד לדרגה האנושית שבעולם הזה. כעת אנו מגיעים לסופה של התפתחות זו, ובהמשך האדם מתפתח בצורה הרוחנית. והכל על ידי אותם כוחות הטבע, שהם הכוחות הפרטיים של החוק הכללי הנקרא "אלוהות".

כך שכל המערכת הזו מסודרת מלכתחילה, כדי לקדם את הנברא מהשורש שלו, מהנקודה שלו עד התכלית. זה נקרא ש"הכל מתוקן לסעודה", כלומר שהכל מוכן לסעודה, שההתייעצות עם המלאכים יצאה לפועל, שיש "מגדל מלא כל טוב" מוכן עבור הנברא, והתהליך הוא תהליך החלטי שלא ניתן לברוח ממנו. בין אם מדעתם או שלא מדעתם, כל הנבראים מגיעים להתפתחות בבירור אמת ושקר, לעומת מר ומתוק, ועל ידי כך מגיעים לדעתם. כמו שכתוב, שעץ הדעת צריך להתגלות בסופו של דבר.

"ובמבואר יתגלה לכל אמיתות דברי הנביא (ישעיה י"א) בנבואת השלום, המתחלת "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" וכו' ונותן טעם על כל זה "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", הרי שהנביא תלה שלום כל העולם על מילוי כל העולם בדעת ה', דהיינו ממש כדברינו לעיל, אשר ההתנגדות הקשה האגואיסטית שבין איש לרעהו שעמה יחד מתחדדים היחסים הלאומיים, כל אלו לא יעברו מתוך העולם על ידי שום עצה ותחבולה אנושית, יהיה מה שיהיה.

כי עינינו הרואות, איך החולה האומלל מתגלגל ומתהפך מתוך מכאוביו האנושים לבלי סבול על כל צדדיו, שכבר האנושות השליכה את עצמה לימין קיצוני, כמעשה גרמניא או לשמאל קיצוני, כמעשה רוסיא, ולא בלבד שלא הקלו לעצמם את המצב אלא עוד החמירו המחלה והכאב, והקולות עד לשמים, כידוע לכלנו.

הרי שאין להם עצה אחרת זולת לבוא בקבלת עולו ית' בדעת את ה',".

אפשר להתקדם בדרך הייסורים, על ידי מכות, כבהמה, אך זו אינה הדרך להתקדמות. כלומר, האדם צריך לסבול ייסורים עד לרגע מסוים, ומרגע זה הוא מתחיל להתקדם על ידי החכמה, על ידי השכל. נקודת המפנה היא ברגע שבו מתגלה באדם נקודת השורש, הנשמה, הנקודה שבלב, או ה"אחוריים דנפש דקדושה", כמו שבעל הסולם מסביר לנו ב"הקדמה לספר הזוהר".

ברגע שמתגלה הנקודה הזו, שהיא האחורים דמדרגה יותר עליונה, האחוריים דנפש דקדושה, היא עדיין נקודה. כי היא לא נראית כפרצוף גדול, כאח"פ ממש, אלא רק כנקודה. אך לפני שיש לאדם את הנקודה שבלב, הוא נמצא בדרגת הרצון לקבל שמבין רק תענוג או ייסורים, מר ומתוק, ולכן כתוב: "כולם כבהמות נידמו", והתקדמות אמיתית היא על ידי המכות בלבד, שאנחנו בורחים מהם.

כעת, כשאנו מגיעים להתפתחות האנושית ולא הבהמית, מאחר שמתגלה אכזבה בכל האנושות מכל ההתפתחות, מכך שאיננו יכולים למלא את עצמנו כפי שחשבו שניתן לעשות בעבר, זהו הסימן לכך שהנקודה שבלב מתגלה. זהו הסימן לכך שניתן להשפיע לכל האנושות את הידיעה על הבירור של אמת ושקר, לעומת הבירור של מר ומתוק. ולכן ניתן להפסיק כעת עם כל הניסיונות להגיע לחיים הטובים הבהמיים, כפי שעשו הסוציאליסטים, הקיבוצים ואחרים, אלא להבין שהטבע מתייחס אלינו בצורה מטרתית ושאנו חייבים לקבל את החוק הכללי, כחוק שפועל בנו. ואז נגיע לחיים מאושרים, כמו בכל המצבים בהם אנו מקיימים כוח הטבע.

