heb_o_rav_bs-matan-tora_2007-05-03_shiur_bb

מתן תורה

(אות י"ד – אות ט"ז)

שיעור 5

שיעור בוקר 03.05.07- אחרי עריכה

למדנו עד כה, באותיות י"ב וי"ג, שסך הכל האדם כולו נמצא באגו, בטבע שלו. ואם הוא לא מתקן אותו, אז הוא נשאר באותו הטבע, ונקרא "אומות העולם". בחינתו נקראת כך, "אומות העולם". ובמידה שמתקן את עצמו, הוא נקרא בחינת "ישראל". ואין כאן שום שייכות ללידת הגוף הגשמי, שנולד מאמא יהודיה או משהו, או שעבר גיור כהלכה, אלא כך מדובר כלפי הדרגה הרוחנית.

אם האדם נמצא ברצון לקבל לעצמו, הוא נקרא "אומות העולם". אם הוא נמצא ברצון להשפיע, הוא נקרא "ישראל". לכן כולנו מתחילים בדרגה שנקראת "אומות העולם", ומשתדלים להגיע לדרגת שנקראת "עם ישראל". זהו הפירוש שמקובלים נותנים.

אות י"ד

"והננו רואים בשתי עינינו, אשר כלפי העוסק בתורה ומצוות לשמה, הנה אפילו מצד המעשיות שבתורה אינו מרגיש שום הבדל בב' חלקי התורה. כי בטרם שמשתלם בדבר, הכרח הוא, שכל פעולה לזולתו הן להשי"ת והן לבני אדם מורגשת אצלו כמו ריקנית לבלי מושג, אולם ע"י יגיעה גדולה נמצא עולה ומתרומם לאט לאט לטבע שני, כנ"ל. ואז זוכה תיכף למטרה הסופית, שהיא הדביקות בו ית' כמבואר."

בתחילת הדרך, ודאי שכולנו נמצאים באגו, כל אחד לעצמו. ובמידה שהאדם משתמש בתורה ומתקן את עצמו, הוא מגיע מ"לא לשמה" ל"לשמה". רק כאשר הוא מגיע ל"לשמה", שזה נקרא שהוא רוכש כוונות דהשפעה, הוא מתחיל להבין מה זה נקרא "השפעה לזולתו". ש"לזולתו" זה האחרים או הבורא, שזה אותו הדבר, ואין שום הבדל. ועוד ההפך, הרי כתוב "ואהבת לרעך כמוך", שזה צריך להיות יותר חשוב מ"אהבת את ה' אלוהיך". כי דווקא הפעולות האלו, הן המביאות את התורה לאהבת הבורא. כי אחרת, אם האדם כביכול עובד רק באהבת ה', אז ודאי שהוא שמשקר לעצמו. איפה הוא בודק שהוא נמצא באהבת ה'? רק במידה הזאת, שהוא בטוח ורואה ומגלה, שהוא אוהב את הבריות. לא יכול להיות זה בלי זה.

ועוד יותר מכך. שאהבת הבורא, אהבת ה', מתגלה בתוך אהבת הבריות. כי אהבת הבריות היא החיבור של כל הכלי הכללי של אדם הראשון, שאנחנו צריכים לחבר אותו יחד. בזה שנתייחס באהבה זה לזה, שזה נקרא חיבור הנשמות, נגיע לאותו הכלי הכולל את כל הנשמות, שבו מתגלה הבורא. זאת אומרת, הפעולה בחיבור הכלי, באהבת הבריות, חייבת להיות קודמת לפעולת ההתחברות עם הבורא.

לכן לא לברוח לאהבת הבורא, בלי אהבת הבריות. כי אם אנחנו חושבים רק על אהבת הבריות, אז אנחנו בונים סוציאליזם, קומוניזם וקיבוצים, וזה גם מביא לכישלון, מפני שחסר החצי השני, להגיע על ידי זה לאהבת ה'. אם אנחנו עוסקים באהבת ה', כמו שיש כאלה בקהל הדתי, ולא באהבת הבריות, אז אנחנו בזה לא משיגים את הדבר. כי אנחנו כאילו תופסים את הרעיון העליון, בלי האמצעי להגיע אליו, שהוא להגיע לאהבת הבורא, על ידי אהבת הבריות. ולכן "ואהבת לרעך כמוך", זה הכלל הכולל בתורה, הגדול בתורה, שעל ידו אנחנו מגיעים לבניית הכלי שבו מתגלה הבורא.

שאלה: מה זה אהבה?

אהבה, זה היחס מתוך הרצון להשפיע. אצלנו בעולם הזה, "אהבה" זה נקרא, היחס מתוך הרצון לקבל. מה שהאדם רוצה לקבל, ליהנות ממשהו, זה נקרא שהוא "אוהב" את הדבר. יש אדם ש"אוהב" דגים, כי הוא רוצה ליהנות מהם, אוהב ליהנות מהם. יש כאלה שלא "אוהבים" בשר, ואז הם צמחונים. אותו הדבר כלפי האישה, הילדים, ההורים, המדינה, לא חשוב מה. אנחנו את הכל בודקים לפי מידת ההנאה שיש לנו מהדברים הללו.

גם ברוחניות זה כך, אבל במקום הנאה עצמית, זה ההשפעה לדבר. "אני אוהב" את הדבר, זה נקרא שהאדם נכלל מהרצון של אותו הדבר ורוצה למלא אותו. האדם בזה הוא רק כלי למילוי, אמצעי למילוי. זאת אומרת, אם "אני אוהב מישהו", אז מה זה נקרא "אוהב"? קודם כל האדם מחבר את הרצון של השני לעצמו, שהאדם מרגיש שהרצון שלו הוא כמו הרצון של השני, ומחליף את הרצון של עצמו במקום הרצון של השני. האדם, אם אפשר להגיד כך, מתעבר מהרצון של האחר, כמו בינה, כמו אמא עילאה, כמו אישה. הוא נכלל מהרצון של השני, וממלא אותו, מגדל אותו, עד שנותן לו את כל מה שהוא רוצה. וזה נקרא "אהבה" ברוחניות, למלא את רצון הזולת. ואהבה בגשמיות זה למלא את עצמו, על ידי הזולת. זה בדיוק ההפך, אבל באותו הקו.

שאלה: האם אפשר להגיד שקבלה זה הפנימיות, וכל הדתות זה החיצוניות?

פנימיות וחיצוניות לא שייכות לאותו הנושא. וכאן זה לא שייך לאותו הנושא בכלל. כל הדתות הן המצאת האדם בעולם הזה, שהמציא לעצמו פיצוי פסיכולוגי כדי להגיד לעצמו שיש בשביל מה לחיות אחרי המוות. אם לא היה מוות, לא היו דתות. בגלל שיש משהו לא ידוע, אז יש לנו בעולם הזה פילוסופיות כלשהן שמדברות על מה יהיה אחרי המוות. "יש לי שכר עבור זה וזה". "כאן אני אעשה משהו, ושם אחרי שאני אמות, אני אקבל". זה כל הבסיס לכל הדתות והאמונות. מלבד זאת שגם בחיים האלה "אני גם כן נהנה במשהו", כי ישנם אנשים שלא יכולים לחשוב על מה שיקרה אחרי המוות.

לכן זוהי המצאת האדם, מפני שהוא עומד לפני עתיד לא ברור. העתיד הזה יכול להיות בעוד רגע, מחר, בעוד עשר שנים, או אחרי שהוא מת. אבל זה בכל זאת העתיד. לאדם יש הרגשת העתיד, כי העתיד הם הכלים שלו שעדיין לא מילא אותם, שכנגדם יש אורות מקיפים. מאיפה באה לנו הרגשת העתיד? לחיות, לבהמות אין הרגשת עתיד, אלא רק לאדם. אלה כלים נוספים. אז האדם חייב את הכלי הזה, את הריקנות הזאת "מה יהיה?", הוא חייב למלא אותו.

לכן אנשים בעולם הזה המציאו לעצמם פיצוי כזה, פסיכולוגי. שיש בורא, שהם עכשיו עובדים למענו, ואחר כך הוא ייתן להם תשלום. וזו המצאה יפה מאוד. האם יש בזה אמת? ודאי שלא. האם כל הדתות הן שקר או לא? ודאי ששקר. כי המציאות היא מציאות כמו שאנחנו לומדים אותה, זה מדע, זו חכמה. "אלהים" בגימטרייה זה "הטבע". ואנחנו חייבים עכשיו להשיג בכלים דהווה, את כל הדברים, ולא בעתיד.

אין עתיד, זה הכל אשליה כלפי הכלים הלא מתוקנים שלנו. החיים שלנו הם למעלה מהזמן. רק אצלנו יש כזאת הרגשה, היום, מחר. אדם שנפטר, מה הוא עלול להרגיש? האם הוא רכש כלים למדרגה הבאה? לא. כאשר הגוף שלו נפטר, אם הוא לא פיתח את הנשמה שלו, אז אין לה כלום. אין נשמה, יש רק נקודה, הרשימו הראשון, שעדיין לא התחיל לגדול למידת הפרצוף אפילו הקטן ביותר. אז אדם נפטר מהעולם הזה, והרשימו שוב מתגלגל ומתחבר עם הגוף הנולד החדש. וכך זה גלגול אחר גלגול.

לכן יש חכמה, חכמת הקבלה, שאומרת: האדם עכשיו צריך לתקן את עצמו, למלא את עצמו, כדי להשיג את "עולמך תראה בחייך". מה שעכשיו יקבל, זה מה שיהיה לו. שלא ישלה את עצמו שאחרי שימות יהיה לו יותר ממה שהוא עכשיו מרגיש. זה לא יהיה, למה שכן יהיה, בגלל שהבשר שלו מזדכך? הבשר של האדם עכשיו נתון לו, כאילו שזה ה"בשר", אלה הרצונות שלו, כדי שעל פניהם, מתוכם, הוא יתחיל לבנות את הנשמה.

לכן על האדם ללמוד כמו שצריך. כדי שיהיה לו משהו באמת, ולא הדמיונות האלה של מה יהיה אחרי מאה ועשרים שנה. שזה הפיצוי שכל דת מספקת לבן אדם. אלא שבימינו מאין ברירה אנשים מאמינים בזה. כי בכל זאת הם לא רוצים לסבול מהשאלות האלו, אז חושבים שבזה הם מתפטרים מהייסורים ומגיעים לאיזה מילוי. אין בזה שום דבר.

המקובלים נמצאים בלימוד בצורה מטריאליסטית לגמרי, ובעל הסולם מדגיש את זה. גם על פסיכולוגיה מטריאליסטית, עד כמה שהוא משבח אותה. בכל מצב ומצב "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". מה שהאדם השיג, זה מה שהוא. בכל רגע ורגע הוא מקבל מה שהוא צריך לקבל. אין איזו "קרן קיימת" לעולם הבא, כמו שאנשים חושבים.

ולכן ההבנה הברורה הזאת, צריכה לחייב את האדם לחשוב מה הוא עושה במשך החיים האלה באמת, האם הוא משיג רוחניות? אם לא משיג, אז כמו שבעל הסולם אומר, "כולם כבהמות נדמו". שאז הוא חי כמו כל בהמה. זאת אומרת, לא השיג את התועלת לנשמה שלו, משך החיים האלה. אז הגוף היה חי, והאדם היה מספק לגוף הזה כל מני צרכים, ונפטר. זו אותה צורת הקיום כמו חיות ובהמות. רק בגלל שבכל זאת, יש לו מחשבות כלשהן על העתיד, אז הוא איכשהו מרגיע את עצמו ש"יש לי שם משהו".

