תכנית טלוויזיה 13.02.13 – עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה.

פרשת השבוע "תרומה"

בהשתתפות: גלעד שדמון, משה אדמוני

heb_o_rav_2013-02-13_lesson_parashat-ashavua_truma

גלעד: שלום. אנחנו בתכניתנו "פרשת השבוע", והפעם פרשת "תרומה". שלום לך, הרב לייטמן, שלום לך, משה אדמוני.

שלום לכולם.

גלעד: פרשת "תרומה" היא פרשה שבה הבורא אומר למשה לומר אל בני ישראל, "ויקחו-לי תרומה, מאת כל-איש אשר ידבנו לבו, תקחו את-תרומתי."¹ התרומות נועדו לבניית המשכן וכליו, ארון הברית, הכפורת, שולחן לחם הפנים, המנורה, יריעות המשכן, קרשי המשכן, האדנים, הפרוכת, מזבח הנחושת וקלעי חצר המשכן. הבורא גם מפרט למשה כיצד לבנות את המשכן.

הרב לייטמן, למה צריך לפרט כל כך הרבה פרטים, אפשר פשוט לומר שבונים בנין?

לא, כי "משכן" זה בעצם כל הכלי של האדם, כל הלב שלו, ולא סתם כתוב "ידבנו לבו", כי את זה צריכים לתת מהלב. אנחנו לא מדברים על תרומות ומעשרות שאנחנו מביאים מהשדה, מכל מיני דברים שמסביב, אלא מדברים על פנימיות האדם. שהאגו שלנו, הרצון לקבל שלנו, "כי לב האדם רע מנעוריו"², הוא צריך בסופו של דבר לקבל תיקון, כך שכל כולו יהיה באהבה לזולת, ודרך אהבת הזולת, לאהבת ה'. ואז יוצא שאת תיקון הלב, אנחנו לא יכולים לבצע בבת אחת, אלא על ידי פעולות רבות. והפעולות האלו הן בדיוק התרומות או המעשרות שהאדם מפריש, כמה שמסוגל, מתוך הלב שלו, מתוך הרצונות שלו, כמה שמסוגל להביא אותם לתיקון. ואז כשכולם מחברים את התרומות, מזה נעשה המשכן, זאת אומרת שאת זה אי אפשר לבנות לבד, אי אפשר לעשות ללא רצון, אלא עם כל אחד שיש בו רצון בלב, לתרום את הלב, את כל הפנימיות שלו, בלעבוד בעל מנת להשפיע. כשאתה נכלל מכולם, ויחד עם כולם, אתה מגיע למצב של השתוות הצורה עם הבורא.

לכן לפי חוק השתוות הצורה, שזה בכלל החוק הכללי שבמציאות, אנחנו בונים את הכלי שלנו, הרצון. החומר שלנו הוא הרצון, בכך שנעשים כולם למשכן לגילוי הבורא, דווקא שם מתגלה הבורא, ברצון המשותף שלנו, כשאנחנו מסוגלים כל אחד לבטל את עצמו, להעלות את עצמו למעלה מהאגו. באותם החלקים אנחנו בעצם מסוגלים לתרום, ומכל אחד ואחד שתורם, אנחנו בונים את המשכן, הרצון המשותף.

ויש בזה עבודה גדולה, בכל מדרגה ומדרגה, בכל מצב ומצב עד שאנחנו מתקנים את כולנו, כל אחד משקיע את כל כולו במשכן. ואין בזה איזה לחץ או כפיה, אלא האדם צריך בעצמו לעבוד על עצמו כך שירצה להתחבר עם אחרים, ירצה להיות איתם, ירצה להגיע לאהבת הזולת, לזה שהוא נמצא כמו שכתוב, "ואהבת לרעך כמוך". "כמוך" זאת אומרת, כמו שאני אוהב עכשיו את עצמי יותר מכולם, ודואג לעצמי יותר מכולם. וזה אצלי בצורה טבעית כך, כי נולדתי כך, אני בנוי כך. אז אני צריך להפוך את הטבע שלי.

וודאי שזה לא בא ממני, אלא על ידי המאור המחזיר למוטב. זאת אומרת שיש כוח מיוחד, שאם אני עושה פעולות בהתאם לו, שאני משקיע את עצמי בקבוצה, בהפצת חומר התיקון, בהתחברות עם כולם, בנטייה לכולם, אז יוצא שאני משקיע יותר ויותר בזולת. וכמה שאני יותר ויותר משקיע בזולת, אז הזולת נעשה יותר ויותר חשוב לי, אכפת לי ממנו, עד כדי כך שהוא נעשה יותר חשוב לי מעצמי, שאני מוכן לעבוד עליו, שיהיה לו טוב, ולזה אני בעצם נמשך.