"הרי שאין להם עצה אחרת זולת לבוא בקבלת עולו ית' בדעת את ה', דהיינו שיכוונו מעשיהם לחפץ ה' ולמטרתו ית', כמו שחשב עליהם בטרם הבריאה,". כלומר, שיקיימו את החוק הכללי. "וכשיעשו זאת, הרי הדבר גלוי לכל, שעם עבודתו ית' תמחה זכר הקנאה והשנאה מהאנושות, כמו שהראתי בעליל באמור עד כאן, כי אז כל חברי האנושות יתלכדו לגוף אחד בלב אחד המלאה דעת את ה'. הרי ששלום העולם ודעת ה' הם דבר אחד."

אכן, עלינו להביא את עצמנו לידיעת אמת ושקר, כי בזאת מתגלה כל תכלית הבריאה, ודווקא בידיעת פעולות ההשפעה, פעולות הבורא, בגילוי של כל המערכת, נוכל להידמות לו. לכן ידיעת הבורא הכרחית לאדם כדי לתקן את עצמו ולהביא שלום לעולם. בעל הסולם הזכיר והסביר זאת כבר במאמריו הקודמים: מאמר "מתן תורה" ומאמר "הערבות". מאמר "השלום" הוא השלישי בסדרת מאמרים זו, בו הוא מתבסס על הנאמר במאמריו הקודמים.

שאלה: האם הבירור של אמת ושקר סותר את הבירור של מר ומתוק?

הבירור של אמת ושקר סותר את הבירור של מר ומתוק. נניח שאני אוהב מתוק, אך הרופאים אוסרים עלי מתוק כי אני סובל ממחלת הסוכרת. יש כאן סתירה. אני רוצה מתוק, אך אסור לי מתוק. האדם יכול לעשות בירור במר ומתוק או באמת ושקר. אך כיצד יעשה בירור בין שתי המערכות? הוא אינו יודע מה עליו לעשות. הוא חייב לחבר את שתי המערכות יחדיו.

כלומר הוא חייב לתת לאמת ושקר אותן יחידות מידה כמו למר ומתוק. אחרת הוא לא יוכל להשוות ביניהם, למדוד מי יותר ומי פחות, כי האחד רגשי והשני שכלי. אנו רואים שהאנשים אינם מסוגלים לחבר את שתי המערכות האלו ואז הם סובלים. האדם מוסיף לסבול, בעוד שאם הוא רוצה להשתמש בשתי המערכות כדי להגיע למטרה, בסך הכל עליו לחבר אותם יחד, כדי לנהל את האחד על ידי השני.

מתוך הַרֵגש האדם יכול להרכיב את השכל, כיוון שהשכל גדל רק לפי המידה שבה האדם מרגיש, כי אנו בני הרגשה. אנו עשויים מהחומר הרצון ליהנות. ככל שאנו סובלים מכך שאיננו יכולים להגיע להנאה, כך השכל שלנו גדל. לפיכך, לאחר שעברנו כאנושות את דרגת הדומם, הצומח והחי, כלומר, התענוגים הבהמיים, הגופניים כמו כסף, כבוד ומושכלות, מתגלה כעת דרגת הרוחניות. ואז מתגלה אצלנו גם ההבחנה של אמת ושקר, שלא היתה קודם לכן, כנגד הנקודה שבלב.

עד כה היה לנו לב שהוא כל הרצונות שלנו. עם הלב התקדמנו על ידי המכות, מר ומתוק. המר והמתוק היו רק כדי שנראה מה יותר מתוק ומה פחות מר, וכך התקדמנו - ברחנו כל הזמן קדימה. כעת נכנסה בנו מערכת אחרת לגמרי. מלבד מר ומתוק מתגלה כעת לאדם נקודה מהעולם העליון הנקראת "הנקודה שבלב". היא מושכת אותו לתענוג רוחני והוא אינו מבין אותה. היא האח"פ דעליון, האחוריים של הדרגה העליונה.