שאלה: האם הדת היהודית היא הכרחית כמסגרת?

זה משהו אחר. האדם שנמצא בעולם הזה, כדי להתקדם לקראת המטרה, חייב להיות באיזו מסגרת. המסגרת הזאת היא למעשה מסגרת הקבוצה. ובמסגרת הקבוצה הזאת כדאי לנו להביא כל מני סימנים מהעולם הרוחני, שהם יהיו לנו בגשמיות וייתנו לנו איזו מין מסגרת לקיום הגשמי.

זה מה שעשו מקובלים. מאיפה הם המציאו את כל החגים? כל החגים האלה התקיימו כענף שמתקיים מהשורש, או שלא התקיימו עדיין בענף, אבל התקיימו בשורש. וכמו שכתוב, "האבות קיימו כל התורה כולה", מתוך הזיכוך שלהם. זאת אומרת, מתוך ההשגה שלהם ברוחניות, הם כאילו קיימו את המנהגים האלה בגשמיות.

בגשמיות אין חוקים רוחניים. בגשמיות יש מנהג. אם יש ברוחניות עניין של תפילין, שזה אור גדול מאוד שיוצא בזמן גדלות דזעיר אנפין דאצילות, אז אנחנו עושים לזה סימן בעולם שלנו. אבל הסימן הוא, כדי להזכיר על זה. כמו שכתוב, "מצווה ללא כוונה, כגוף בלי נשמה". זאת אומרת, אם האדם על ידי זה, לא רוצה להשתמש במסגרת הזאת כדי להגיע לשורש, אז לא איכפת לקב"ה איך הוא שוחט את הבהמה.

אלא כל המסגרת הזאת, היא רק כדי לעזור לו, לתמוך בו כדי להביאו למטרה. בלי המטרה המסגרת לא שווה כלום. לצערנו זה מה שלא מבין הקהל, אשר מקיים מצוות במעשה בלבד. המקובלים אומרים, שהמעשה הוא טוב, אבל רק כמסגרת להגיע לכוונה. הכוונה היא אשר בונה את האדם, שיהיה דומה לבורא. זה הכל.

"וכיון שכן הוא, הנה הסברה נותנת אשר אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחברו, הוא היותר מסוגל להביא את האדם למטרה הנרצת, משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית' היא קבועה ומסויימת ואין לה תובעים" האדם לא יודע בדיוק למי לפנות. הבורא נסתר, וכן גם התגובה והעבודה. האם הוא פועל כלפי הבורא במשהו, הוא לא יודע. את התגובה ממנו, הוא לא משיג. אז איך הוא יעבוד איתו? והעבודה הזאת כלפי הבורא, היא שמביאה את האדם למצב ההרגל, שמבצע את הדברים האלה כמו מכונה. למה? כי אם אין תגובה, אז איך אפשר עוד לעבוד אחרת? אלא רק לפי השעון, לפי השעות, לפי מספר הדפים שלמד, וכולי.

זאת אומרת, בצורה מכאנית, שהאדם יכול לתת לזה מדידות שבעולם הזה. כי אין לו עם מי לדבר. אז הוא מדבר עם השעון, כמה שעות למד. הוא מדבר עם הסרגל, זמן ההליכה לאיזו מצווה. הוא מדבר עם שעות התפילה. מספר הדפים שלמד. דברים שהוא יודע לספור, שהוא יודע אותם. שמזה יש לו תגובה: "או, זה כך, וזה עוד יותר".

וכך מודדים את האדם, לפי מספר הדפים, לפי מספר השעות שלומד, וכן הלאה. וברגע שהוא מגיע מהמצב שנקרא "תורת בעלי הבתים", למה שנקרא "דעת תורה", אז שם הוא מודד את עצמו כלפי בורא. הוא דורש קשר עם הבורא: "כל דבר שאני עושה, אני צריך, אני חייב לקבל ממך תגובה". ואז הוא באמת נכנס, ולא באשליה, לדו שיח. הוא דורש גילוי. למה הוא דורש גילוי? כי הוא רוצה לדעת, האם הוא עושה נכון או לא, האם מתקדם או לא. לצורך ההתקדמות כלפי ההשפעה. ולכן זה מאוד חשוב להחליף את קני המידה, מדידה, בעבודה, במחשבה, בהרגשה שלנו. "והאדם מתרגל אליה בנקל, וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע." אבל אין לאדם ברירה. אם הוא עובד כלפי הבורא, אין לו שום אפשרות לעשות משהו. לכן יש לנו סביבה, קבוצה, מורה. כל דבר שמשתנה בנו, שכל יום אנחנו קמים עם הרגשה חדשה. כל פעם אנחנו נופלים, וצריכים לקום, ויש ייאוש, ויש חוסר כוח, וכן הלאה. כל זה, כדי לבנות לאדם מסגרת שיתחדש. "משא"כ חלק המצוות שבין אדם לחברו הוא בלתי קבוע ובלתי מסויים והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, וע"כ סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה." זאת אומרת ההסבר הפשוט הוא, שעל יד עבודה בקבוצה אנחנו זוכים לתגובה, ועם התגובה הזאת אנחנו פונים לבורא. לכן אנחנו חייבים לחבר את הקבוצה ובקבוצה לממש את הייחוד, כדי להגיע לגילוי הבורא בתוך הכלים שלנו. ואז זה מתקיים.

שאלה: כשאנשים עובדים לא בצורה הזאת, ובעבודה כביכול מול הבורא, הם מחפשים כל מני סימנים חיצוניים, האם זה נקרא "עבודת אלילים"?

בעבודת אלילים, יש הרבה דרגות. "עבודת אלילים" נקרא, כל דבר שבו האדם לא מחבר את היגיעה שלו, דרך הכלי המשותף למקור אחד. אם הוא עושה כך אז בטוח שהוא לא טועה. כי המקור האחד הוא מה שפועל בו, ובסביבתו. ופועל בכל מני צורות שונות, במחשבות ורגשות שלו הפנימיים, מבפנים, ומסובב לו את כל הסביבה בהשפעה אליו, גם על הרגש וגם על השכל מבחוץ, כדי שהוא ייחד את כל ההשפעות האלו, פנימיות וחיצוניות, ברגש ובשכל, לכוח אחד בלבד. ומי הוא האדם? האדם הוא מי שמייחד בלבד, מי שמצרף את זה לנקודה אחת. ואז בנקודה הזאת הוא מגלה ש"ישראל אורייתא קוב"ה חד הוא". כי ישראל זה האדם, שמשתוקק להגיע לישר-אל, רק אליו, לאחד. ותורה היא אותו האמצעי שעל ידה הוא מגיע להתעלות מעל ההפרעות. וקב"ה, שזה למה שהגיע. וכך כל רגע ורגע בתוך המציאות שלו.

שאלה: למה כדי שהייחוד הזה יקרה, חייבים את הקשר בין אדם לחברו?

כי אחרת האדם לא מכוון את עצמו לבורא בכלל. זה כמו כַּוֶונת בכלי ירייה. שהאדם חייב שיהיו לו שתי נקודות בקנה, כי העין שלו לא מספיקה. כלומר האדם צריך קנה, ובקנה הוא צריך שתי נקודות. אם יש נקודה אחת, והוא מסתכל עליה, זה יורה לכיוון אחר. הוא צריך שתי נקודות, כי אם יש שתי נקודות אז האדם תופס את הקו הישר. כדי לכוון נכון האדם צריך את העין שלו, שתי נקודות בקנה ואת המטרה. כאותו הצורך בשתי הנקודות בקנה, האדם צריך את הקבוצה. כי הוא עובר בתוך הקבוצה, ויחד עם הקבוצה, עם מטרת הקבוצה, ועם מחשבות הקבוצה הוא פונה לבורא, ואז פוגע בו. אחרת הוא סתם צועק לאוויר.

האדם חייב לפנות לפי חוק השתוות הצורה, לאותו הכוח המשפיע, מהנקודה שלו, שהוא רוצה להיות המשפיע. אבל מאיפה האדם יודע שהוא רוצה להיות המשפיע? בכך שהוא מעביר את עצמו דרך הקבוצה. הוא הכניס את עצמו לקבוצה, ביטל את עצמו, קיבל מהם את גדלות הבורא, קיבל מהם מה זה נקרא המטרה וכן הלאה. התרשם מהם, ואז הוא יוצא, ויכול להגיד שהוא מכוון אל הבורא.

אולי הקבוצה טועה? זה כבר לא מעינינו של האדם. כמו שכתוב ב"מאמר החירות", שהבורא מביא את האדם אל הגורל הטוב, שם ידו ואומר לו קח. והוא לוקח. הקבוצה טועה, בדיוק כנגד הטעות שלו. האדם בזה פטור מכל דבר. עליו רק שוב ושוב להרים את הקבוצה מעל עצמו, שהיא תהיה יותר גדולה ותיתן לו יותר התרשמות מהמטרה. ואין לו שום אפשרות אחרת לבדוק האם המטרה היא נכונה, אלא ממה שהוא מקבל מהקבוצה, עם זה הוא מגיע לבורא. העבודה של האדם היא רק לקבל את האידיאה שיש בקבוצה כלפי הרוחניות, שתהיה נקייה כמה שיותר מהתערבות אישית שלו. ואז בטוח שאחרי זה הוא פונה לבורא נכון, ולא מפספס.

שאלה: האם מילוי רצון הזולת אפשרי רק על ידי הפצה, או שישנן גם צורות אחרות?

אין רצונות אחרים, כי הבורא לא רוצה בשום דבר אחר חוץ מהתקדמות האדם לתיקון. והוא מעורר בנו את כל יתר הרצונות, כדי שעל פניהם אנחנו נבוא לתיקון. יש בכל אחד מאיתנו אלף ואחד רצונות. האדם רוצה לשתות, לאכול, לנוח, וליהנות מכל מני דברים וכולי. האם עכשיו הוא ילך למלא את הרצונות האלה באחרים? אנחנו רואים כמה ארגונים מתעסקים בזה בעולם, והעולם לא נעשה יותר טוב. ניתן לחלק את מה שיש ולומר, "אם נחלק את כל הכסף שיש בעולם, כולם יהיו עשירים". תאמינו לי, כולם יהיו עוד יותר עניים מהיום. זה אף פעם לא עוזר. לאדם עוזרת התנועה לקראת התיקון. מפני שכל יתר הדברים, כל העוני וכל המריבות ומה לא, הכל זה בא מלמעלה כהתגלות חוסר האור.

ניתן לעשות רק דבר אחד. לגרום לכך שהאור יופיע. וזה רק על ידי הפצת חכמת הקבלה, אין אמצעי אחר. לכן על האדם לעזוב את העיסוק ב"קרן קיימת" ומלחלק אוכל לנזקקים וכל מני הדברים האלה, הם לא מועילים. שיעשו זאת במסגרת העממית, אבל זה לא מוביל לתיקון. אנחנו צריכים להבין, שאם באמת רוצים לתת לאדם הטבה, אז זה בכך שיקנה לעצמו דרגה גבוהה יותר למקור של כל הטוב. זה הכל. וזה רק על ידי התעלות בגובה.

לכן אין לנו במה לעסוק יותר, אלא בלימוד, קבוצה, והפצה. לכל אדם, ולא חשוב איפה הוא נמצא. אני יודע שעכשיו שומעים אותנו אלפים, חלקם כותבים ומתקשרים אלי. אבל אם האדם לא עוסק במקצת באיזו מין הפצה, במסגרת שלידו, דרך האינטרנט, או משהו, אז הוא לא עוסק בהתקשרות עם הזולת.

האדם יכול להיות כמו ביל גייטס, לחלק מיליארדים, זה לא נחשב. יש הרבה אנשים כאלה, שתורמים ותורמים. הם חושבים שיש להם מזה קרן לעולם הבא. אבל אין להם לא העולם הבא ולא העולם הזה. כנגד מה שהם כביכול מכסים בעולם הזה, וכל מני צרות מתקנים, הבורא צריך שוב לקלקל, כי מאיפה באים כל המצבים הללו? עלינו לעסוק רק בהפצת חכמת הקבלה, אין לנו אמצעי אחר.

שאלה: אמרת שצריך להתחבר לרצון של האחר, שהוא יהיה שלי, ואז למלא אותו.

איזה רצון?

שאלה: זאת השאלה.

אם כך תתחבר לרצון שלי. "אני רוצה להיות עשיר, אז תעבוד בשבילי, וזהו". האם על זה מדובר? מדובר על להתחבר עם הרצון של הנשמה של השני. האם כשהאדם מתחבר עם החברים בקבוצה, הוא מתחבר איתם כדי לספק להם משהו גשמי? הוא מתחבר כדי שכולם יחד יעלו את האידיאל הרוחני, שלכולם יהיה מקום מאיפה לשאוב כוחות.

אות ט"ו

"עתה נבין בפשיטות דברי הלל הנשיא להאי גיורא, אשר עיקר הקוטב שבתורה הוא ואהבת לרעך כמוך ויתר תרי"ב מצוות הם פירוש והכשר אליה (כנ"ל אות ב'). ואפילו המצוות שבין אדם למקום הם ג"כ בכלל הכשר המצוה הזו, להיותה המטרה הסופית היוצאת מכל התורה והמצוות, כמ"ש ז"ל "לא נתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהם את ישראל" (כנ"ל אות י"ב)," זאת אומרת, אם אנחנו על ידי כל הכלים, כל האורות שנמצאים לרשותנו, נתקן את הנשמה שלנו בכל תרי"ג הרצונות שלנו, בסופו של דבר נגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", לחיבור של כל הנשמות לכלי אחד.

מתוך הכלי האחד הזה שכל אחד רוכש לעצמו. זאת אומרת כלי שכולו כלול מחיבור בנשמות נגד האגו שבכל אחד ואחד, ועלינו לראות איזה כוח ההשפעה חייב להיות מכל אחד, כדי שהאדם יחבר את כל הנשמות לעצמו, על ידי אהבה, על ידי השפעה אליהן. ואז שהאדם רוכש את התכונה הזאת, זו בדיוק תכונת ההשפעה של הבורא. בדיוק ברגע זה שהוא גומר את התיקון הזה, הוא נעשה דבוק בבורא. זאת הפעולה עצמה, לא צריך מעל זה לעשות עוד פעולות. כי אין בורא מחוצה לכלי הזה. שם, בדיוק באותו רגע, הוא מוצא ששם נמצא הבורא ודבוק עימו. וכל יתר הפעולות שעשה, הן רק כדי להגיע למצב הזה. "כמ"ש ז"ל "לא נתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהם את ישראל" (כנ"ל אות י"ב), שהיא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני המוגדר באהבת זולתו, דהיינו המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך, שהיא המטרה הסופית בתורה, אשר אחריה זוכה תיכף לדביקותו ית'.

ואין להקשות למה לא הגדיר זה בכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" כי זה מטעם המבואר לעיל, אשר באמת כלפי האדם הנמצא עוד בטבע הבריאה אין הבדל כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חברו, משום שכל מה שזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאותי. ומתוך שאותו הגר ביקש מהלל הנשיא שיסביר לו כללות הנרצה מהתורה כדי שתהיה מטרתו קרובה לבוא ולא ירבה בדרך הליכה כאמרו "למדני כל התורה כולה על רגל אחת" ע"כ הגדיר לו באהבת חברו משום שמטרתה יותר קרובה ומהירה להתגלות (כנ"ל אות י"ד) משום ששמורה מטעויות ומשום שיש לה תובעים." זאת אומרת, מלכתחילה אנחנו נמצאים באגו, שהוא דוחה אותנו, או דוחה את כולם מאיתנו. כי אנחנו מנוגדים לאחרים, ומקבלים את האחרים רק במידה שאנחנו יכולים ליהנות מהם. ממי שהאדם יודע יותר ליהנות, אותם הוא מקרב. את מי שהוא שונא, הוא מרחיק, או מתרחק מהם, או משתדל לבטל אותם, להרוג אותם. בצורה כלשהי להוציא אותם מקשר איתו. כך פועל הרצון לקבל שלנו.

לכן אמרו לאותו אדם שרצה להתגייר, זאת אומרת להגיע לדרגת הבינה, שקודם כל, "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" שזה החלק הראשון של החוק. זאת אומרת, צריכים לתקן את הרצון לקבל, שהוא לא יהיה בשנאה לזולת. ואחר כך "ואהבת לרעך כמוך", שזה החצי השני של אותו החוק.

ולכן כל הכלל של הטבע מחוצה לאדם, בא אלינו בצורה כזאת. כי כל הטבע, בדומם, צומח, ובחי, וגם בגוף שלנו, זאת אומרת דרגות הדומם, הצומח והחי שלנו, הכל חוץ מדרגת המדבר של המדבר, כולן נמצאות בחוק אחד של אהבה. אומנם שאנחנו לא רואים את זה, כי עינינו לא רואות איך הכל פועל בצורה הנכונה, כי "כל הפוסל במומו פוסל" ואנחנו רואים שכל אחד כאילו אוכל את השני, ומלבד האדם כל היצורים גם כן סובלים. אלא שאנחנו רואים את זה מתוך המומים שבנו.

אבל להם אין בחירה חופשית, הם מקיימים את עצמם על ידי כוחות הטבע, וכך זה מחויב בצורה אינסטינקטיבית. חוץ מאדם. האדם הוא היצור היחידי שנמצא בניגוד לחוק ההשפעה לזולת, ורק הוא צריך לתקן את עצמו. ולכן כלפי האדם, החוק הזה נשמע כ"ואהבת לרעך כמוך".

שאלה: למה בעל הסולם כותב ש"אהבת חברו" היא "שמורה מטעויות"?

"אהבת חברו" "שמורה מטעויות", מפני שהחבר נמצא כמו האדם עצמו באותו תהליך. האדם לא יודע אם החבר צודק או לא צודק, אם הוא מבין או לא מבין. האדם רק יודע דבר אחד, שהוא כמוהו מחפש, והבורא הביא אותו למקום החיפוש ומחזיק אותו. אם אנחנו נחבר את הרצונות שלנו, המטרות שלנו, הכוונות שלנו כלפי הבורא, ונתחיל להתייחד בינינו לקראת אותה המטרה, אז יש כבר חוץ מעצמנו מישהו שנוכל להתייחס אליו כמו לבורא, והוא נמצא בהרגשתנו. ואז יש לנו מה שחסר בקשר עם הבורא- תגובה. ואז על החבר אנחנו יכולים כאילו להתאמן מה זה נקרא "אהבת הזולת". כמו שבעל הסולם אמר לנו, שמה שנמצא מחוצה לגופו של האדם זה לא חשוב, בורא או איזה נברא, כי כולם לא קיימים כלפי הרצון האגואיסטי של האדם.

נושא זה של אהבת הזולת, הוא נושא לא מושך. חוץ מזה האדם מוכן לכל דבר, רק לא לשמוע על זה. אהבת הזולת זה כל כך פרימיטיבי, זה כל כך דוחה, זה דבר שהאנושות נכשלה בו כבר המון פעמים. מדברים על זה רק כדי לסחוט משהו. באים לאדם ואומרים לו "למה אתה לא אוהב את הזולת?", הוא חושב, "בשביל מה? רוצים שאני אהיה יותר טוב מהאחרים?" וכן הלאה. לצערנו המילים הללו באמת שנואות בעולמנו. אבל המצבים הללו יתגלו כנגד הצרות, ודווקא נבין שאין לנו ברירה, כי זהו התיקון. השבירה היא בזה, והתיקון הוא בזה. אין יותר.

היה לנו כלי אחד שנקרא "אדם הראשון", שבו כל הנשמות היו כלולות יחד. הכלי נשבר, כל נשמה קיבלה עכשיו כוונות אגואיסטיות, לעצמה, בניגוד לאחרים. ואנחנו צריכים לחזור לצורה המתוקנת. אז במילים דעולם הזה, זה מתבטא במשפט "ואהבת לרעך כמוך". ואין מה לעשות בנידון. אם לא נגיד זאת במילים הללו, אז נוכל להגיד שכל אחד חייב לבטל את האגו שלו, כדי להתחבר עם הנשמות האחרות, כדי שהאור העליון יתגלה בתוך הנשמה הכללית הזאת. איכשהו אפשר להגיד רעיון זה בצורה אחרת, אבל זה לא ישנה את הפירוש.

אז למה המקובלים בכל זאת עומדים על מילים כאלו, המגעילות לרצון לקבל המקולקל? מפני שאנחנו צריכים על פני המילים האלו לגלות את הנחיצות בזה. זאת עבודה גדולה מאוד, זו כל עבודת ההסתרה שיש לנו עד שמגיעים למחסום. רק כדי להסכים לכך, באיזושהי צורה. שבכל רגע ורגע נמצא בזה, ואיכשהו נסכים עם העיקרון הזה. וזה נקרא "לא לשמה".

שאלה: חברים שנמצאים בדרך ועוזבים, זה הכבדת הלב לאלה שכן ממשיכים בדרך? יש איזה אפקט כזה?

צריכים להבין שהדרך הרוחנית היא דרך הבירור. כמו שאדם בתוכו מברר את הדברים, כך מתבררות הנשמות. ולא מין הסתם כתוב, "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". בימינו זה לא אחד מאלף, אבל בזמנים ההם זה באמת היה כך, ואפילו יותר מכך. כמה מקובלים היו בכל הדורות, מתוך מיליוני האנשים שחיו בכל דור בעם ישראל? נגיד ישנם חמשה עשר מיליון אנשים, ומתוכם ישנו מקובל אחד או שניים, או עשרה, לא חשוב כמה. איזה אחוז זה?

אפילו בתקופות של פריחה, כמו מתקופת הבעל שם טוב והלאה, היו רק עשרות מקובלים. גם תלוי באיזה גובה הם היו, אבל בכל זאת הם היו מקובלים. אבל איזה אחוז זה היה מהאוכלוסייה? ובתקופה ההיא המונים ניסו להיות מקובלים גדולים. הם נכנסו עקב השיטה של הבעל שם טוב, שפתחה קצת את חכמת הקבלה לעם.

אז אנחנו רואים שהתקופה שלנו היא דווקא תקופת פריחה, והיא תגדל יותר ויותר. ויש לנו גם התעוררות מכל העולם, מהעמים האחרים. אבל בכל זאת, זה תמיד יבוא על ידי בירורים. אדם נכנס, יוצא, נכנס, יוצא, עוד ועוד. לכל אחד יש בירורים באמצע. וגם אחרי שמגיעים לכאן, וכבר נמצאים כאן מבררים, "זה כן שייך לי או לא שייך לי? האם זה כן מקום נכון, או לא, הלימוד, השיטה, המורה והכל?".

ויש כאלה שמגלים שעדיין הם באו לכאן כאילו לא בשלים. עדיין חשוב להם לספור את ההתקדמות לפי הדפים שלומדים. לפי כל מני צורות חיצוניות שאולי לא מכבדים כאן מספיק. שישנם עוד חלקים בתורה שכאן לא לומדים אותם. וכן הלאה. או שדורשים כאן איזו צורה חיצונית, ומקבלים בתנאים מיוחדים. אז האדם מברר כל הדברים האלו, ורואה שזה לא בשבילו. ואם כך וודאי שהוא רשאי לעזוב.

אם הוא עוזב, הוא כבר לא תופס את המטרה כמונו, אז הוא כבר לא חבר. "חבר" זה נקרא, מי שבא לפי אותם הכללים לאותה המטרה. לכן אין מה להצטער. כמו שאומר בעל הסולם, עוד הרבה ילכו ויפלו בדרך, ובכל זאת הם עשו איזו עבודה בזמן שהיו בקבוצה, וימשיכו אותה בעוד גלגולים. זה התהליך. אנחנו צריכים לראות כל הדברים האלה מפרספקטיבה קצת יותר מלמעלה. ואז, אז האדם מת וחי, ומת וחי, ומברר לאט לאט את הרשימו שבו, ואחר כך מגיע לתיקון שלו.

ואם אנחנו נמצאים כאן ונרדמים, ולא פועלים, ולא נמשכים קדימה, אז זה נקרא שאנחנו "יוצאים". זה לא נקרא שעדיין אנחנו נמצאים בקבוצה. אם האדם היה שוקל את כרטיס הכניסה שלו לשיעורים, לא לפי איך שזה נרשם בכרטיס הכניסה שלו כשהוא נכנס בדלת, אלא לפי איך שזה נרשם למעלה, זה היה קצת אחרת. אם הוא היה שוקל לפי השעות שהוא השקיע בכוונה הנכונה בזמן הלימוד, עם החיסרון הנכון, והיגיעה בכמות והיגיעה באיכות. הוא פתאום היה מגלה שהוא לא נמצא בקבוצה, שיצא לקבוצות אחרות. פתאום הוא חושב על תיאטרון, על חופש, לא יודע על מה. אז לא בודקים ברוחניות, אם האדם יצא בגוף או לא יצא. אלא אפשר לשבת כאן עשרים שנה, וגם כן כאילו לא להיות כאן. אז יש ויש. זה לא פשוט.

שאלה: מהו החיבור הנכון בין החברים? השואל טוען שקבוצתו הולכת להתפרק, כי הם לא מסוגלים למצוא את הנוסחא הנכונה לחיבור.

זאת אומרת, יש קבוצה כזאת בישראל, שלומדת ונמצאת איתנו בקשר, והם הולכים להתפרק? אני לא מבין. אם הוא לומד איתנו דרך האינטרנט, ואם הוא נמצא איתנו בישראל, אז ודאי שהוא יכול להיות איתנו בהפצה, ויכול להיות איתנו באירועים שאנחנו עושים, כולל שבתות וחגים, או כל מני אירועים אחרים. אז אני לא מבין מה הבעיה שלו. אם הקבוצה שלו היא קבוצה שקשורה אלינו, אז היא צריכה להיות פשוט יותר קרובה לפעולות שלנו, ללימוד ולהפצה.

שאלה: מה זה חיבור בין החברים בתוך קבוצה?

חיבור בין החברים יכול להיות רק מתוך המטרה הסופית. אין לאדם ברירה, כי הוא יודע להגיע למה שהוא רוצה. זה כמו בצבא, כמו בכל מקום. וישנם המון מקומות ומטרות כאלה בחיים. כדי להגיע למטרה האדם חייב עוד שותפים, ואין לו ברירה. ואז הוא מוותר על חלק מאינטרסים שלו כדי להתחבר עם האחרים, כי המטרה יותר חשובה מהויתור שלו. איך הולכים לבניית עסק? לאחד יש כסף, ולאחר יש ידע. והם מתחברים יחד כדי להשיג את המטרה, לבנות ביזנס טוב. ומתחלקים חצי חצי. הרי האדם לא רוצה להתחלק עם שותפו. ושותפו לא רוצה להתחלק איתו. אבל בלי הידע של האחד ובלי הכסף של האחר, הם לא יוכלו להשיג את המטרה.

בהתחלה מדברים בצורה ממש אגואיסטית לגמרי. שמתכנסים כולם, אלו השונאים זה את זה. ומתוך זה שמתחילים לעבוד, מתחילים לראות את הנחיצות בלהתחבר זה עם זה, נגד השנאה. הר סיני הוא השנאה שבין בני האדם.

אז ודאי שאם השנאה מתגלה בקבוצה, אלה אולי סימנים של התקדמות. כי אם זה מתגלה מתוך הלחץ למטרה, זהו מכשול בדרך הנכונה. שהבורא "שם לאדם רגל", כדי שיקפוץ מעל המכשול ועוד יעלה. אם זהו מכשול מכך שמתייאשים ונמצאים בחוסר כוחות, המכשול הוא מצדם, לא מהבורא, וזה יזרוק אותם החוצה.

אות ט"ז

"ובאמור מצאנו הפתח להבין במה שעמדנו לעיל (אות ג' וד') בעיקר תוכנה של המצוה הזאת "ואהבת לרעך כמוך" איך מחייבת אותנו התורה בדבר שהוא מהנמנעות לקיימה, עש"ה."

