עולמות נפגשים - קבלה ומדע

קבלה ומדע 45

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן- 29.06.16- לאחר עריכה

בן ציון: במסגרת סדרת התכניות "קבלה ומדע", נדבר הפעם על מושג חופש הבחירה. הפעם אספתי שאלות של מדענים ופיסיקאים שיש להם כל מיני דעות והם חוקרים את הנושא של חופש הבחירה. חופש הבחירה לפי חוכמת הקבלה הוא לא מושג פסיכולוגי לא מבורר, אלא מושג מוגדר. האם יש לו גם ביטוי בשפה של הקבלה, כי לקבלה יש בסיס תיאורטי, ספירות, שמות, שרטוטים, ואילו חופש בחירה זה מושג של בני אדם?

כן, בחכמת הקבלה, ודאי. בחכמת הקבלה לא משתמשים במצב של חופש בחירה, משתמשים במצב של למעלה מהדעת. כשאדם מתעלה מעל הטבע שלו אז הוא נקרא חופשי.

בן ציון: יש לזה גם שמות בספירות, בעולמות?

ודאי. צמצום, מסך, אור חוזר, ראש הפרצוף.

בן ציון: מה המושגים האלה מתארים?

איך אדם מתעלה מעל הרצון שלו.

בן ציון: האם מושג חופש הבחירה הוא מינוח כללי?

חופש הבחירה זה נקרא להיות למעלה מהאגו, למעלה ממה שהרצון לקבל שלך מכתיב לך. מסך.

בן ציון: אבל אחרי כל המילים האלה יש שפה קבלית מאוד עשירה?

מאוד עשירה, יש מחקר מאוד עמוק ומעשי שאדם יכול לעשות, אבל על עצמו, ואז הוא יכול לחקור את הדברים ולראות עד כמה הוא לא טועה לפי הספרים שהמקובלים כתבו מתוך מחקרם.

בן ציון: אם כך חופש הבחירה זה ממד נוסף שחכמת הקבלה וכול הספרים שנכתבו מתארים אותו בצורה מאוד מסודרת?

מזה מתחילים. כי בלי זה שאדם יתעלה מעל הרצון שלו, הוא לא יוכל לחקור את העולם העליון. הוא עליון, הוא מתחיל לגלות אותו מעל הרצון שלו. אחרת אין לו שום עניין בחכמת הקבלה, הוא נמצא אולי בפסיכולוגיה. חכמת הקבלה מתחילה מזה שאדם מתעלה מעל הרצון שלו.

בן ציון: יש מדען פיסיקאי שאומר שהאטומים שבונים את האדם הם בסך הכול כמו אוכל שמסודר מחדש. כלומר אתה אוכל מלפפון, עגבנייה, חביתה, ואז האטומים והמולקולות שלהם מסתדרים מחדש בגופך בתוך השרירים, הרקמות, השומן, ופתאום האטומים האלה נמצאים בגוף חי. השאלה איך הם הופכים פתאום לדבר חי, מה הם החיים ולמה דווקא יצור חי יכול לבחור, למה מושג חופש הבחירה מתייחס דווקא לאדם?

שאלה לא פשוטה. אבל זאת שטות לשייך חופש בחירה לחלקיקים, כי אנחנו רואים שהם מוגדרים בחוקים ברורים ומוחלטים.

בן ציון: אם כך למה יש נטייה ליחס חופש בחירה דווקא לאדם?

גם לאדם אין לייחס חופש בחירה. לאדם אין חופש בחירה, אלא רק למי שנקרא מקובל. מקובל נקרא אדם שמתעלה מעל הרצון לקבל שלו ויכול לעבוד עם כלים שהם למעלה מהרצון לקבל שלו. זה נקרא שהוא חוקר כבר את הטבע, את הכוח שמנהל את הרצון לקבל, כי הוא למעלה מהרצון לקבל, למעלה מהטבע שלנו.

במידה שאדם עשה על עצמו צמצום, מסך, ומתעלה מעל האגו שלו, מעל הרצון לקבל לעצמו, אז במידה הזאת הוא חוקר את הכוח שמפעיל את הרצון לקבל שלו כי הוא מזדהה עימו. במידה הזאת הוא נקרא דומה לבורא, ובמידה הזאת נקרא מקובל. אפשר גם למדוד את הקומה שלו, עד כמה הוא התעלה מעל הרצון לקבל שלו. יש בזה דרגות. ככל שהרצון לקבל שלו גדל יותר ויותר, והוא מתעלה מעליו יותר ויותר, ומעלה את עצמו למעלה מכל הצורות של הרצון לקבל שלו, הוא מגיע לדרגה 125.

אם כך איפה חופש הבחירה? בצורות של דומם, צומח וחי, אין שום חופש בחירה. אפילו כשהחלקיקים מתחברים ליסודות הטבע, למינרלים למיניהם, והמינרלים האלה מתחילים להתחבר ביניהם ולהוליד צורות חיים שמתפתחים דרך הדומם לאלמוגים, ומאלמוגים לצומח, ודרך הצומח לכלב שדה, ודרך זה לחי, ודרך החי לקוף והמקוף לאדם, לכל הצורות שנמצאים בעולם שלנו לעינינו, אז לכל הצורות האלה אין בהם שום יסוד והכנה לבחירה חופשית. אפילו לא הכנה, כלום. כולם מתפקדים לפי חוקי המערכת או הטבע שבה הם נמצאים.

בן ציון: בפיסיקה או בכלל במדעים מחפשים חוקיות, קשרים, סיבות ותוצאות. את הקשרים הם מנסחים באמצעות משוואות שבהן צד אחד של המשוואה מחייב את הצד השני של המשוואה. ברור שבצורת התצוגה הזאת אין מושגים של חופש בחירה, כי יש שני צדדים והאחד מחייב את השני.

כי הם חוקרים את צורות החומר שמנוהל מלמעלה. לכן במה הסימן של השוויון, זה שווה לזה, במה הוא שווה. אם אני נמצא עכשיו במחקר ויש לפני כוח עליון ואני רוצה להשוות את עצמי עם כוח עליון אז מה הסימן של השווה, באילו הבחנות. באילו הבחנות אני מביא את עצמי לשוויון אליו, ואני נעשה באמת שווה לו או לא? יש כאן הרבה דברים. חכמת הקבלה עוסקת בכול זה.

המדע לא נוגע בזה בכלל כי הוא מטפל בצורות שנמצאות בתוך החומר האגואיסטי שלנו. הוא חד סטרי, כי כל החומר רוצה רק לטובת עצמו, הוא מושך ודוחה. בסופו של דבר יש רק שני כוחות, משיכה ודחייה, לקרב את המועיל ולהרחיק את המזיק.

בן ציון: האם במשוואות או בתיאורים, בנוסחאות שיש בחכמת הקבלה, אין מקום לדבר על חופש הבחירה, כי יש סיבה ומסובב מוגדרים?

בחכמת הקבלה יש המון נוסחאות, רק שהן נרשמות בצורת אותיות, ספירות, פרצופים, שרטוטים. אבל הן לא נוסחאות מתמטיות, מפני שנוסחאות מתמטיות הן לא מוגדרות מספיק, הן לא מדויקות היטב.

בן ציון: הן לא יכולות לתאר מספיק טוב?