האדם פיתח שֶכֶל רק לפי המר והמתוק הבהמי, כמו לבהמה, ואין בשכל יותר מאשר מה שמשמש את הרצון. יש לאדם שֶכֶל גשמי, בהמי, כמו הרצונות, וכעת עליו להתחיל לבנות מערכת שכלית חדשה הנקראת "אמת ושקר" האמיתי, הרוחני, כלפי הנקודה שבלב. הוא עומד לבנות דבר חדש, ולכן הוא אינו יכול להשוות בין שתי המערכות. אלא המדידה שלו צריכה להיות ברצונות, כי לרצונות ניתן להצמיד מספּרים.

כמו שפסיכולוגים היו רוצים להגיע לנוסחה כזו אך אין להם כלים לזאת. באופן כזה ניתן לדוגמה, לציין רצון אחד כפלוס חמש עשרה, ורצון אחר כמינוס שתיים, או במקום מספרים לרשום מקדם בין הרצונות או פונקציה שלהם וליצור נוסחה המתאימה לתרי"ג הרצונות, המחוברים בצורה הנקראת "אדם". זו מערכת גדולה מאוד, כמו החיבור בין כל האיברים בגוף האדם. ועל ידי הנוסחה הנכונה, האדם יוכל לחשב את כל פעולותיו. זה נקרא "דמות האדם הרוחנית", וכך האדם בונה אותה.

האדם חייב לתת יחידות מדידה לכל רצון ורצון, אחרת הוא לא יוכל לעבוד עם הרצונות. אך כיצד ניתן לשקול רצונות שהם כה שונים זה מזה? האם ניתן להשוות בין רצון לישון לרצון לשמוע מוזיקה, או לרצון לאכול? בעולם שלנו אנו שוקלים מה יותר ומה פחות בכל פעם לפי מידת התענוגים. יוצא מכך שבלית ברירה אנו מתחילים לחקור את הרצונות. אם אנו רוצים להביא אותם לחשבון הנכון, אנו חייבים לקשור אותם יחד, על מנת שיעבדו למטרה אחת, להידמות לדמות הבורא, כיוון שכך הבורא מציג עצמו אליו. ואז יוצא שהאדם מפעיל שכל בבירור אמת ושקר, רק כלפי האפשרות שלו להידמות לבורא.

"ותיכף אחר זה אומר הנביא, "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו וכו', ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ". ונמצאנו למדים, אשר שלום העולם הוא מוקדם לקיבוץ גלויות."

אנו חייבים להגיע לידיעת הבורא, ואחר כך לתיקון. התיקון מביא לשלום, והשלום מביא לקיבוץ גלויות. כלומר, אמנם אנו נמצאים כאן בארץ, אך זה עדיין לא נקרא "קיבוץ גלויות".

"ובזה נבין דברי חז"ל בסוף מסכת עוקצין "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", ולכאורה יש לתמוה על המליצה "כלי מחזיק ברכה לישראל". וכן כיצד מוציאים סברה זו מהכתוב הזה? אולם הכתוב הזה מתבאר להם כמו נבואת ישעיהו, אשר שלום העולם מוקדם לקיבוץ גלויות, וע"כ אומר הכתוב "ה' עוז לעמו יתן" פירוש, אשר לעתיד כשהשי"ת יתן לעמו ישראל עוז, דהיינו, תקומה נצחית, אז "ה' יברך את עמו בשלום",".

אם ישראל יגיעו לתיקון, כך שהרגשת המציאות תהיה מחייבת אותם לתיקון, וישפיעו ידיעת ה' לעצמם וידיעת ה' לעולם. ומתוך ידיעת ה' הם יתקנו את עצמם ואת העולם, בכך שהם יכולים להגיע לשלום, לשלמות ולנחיצות להתחבר יחד, עד כדי כך, שתהיה מערכת אחת בין כל הנשמות המלובשות בגופים דעולם הזה, אז יגיעו למצב הנקרא "קיבוץ גלויות". בזאת המימוש של התוכנית הכללית של הבריאה ומלכתחילה כל ההכנות האלו נמצאות בישראל.

"כלומר, שיברך את עמו ישראל מקודם בברכת השלום של העולם כולו," מפני שהם חייבים לתקן את עצמם, ולהביא את ידיעת הבורא לתיקון העולם. בלי ידיעת הבורא אין תיקון, ואז אין שלום, ואז אין קיבוץ גלויות.

"ואח"ז יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו וכו'."

"שאר עמו", הכוונה היא שכל העולם מתחבר גם כן לבחינת ישראל.

"וזהו שאמרו ז"ל בטעם הכתוב, דע"כ ברכת השלום של העולם כולו קדמה לעוז דהיינו לגאולה, משום "שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", כלומר, כל זמן שהאהבה עצמית והאגואיזם שוררים בין האומות גם בני ישראל לא יוכלו לעבוד את ה' על צד הטהרה בדבר השפעה לזולת,".

האם בעל הסולם מתכוון בדבריו לכך שתיקון העולם מהאגואיזם לאלטרואיזם קודם לתיקון ישראל מאגואיזם לאלטרואיזם? כביכול תיקון ישראל הוא הקודם, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". אנחנו תמיד מפרשים שקודם כל ישראל צריכים להגיע לתיקון, ולאחר מכן להיות אור לגויים, ללמד את כל העולם, עד ש"כולם ידעו אותי מקטן ועד גודלם" ו"כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". אך קודם עם ישראל, כי הוא כביכול המתווך, המעביר. וכאן הוא אומר כביכול את ההיפך, שתיקון העולם חייב להיות תנאי לכך שישראל יוכלו להיות מתוקנים.

"כמ"ש בביאור הכתוב, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", במאמר הערבות. ודבר זה אנו רואים מפי הנסיון, שהרי ביאת הארץ ובנין ביהמ"ק לא יכלו להחזיק מעמד ולקבל הברכות אשר נשבע ה' לאבותינו.

וזהו שאמרו "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה", כלומר, עד כאן עדיין לא היה לבני ישראל כלי המחזיק ברכת האבות, וע"כ עוד לא נתקיימה השבועה שנוכל לרשת ברכת הארץ לנצחיות, כי רק שלום העולם הוא הכלי היחיד המאפשר אותנו לקבלת ברכת האבות, כנבואת ישעיהו."

האדם אינו יכול לעשות את הכוונה הנכונה, מבלי שתהיה לפניו המטרה הסופית. ולכן אם בני ישראל לא מתכוונים לתיקון העולם, הם גם לא מסוגלים לתקן את עצמם, משום כך בעל הסולם אומר ששלום העולם קודם לתיקון ישראל. כלומר, האדם חייב שיהיה לפניו כלי ריק, ורק לשם כך הוא מתקן את עצמו. זה לא יכול להיות בלי זה. חייבת להיות קודם הכוונה לתקן את העולם. כפי שבעל הסולם אומר שאהבת ה' ואהבת הבריות למען אהבת ה', אלא שאהבת ה' חייבת להיות כמטרה. וכך גם כאן, אהבת העולם חייבת להיות כמטרה. כלומר, תיקון העולם הכללי, ומתוך זה יבוא תיקון ישראל. זה נקרא שעד שהאגו לא "שוררים" שם, אנחנו לא יכולים להיות מתוקנים.

(סוף מאמר בוקר)

קבלה מדיה

קבלה מדיה

איזור אישיכדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

שיחה עם הרב לייטמן - להתבטל כמו עובר ברחם

שיחה עם הרב לייטמן - להתבטל כמו עובר ברחם

שיחה עם הרב לייטמן - להתבטל כמו עובר ברחם

טועןתיכף מגיע

קבלה מדיה© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם

איזור אישי
כדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

טוען
תיכף מגיע

קבלה מדיה
© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם