"פרשת השבוע"

פרשת "בשלח"

בהשתתפות: גיל קופטש

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 30.07.08 – אחרי עריכה

גיל: תודה שפינית מזמנך ללמוד איתי פרשת "בשלח".

הגענו כבר ל"בשלח".

גיל: סוף סוף יוצאים ממצרַים, הגיע הזמן. למדתי ממך בשיחות הקודמות שצריכים ללמוד את התורה "בגוף אחד" מה שנקרא, בגוף ראשון.

כן. מדובר על האדם.

גיל: כל התורה וכל עניין שיעבוד עם ישראל במצרים זה בתוך האדם, בתוך נפש האדם.

כולנו נמצאים בתוך האגו שלנו, כל אחד ואחד, והשעבוד לאגו שלנו נקרא "מצרים".

גיל: הרצון לקבל, הנאה עצמית, האגואיזם הגדול נקרא "מצרים".

כן.

גיל: והכוח ששולט במצרים?

באדם הרגיל, בכל החיים שלו, נקרא "פרעה".

גיל: זה "פרעה".

כן. אבל מה אנחנו מפסידים מזה? אנחנו רואים היום איך אנחנו נכנסים לכל מיני בעיות, יש משבר כללי בעולם, משפחות נהרסות, דיכאון, סמים.

גיל: בכל "פרעה" אשם.

אנחנו מתקדמים, כל האנושות כולה מתקדמת לשנאה למצב הזה, שהיא באמת הכרחית כדי לצאת ממצרים.

גיל: למה שנאה היא הכרחית?

אם אני נמצא במצב כלשהו, אז כדי לצאת מהמצב הזה ולעבור למצב אחר אני חייב לברוח ממנו, לשנוא אותו. קודם חשבתי שבמצרים יש כל טוּב, ובאמת כמו שכתוב יש שם אוכל והכול נוח וטוב.

גיל: נראה שבני ישראל לא בטוח רצו לצאת ממצרים, כל הזמן הם אמרו, איפה הבצלים, איפה השומים, איפה האבטיחים, איפה "סיר הבשר".

נכון. חוץ ממשה, הנקודה הזאת שבלב האדם שמתעוררת ומושכת אותו משם, לכן הוא נקרא "משה".

גיל: הוא מושה אותם משם.

כן. חוץ ממשה היהודים בעצמם לא כל כך רצו.

גיל: אמרנו ש"מצרים" זה מלשון צרוּת, צרוּת עין, צרוּת לב, צרוּת אופקים, צרוּת ראיה.

אומרים "מיצ-רע", הריכוז של כל הרע.

גיל: סוף סוף הקדוש ברוך הוא גורם לזה שפרעה משלח את העם ממצרים. מה זה העם?

הבורא ברא רק רצון, וכולנו רצון, רצון ליהנות. אבל ברצון הזה יש כל מיני דרגות, כל מיני סוגי רצונות. יש רצון שנקרא "ישראל", ישר- אל, שזה "משה", שמושך אותי לרוחניות, להתעלוּת, לעלות למעלה מהגוף, להרגיש רוחניות.

גיל: רצון שמושך למעלה, שמושה אותנו כלפי מעלה.

כן, הוא נקרא גם "משה" וגם "ישראל". גם "יעקב" נקרא כך. "יעקב" הוא קטן, וכשהוא גדל, הוא נקרא כבר "ישראל", ולכן בתורה אנחנו רואים לפעמים יעקב ולפעמים ישראל.

גיל: האם "יעקב" זה רצון שמושך למטה או למעלה?

"יעקב" הוא עדיין רצון לא גמור.

גיל: פוטנציאלי.

כן. ו"ישראל" זה כשהוא כבר מגיע לגדלות. אחר כך כשהם נמצאים במצרים, בשעבוד הזה, מתחילים להרגיש את השעבוד, ומתחילות להיות שבע שנות רעב אחרי שבע שנות שובע, אז הם מתחילים להרגיש "פתום" ו"רעמסס" - הם בנו חיים טובים והם כולם הופכים להיות לחיים רעים. כמו בעולם שלנו, רצינו לבנות ציוויליזציה יפה, להנות מהחיים, ואנחנו רואים היום שאנחנו לא יודעים איך לשלוט בחיים, ומי יודע מה יקרה לנו ולילדים שלנו. זה נקרא שאנחנו כבר מתחילים לחשוב "מה הם החיים האלו?", אנחנו מחפשים, וזה מביא אותנו לזה שאנחנו רוצים לברוח מזה.