כן, הן לא יכולות לתאר את המורכבות ואת האלמנטים שאנחנו מודדים. כי אם אנחנו מציירים אפילו אות אחת, כי חכמת הקבלה התחילה לצייר את האותיות, לפני כן לא היו אותיות אלפא ביתא. ולכן מפני שלא היו אותיות, א', ב' ג' וכן הלאה, חכמת הקבלה התחילה לצייר נקודות, היינו רצונות פרטיים שקשורים ביניהם בצורה מיוחדת, ואז מתוך הצורה הזאת יצא להם את מה שאנחנו קוראים היום צורת האותיות. למה? כי ההתפתחות מלמעלה למטה נקראת משיכה, ההתפתחות מלמטה למעלה נקראת דחייה, והתפתחות ימינה ושמאלה נקראת התקרבות והתארכות. בקיצור אור חכמה ואור חסדים, כמו שאנחנו קוראים לזה בחכמת הקבלה. את השילוב בין כוח הקבלה וכוח ההשפעה. כוח הקבלה הוא בצורה אנכית, וכוח ההשפעה הוא בצורה מאוזנת.

לכן כשאנחנו מתחילים לצייר בצורה כזאת כל תכונה ותכונה, יוצא שאנחנו צריכים לראות את ההתפתחות של כל אחת מתכונות האלה, האחת כלפי חברתה. בצורה כזאת הן מייצבות את צורות האותיות. כך נוסדו האותיות. כך המקובלים התחילו לכתוב.

הכתב שלהם לא היה כתב כמו שאני רוצה לכתוב מכתב לדודה שלי. האותיות היו כהעתקה, על הנייר, מתוך השילוב של החוקים שפועלים בתוך הרצון שלנו.

אבל מה זה א', ב', ג', ד', מאיפה החוקים האלה, ולמה יש דווקא 22 אותיות וחמש אותיות סופיות, מנצפ"ך, ומתי ובאיזו צורה האותיות האלה נכנסות לחיבור ביניהן וכן הלאה? כל זה מוסבר בחכמת הקבלה ובמיוחד בספר הזוהר. זה הרישום של הכוחות שפועלים על הרצון לקבל שלנו.

המקובלים רואים באותיות את ציור המצב הפנימי של האדם. לכן כשאני קורא מילה מסוימת שכתב לי איזה מקובל, אני לא קורא את המילה, אלא אני עושה בי שינויים, ברצון לקבל שלי בהתאם לרישום שיש לפני, ואז כל אות אצלי זה נוסחה.

בן ציון: גיאומטריה.

כן. ואז אם אני מבצע את צורת האותיות, החיבור בין האותיות והמעבר בין האותיות, אז אני נמצא באותו מצב שהמקובל רוצה שאני אבצע. כי בצורה כזאת הוא רוצה למסור לי את המסר שלו. יוצא שאני מסתכל כאילו על המילים, על האותיות שהוא כתב לפניי, ואני מבצע בפנים את המצבים שהוא רצה שאני אבצע וכך ארגיש את המסר שלו. אף אחד בעולם לא יכול לקרוא את מה שהוא כתב, אלא רק אני, כי כשאני קורא את הכתב הסודי הזה, הפנימי, שנמצא בתוך האותיות, זה נקרא שאני מגלה את המסר שלו אלי.

בצורה כזאת כתובה כל התורה ורוב הספרים של המקובלים. מכאן זה ההתחלה והראש לאלף בית שלנו. של העברית והארמית. אלה שתי שפות, רק שהאחת באה מצד הרצונות לקבל, והאחת באה מצד הרצון להשפיע, והן משלימות זו את זו.

בן ציון: אז נשמע שגם בתרשימים של האותיות זה הכול תהליכים שמובילים זה את זה, ואין מושג כזה שם, כמו בעולם שלנו, "חופש בחירה".

לא. אני לא מבין בכלל את השאלה הזאת והדרישה הזאת לחופש בחירה. אם אני נמצא מלכתחילה כנברא בתוך המערכת, והמערכת הזאת היא מערכת המוגדרת היטב, דטרמיניסטית, שאין בה שום דבר שהוא סתם כך, משהו. רק טיפשון יכול לחשוב ש"הכול חופשי ". אלא כל כמה שאנחנו לומדים יותר, זה טבע. הכול נמצא תחת חוקים ברורים, מוחלטים. ואני נמצא בתוך המערכת הזאת. אני נברא על ידי המערכת הזאת. אני קיים בה. אז איך יכול להיות שיש בחירה חופשית? קיים חוסר ידיעה, חוסר ודאות.

בן ציון: אי ודאות.

תגיד אי ודאות, זה נותן לי הרגשת חופש.

בן ציון: אבל זה לא שיש חופש בחירה.

ההיפך. אני רוצה למחוק את אי הוודאות, כי אי הוודאות הזאת מביאה אותי לשטויות אולי, לזה שאני לא יודע מה לעשות.

בן ציון: זאת אומרת, אפילו במדע יש את העיקרון של אי הודאות, שאת זה לא יכולים למדוד, או את זה לא יכולים למדוד, זה לא בגלל שיש איזו תכונה של איזה חופש, ולכן לא יכולים למדוד?

אין חופש. קודם כל אין חופש. אנחנו נמצאים בתוך מערכת הטבע שנקראת "א-לקים" ומוגדר בדיוק שזה א-לוקים, עשר ספירות, חמש אותיות זה עשר ספירות. ואנחנו קיימים בתוך המערכת הזאת ולא יכולים שום דבר לעשות עם זה, ובכלל בטבע, במערכת כזאת אי אפשר להגיד "חופש בחירה זה חופש ידיעה". זו שטות, טיפשות שישנה באדם, שהוא רוצה כך להרגיש את עצמו. כי אז הרצון לקבל שלו לא מחויב לבצע משהו מוגדר ממישהו.

בן ציון: ברשותך, כשאנחנו מדברים על נושא של קבלה ומדע, על נושאים אחרים, נושאים חברתיים, אתה מציין את המושג, "ופה יש לנו חופש בחירה, ויש לנו פה מצב מיוחד".

אין בחירה. אפילו לבני אדם ולעמים שלמים, ואנושות כולה, ואין חופש בחירה לאף פריט, לאף חלק שבמציאות.

בן ציון: אז אתה מדבר על חופש הבחירה, לא כרגע בקונטקסט של התכנית שלנו, בנושאים אחרים, באקטואליה.

חופש הבחירה שלנו סך הכול מוגדר בין שתי האפשרויות, ללכת לפי חוקי הטבע בצורה החלטית, הכרחית, שהטבע מחייב אותי, או ללכת בחוקי הטבע בלקיים אותם, בלקדם אותם בעצמי.

אז כאן בדיוק אני נמצא במצב של חוסר ודאות, ואני רוצה את החוסר הודאות הזה למלא בידיעה מה השלב הבא, ושאני נמשך אליו בעצמי. זה נקרא "אחישנה" בתפילה, בבקשה, בחסרון נוסף שאני מקבל אותו משימוש נכון בסביבה.

ואם אני לא עושה את זה, אז מגיעים בכל זאת כוחות כאלה חזקים מהטבע, והם מפעילים אותי, ואני מתקדם לאותו מצב. אבל מתקדם כמו בהמה שמתקדמת. זה לא מתאים לדרגת האדם.

והייסורים האלה שאני מקבל על ידי "דרגת בעתו", "שיטת בעתו" בה אני מתקדם, הם לא מקדמים אותי, הם רק נותנים לי מכות, מכות, מכות, עד שאני בכל זאת מתחיל להתקדם בדרך אחישנה. בדרך בעתו אי אפשר להתקדם. אני חייב בסופו של דבר להתקדם בדרך שאני נמשך בעצמי למטרת הבריאה. אני מקדם את עצמי במודעות שלי, ביגיעה שלי, בלפתח את האני שבי.

בן ציון: למה דווקא לדרגת האדם לפי מה שאנחנו מגדירים אצלנו פה, יש כזאת יכולת? אתה אומר, לעבוד עם חוקי הטבע בצורה אחרת, לקדם אותם. פתאום הכנסנו מושג חדש שנקרא "אחישנה", יש פה איזו יכולת חדשה פתאום.

לא. כאן השאלה היא ברורה. דומם, צומח וחי לא חושבים על הבחירה החופשית. לא חושבים שהם חופשיים. הם נמצאים בלקיים חוקי הטבע בצורה אינסטינקטיבית. מתי לאכול, ומה לאכול, ואיך להתרבות וכן הלאה. ואין להם בלבולים עם הקיום שלהם, מטרת החיים וכן הלאה. הכול בצורה מאוד ברורה. איך שהם מחפשים עם מי להזדווג ואת מה לאכול, ומתי לישון, כל זה מוגדר על ידי חוקי הטבע. הם בעצמם, אנחנו מסתכלים עליהם איך שהם מתקיימים ואנחנו רואים שכוחות הטבע פועלים עליהם וזהו. אנחנו בעצמנו שנמצאים בהפעלת כוחות הטבע, לא חושבים על עצמנו כך. אלא חושבים שאנחנו חופשיים.

בן ציון: ופה הטעות?

כן. כאן זו טעות, האם אנחנו אותן החיות, שהן מתקיימות בצורה הכרחית, או שאנחנו לא בדיוק כאלו?

יש בינינו הרבה אנשים, שמצד אחד אולי 90% אפילו, הם מתקיימים כמו החיות מתוך שחוקי הטבע, חוקי החיים שלנו, החברה ובכלל, כך מחייבים אותם להתקיים ומצד שני מה שקורה זה שאנחנו חושבים על זה, אנחנו חופשיים או לא. זה מדאיג אותנו מאוד. אני מדבר על אחוז קטן מהאנושות, אבל בכל זאת. והשאלה הזאת, מה הטעם בחיים, בשביל מה חיים, מהות החיים. השאלה הזאת מביאה אותי לזה שאני חייב לפתור את הבעיה, אחרת החיים שלי נראים לי מכורים מראש, אין בהם שום תכנית ותועלת. אין בהם שום דבר, אני מרגיש טעם תפל מאוד, חוסר טעם בחיים שלי, אם אני מתקיים על ידי כוח שמחייב אותי. אני חייב לפתור את הסוגיה הגדולה הזאת, מה הטעם בחיים. מה מטרת החיים. מאיפה החיים.

אם אני לא מנהל את עצמי, ואני מתחיל לגלות, שכנראה שאני לא מנהל את עצמי, מי מנהל אותי? אני נכנס לדיכאון, אני נכנס לכל מיני שאלות. אתה רואה, הרבה מהאנשים נמצאים בדיכאון, הולכים לצריכת הסמים וכן האלה. זה דור שבעוד כמה שנים הם יתחילו לשאול ממש ברצינות על מהות החיים וטעם בחיים. בינתיים הם ככה, נמצאים בייאוש. זה שלב של לפני גילוי הדרישה למטרת החיים. וככה אנחנו חיים.

לכן למצוא חופש בחירה ומטרת החיים זה העיקר בחיי האדם. אחרת הוא לא אדם. אחרת אני נמצא במערכת. אז בסדר, אז אני לא אעשה כלום עד שהמערכת הזאת לא תחייב אותי. אז היא מחייבת אותי על ידי אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, על ידי כל הדחפים האלה שאני רוצה למלא את עצמי על ידם. אז אני אלך אעבוד, אז אני אקים משפחה, אז אני אעשה הכול אבל בהכרח, אבל אין לי בזה שום תענוג. אעשה כך עד שאני אמות. אז יש לי כדורגל, יש לי קצת בירה, חברים, קצת בילוי, משפחה, ילדים, עוד קצת משהו, אלה חיי האדם. זה מאוד מצומצם ומסכן.

לכן גילוי חופש הבחירה בצורה יותר עליונה מהחיים האלה, זה נותן לאדם באמת חופש. אמנם אין חופש בפעולות שלו, אבל יש הרגשת החופש בזה שהוא מדמה את עצמו לכוח העליון, לבורא, ובזה באמת מרגיש את עצמו חופשי, אבל זה נקרא "למעלה מהדעת". לזה הוא צריך להגיע, לדרגה שנקראת "שנעשה דומה לבורא" או "מקובל".

בן ציון: לקראת סיום הייתי רוצה לדבר על משהו שהוא קוריוז, בנושא המדע והטכנולוגיה יש עכשיו התפתחות גדולה מאוד של נושא הרובוטים. ראיתי סרטון שמראה שבונים רובוטים שממש דומים לבני האדם, חיצונית לפחות, ועוד מעט אפילו יחייבו ממש לפי חוק, שאם לא יהיה במכונית מה שנקרא "אינטליגנציה מלאכותית חכמה", אי אפשר יהיה לנסוע במכונית, והרכבים יהיו אפילו בלי נהגים בני אנוש. אלה דברים שכבר נמצאים ממש בייצור, ואפילו יחוקקו חוקים מה מותר לעשות עם רובוט, מה אסור לעשות עם רובוט. עושים רובוט ממין נקבה, ממין זכר.

בטח, אנחנו כבר רואים שבמטוסים זה הכי בטוח, אם אנחנו טסים בעזרת המחשב ולא עם הטייס.

בן ציון: יש טייסים שמקבלים פתאום דיכאון באמצע הטיסה.

כן, והיו כאלה מקרים.

בן ציון: כן, היו. אז מה זו התופעה הזאת של האדם שמפתח את הרובוט.

למה אני צריך לפקח איך לנהוג בכביש? מה אכפת לי מכל התנועה הזאת והכול? המכונה תדע איך לעשות, והיא תביא אותי במהירות הנכונה, דרך כל האפשרויות הנכונות, שהמוח, האינטלקט הפנימי הזה שבתוך האוטו ייחשב, מה הבעיה?

בן ציון: כן. אבל אנחנו יודעים שכל דבר דורש איזו קריאטיביות, לדעת.

איזו קריאטיביות? הקריאטיביות הזאת היא גם בנו. הקריאטיביות הזאת רק באה לנו מהתחשבות בכל הנותנים, שאנחנו מבררים אותם וזהו. זה הכול. מאיפה הקריאטיביות הזאת באה? רק מתוך זה.

מה אתה חושב, אם אדם מלחין מוזיקה, עושה איזה ציור גדול, יש כאן איזו עבודה קריאטיבית? אם אנחנו היינו יורדים לכל עמקי המוח, איך שהוא מייצב את זה ומייצר את זה, אפילו הדברים הכול כך מיוחדים גם במדע וגם בתרבות, בציור, מוזיקה, ריקוד, מה לא, אז אתה היית רואה עד כמה שהמוח שלנו עובד שם בצורה פרימיטיבית, וסך הכול מגלה מתוכו את האפשרות המיוחדת לממש ולבצע, להביע את עצמו. ולכן אני לא חושב כך.

במקום לנהוג במכונית הייתי שמח מאוד לנסוע במכונית עם מחשב. בשביל מה? אני אפילו לא חושב, לא מסתכל על מה שקורה בתוך החלון הקדמי הזה, בשום דבר, דרך חלון אני מסתכל רחוק, מה אכפת לי מה שקורה, האוטו כבר יודע מראש מה קורה. והוא גם כבר לוקח בחשבון את הג'י פי אס הזה וכל הדברים בצורה מאוד יפה, קלה.

בן ציון: אז לסיכום, מה הגורל של חופש הבחירה שלנו?

לברר שאין חופש בחירה, אלא רק על ידי חכמת הקבלה אנחנו מגיעים ממש למימוש האופטימאלי של החיים שלנו.

בן ציון: תודה רבה לך, הרב ד"ר מיכאל לייטמן. תודה רבה לכם, צופים יקרים. ונתראה בתכנית הבאה שלנו. שלום ולהתראות.

(סוף התכנית)