את כל הפעולות האלו אי אפשר לעשות לבד, אלא רק על ידי הסביבה. שמצד אחד הסביבה תהיה גדולה ותומכת בזה, גם בכמות וגם באיכות, כי "ברוב העם הדרת המלך"³, אז אנחנו צריכים סביבה גדולה, ומצד שני, שהיא תהיה סביבה חשובה מאוד, שמשפיעה עלי ובאמת מחייבת אותי לעשות כך. ואני בעצמי צריך גם לעשות פעולות כלפי הסביבה, כדי שיהיה לי כוח להשקיע. ואם כך יוצא, שאני יותר ויותר נכנס לתוך האחרים.

"כמוך" זה נקרא, "כמו שאני עכשיו אוהב את עצמי יותר מאחרים, כך אני צריך להגיע לאהוב את הזולת, "יותר מעצמי", זה הפירוש הנכון למילה "כמוך". ואם אנחנו בונים בצורה כזאת את הרצון המשותף שלנו ואת החיבור, אז בזה אנחנו מגיעים לרצון אחד, שהוא כנגד כוח עליון אחד, ושהוא כולו להשפיע, כי כולם רוצים להשפיע לכולם. ואז הוא דומה לרצון להשפיע של הבורא, שהוא גם אחד ושהוא גם כולו משפיע. ואז הבורא מתגלה בתוך הרצון הזה, הרצון הזה הופך להיות לכלי לגילוי הבורא, ובזה אנחנו מתקנים את הטבע שלנו.

כי בסך הכל, אנחנו לומדים מחכמת הקבלה שאנחנו כולנו באים כתוצאה מהשבירה. שהבורא ברא רצון אחד, ואחר כך הרצון הזה התרסק לחלקים על ידי האור, על ידי הבורא. ואנחנו במאמצים שלנו, מביאים שוב אותו המאור, כדי שיחבר אותם החלקים. וכל חלק וחלק נמצא בכל אחד ואחד מאיתנו. זה נקרא "אותה פנימיות הלב שאנחנו צריכים להביא כתרומה". ואז יוצא שעל ידי החיבור בינינו, אנחנו מתקנים את החטא הראשון, ומגיעים לתיקון, להיות שוב אדם אחד. ולזה האנשים צריכים להגיע.

ואיך לבנות את כל הדברים האלה, איך להתחבר עם החלקים האלה יחד, כי צריכים להתחבר בינינו אנחנו כמו פזל, זה לא פשוט למצוא, זה לא פזל רצפה, אלא יש בו כל כך הרבה חלקים וצירים וממדים, דווקא בצורת בית המקדש וכל מה שמסביב, ובסופו של דבר המשכן. ועל זה מסופר בתורה, יש בזה המון דברים, וגם האר"י מדבר על זה הרבה. וכך אנחנו מתקנים, וזה בעצם כל היישום שלנו.

ועכשיו אנחנו צריכים להבין, שזה נעשה מהרצונות של בני האדם, ושאנחנו צריכים לתקן לא רק את עצמנו, אלא גם את כל העולם. ולכן אנחנו רואים שכל העולם היום, מתחיל להרגיש לקראת התיקון הזה, אנחנו נכנסים לתקופת התיקון, שאנחנו נמצאים בשבירה, שאנחנו נמצאים בחוסר אונים, שאנחנו באמת נמצאים מצד אחד, מפוזרים מאוד וכל אחד הוא אגואיסט גדול, ומצד שני אנחנו קשורים זה לזה, מאין ברירה. ולכן המצב הזה הוא מצב שמזמין את התיקון, ולכן גם נקבע על ידי המקובלים שאנחנו נמצאים בתקופה של "ביאת המשיח". משיח זה נקרא "אותו האור העליון הגדול, שמחבר בינינו, ועושה מאיתנו, מכולנו, את המשכן".

וגם ה"זוהר" מפרש את זה, רק במילים שלו, וכך גם בחכמת הקבלה, כתבי האר"י ובעל הסולם, אבל שם מדובר בצורה טכנית, על אילו הבחנות ואילו דברים אנחנו צריכים לעבוד, איך לעלות ואיך לחבר. זאת אומרת, שם זו כבר הנדסה של הנשמה, איך אנחנו צריכים לעבוד על זה. כמו שכנגד כל הרגשות, אנחנו יכולים היום להתחיל ולהביא כל מיני הורמונים, גנים, כל מיני חומרים. ואיך להשפיע זה על זה, אנחנו מבינים שהרגשות שלנו הם תוצאה מאיזה שילוב של חומרים בגוף בסך הכל, אז כך גם בתוך הנשמה. שמצד אחד אנחנו יכולים לדבר על התעלות, על מסירות, על אהבה, על ביטול, על חיבור, אבל מצד שני, החכמים מדברים על זה בצורה מאוד עניינית, באילו רצונות, באילו מידות, באילו אופנים, באיזה סדר הם צריכים להתחבר ביניהם וכן הלאה.