גיל: לצאת.

כן, לצאת.

גיל: לפי מה שאני מבין ממך, כל פסוק בתורה אפשר לפרש אותו בפנימיות, למצוא נקודות מקבילות בנפש האדם.

בגלל זה התורה נקראת "הוראה". היא ממש נותנת לכל אדם שיטה איך לצאת מהאגו שלו ומהעולם הקטן הזה, ולהרגיש עולם גדול יותר.

גיל: בתנאי שהוא מבין את כל המשמעויות של כל הדברים.

כן.

גיל: איך שהם יוצאים ממצרים, כתוב, "ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא: כי אמר אלוקים, פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה". בפשט של הדבר הזה אלוהים אומר, יש פה פלשתים, מחכים שם באזור עזה, נעשה סיבוב, כדי שלא נלחם בהם על ההתחלה.

אבל זה בגלל שהוא לא רוצה להוציא אותם בדרך קרובה. זאת אומרת ככל שיתרחקו, הם לא יחזרו למצרים. הם יראו שהיציאה הזאת גורמת להם התרחקות, ולאט לאט כשהם מתרחקים ממצרים, הם מתחילים לקלוט באיזה שעבוד הם היו ולֵמה הם צריכים באמת להגיע. בפנימיות האדם, כשהוא מתחיל לצאת מהטבע שלו ומתחיל לרכוש טבע רוחני, זה תהליך מאוד ארוך, של כמה שנים.

גיל: עדיף דבר ראשון להתרחק ולא להיכנס למלחמות מיותרות.

מיד, בכלל אי אפשר.

גיל: לפני זה אין לך את הכוח הנפשי להילחם.

נכון.

גיל: אתה לא מבין בשביל מה אתה נלחם.

בדיוק.

גיל: מה זה "פלשתים"? מה הם בפנימיות?

בפנימיות שלנו יש לנו "פלשתים","עמלק" וכל שבעת העמים שיושבים בארץ ישראל.

גיל: עמלק, הוא בעייתי במיוחד.

כן.

גיל: אבל הפלישתים האלה, מי הם, מה זה?

אלה המצבים שלנו, שרוצים לתפוס אותנו ולא לתת לנו להיכנס לארץ ישראל ולכן אנחנו צריכים להיכנס לשם בדרך עקיפין. הם הלכו דרך המדבר ועבר הירדן ואז נכנסו.

גיל: כן. בעיקרון זה שלושה ימי הליכה ממצרים לארץ ישראל.

מקסימום.

גיל: לקח לנו ארבעים שנה לעשות את זה.

ארבעים שנה זה סימן של "בינה", הם עלו לדרגת ההשפעה. הם עזבו את האהבה העצמית והתקרבו לאהבת הזולת, זה נקרא "ארבעים שנה". לכן כתוב שאדם לא יכול ללמוד את חכמת הקבלה טרם שהגיע לארבעים שנה, זה סימן שהאדם עוד לא מוכן בתוכו, ודאי שלא מדובר בגיל.

גיל: רגע, אני עוד לא בן שלושים ותשע.

האר"י היה בן שלושים ושמונה כשנפטר והגאון מווילנה כבר בגיל תשע כתב ספרי קבלה, וכך היו עוד הרבה רבנים גדולים.

גיל: אז אני לא צריך להגיד לעצמי "אני עוד לא בן ארבעים", אני יכול להתעסק קצת.