זאת אומרת, איך אפשר בכלל לאהוב את הזולת? איך אפשר לחייב לאהוב את הזולת? האדם יודע שהוא אוהב את ילדיו, נכדיו. למה? כי זה טבעי, זה בטבע שלו. הוא טעם משהו טעים, ועכשיו הוא יודע שהוא אוהב את זה. כי זה נתן לו תענוג, יש לו ממנו משהו. מאהבת הזולת אין לו כלום. "אהבת הזולת" זה נקרא, שהאדם שולח, שהוא נותן, שהוא ממלא מישהו. אם בחזרה יש לאדם איזה תענוג, כמו תענוג מהילדים, זה ברור לו. הוא נותן להם, ונהנה. יש כאן קשר טבעי, הפידבק הטבעי הזה שקיים בטבע. אבל אם אין קשר כזה, איך הוא יכול לעשות אותו? איך הוא יכול להרגיש שכאשר הוא ממלא את השני, בזה הוא נהנה?

אם אפשר היה לעשות זאת בצורה הרגילה, אז זה היה להשפיע על מנת לקבל. אלא שאנחנו קודם צריכים להתרומם מעל הכלים שלנו, שההשפעה שלנו תהיה ללא שום קשר אלינו בחזרה. אם זה יהיה כמו עם הילדים, לא הרווחנו כלום. יש הרבה אנשים כאלה. בעל הסולם אומר שעשרה אחוז מהאנשים בעולם הם אלטרואיסטים, שמשפיעים לעולם. כמו שכל אחד רוצה לתת לילדים משלו, כך הם רוצים לתת לכל העולם. בטבע יש להם פידבק מכך שהם נהנים מזה שהם נותנים. ולכן הם עושים את זה.

האם הם צדיקים? הרי הם מקיימים את הטבע שבהם. בעל הסולם אומר, שישנם כאלה עד עשרה אחוז. הביולוגים אומרים, שישה אחוזים. שש עשרה מתוך מאה. אז זה הטבע, ולא שייך לבחירה, לא שייך לעבודת האדם, אדם כזה הוא בהמה כמו האחרים. אולי האחרים חושבים עליו שהוא טוב, אבל זה הטבע. בבית חולים רואים אנשים כאלה אשר מסתובבים, נותנים, מחלקים, ודואגים. אמנם זה דבר טוב, כלפי היצורים. אבל מהי התועלת שבזה לתיקון? ודאי שאין שום תועלת לתיקון. זאת אומרת, אנחנו לא מבינים איך להגיע לאהבת הזולת.

"אכן השכל! שמהטעם הזה לא ניתנה התורה לאבותינו הק' אברהם יצחק ויעקב," כי לא התגלה בהם יצר רע, ולא היו צריכים לתקן. הייתה בהם אהבה טבעית. "אלא נמשך הדבר עד יציאת מצרים, שיצאו והיו לאומה שלימה בת שש מאות אלף איש מעשרים שנה ומעלה, כי אז כל אחד מהאומה נשאל אם מסכים לעבודה הנשגבה הזאת," נגד הרצון שלו לקבל, "ואחר שכל אחד ואחד מהאומה הסכים בכל לב ונפש לדבר" המטרה שהיא ההתחברות, יותר חשובה מהאגו שלו, "ואמר נעשה ונשמע, אז נעשתה האפשרות לקיים את כללות התורה, שיצאה מגדר הנמנעות ובאה לגדר האפשרות." אז הם קיבלו עצות, כוחות, דרך, שיטה, שיכולה לתקן להם את הטבע.

"כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם ואין להם שום עסק בחייהם רק לעמוד על המשמר תמיד שלא יחסר שום צורך לחבריהם, ולא עוד אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה בכל לבבם ונפשם ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך", אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה פנוי לגמרי משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של ואהבת לרעך כמוך בכל אותם התנאים המבוארים באות ג' וד'. כי איך תפול עליו דאגה על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים עומדים על המשמר הכן בהשגחה עצומה שלא יחסר לו כלום מצרכיו."

זה נשמע מאוד אגואיסטי. האדם נכנס לחברה, ושש מאות אלף איש עוקבים אחריו ושואלים אותו "מה אתה רוצה? רק תגיד, אולי זה, אולי זה". האדם הוא מלך, כולם אוהבים אותו. זה לא שהוא צריך לדאוג לכך שאולי חלק אוהבים אותו וחלק לא, אלא כולם רק אוהבים אותו. אז "ברוך ה', עכשיו אני יכול לחשוב עליכם. בסדר גמור, אתם כולם חושבים עלי, עכשיו אני גם אחשוב עליכם".

האם זאת הכוונה כאן? ודאי שלא. המחשבה הזאת של האחרים, מחייבת את האדם להגיע לאהבת הזולת. פשוט מאוד. אם החברה חושבת כולה על אהבת הזולת, כל אחד בתוכו, לא שעכשיו האדם חושב "בטוח אני יכול לקיים זאת". אלא "אני בטוח עכשיו שאין כלל אפשרות אחרת, רק לקיים את המעשה הזה, אהבת הזולת". אז החברה משפיעה על האדם ברצונות שלה, כך שגם הוא נדלק מהם. ואין לאדם שום אפשרות לברוח מזה, כי בתוך החברה הוא נתון תחת השפעת החברה. זה החוק. "ערבות" זה נקרא, שאם החברה באופן כללי משתוקקת להשפעה, חוץ מאדם אחד, וכל אחד יכול להיות אותו אדם, אבל אם החברה משתוקקת להשפעה, זה ישפיע על כל אחד ואחד בצורה מחייבת.

(סוף השיעור)

קבלה מדיה

קבלה מדיה

איזור אישיכדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

מושגים באהבה

מושגים באהבה

מושגים באהבה

קבלה מדיה© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם

איזור אישי
כדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

קבלה מדיה
© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם