"מקובלים כותבים"
בורא המחנך
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 03.08.16 אחרי עריכה
בן ציון: המטרה שלנו היא, לצאת מאהבה עצמית, לעבור מהרצון לקבל לרצון להשפיע, בדרך אנחנו צריכים לקבל את ההסתרה באהבה, להעדיף את האמונה על הקבלה. אולי הבורא נסתר, רחוק, אבל הרב"ש נותן לנו משל ומספר לנו על הבורא כדמות המחנך, מתוך עולם ההורות, עולם החינוך, עולם הילדים, שהוא קרוב לנו, הוא מספר לנו על איך אימא מלמדת את הילד ללכת, על אותה ילדה שאוהבת לשחק בבובות. אז דווקא מתוך העולם הזה של ההורות ושל הילדים, בתוכנית הזאת ננסה קצת להבין, מִזה גם להסיק מה באמת קורה איתנו בדרך, איך הבורא, איך הבריאה עצמה בעצם מלווה אותנו ואיך היא רואה אותנו.
אז קודם כל מה בעצם הסיפור? נקרא משפט או שניים מתוך רב"ש, מתוך מאמר "מהו השיעור של תשובה". "וזה דומה להאם, שרוצה ללמד את הילד, שיוכל ללכת לבדו. היא יושבת על הברכים, ונותנת להילד שיתקרב אליה. ובזמן שהיא רואה, שהילד כבר קרוב אצלה, האם מתרחקת מן הילד. וזהו בכדי שהילד יתרגל ללכת לבד, בשיעור יותר גדול מכפי שהלך. אולם הילד מתחיל לבכות. הלא הוא התאמץ, ונותן כוחות בכדי שיתקרב אל האם, והוא בוכה, מדוע אמו התרחקה ממנו. והוא חושב, כאילו האם שונאת אותו, לכן היא מתרחקת ממנו. ולא יכול לדון את אמו לכף זכות, שההתרחקות שלה היא לטובת הילד. מה שאין כן כשהילד לא התחיל ללכת, אין האם מתרחקת ממנו, אלא הוא רואה, שכל הזמן שהוא הולך, האם מחזיקה אותו בידה ומוליכה את הילד.".
האמת, שוב, כל אחד מאיתנו יש לו ילדים והוא גם הורה, יש פה באמת איזה פרדוקס שאני לא מצליח לפתור, כשהילד בלי אימא הוא כביכול מתפתח, אבל הוא בלי אימא, אז איפה הקשר ביניהם?
לא, אני לא מבין. אני רואה זאת כך, אם ילד מצד אחד נמצא מול אימא, ומצד שני אימא לא מחזיקה אותו, אז באופן טבעי הוא עושה צעדים קדימה. ואז, בצורה כזאת, הוא לומד ללכת, כשאימא נמצאת לפניו. ואם אימא לא הייתה נמצאת לפניו הוא היה בכלל יושב על הרצפה ובוכה, וכך, הוא רוצה להגיע אליה ועושה כמה צעדים. זו התפתחות יפה, נוחה, טובה, שנקראת "אחישנה", אומנם הילד עושה מאמצים, הוא בוכה, אבל הוא יודע למה הוא צריך להגיע, למגע עם אימו, ומה הוא צריך לעשות, כמה צעדים קדימה כדי להגיע למטרה הזאת, לנגוע באימא. ואומנם הוא לא כל כך מבין למה אימא כל הזמן מתרחקת ממנו, אבל הוא בכל זאת מגלה דחף להמשיך להתקרב אליה.
מה שאין כן, בדרך ייסורים, אנחנו לא רואים את האימא, לא יכולים לתאר שזה בא לנו מאימא, שזה הטבע, גורל, ללא כוח שמסדר את הכל ומנהיג אותנו, אז אנחנו מקבלים את זה כמצב שבו אנחנו לא רוצים ללכת לפי ההכוונה מלמעלה. ואז בצורה כזאת, אנחנו מתקדמים על ידי מכות, על ידי ייסורים, ואז הבעיה שלנו שאנחנו לא רואים את הכיוון, לא מתארים לעצמנו שיש כאן איזה מקום מובטח שאליו כדאי להתקדם.
בן ציון: בכל זאת, הרי הבעיה שאנחנו רוצים לפתור פה, היא הנוכחות או אי הנוכחות של האימא, איך זה משפיע לטובה או לרעה לפי המטרה שקובעים לעצמנו. למשל, הייתי מספר ימים בחו"ל ודווקא הילדים תיפקדו מצוין, הם עשו הרבה יותר דברים בבית שבדרך כלל הם לא עושים כשההורים נמצאים לידם. לכן יוצא שההיעדרות השפיעה לטובה מצד אחד, אבל מצד שני הייתה פה היעדרות, לא היו פה הורים, לא היה קשר בין ההורים לילדים. יש פה שוב איזה פרדוקס.
נכון. כי אנחנו נמצאים בעולם שהוא כולו לא מסודר נכון. אבל לא במאה אחוז הוא נכון או לא נכון, כי בנינו בעולם הזה כל מיני מערכות שעוזרות לנו להתקיים אפילו במצבים שאנחנו לא נמצאים בהתקדמות הרוחנית. אבל בכל זאת, אנחנו לא יורדים לגמרי למצב הנורא הגשמי, אלא יש כאן בכל זאת מערכות חינוך, מוסר, פחד ועונש, שאיכשהו מחזיקות אותנו, כל עוד לא נגיע למצב שנתחיל לראות את המצב האמיתי, שבו אנחנו רוצים שהילדים שלנו יידעו איך להתנהג בצורה נכונה בכל מצב ובכל עולם, שהם יידעו גם איך להפעיל את עצמם נכון, לא מתוך החיים האלו הקצרים, אלא מתוך הפרספקטיבה של התפתחות של כל הטבע, של כל האנושות, מצד התפתחות הנשמה באדם.
יכול להיות שאני יכול ללמד את הילד שלי להיות מוצלח לעת עתה בעולם הזה, אבל אני בעצם צריך לקחת בחשבון גם את הנשמה שלו, מה יהיה עם הנשמה. בסדר, הוא יהיה מוצלח, הוא יהיה עשיר, הוא יהיה כך וכך, הכל בסדר, אבל מה עם הנשמה שלו? הוא יגמור את החיים בסופו של דבר כמו כולם. לא חיים לנצח. וכעבור שבעים, שמונים, תשעים, מאה שנה, לא חשוב כמה, הוא יהיה זקן וילך לעולמו. ומה יהיה הלאה? עם איזה סיכום מהחיים שלו הוא ייצא? או שיש לו סיכום אפילו לפני שהוא יוצא מהעולם הזה, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך", שהוא יכול לגלות את הכוח העליון והעולם הרוחני בעודו בעולם הזה.
אז כאן השאלה, איך אני מבצע חינוך. זה שהילדים שלך תיפקדו טוב ויפה במצב שאתה לא היית בארץ עם אשתך זה בסדר גמור, אבל האם זה מספיק לך כדי להירגע שעשית מה שצריך לילדים שלך?
בן ציון: העניין שרציתי לברר במקום הזה הוא, שהם תיפקדו יותר טוב מאשר כשהייתי איתם ביחד. זאת אומרת הם עשו יותר פעולות, גילו יותר עצמאות.
כי אז הם הרגישו עצמם אחראים ואין ברירה, לא תבוא כאן איזו השלמה מצד אבא ואימא, אלא הם צריכים לדאוג לעצמם.
בן ציון: מזה אנחנו לומדים שההסתרה היא כביכול מועילה.
הסתרה היא תמיד מועילה. הסתרה תמיד מועילה מפני שהיא מחייבת את האדם להפעיל כוחות, את כוחות הנפש שלו. ויחד עם זאת אני רוצה להגיד שהדרך הרוחנית האמיתית זה לא לאבד את ההסתרה, אלא צריך להיות גילוי על פני ההסתרה. מה שבהסתרה אנחנו משאירים ומגלים מעל ההסתרה את הגילויים.
בן ציון: איך היית מתרגם את זה אז לעולם החינוכי?
לא. כל החינוך שלנו הוא חינוך אגואיסטי, כולל המוסר, אנחנו לומדים מהניסיון האגואיסטי מה עברנו, מאיפה קיבלנו מכות, מאיפה קיבלנו שינויים טובים, שינויים רעים ולפי זה אנחנו ממשיכים הלאה. כשאתה אומר לי "אבל אתה רואה שכך זה לא בסדר וכך זה כן בסדר", ולפי זה אנחנו הולכים. זאת אומרת, אנחנו הולכים לפי הניסיון האגואיסטי שלנו ולא על ידי הכוח העליון שמשפיע עלינו. הכוח העליון יכול להשפיע עלינו רק אם אנחנו מתחברים יחד לעשירייה ודרך עשירייה הוא משפיע עלינו ואז מקדם אותנו.
בן ציון: הדוגמה הזאת שהרב"ש מביא היא דוגמה מדויקת?
זו דוגמה מהחיים שלנו, אין כאן מדויק או לא. זה מהחיים שלנו, שאנחנו מעמידים כך תינוק ואז הוא בוכה אבל הולך לקראת אימא, וכך הוא הולך. וככה גם איתנו.
בן ציון: התינוק זה כמו הרצון לקבל שלנו? אם הוא מרגיש איזה מילוי, נוכחות, קרבה, אז הוא מגיב טוב, ואם הוא מרגיש חוסר אז הוא מרגיש לא טוב, שונא.
כן. לפי הרגשות של התינוק אימא רעה והוא לא יודע מה לעשות, הוא בוכה ובצורה אינסטינקטיבית הולך לקראתה, לא מבין שהיא עזבה אותו, הוא מבין שהיא רחוקה ואז בוכה והולך אליה, הוא לא עושה חשבון שהיא התרחקה ממנו, זה יותר מדי בשבילו, אלא רואה שהיא רחוקה והוא עומד ועכשיו הוא לא יודע מה לעשות, כי איזה צעד שיעשה, הוא מפחד מכל שינוי כי אז ייפול. בדרך כלל הוא יושב ונופל ויושב, כך הוא מרגיש את עצמו יותר טוב, ואז זוחל יכול להיות, אבל אימא מעמידה אותו שוב על הרגליים, ושוב מנסה להביא אותו להליכה.
בן ציון: אז מה הנמשל הרוחני מזה?
ככה אנחנו, רוצים או לא רוצים, אנחנו מקבלים כל רגע ורגע בחיים שלנו כל מיני הכבדות, והן כולן באות כדי ללמד אותנו איך ללכת נכון בחיים.
בן ציון: אז בזמן שאנחנו אומרים שאנחנו בהסתרה, אנחנו לא מרגישים את מציאות הבורא, לא מרגישים מי נמצא לפנינו או מי מוביל אותנו, אבל אז אנחנו נכנסים לאותו מצב של התינוק, שגם לא יודע מה לעשות, איך ללכת, הוא בוכה, נשכב על הרצפה, אנחנו אותו דבר, נכנסים לאותו מצב.
נכון. לכן יש לפנינו שתי דרכים, דרך האור ודרך הייסורים. ואם אנחנו לא רוצים ללכת מול האור, מה שחכמת הקבלה מגלה לפנינו, שזה כמו אימא שמושכת, שאומרת, בצורה כזאת אתה צריך להתקדם, אומנם גם הדרך הזאת לא מכוסה כולה בוורדים, אבל אני יודע לקראת מה אני צריך ללכת, איך לגשת לאימא, ששם יהיה לי טוב. אני גם צריך להתחיל ללמוד שכל הצעדים האלה שהיא עושה לי, שהיא מלמדת אותי, הם לטובתי, וכך אני ממשיך להתקדם בדרך שנקראת "דרך האור", דרך אחישנה. כי דרך אחישנה נקראת שאני מקדים את השכל והרגש, ואת הניסיון שלי בדרך הזאת שאני רוכש על ידי לימוד הקבלה, אני רוכש כדי לדעת את ההתקדמות הנכונה, ואז "החכם עיניו בראשו".
בן ציון: וכל זה בזמן ההסתרה?
כן, וכל זה בזמן ההסתרה, למה לא? יש לי עשירייה, יש לי חברים, אנחנו ביחד עושים תרגילים, ועל ידי תרגילים אנחנו מרגילים את עצמנו ללכת קדימה, וללכת קדימה זה נקרא להיות יותר ויותר מקושרים בינינו, עד שאנחנו מוצאים בינינו, על ידי הפסיעות האלה כולם יחד למרכז העשירייה שלנו, שם אנחנו מוצאים את האימא.
בן ציון: אז זו לא הליכה בעיניים קשורות לגמרי, אתה אומר שיש משהו, מקבלים את המכשיר הזה של קבוצה, של עשירייה, זאת אומרת הולכים בדרך עם עיניים פקוחות.
כן.
בן ציון: אז על מה יש פה הסתרה, למה אומרים שיש פה הסתרה?
הסתרה בכוח הטוב שמפעיל אותנו ואנחנו רוצים לגלות אותו, ולגלות אותו לא כדי להקל על עצמנו את ההסתרה, אלא כדי ליהנות לו. כמו התינוק למשל, למרות שהוא עכשיו מפחד לעשות צעדים קדימה, אבל דווקא בזה שהוא יעשה נחת רוח לאמו, הוא מתגבר ועושה, ואז הוא לא בוכה אלא שמח.
בן ציון: האם ההליכה הזאת בעצם דורשת התגברות על איזה פחד, ככה לפחות זה מוגדר בעולם החינוכי, האם גם פה אתה רואה את זה בצורה הזאת?
זה לא פחד, אלא חוסר ביטחון, חוסר אונים אפשר להגיד, אבל זה לא כך. ברגע שאדם רוצה לבחור וללכת בדרך האור, הוא נכנס לחברה ואז צריך להשתדל להגיע איתם למאמץ של הערבות, חיבור הדדי, חיזוק הדדי, ואז יש לו עבודה גדולה מעל הרצון האגואיסטי שלו. הוא צריך לקבל רצונות של הזולת במקום הרצון שלו, ולהשתדל להתעלות מעל עצמו, וכל זה כדי לראות עד כמה הוא לא מצליח בזה ושההצלחה שלו תלויה אך ורק בגילוי הכוח העליון שיעשה השלמה ביניהם, בין החברים האלו בעשירייה.
זאת אומרת יש כאן הרבה שלבים של חיבור בתהליך ממושך עד שבאמת זה קורה להם, על ידי מה? על ידי אותו המאור שהם מזמינים, המאור המחזיר למוטב, וכל מאמץ שלהם הוא לא כדי להצליח, הם יודעים מראש שהם לא יצליחו, וכל האכזבות האלה שהם מקבלים הן כדי ללמד אותם שהם לא יצליחו. ולמרות זאת הוא משתדל ללכת קדימה. למה? כי המטרה שלו היא לא להצליח, אלא להגיע למצב שהוא רוכש את תכונת ההשפעה. ואז כל התענוג שלו הוא מזה שהוא משפיע לאימא, היינו לכל הקבוצה הכללית ולכוח העליון שמתגלה במרכזה.
בן ציון: זאת אומרת יש לו ערך מיוחד.
יש לו ערך עליון של הקבוצה ושל הבורא בתוכה, לעומת עצמו. זה מה שהוא מסגל, מה שהוא קונה על ידי השפעה של האור העליון על המאמצים שלו להתכלל בחברה, למרות כל הקשיים.
בן ציון: יש כזאת רזולוציה עדינה שהוא לא רוצה את גילוי הבורא, הוא רוצה יותר את התכונה, את החשיבות, את הגדלות, מה זה הרזולוציה העדינה הזאת?
גילוי הבורא לא יקנה לו שום דבר, אלא רק חושך. את גילוי הבורא האגו שלו מאוד רוצה כי זה נקרא "אני אמלוך", והאדם מבין שבסך הכול הוא צריך להתאים את עצמו לבורא בזה שהוא לא רוצה שום דבר לעצמו, כולל הגילוי, אלא רק השפעה ממנו החוצה. והשפעה ממנו החוצה זה נקרא, שהוא בעצמו לא משיג שום דבר, אלא רק כמה שמסוגל להשפיע לאחרים. וכשהוא משפיע לאחרים, באמת משפיע ממנו והחוצה, אז הוא מתחיל לגלות את תכונת ההשפעה הזאת, תכונת האמונה למעלה מהדעת, למעלה מהרצון שלו, שהיא השפעה ההפוכה מקבלה, מהדעת שלו, ואז באור הזה שדרכו יוצא לזולת, באור הזה הוא משיג את כל המציאות, את הבורא ואת כולם, אבל בדחייה שלו דווקא.
בן ציון: לפעמים יש ילדים שהתבגרו, שאומרים "תודה רבה שההורים עזבו אותי, אפילו פעם הרביצו לי", כאילו התנהגו איתם ביד קשה, ואחר כך הם מודים על כך כי מזה הם למדו, התפתחו. אבל האם המסר הזה הוא לא שכלי? רגשית תמיד עדיף להיות עם ההורים, צמוד אליהם. האם אתה רואה בדרך הרוחנית באמת פער רגשי משמעותי?
לא, בהתפתחות הרוחנית הזאת ישנן דרגות עליהן כתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" וכו', זאת אומרת, הוא צריך כבר לעזוב, להתפתח בכלים דהשפעה, ויקנה לעצמו כלי קבלה, יגלה אותו, ואז בכלי הקבלה יתחיל לעבוד בפעולות בלקבל על מנת להשפיע שזה נקרא להוליד בנים וכן הלאה.
בן ציון: כשאנחנו מלמדים ילד או את עצמנו לפחד מלהיכשל, אנחנו בונים מעליו איזו תקרת זכוכית כדי שהוא לא ייפגע. איך הבורא כמחנך, כהורה פועל במקרה הזה? הוא דווקא מעודד את הכישלון או ההפך?
אנחנו לא קוראים לכישלון כישלון, אנחנו קוראים לזה גילוי טבע האדם. שום דבר לא מתגלה מלבד מה שכבר נמצא אצלנו, ולכן אין לנו כאן גילויים חדשים, אנחנו מלאים קליפות, מה שנקרא "רצונות מקולקלים" ואנחנו צריכים לגלות אותם ולתקן. והם עולים ממטה, מהנסתר שלנו, ומתגלים לאט לאט לפי סדר המדרגה, זאת אומרת לפי היכולת שלנו לתקנם.
בן ציון: לפני כ-20 שנה פרסמו קלאודיה מילר וקרול דואק, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה, מאמר מדעי בעל שם פרובוקטיבי, "שבח לאינטליגנציה יכול לפגוע במוטיבציה ובביצועים של הילדים. אל תגידו להם שהם חכמים, בניגוד למה שסיפרו לנו, לא מומלץ לשבח את הילדים שלנו על הישגים, עדיף להחמיא להם על המאמץ שהשקיעו". האם אתה רואה פה איזו גזֵרה שווה שגם פה המאמץ הוא העיקר, שהשבח עליו ולא על הישגים?
אנחנו בחכמת הקבלה לא פסיכולוגים. אומנם בעל הסולם מכבד פסיכולוגיה מטריאליסטית, זה טוב לאנשים לפני חכמת הקבלה, אבל בן אדם שנכנס לחינוך על פי חכמת הקבלה, תחת המאור המחזיר למוטב, לא זקוק לכל החכמות האלה, וצריך ללכת לפי מה שהמקובלים כותבים לנו. הם כותבים על כל העבודה שלנו בצורה מאוד פרטנית וברורה, ולכן אנחנו לא מותחים ביקורת על מה שאנחנו מקבלים בדרך, כי מה שמקבלים, הכל צריך להיות, לא טוב ולא רע, ולא כך ולא אחרת, אלא העיקר בשבילנו, למרות כל הגילויים שמתגלים, טובים ורעים, להמשיך בחיבור בינינו עד כמה שאפשר, ועל זה אין שום הגבלה, אלא ההיפך, וזו המגמה שלנו הפשוטה. כי על ידי זה אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב, כוח הטוב, הכוח העליון, כוח החיבור, והוא עושה את כל התיקונים שאנחנו אפילו לא מכירים ולא יודעים אותם, כי לפני שאני נמצא בקלקול אני מקולקל בעצמי ואני לא יודע מה לתקן, אחרי שאני כבר מתוקן מה יש לי מזה שתיקנתי, אני כבר עכשיו נמצא בזה ומשתמש בתיקון. לכן אני לא מתייחס אף פעם לקלקולים שלי בצורה פרונטלית, אני מתייחס למאור המחזיר למוטב שאני יכול למשוך ושהוא יעשה לי גם בירורים וגם תיקונים וגם יעמיד אותי במדרגה החדשה.
בן ציון: מי מעודד אותך להמשיך הלאה, לא לפחד מהכישלונות, באמת לראות בהם עוד גילוי יותר טוב ויותר טוב, ובסוף להגיע לאיזה הישגים. מי מלווה אותך בדרך הזאת?
הכוח העליון דרך קבוצה, הבורא שמאיר באור מקיף דרך הקבוצה וגם מאיר כבר במשהו באור הפנימי. בעצם אין לי שום הבטחה ואין לי שום ביטחון באף אחד ובשום דבר, אלא רק בחברים שלי שאיתם אני נמצא יחד בחיבור ההדדי, ובבורא שמתגלה לנו בתוך החיבור, לפי עוצמת החיבור שלנו, ונותן לנו כוח כך להחזיק ולהתקדם.
בן ציון: יש כזה דבר, יועץ חינוכי, מישהו מהצד שאומר לך "כן, תלך"?
היועץ החינוכי של קבוצת בני ברוך זה אני, אז יש מדריך.
בן ציון: אדם שהולך בדרך חייב שיהיה לו איזה יועץ חינוכי שיגיד לו "לא לפחד מכישלונות, אתה צריך להמשיך".
זה נקרא מדריך. מדריך את הדרך.
בן ציון: ואת זה צריך לאורך כל הדרך?
כן, לאורך כל הדרך, לפחות עד שאדם נכנס כבר למצבים של לקבל בעל מנת להשפיע, מתחיל לעבוד עם כלים דקבלה, זה שלב גבוה.
בן ציון: על מה באמת נכון לשבח את התלמיד ועל מה לא נכון לשבח אותו כדי שתהייה לו כל הזמן את המוטיבציה להמשיך.
ללמד את התלמידים להחזיק את עצמם ולשבח את הדרך ואת הבורא. כי גדלות הבורא ביניהם, גם גדלות המורה, אבל במיוחד זו גדלות הבורא, עד כמה שהם מדברים עליה, היא מחזיקה אותם, וזה כתוב בכל המאמרים שלנו, כך בעצם אנחנו מתקדמים.
בן ציון: החשש הכי גדול של המורה, תתקן אותי אם זה אחרת, גם הרב"ש כותב שהתלמיד לא יעזוב מפחד, מתוך איזו מדרגה חדשה, איזה הר גבוה לפניו. איך בדרך כלל המחנך מתמודד עם כזה דבר?
אם אדם נמצא בקבוצה עם האחרים והם כל הזמן דבוקים בלימוד, במקורות, במורה, אני לא רואה שום בעיה שעל ידה הם יכולים לסטות מהדרך. זה מה שהחזיק אותי גם והשתדלתי, ועד היום אני משתדל רק כך ללכת. אנחנו לומדים רק ממקורות ומשתדלים לבצע פעולות שכתובות שם.
בן ציון: נסיים בדבריו של הרב"ש. "אח"כ נותנים לו עוד פעם התקרבות, שהוא מתחיל לחשוב, שעכשיו הוא קרוב להם, אבל עוד הפעם מראים לו שמתרחקים ממנו. וזה שכתוב "אל תרחק ממנו". וכמו כן כתוב "אל תסתר פניך ממנו". שיש בזה ב' פירושים:
א. היות שאתה מתרחק ממנו, זה גורם שאנחנו רוצים לברוח מהמערכה.
ב. אל תרחק ממנו, תן לנו להבין, שזה לא התרחקות, אלא שזה אתה עושה לטובתנו, ושנדע שכל מה שאתה עושה, הכל לטובתנו.".
זה כמו אותה האימא שמתרחקת מהתינוק, מעמידה אותו ומתרחקת ממנו שיעשה כמה צעדים אליה. כך אנחנו כל הזמן נמצאים מול הבורא, כדאי לא לשכוח את זה ולהתקדם.
בן ציון: יש פה באמת דרמה שלמה, בטח יש פה עוד הרבה מאוד פרטים.
נכון, אבל הכל מתוק.
(סוף התכנית)