אתה יכול, "גיל ארבעים" זה לא גיל אלא רמה רוחנית. מה זה "אסור"? בקבלה אסור זה אי אפשר. במידה שאדם רוחש את תכונת ההשפעה, במידה זו הוא יכול להבין מה כתוב בקבלה. במידה זו הוא מתחיל להרגיש את העולם הרוחני ומתחיל ללמוד אתו יחד עם זה שמרגיש אותו. כי אי אפשר ללמוד בלי להרגיש, אנחנו לא יודעים מה זה. סתם לקרוא בספר זה לא עוזר בכלום. אתה צריך לקרוא בספר וגם להרגיש במה מדובר ואז נפתח לך כל פעם עוד עומק בתמונת העולם, ואתה קורא בתורה מה זה, וזה נקרא "לימוד".

"טעמו וראו כי טוב ה'", זאת אומרת, לטעום את זה, לגלות. זה נסתר וצריך לגלות את החכמה הזו.

גיל: מגלים את החכמה הזו, ואתה אומר שבמשך ארבעים שנה הם היו צריכים לפתח את רמת הבינה, את ההזדככות.

כן. אלה לא שנים שלנו, אלה ארבעים שנה מהמילה "מדרגות", שאדם צריך בפנים להתהפך ולהגיע ממש לדרגה הרוחנית, "דרגת הבינה".

גיל: מה זה "עמוד הענן" שהולך אחריהם ביום, ו"עמוד העשן", עמוד האש" בלילה?

זה האור. האור הפנימי הזה שמביא את האדם לרוחניות. אם אדם נמצא בחושך, אז האור הזה מאיר לו כ"עמוד האש" וכשאדם נמצא באור שנראה לו, זה דווקא נראה לו כ"ענן", זאת אומרת, שדווקא יש כאן או ספקות פנימיים או ספקות חיצוניים שאחריהם הוא הולך, וכך מברר, ומתקדם.

גיל: ספקות חיצוניים, ספקות פנימיים?

כן. כי הרוחניות לא כל כך מושכת. יש לי אור, יש לי מספיק מהכול וללכת אחרי הענן, אלה דברים שלא כל כך מובנים לי ואני לא כל כך שֹשׂ להיכנס לתוך הענן הזה. אלה דברים מעורפלים, לא מובנים, האם יהיה טוב ומה אם לא, והאגו כל הזמן מביא כל מיני קושיות ומכשולים. בלילה, שאז בכלל אני מרגיש חושך, דווקא בהרגשת החושך הזה, אני מִתקשר למדרגה רוחנית יותר עליונה והיא מאירה לי כ"עמוד האש".

בסך הכול זו הליכה לא ארוכה, לקראת ים סוף, וכך מתקדמים.

גיל: ים סוף, אגב, הוא לא מה שהיום אנחנו קוראים "ים סוף", ליד אילת. זה יותר ליד השפך של דלתת הנילוס.

נכון.

גיל: על הגדות שלו, גדל סוף, היו קצת מים מתוקים מעורבים עם מלוחים.

כן.

גיל: וזה אולי מסביר את הנס, תיכף נגיע אליו. הם יוצאים ממצרים, חונים על הים, ורואים את המצרִים רודפים אחריהם, כל חייל פרעה רודף אחריהם, מתחילים לבכות, להאשים את משה.

לא, עוד לא, הם כאילו חזרו בחזרה. הבורא אומר למשה, תחזור כאילו שאתה חוזר למצרים כדי שפרעה יחשוב שאתה התבלבלת בדרך ולא יודע לאן ללכת ואז הוא ישלח אליכם את חיל פרעה, ובזה אני אראה לכולם את הגדוּלה שלי, את הכוח שלי. יש כאן איזה משחק עם המצרִים.

גיל: עושים להם הטעיה, ואז חֵיל פרעה יוצא אחריהם וכולנו מכירים את נס קריעת ים סוף.

כן, הבורא אומר למשה, יש לך את המטה וקדימה. "המטה" נקרא הכוח הרוחני שאיתו האדם הולך למעלה מהשכל, הרגש והטבע הגשמי שלו, ואז הוא מעלה את עצמו לדרגה רוחנית.

גיל: את כל זה מסמל המטה?

המטה שהופך לנחש. "נחש" זה האגו, ואם אתה לוקח אותו כמו שצריך, אתה דווקא מתחיל לנהל את כל האגו שלך, והוא מעלה אותך לדרגה הרוחנית.

גיל: זאת אומרת, אתה תופס את האגו ביד.

כן. ואז משה עובד עם המטה הזה

גיל: עם המטה הוא מכה על הים.

כלומר, אין כאן סוף אלא דווקא המשך הדרך, כי עם האגו אי אפשר ללכת, יש לפניך גבול, וכך אין לך גבול אלא אין סוף. אתה עובר, ואם אתה הולך למעלה מהטבע הגשמי הזה, אתה יוצא באמת ממצרים.

גיל: יש פה עניין שבני ישראל הפשוטים, צריכים ללכת מעל הטבע, לא רק מעל הטבע העצמי שלהם, אלא מעל הטבע של העולם.

כל אדם, ודאי, אם רוצים לעלות. העולם שלנו בנוי אך ורק כדי שנעלה ממנו לדרגה הרוחנית. ואנחנו רואים עד כמה בחיים האלה ה"פּרעה" בכללות מתחיל ללחוץ עלינו יותר ויותר עד שאנחנו מחפשים לֵמה כל זה, וכך הוא מקדם אותנו להתעלות מעל האגו, זה "עזר כנגדו". כמו שכתוב, "פרעה הקריב את בני ישראל לאבינו שבשמים". אותו אגו שלנו, עובד בצורה כזו שנשנא אותו ונעלה מעליו.

גיל: והאגו הוא בשירות הוד מלכותו.

ודאי שהכול בא מהכוח העליון, מאותו המקום זה בא לאדם, ואז הוא מראה לאדם בעצם בצורה הפוכה. הנחש הופך להיות מטֵה, והמטה לנחש בתוך האדם, ואז כשהאדם יודע לנהל על ידי המטה את האגו שלו, הוא מתעלה מעליו.

גיל: אבל יש פה עניין שהוא לא יודע בכוח השכל, ברציונאל.

נכון.

גיל: הוא צריך לעשות משהו נגד ההיגיון, להיכנס לים, עמוק.

כן.

גיל: אז הוא לא חושב ואומר "א' ב' ג', מכאן שד' עלי להיכנס לים", אלא זה יותר אקט אמוּני.

נכון, ובאמת כאן הוא נכנס לאמונה. זו לא אמונה שאנחנו מאמינים וסוגרים עיניים, "אמונה" זה נקרא שאנחנו הולכים ב"אמונה למעלה מהדעת". זאת אומרת, יש לנו מכשיר מיוחד בתוך האדם. לא כמו שהאנשים ברחוב חושבים, אלא זה כוח מיוחד שמקבלים מלמעלה, זה כוח רוחני שנמצא באדם, ואנחנו מודדים אותו, ועובדים איתו באותה צורה כמו עם כל הכוחות הפיסיים בעולם שלנו.

גיל: אז איך זה עובד? יש הכוח שנקרא לו "הרציונאל", ברמה מסוימת, ומעליו אמונה, או שזה מין סוג של "באלנס" כזה, האמונה.

לא, זה מעל הרציונאל שלנו, נפתח לך עולם רוחני עם חוקים משלו, עם רציונאל אחר, אבל אלה לגמרי חוקים, רק חוקים של עולם הרוחני. של המימד הבא.

גיל: אני חייב לומר לך, תמיד שואלים אותי "אתה מאמין באלוהים?", ואני אומר, אני לא מאמין, אני יודע.

יופי.

גיל: אני יודע שיש. האם אמונה זו רמה יותר גבוהה מידיעה?

"אמונה" זו ידיעה, "ידיעת האלוהים". זאת אומרת, "אור האמונה" זה נקרא שהבורא נפתח, ואתה רואה אותו, ואז באור הזה אתה הולך, "באורך נראה אור", ככה זה הולך. והאדם אף פעם לא סוגר את העיניים. חכמת הקבלה היא לא האמונה הרגילה העממית.

גיל: בטח לא האמונה עיוורת שאומרים "בוא נעצום עיניים ו.."

