"סיפור רוחני"

ל"ג בעומר

בהנחיית: ערן קורץ

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 12.04.2010 – אחרי עריכה

ערן: בדרך כלל בתכניתנו "סיפור רוחני" אנחנו מבררים מסיפורי התנ"ך, אנחנו מדברים עליהם, משוחחים, הרב מסביר, ואנחנו מבינים אותם קצת יותר. היום לקראת ל"ג בעומר אנחנו נחרוג ממנהגנו ונדבר על רבי שמעון, על ספר הזוהר ועל הנושא הכללי הזה.

החלטנו שאנחנו רוצים לדבר על רבי שמעון, כי בל"ג בעומר מציינים את הסתלקותו וחוגגים את זה, זה סוג של חגיגה.

כן, "הסתלקות הצדיק" זו הסתלקות הנשמה, כלומר התעלות הנשמה. הוא עולה מהמדרגה שנמצא בה למדרגה עוד יותר גדולה. יש הרבה צורות של הסתלקות, יש הסתלקות כזאת שכבר נעלם כביכול מ"דרי עלמא", אלו שנמצאים בעולם הזה.

ערן: הוא נעלם מההעלם, נכון?

כן, נכון.

ערן: אז כל פעם כשאני קורא באחד מספרי הקודש, ואני קורא על מישהו שמת, הלך לעולמו, האם הוא עולה מַדרגה? האם זה מצב שבו מישהו או משהו, איזה חלק בי עולה מַדרגה?

אם אנחנו מדברים על אדם שבמשך החיים שלו השיג כבר חיים רוחניים, ובִמקום הרצון האגואיסטי שלו לספוג הכול לעצמו, לקבל, רכש את תכונת ההשפעה ואהבת הזולת, יצא מעצמו, אז הוא חי מחוצה לו, ברגשות, במחשבות וברצונות של האחרים, וזה נקרא "אהבת הזולת", שיוצא מעצמו לחיות בזולת כביכול. אז בזה שהגוף שלו נפטר, הוא בעצמו לא נפטר, כי הוא כבר יצא מתוך עצמו בהרגשת המציאות, מחוצה לו לאחרים, ואז "קנה" כביכול את "דירתו" באחרים. לכן הסתלקות הגוף שלו לא פוגעת במאומה בהרגשת העולם הרוחני שלו. לכן הוא רוכש נצחיות, שלימות, ומתקדם בצורה כזאת.

תלוי באיזה מצב הוא נמצא, באיזו דרגה הוא נמצא. כששאלתי את רב"ש, איך זה כשהאדם נפטר מהעולם הזה, מה קורה איתו, ומה ההבדל בין המקובלים ללא מקובלים, אז הוא אמר לי, כשאתה בערב בא הביתה, אתה נכנס להתרחץ והולך לישון, את החולצה אתה זורק לכביסה, ולמחרת אתה לובש חולצה חדשה. זה בדיוק כך, אתה מוריד את הגוף שלך ממך וממשיך בחיים האחרים. הגוף הזה הוא בהמה, היא צריכה להתפרק לחלקים שמרכיבים אותה שהם דוממים, היא גמרה את צורת החי שלה וחוזרת לצורת הדומם, כי הכול בא מהעפר, "ואל עפר תשוב".

ערן: מאוד קשה לתפוס את העניין הזה.

לָמה? אדם מגיע לרמה אחרת של הפנימיות שלו שהיא ה"אני". דרך אגב בכל אדם יש אותה הרגשה שהוא נצחי, שיש בו משהו מעל החיים, אחרת אנשים לא היו מוכנים ללכת למות. יש לאדם את האני שלו, והוא מוכן למות פיזית כי נדמה לו שהאני שלו ממשיך לחיות. אם אותו האני קונה לעצמו כזאת רמה רוחנית שבה הוא חי, בהשפעה, באהבה, ביציאה מעצמו, והוא כבר מתחיל להרגיש שם כוח עליון שממלא את המציאות, ששולט במציאות, אז ברור לו שהגוף שלו לא מהווה לו שום דבר חוץ ממצב זמני כדי להתעלות ממנו ולא יותר, ועכשיו הוא נמצא גם בממד הרוחני שלו.

כולנו צריכים להגיע לזה, זו בעצם מטרת חכמת הקבלה שמתגלה, ואז לא נפחד למות. וכמו שכתוב, "עולמך תראה בחייך", אנחנו נראה ונרגיש את העולם הרוחני הנצחי שלנו כאן ועכשיו בעולם הזה, בזמן שאנחנו מרגישים את עצמנו חיים מתוך הגוף הבהמי.

ערן: אני חייב לומר שזו בשורה, ובפעם הראשונה כששמעתי אותה מאוד שמחתי. כי אתה לא צריך לחכות שתמות, אתה עושה את זה פה.

אם אדם מחכה למות, אז לא יצא לו כלום מזה.

ערן: רוב האנשים אומרים, "אני אמות, ואז אני אגיע לגן עדן, לגיהינום".

אחרי שאדם מת לא קורה לו כלום, הוא לא מגיע לכלום. מה שאתה משיג עכשיו בעולם הזה מהעולם הרוחני, כך יהיה העולם הרוחני שלך, לא יותר. אנחנו חייבים להגיע למצב רוחני לפחות במשהו, במקצת עכשיו, ואז כשהגוף שלי נפטר אני ממשיך את הדרך, אז אני ממשיך, יש לי עם מה להמשיך. אבל את הגבול הזה, את החומה הזאת בין העולם הזה לעולם הרוחני אני עכשיו צריך לעבור, כי יש לי עכשיו גוף. אבל אם לא עברתי את זה, אז מה עשיתי?

ערן: ואם לא עשיתי את זה?

אם לא עשית, תחזור, שוב אתה מתחיל מאפס.

ערן: אבל אני לא מרגיש כלום ממה שהיה לי קודם.

אתה לא מרגיש כלום, אתה מתחיל מַדרגה חדשה. אבל העולם הרוחני, אפילו שאתה רוכש מידה קטנה ממנו, אתה יכול כבר להתקדם בו גם ללא גוף. אבל אתה חייב לצאת מהגוף לרוחניות במקצת כבר בחיים האלו, שתהיה איזו מין גישה וקשר בין המדרגות. לכן חכמת הקבלה בעיקר פונה לאדם, היא רוצה להוציא אותו למדרגה אחת קטנה, "לעבור מחסום" מה שנקרא, אפילו קצת לעשות זאת.

ערן: לצאת לרוחניות שזו תכונת האהבה וההשפעה, הנתינה. זה משהו שעוד נצטרך לברר.

אמרת "מעפר באת - ואל עפר תשוב". נקרא קטע מתוך "הקדמת ספר הזהר", מאמר על הסתלקותו של רבי שמעון.

"השתטח ר' חייא על הארץ, ונשק את העפר, ובכה ואמר, עפר עפר, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך, כל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחון. כמה אתה חצוף, המאור הקדוש שהיה מאיר לעולם, השליט הגדול, הממונה על העולם, שזכותו מקיים את העולם, נבלה בך: רבי שמעון, אור המאור, אור העולמות, אתה בלה בעפר, ואתה קיים ומנהיג את העולם."

ערן: דיברנו על העפר, מה זה העפר הזה?

העפר, זה לא אותו עפר שאנחנו חושבים. "הכל בא מהעפר" הכוונה היא שהמלכות, הרצון לקבל הגולמי שהבורא ברא, שהוא תכונת הקבלה בלבד שיודעת רק לספוג ולא להבין כלום חוץ מזה, פשוט כל הזמן רק לספוג, היא היסוד של כל הבריאה, ולכן ממנה הכול בא, מתפתח.

לעפר מוסיפים לאט לאט עוד תכונות השפעה, תכונות האור, ואז מהעפר ישנה "אדמה". האדמה זו כבר "ארץ אדום", זה כבר קשר בין בינה ומלכות, תכונות ההשפעה ותכונות הקבלה. ואז זה הופך להיות לקרקע, "קרקע פורייה", ולשדה, "שדה" שיש בו חיות רעות, ליסטים, ו"שדה אשר ברכו ה'" שבו גדלים עצים. אדם הוא "עץ השדה", "פרי עץ הדעת" וכן הלאה. הכול בא מתוך העפר.

אז ישנה כזאת הבחנה בתוך הרצון לקבל, חלק בתוך הרצון לקבל שלנו, בתוך האגו שלנו, שאי אפשר לתקן אותו, שנקרא "ל"ב האבן". וככל שנשתדל למשוך את האור שיתקן אותנו, כי כתוב "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב", ועל ידי לימוד הזוהר אנחנו מושכים את המאור שיטפל בנו, שיתקן אותנו, שיעלה אותנו למדרגה יותר גבוהה, בכל זאת נשאר בנו חלק שנקרא "עפר", "ל"ב האבן" שאותו אי אפשר לתקן.

ערן: האם גם רבי שמעון לא תיקן את ל"ב האבן שלו?

על זה שואל רבי חייא, רבי שמעון שהגיע לכזאת דרגה, לגמר התיקון, האם הוא תיקן את ל"ב האבן או לא? העפר הזה הוא בכל זאת בולע את רבי שמעון בחזרה, אבל אולי רבי שמעון עלה ולא שייך אליו. אבל איך זה יכול להיות? כלומר הוא נמצא במצב שהוא לא יודע, כי הוא בעצמו עוד לא הגיע למצב הזה, הוא עוד לא גילה את המצב הזה, אם מתקנים את לב האבן או לא, ואיך לב האבן הזה ניתקן, לכן הוא נמצא בבכי.

ערן: מה זה הבכי?

ארבעים יום הוא מתענה.

ערן: זה הקטע הבא שלנו.

"קם ר' חייא, והיה הולך ובוכה, ור' יוסי עמו. התענה ארבעים יום מאותו היום, לראות את ר' שמעון. אמרו לו : אינך ראוי לראות אותו. בכה והתענה ארבעים יום אחרים. הראו לו במחזה, את רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, שהיו עוסקים במלה זו שאמר ר' יוסי משמו של ר"ש. לעיל (אות מ"ה) וכמה אלפים היו מקשיבים לדבריו."

מאוד מוזר, רבי יוסי לעומת רבי שמעון, רבי אלעזר. רבי שמעון נמצא בגמר התיקון הפרטי. רבי אלעזר מדבר תמיד מגמר התיקון הכללי, זאת אומרת, הדרגה הגבוהה ביותר, הבן שלו, כאילו מדרגה עוד יותר מתקדמת. ורבי יוסי כאילו פחות מזה. וכאן יוצא, שדווקא הם עוסקים בדברי רבי יוסי. אבל גם מעניין איך הזוהר אומר, אם יש לך רצון חזק, אתה הולך להתענות ארבעים יום ולילה. אם לא מספיק, אז אתה הולך עוד הפעם לארבעים יום ולילה.

ערן: יש עניין עם ארבעים.

ארבעים, זה "מלכות" שעולה ל"בינה". ההבדל בין מלכות לבינה זה מ', ארבעים. "מ' סתומה" מסמלת לנו את דרגת הבינה. כמו שמשה עולה לארבעים יום לקבל את התורה.

ערן: אם הוא התענה ארבעים יום, למה הוא לא ראוי, ואז הוא צריך לעבור ארבעים יום?

עדיין לא ראוי להגיע לדרגת רבי שמעון. אז שוב עולה, פעמיים.

ערן: האם צריך לעשות פעמיים, כי אלה שתי עליות?

שתי עליות, ואז מה הוא שומע, ופלא שהוא שומע שדווקא הם עוסקים בתורת רבי יוסי, שזה כאילו דבר קטן לעומתם. זאת אומרת, חסרה לרבי חייא עוד דרגה של התעלות בבינה להגיע לרבי שמעון ורבי אלעזר. אבל הגיע לזה. נקווה שגם לנו יהיה רצון כזה.

אבל להתענות ארבעים יום ולילה, חס ושלום לא להיכנס לאיזה דיאטה.

ערן: לא לעשות את זה אתה אומר, שביתת רעב לא תעזור במקרה הזה.

על ידי האור המיוחד שמושכים עלינו. כל התיקונים הם על ידי המאור המחזיר למוטב, אין לנו שום כוח בעצמנו לעשות משהו. על ידי הלימוד הנכון, המיוחד הוא מושך את האור מקריאת הזוהר, מלימוד הזוהר, ואז בהדרגה מיוחדת כזאת, בשלבים מיוחדים הוא עושה את העלייה ממלכות לבינה.

ערן: יצא לי להיות במערה בפקיעין. יש אתרים, אתה מגיע, אתה רואה קירות גדולים, אומרים לך פה היה זה, פה היה זה. שם אתה נכנס לאיזה מערה, אין כמעט אף אחד שם.

זו מערה, זה שקע.

ערן: איזה מין כוך קטן. אולי מסמל בכלל את מה שקשור לספר הזוהר. אנחנו בדרך כלל מדברים פה על התנ"ך. התנ"ך עוד זכה לפירושים, לעניינים. את ספר הזוהר בכלל אף אחד לא מבין. לָמה זה? זה באמת נסתר, גם בעולם הזה אפילו, כמעט אף אחד לא יודע לגשת אליו.

כי כל יתר הספרים אתה יכול לפרש בצורה הגיונית, ארצית. נגיד, התנ"ך כתוב בצורה כזאת שאנחנו יכולים לחשוב שזה ספר שמדבר על גיאוגרפיה, על היסטוריה, על המורל, על חוקי התנהגות האדם בחברה, אדם עם עצמו, האדם עם האלוקים, באיזו צורה פשוטה שמובנת לכולם. העובדה שמתחילים ללמוד מגיל שלוש ואיכשהו מבינים, ואיכשהו מסבירים לילדים.

מה יש בפנים? אף אחד לא יודע. אבל אם אתה פותח את ספר הזוהר, אז אתה קורא "ספר הזוהר על חמישה חומשי תורה" זאת אומרת, "מתנא אלוקי רבי שמעון בר יוחאי ז"ל". מה זאת אומרת? ספר הזוהר הוא בסך הכול פירוש, הסבר יותר עמוק ממה שכתוב בתורה, לא יותר. הוא לא מוסיף לך כלום. הוא פשוט לוקח את התורה ברובד יותר עמוק איפה שהכוחות, הסיבות לְמה שנראה כאיזה מין תמונה חיצונית, ומסביר.

ערן: אבל דווקא ספר הזוהר נחשב לחיבור שיוציא אותנו מהגלות לגאולה.

כי שם האור, מפני שזה חיבור יותר פנימי. משה רבנו כתב בשפת התנ"ך בצורה שכולם כאילו מבינים.

ערן: "כאילו" מבינים, אבל.

כאילו, כן. אבל חושבים שמובן להם, איזה מסך קרוב, תמונה קרובה. רבי שמעון כתב בצורה יותר עמוקה. זאת אומרת הוא נתן לך סיבות, הוא הסביר לך לָמה העולם הזה מסתובב כך, מה קורה לו, איזה כוחות מפעילים אותו וכן הלאה, זה כתוב בספר הזוהר. זאת אומרת, אותו דבר כמו משה, אבל בצורה יותר פנימית, יותר עמוקה. לכן כשאני קורא את ספר הזוהר לעומת חומש, יש לי מספר הזוהר אור יותר גדול, כוח יותר גדול שמתקן אותי מאשר התורה. לא בגלל שהתורה היא, חס ושלום, פחותה מספר הזוהר, אלא בגלל שנסתרת יותר. דווקא ספר הזוהר - נגלה יותר. הוא לא נסתר, הוא נגלה יותר, הוא יותר קרוב לי ולמאור הגדול שנמצא אחרי החומש, אחרי התורה, ולכן אני יכול על ידו דווקא להגיע לאור.

ערן: למרות שאני לגמרי לא מבין כלום.

כן, זה יותר קושר אותך לכוח העליון ומתקן אותך.

ערן: דווקא הגלוי יותר.

כן. זאת אומרת, הגילוי שבו הוא יותר ממה שבתורה.

ערן: פעם אמרת באחת התוכניות, שמתוך המאמץ של האדם לראות את זה ככוחות שפועלים בתוכו, זה מאוד מסייע.

כן.

ערן: אז פה אני ממש לא יודע. בתורה אני עוד יכול לדמיין איזה כוחות, פה אני לא יכול אפילו לדמיין.

בתורה, או! זאת הבעיה. בתורה אתה מדמיין כל מיני צורות, סיטואציות מהחיים האלו בין האנשים, אתה קורא רומן ממש וכמה כתבו על זה ומה עשו מזה. מה שאין כן בספר הזוהר אתה לא יכול לדמיין כלום. בקושי אולי, אבל בדרך כלל לא. כשכך אתה קורא, אין לך ברירה אלא לחשוב בשביל מה אתה עושה זאת. זאת אומרת, ספר הזוהר בעצמו מביא אותך לעניין של "סגולה", שאתה קורא רק כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב.

מצד אחד אתה מרגיש שכאן זה נסתר, ובתורה אתה לא מרגיש שזה נסתר. וזאת אשליה, כי שם ההסתרה יותר גדולה. כאן מגולה לך שיש כאן סוד, ושם אפילו לא מגולה שיש סוד. אז אנחנו חושבים בעולם שלנו כשלוקחים את חכמת הקבלה אנחנו לוקחים את תורת הסוד, לא, אנחנו לוקחים דבר יותר גלוי לנו. לכן הגאון מווילנה, הגר"א, כותב בסידור שלו, שתורה מתחילים דווקא מ"סוד", לא כמו שאנחנו רגילים פשט, רמז, דרוש, סוד. אלא מסוד, ואחר כך דרך כל הפרדס בצורה ההפוכה.

כי בסופו של דבר אתה מגיע ל"פשט", זה הכול פשוט. כל הבגדים כאילו מופשטים, אתה מוריד את כל הלבושים של התורה, ואז אתה רואה את האור העליון, הגלוי והבורא מתגלה, ואתה מגלה את הנשמה שלך. ואז מגיעים "ישראל אורייתא קוב"ה - חד הוא", לחיבור אדם עם הבורא, עם האור העליון. אבל כל זה מפני שמתחילים דווקא מהסוד, שמרגישים שנמצאים מול הסוד.

מה שאין כן בכל יתר החלקים שאנחנו קוראים, גם תלמוד, חומש, משניות, שם לא מרגישים שאנחנו נמצאים מול הסוד ולכן לא נמשכים לגלות, וזו הבעיה. לכן כשאנחנו היום נמצאים במצב שאנחנו חייבים לתקן את עצמנו, אז מתגלה לנו תורת הסוד הזו. זאת אומרת, תורת הסוד מגלה לנו שיש לפנינו סוד, אם נפתח אותו נגיע לחיים האחרים.

ערן: כמה מהסיפורים היותר מוכרים על רבי שמעון ועל רבי אלעזר בנו מופיעים דווקא בתלמוד, כמו הסיפור שהוא יצא מהמערה וראה את האיכר.

רבי שמעון מוזכר בתלמוד שלושת אלפים שמונה מאות פעמים.

ערן: באמת?

כן. הוא תנא, הוא אחד מבעלי התלמוד, הוא חי באותה התקופה, וודאי שכול הדברים שלו נכנסו לשם.

ערן: כשאני קורא תלמוד, אז גם זה סיפור פנימי?

ודאי, מדובר רק על תיקון הכלים שלנו, התכונות שלנו.

ערן: כשהוא הלך ואמר שהרומאים עושים את מה שהם עושים רק מתוך זה שהם רוצים לדאוג לעצמם, אז רצו לזרוק אותו לכלא, והוא היה צריך לברוח עם הבן שלו. האם זה מצב פנימי, זה סיפור על מחאה?

זה גם סיפור חיצוני וגם סיפור פנימי. כל מה שמתרחש בעולם שלנו, מתרחש קודם בכוחות הרוחניים ואחר כך יורד לעולם שלנו. ולכן מדובר קודם כל על הסיטואציה הפנימית ומה צריכים לעשות עם הכוחות האלו כדי לשנות את כל בני האדם, להביא אותם לנשמה אחת ולחיבור עם הבורא. זאת הסיבה היחידה למה שקורה לנו כאן, בעולם הזה. ולכן הם באים להסביר איך אנחנו מתאחדים, איך אנחנו מתחברים, איך אנחנו מגיעים לאותו התיקון. זו לא היסטוריה, מה היסטוריה תעזור לי? היא כבר קרתה, זה כבר היה.

ערן: האם אתה אומר שזה לא עוזר?

לא.

ערן: אז אין להם בעצם סיבה.

הסיבה לכל הספרים הקדושים האלו, היא רק כדי שאנחנו נגלה את האור והוא יעלה אותנו ויקדם אותנו לקראת מטרת הבריאה.

ערן: האם הוא בוחר מה לספר לי מתוך הסיפור, כי הוא יודע שאם הוא יספר לי את הסיפור הזה בצורה כזו זה יעזור לי להיתקן?

כן. והוא גם מספר לך תמיד על שני מסכים. הוא נותן לך את המצב כמו שאתה יכול לתאר אותו בסיטואציה גשמית שמרחשת כאן, שאנחנו רואים, כמו מערה, פקיעין, ועוד מקומות, רבי שמעון, רבי אלעזר, רבי חייא, רבי אבא. כך הם הדברים האלה מצד אחד. מצד אחר, הוא מסביר לך בדרגה עליונה יותר מה הם פקיעין, ארץ ישראל, רומאים, יוונים, ובני ישראל.

ערן: אני אברר אתך את הסיפור המפורסם על כך שהם יצאו מהמערה אחרי שהיו שם שתים עשרה שנה, ראו יהודי חורש את האדמה, הסתכלו עליו ושרפו אותו, ואז יצאה בת קול ואמרה להם, "בשביל זה הייתם במערה, תחזרו מיד למערה". הם חזרו לעוד שנה. מה זה אומר?

הם יצאו מהבועה הזאת שהיו בה שלוש עשרה שנה בלימוד גבוה, בדרגה גבוהה. מה זה יצאו מהמערה שלהם, מהדרגה הזאת שנקראת "מערה"? גם הזוהר מספר איזו דרגה זאת מערה ברוחניות, בדרגות רוחניות, שהם בכל זאת עדיין גילו בתוכם את אותו החלק הלא מתוקן שנקרא "יהודי עובד אדמה". ואז הם נדהמו עד כמה אפשר בכל זאת להיות "יהודי" שמשתוקק לאיחוד, והוא עדיין לא מתוקן, עדיין "עובד האדמה". ואז התיקון שהם חשבו שמגיע לו זה לשרוף אותו, את אותו חלק מהרצון לקבל שנשאר עדיין בהם, וזה מה שהם עשו אתו. וכדי לעלות הלאה לדרגת התיקון הנכונה, הם חזרו שוב למערה ושינו את זה. "שנה" זה פשוט "לשנן", העלו את זה שוב לדרגת הבינה.

זאת אומרת, הדברים האלה לא מתרחשים בכלל, איך אתה יכול בכלל לחשוב על סיפורים לא מציאותיים כמו "הסתכלו ושרפו בעיניים שלהם"?

ערן: אבל אם אתה מדבר כך עם הציבור הכללי, אז הציבור הזה אומר, "כן, הם היו כל כך קדושים שהם הסתכלו על מישהו, ושרפו אותו".

יש על זה הרבה סיפורים, אבל בהחלט אין ניסים. "עולם כמנהגו נוהג" תמיד, אין בעולם שלנו שום ניסים. זה שאנשים רוצים לדמיין זאת לעצמם כדי שתהיה להם, כמו לילדים קטנים, איזו אחיזה במשהו, איזו תקווה, ביטחון, אז שיתעסקו בזה בינתיים. חכמת הקבלה מסבירה לנו שאלו בעצם תכונות, כוחות, חוקים. זה הטבע, אנחנו צריכים להכיר אותו בדרגה גבוהה יותר הנסתרת מאיתנו, אבל גם שם הכול פועל לפי החוקים, אין ניסים.

"נס" נקרא משהו שמתרחש, שאני לא ידעתי מראש ולא שולט בו, אז כלפיי זה נקרא "נס". אבל בעצם אחר כך כשאני עולה בדרגה למעלה יותר, אני מגלה שזה לא נס, שזה נכנס לתוך החוקיות של הטבע. "נס יציאת מצרים" באמת מתגלה פתאום, אבל אחר כך כשהם עולים לדרגה גבוהה יותר הם רואים שזה לא נס, שזה באמת כך. וקריעת ים סוף, אין בה שום ניסים. זו הופעת האור העליון בכוח כזה, שכלפי האדם זה עדיין נראה לא טבעי, וזה לפי כמה הוא מוכן לתופעות הטבע האלו.

ערן: אומרים על רבי שמעון שהוא הלך לעולמו בל"ג בעומר, אנחנו יודעים על בעל הסולם שהסתלק ביום הכיפורים, הרב"ש בערב ראש השנה. מה המשמעות?

האמת שיש ויש. גם אנחנו רואים הרבה דוגמאות מהתורה שאומרות, שבתשעה באב דור המדבר ימות, גם שם היה לו יום הקבורה. זה שרבי שמעון הסתלק בל"ג בעומר זה דבר מאוד ברור, כי ל"ג בעומר הוא שלושים ושלושה ימים ל"ספירת העומר", שאנחנו סופרים את העליות מ"מלכות" ל"בינה".

המלכות עצמה כוללת עשר ספירות, ובין מלכות לבינה יש ארבעים דרגות. עשר ועוד ארבעים, הם חמישים. חמישים יום מפסח עד שבועות מסמלים לנו את עליית המלכות לבינה, כאשר מתחילים לתקן. אחרי יציאת מצרים, יצאנו ממלכות ומתחילים לעלות. מלכות היא כל הטבע הרע שלנו וממנו מתחילים לעלות, לתקן אותו עד דרגת הבינה. לגמר התהליך צריכים לעבור חמישים יום, וביום החמישים אנחנו מגיעים לדרגת הבינה, דרגת ההשפעה, דרגת האהבה. לכן הסימן לזה הוא "חלב", "נתינה", וכולי.

העניין המיוחד הוא, שאם אנחנו סופרים את הספירות האלו, ויש שבע ספירות, שבע כפול שבע הם ארבעים ותשע, וביום החמישים זה כבר "שבועות". אז אם אנחנו סופרים חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, אז יש לנו שבע שבע שבע שבע, ובהוד אנחנו מגיעים להוד שבהוד. "הוד שבהוד" מסמל לנו את תכונת המלכות, שהאור מהבינה הגיע דרך כל הספירות האלה, חסד, גבורה, תפארת, נצח והוד, ובתוך ההוד חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, ואז בטוח שאנחנו נגענו, האור כבר נגע במלכות, ואז בטוח שיהיה תיקון, ובטוח שנגיע לקבלת התורה, לשבועות, לכל האור הגדול שצריך לבוא. ולכן היום של נתינת האור מלמעלה לנברא שלמטה, קורה באמת בל"ג בעומר ולא בשבועות. כל יתר הימים, משלושים ושלוש עד חמישים, מל"ג בעומר עד שבועות, הם רק ההתגשמות, הכניסה הסופית. זה כמו שאתה נכנס לבית, אבל עוד לא הגעת למקום פנימי שאליו אתה רוצה להגיע. אבל אתה נכנסת, כבר בטוח שאתה בבית. ולכן אנחנו חוגגים את ל"ג בעומר.

ולכן רבי שמעון שמסמל לנו את האור הגדול שצריך לבוא לעולם, נפטר בל"ג בעומר, הוא כאילו מימש את עצמו בזה וסיים את כל תפקידו ולכן הסתלק. המשך התפשטות האור הוא על ידי החיבור הקדוש שלו. "ספר הזוהר" כבר נמצא בידינו ואנחנו יכולים להגיע גם לקבלת התורה בשבועות, זאת אומרת לקבלת האור הגדול, לתיקון ולגמר התיקון.

ערן: נקווה שאכן נראה את זה מתגשם בימינו.

(סוף השיחה)