לא, חס ושלום, ההיפך, זו חכמה. האדם פותח עוד עולם, ואז בכוחות הרוחניים שהוא מוסיף לעצמו, הוא עולה מעל הטבע הגשמי, ובונה לעצמו עוד מימד.

גיל: אז מה משמעות הים? כחובב ים גדול אני חייב להבין, מה זה ים, ומה זה "ים סוף"?

ים זה "ים החכמה", וים זה "ים סוף" זה הסוֹף, כשכל הבריאה הגשמית הזאת, נגמרת בים הגשמי, מתעלים מעליו, ונכנסים לעולם הרוחני.

גיל: מה זאת אומרת "ים הגשמי"? אני לא מבין.

"ים הגשמי" זה כשנגמר הרצון לקבל עם החכמה הגשמית שבו, עם כל הידיעה, עם כל החוקים שבו, ואנחנו מתחילים להתעלות מעל כל העולם הזה בחוקים רוחניים שמתחילים להתגלות בנו, כשאנחנו רוכשים אותם.

אז נפתחת לנו ראייה אחרת, אנחנו מתחילים לראות דרך החומר הזה מה שעכשיו אנחנו מרגישים, דרך חמשת החושים הבהמיים שלנו, בעצם הגופניים, ששייכים לבהמה, לגוף שלי, כמו שלכל בהמה יש את אותם חושים. אז אני מתחיל לחדור דרך החומר, ומתחיל לראות כוחות שנמצאים אחרי החומר. זה נקרא שאני עובר את הגבול הזה, את הסוף הזה, ונכנס למימד אחר.

גיל: אגב, כל פעם אחרי שאני הולך לים, אני טובל קצת בים, ואני יוצא חדש. בוא נגיד רענן, טרי.

כך אתה מרגיש פסיכולוגית, גם אני הולך יומיום לים.

גיל: אתה טובל שם, זה ה"מִקווה" שלך?

לא, אני שוחה הרבה.

גיל: באמת?

כן, אני עושה ארבע מאות, חמש מאות תנועות, בלי זה אני לא יכול. כי אני יושב כל היום.

גיל: כן, זה ממש מעורר את הנפש.

כן. כשהייתי צעיר הייתי קצת ספורטאי.

גיל: במה?

השתתפתי בריצות של חמשת אלפים מטר.

גיל: באמת?

כן. אני חייב לתת לגוף איזו הרצה בבוקר, ואז אני יכול לעבוד.

גיל: אני חושב שיש משהו במים עצמם, כשאתה טובל.

למים יש כוח גדול מאוד.

גיל: כמו שהם טבלו בים סוף, זה משהו מעורר.

אדם שעובר ב"ים סוף" בעצם אומר לכל החיים שלו "שלום". מה זאת אומרת? זה לא שהוא יוצא וחס ושלום נפטר מהחיים האלו. אבל הוא כבר לא מסתכל על החיים האלו בצורה שכולם מסתכלים, הוא כבר מתעלה מעל החיים האלו לקראת מימד חדש, הרגשה חדשה של החיים. הוא כבר מתחיל להתקשר לכוח שמנהל את החיים שלנו.

גיל: בגלל זה אומרים חז"ל "מה שראתה שִפחה על הים מה שלא ראה הנביא יחזקאל"?

למה הם בדיוק התכוונו? מה, מה ראתה אותה שִפחה?

לגילוי האלוהות, לכניסה למימד הרוחני.

גיל: לכל בן אדם פשוט, עבד או שִפחה..

כל אחד.

גיל: הייתה התגלות, חוויה אלוהית יותר גדולה מאשר לנביא יחזקאל שכולנו מכירים את ה"מעשי המרכבה" שלו.

כן.

גיל: כלומר החוויה האלוהית שלהם הייתה יותר גדולה?

כן.

גיל: בגלל ים סוף או בגלל כל האירוע של יציאת מצרים?

בגלל ים סוף, אבל שוב, יש "אתערותא דלתתא", ו"אתערותא דלעילא". זאת אומרת, התעוררות שבאה מלמעלה, או מלמטה, איך פותחים לאדם את העולם הרוחני. האם הוא מתחיל להרגיש אותו על ידי זה שמלמעלה פותחים לו, או שהוא בעצמו, וכך הוא נכנס.

גיל: אז "ים סוף" זה אתערותא מלמעלה?

כן, זה נעשה מלמעלה, בהתעוררות מלמעלה, בקיצור הם עוברים.

גיל: הם עוברים, אבל פרעה וצבאו לא הצליחו לעבור.

אבל הם אומרים שהכוח העליון הוא היום, עכשיו, בעד היהודים. זאת אומרת, זה כבר גילוי גדול כלפי כל הפנימיות של האדם, שכבר מכירים את כל הרצונות שלו, ממש זה כבר נעשה חרוט כביכול בתוך הגוף שלו, בתוך האגו שלו.

גיל: יש משהו שמשגיח עליו.

הבורא, הכוח העליון שעומד נגד האגו. הגילוי לאדם שיש בו עכשיו בתוכו, זה כנגד זה, את שני הכוחות, זה דבר גדול מאוד שמציל את האדם ומעביר אותו הלאה.

גיל: הם כל כך מרוצים עכשיו שכל המצרִים טובעים בים, שהם שרים את "שירת הים".

כן.

גיל: מרים לוקחת את התוף, "תוף מרים" מן הסתם, ויוצאת במחולות יחד עם הנשים ואפילו משה שר.

כן, האדם מתחיל להרגיש עד כמה באמת הוא קיבל עזרה מלמעלה, שלא בכוחותיו התאפשר לעבור את כל המעבר הזה מגשמיות לרוחניות, והוא מכיר את הכוח הגדול, שאין באפשרותנו למדוד.

זה טבע אחר, לעבור מטבע לטבע זה ממש בלתי אפשרי לאדם, אבל הוא רואה עד כמה זה נעשה בו, ולכן ההתרוממות, ההתעלות שהוא מרגיש, הכול ודאי שירה פנימית. זה קורה כך בכל אחד ואחד, נקווה שבעזרת ה' בקרוב זה יקרה לך.

גיל: אני מוכן, למה לא.

ואז ההרגשה הזאת נקראת "שירה על הים".

גיל: עצם גודל החוויה גרם להם פשוט לפתוח בשירה כאילו הם באיזה מחזמר, ויש המחלקים סוגי תפילות לפי שירה, צעקה, בכי, דיבור.

כן.

גיל: יש גם דיבור ישיר לאלוהים, בסגנון "ברסלב".

לפי איך שאנחנו מגיבים לזה. זאת אומרת, השירה זה לא שאני עכשיו עומד ושר, פותח סידור או ספר אחר ושר לפי המילים. אלא המילים האלה נמצאות בי פתאום, וההרגשה הזאת, הפנייה הזאת, יכולה להיות בצורה שאני בוכה, שאני צועק, שאני מודה. בקיצור, כל מיני סוגי תפילות, פניות לאלוהים, צריכות להתעורר מתוך האדם.

גיל: ועדיין יש עניין מיוחד של שירה. אומרים בספר "דברים" שאלוהים אומר על התורה "ועתה כִתבו לכם את השירה הזאת". הוא מתייחס לכל התורה כשירה, יש בזה משהו מאוד יפה. אגב, האם אתה אוהב שירים, משוררים?

כן ולא. לצערי אולי, אני מרגיש אם זה יוצא מהאדם בצורה מלאכותית או שזו באמת צעקה מתוך פנימיות הלב, צעקה טובה או רעה חלילה. אבל ב"שירה" כאן הכוונה לכך שאדם מגיע לדרגה כזאת שכך ליבו מרגיש.

גיל: הוא רואה בכל דבר שיר, בכל דבר הוא רואה ניצוץ של שירה.

נכון, כן.

גיל: אפילו משה לוקח שם את המיקרופון ושר.

כן.

גיל: כולם שם פתחו בשירה ואיך שגמרו לשיר התחילו כל הבעיות.

כן. האגו דורש לתקן אותו כי עדיין זה לא תיקון, עדיין זו רק התנתקות. כמו שהיה לנו עם החברים שלנו בסיני. הייתה כאילו התנתקות, אבל אתה רואה שאנחנו לא מסוגלים להתנתק. זו מילה כזאת שכאילו מרגיעה אותך, אבל היא לא באמת מרגיעה. וגם כאן אותו דבר, כאילו התנתקנו ממצרים, אין פרעה ואין כלום, אבל המצרַים הזה מחזיק אותנו מבפנים, ואז הכוחות האלה מתחילים להתעורר שוב ושוב.

גיל: כמו שאמרת, עצם ההתנתקות, גם פה בסיני וגם מפּרעה, נותנת להם איזו תקווה, איזו שירה חדשה, ועכשיו הם מתחילים לעבוד.

כן.

גיל: זה רק מראה שזו בעצם ההתחלה.

התנתקות כן נעשתה, אבל רק התנתקות. עכשיו אתה צריך לקחת את כל "המצרַים" הזה ולהתחיל לעבוד אתו, באמת להתעלות מעליו. וכל ה"ארבעים שנה" במדבר שהם עוברים, זה בעצם אותו רצון לקבל גדול, האגו שבאדם, שלאט לאט מתברר ומתעורר בתוך האדם, והאדם כל פעם עולה מעליו, עוד קצת ועוד קצת, וכך הוא מגיע למה שנקרא "גיל ארבעים", או ל"ארבעים שנה" או לארבעים יום שֵמֹשה עלה על ההר, המספר הוא תמיד ארבעים.

גיל: מספר שמייצג את בינה.

בינה.

גיל: אבל עכשיו, גמרו לשיר, מתחילים להתלונן, ואנחנו רואים שיש להם "ים תלונות" כמו ים סוף.

כן. ואיפה הבשרים והבצלים?

גיל: הם רוצים שומים, בצלים, אבטיחים, ואז אלוהים נותן להם "מן" ו"שׂלו".

כן.

גיל: ממטיר משמים. אומרים אגב שהאמירה של "פרשת המן" היא סגולה לפרנסה טובה, אתה מסכים עם זה?

ה"מַן" הזה זה מַן לחלוטין אחר.

גיל: אז מה זה "מַן"?

"מַן מהשמיים" הכוונה היא, שאם אני תולה את עצמי בעליה רוחנית, בכוח שאקבל מלמעלה, מהבינה, מתכונת ההשפעה והאהבה שזו תכונת הבורא. ואם זה באמת יבוא אלי מלמעלה ומזה אני מסכים לחיות, אפילו שכל העולם וכל החיים ייראו לי כמדבר, אבל אני מסכים לאוכל הזה, זאת אומרת שזה יחיה את נפשי.

גיל: זאת אומרת צינור המחייה שלך, ה"זונדה" כמו שקוראים לזה בבית החולים.

כן זה תלוי ברוחניות.

גיל: זאת אומרת, גם כשאנחנו פה בעולם הזה, יש לנו בעיות פרנסה, קשיי פרנסה להרבה אנשים.

זה הכל כדי לעורר בנו את הקשר הזה עם המקור הרוחני.

גיל: כדי להבין שה"מַן" הוא מה שסועד אותנו, זאת אומרת, הצינור אליו?

כן, נכון, ואם אדם מסכים לזה, הוא רוצה להישאר במדבר בסופו של דבר והוא לא רוצה לברוח מהמדבר. הוא מסכים לכוח הזה שיקבל מלמעלה, למרות שכל החיים שלו הם ממש כשממה - אז הוא מתקדם ומגיע לארץ ישראל. זו דרך ארוכה אמנם, אבל זו הדרך.

גיל: לפני שמגיעים לישראל, כמובן כמו שאמרנו ארבעים שנה, ויש להם הרבה תחנות בדרך. אחת מהתחנות, "רפידים".

כן רפידים.

גיל: רפידים אנחנו יודעים: "ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים ואין מים לשתות את העם".

כן, "מי מריבה".

גיל: ואז בא עמלק ומתחיל לזנב בעם ישראל. עמלק שעוד נפגוש אותו הרבה פעמים.

ומה אומר העם? "האם יש אלוהים בינינו" בעצם זאת השאלה, האם אנחנו באמת מגלים ומסוגלים לגלות על פני כל מה שקורה לי בחיים - עכשיו בחיים הרגילים, אם אני יכול להתקשר לאלוהים או לא. ומי שמנתק אותי מזה הוא נקרא "עמלק" שבי, ואני משתדל איכשהו לצאת מזה, וזה ה"משה" שבי.

ואז מה שקורה כאן, המאבק הראשון הרציני. מִדבר. אין במה להחיות את נפשי, זאת אומרת, החיים האלו כך נראים לי. כוח אחד מושך אותי בחזרה, וכוח שני קטן, אבל בכל זאת על ידו אני יכול ללכת קדימה. ואז האדם נמצא פעם ראשונה אפשר להגיד בבחירה חופשית. מזה מתחיל להיות האדם.

גיל: שהוא יכול ללכת או עם עמלק או עם משה?

כן.

גיל: זאת הבחירה? אז "עמלק" הוא כוח חשוב לפי מה שאתה אומר.

אין כוח שלא חשוב, ועמלק דווקא הוא כוח חשוב, "המן", "עמלק".

גיל: אז למה אחרי זה משה אומר, וזה גם פרדוקס, "מחה תמחה את זכר עמלק", זו מצווה.

כי בסופו של דבר חייבים לתקן אותו בעל מנת להשפיע, כל האגו שיהיה לנו לטובה. שום דבר לא נברא לרעה.

גיל: יש פה פרדוקס אפילו במילים, הוא כותב "מחה תמחה את זכר עמלק".

כן.

גיל: אז אם התורה היא לנצח, תמיד יהיה זכר עמלק בתוך התורה.

לא. זאת אומרת, עד כדי כך אנחנו מתקנים את הכוחות האגואיסטים שלנו הרעים, שהם הופכים להיות לטובים, ולא מורגש בכלל שהם פעם היו לרעה. כי אחרת אתה אומר, הבורא בכל זאת ברא מלכתחילה משהו רע. שאנחנו מגלים את כל הדברים האלה, הם נראים לנו כטובים מאוד.

גיל: אז "עמלק", אומר אגב הברסלבר, שה"ספק", בגימטריה זה מאתים ארבעים, אותו דבר.

כן.

גיל: אני אדם שיש לו "ים" של ספקות.

זה מצוין, אחרת זה לא אדם.

גיל: כן?

אחרת זה בהמה. מהספקות אנחנו מתקדמים. אתה רואה כל הדרך במדבר, כל הזמן ספקות וכל הסיטואציה הזאת, "משה", עם ישראל, כוהנים, לווים, פתאום עמלק, עוד איזה עמים, עוד מישהו בא, זה הכל בתוך אדם אחד. תראה כמה כוחות.

גיל: אז נכונה התחושה שלי שאדם או אמונה בלי ספקות, זו אמונה מסוכנת בעצם?

אנחנו לא מסוגלים להתעלות מעל הטבע שלנו. רק במידה שהבורא מתגלה ואני רואה את האגו שלי. פרעה בוא נגיד, וכנגד זה הבורא. וממש כך, אם הבורא יותר גדול, אז זה כמו שמֹשה הרים שם את הידיים שלו, "ידי אמונה".

גיל: אומרים שברגע שהוא הרים את הידיים למעלה, ישראל ניצחו את עמלק, הוריד את הידיים, ישראל הפסידו לעמלק.

זהו, אם הבורא יהיה יותר גדול בעיניי, אז אני אלך קדימה לקראתו. אם עמלק יהיה גדול, אני אבוד, אני נכנס שוב ממש לעבדות האגו.

גיל: אז עמלק הוא עדיין כל כך נחוץ לנו?

בלעדיו לא יכולים להתקדם לבורא. לכן זה נקרא "עזר כנגדו". זאת אומרת, אפילו להתקדם אני חייב את האגו שלי. זה קנאה, תאווה, כבוד, כל הדברים הרעים כביכול, כשאני הופך אותם לטוב, זה חומר הדלק שלי.

(סוף התוכנית)