ולכן זה הכל, למרות שבתורה מדובר בשפת התנ"ך, ובספרי הקבלה מדובר בשפת הקבלה, אבל תמיד מדובר בכל הספרים הקדושים, על דבר אחד, איך אנחנו מתקנים את השבר הגדול שיש באנושות, כך שנוכל להתחבר שוב יחד, לדמות אדם אחד. זאת אומרת, אנחנו כרגיל נשאר אנחנו, אבל הפנימיות שלנו היא תהיה יחד, ואז לא נצטרך פלאפונים, טלפונים, מחשבים, אינטרנט ורשתות הסוציאליות למיניהם. אלא אנחנו פשוט נדבר מלב ללב, אנחנו נבין ונרגיש כל אחד, וכולנו יחד, כגוף אחד. ואחר כך אומרים המקובלים, שבסך הכל זו גם תקופת מעבר, ומתקופת המעבר הזו אנחנו עוברים למימד, שכל מה שנדמה לנו, הגופים והעולם הזה החומרי, כל הדברים האלה הם נעלמים לאט לאט. כי אנחנו מִתקנים בעל מנת להשפיע. ואז העולם הזה הוא כאילו נעלם, כי הוא כולו מורגש אצלנו ברצונות לקבל, ואם אנחנו מדברים על השפעה, אז אנחנו כאילו מתעלים מעליו, הוא כאילו מתאדה, וכל החומריות הזאת נעלמת מהחושים שלנו, החומריות כמו שעכשיו היא מצוירת בחושים שלנו, ואז אנחנו כולנו עוברים ללא שום הגבלה, לעולם העליון.

זו בעצם תקופתנו, שנמצאים אנחנו בתחילת התהליך הזה. ובין שאנחנו רוצים ובין שלא רוצים, אנחנו נצטרך לבצע זאת. כי זו תכנית הטבע, התכנית של העליון. אבל אפשר לזרז את התכנית הזאת, להבין אותה מראש, ולתמוך ולסייע ולהשתתף בה, ואפשר גם לעזוב את זה. אבל אז אנחנו מתקדמים בכל זאת, אבל בצורה מאוד לא נעימה, בדרך ארוכה, בדרך קשה, מלאה בייסורים. ואם זה יהיה בהשתתפות שלנו, אז יש דרך קצרה, וגם נעימה. אז אנחנו נמצאים עכשיו בפרשת דרכים, שכאילו אני מתחיל מנקודה מסוימת וצריך להגיע לאיזו נקודה, אבל אני גם יכול להגיע בדרך קצרה ונעימה או בדרך ארוכה וקשה. ולכן כאן מתגלה חכמת הקבלה, כדי להראות לנו איך אנחנו יכולים ליישם בעצמנו, ולהגיע למטרה, בצורה קלה. זו כל מטרתה של חכמת הקבלה. אז נקווה שנוכל על ידי הלימוד ועל ידי המימוש של הלימוד שלנו, באמת להגיע למשכן. משכן זה שמגלים שם את השוכן, הבורא.

גלעד: אולי נתחיל מהשם של הפרשה, "תרומה" זה נקרא. אם אומרים לך "ואהבת את השם אלוקיך, בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך"⁴, זה נשמע טוטאלי. "ואהבת לרעך כמוך"⁵, כמו שהסברת עכשיו, זה עד הסוף. אז מה זה "מאת כל איש אשר ידבנו לבו"⁶,?

התיקונים הם כל כך קשים לאדם האגואיסטי, לתת, ולרצות לתת, ולתת לא מהכיס, אלא מתוך הלב. "מתוך הלב" זה נקרא "שאני באמת רוצה את טובת הזולת". ולא שיצא לי מזה משהו בחזרה, תמורת העולם הבא, ואפילו תמורת העולם הזה, שיהיו הילדים בריאים, שיהיה לי מזל ועוד, כי וודאי שלזה כל אחד מסוגל. הרי אנחנו תמיד נותנים כדי לקחת משהו, "מה כדאי לי יותר", וכך זה בכל חנות, ובכלל בכל דבר בחיים. אבל כאן מדובר על זה שאני באמת נותן לטובת הזולת, שרק את הפעולה הזאת אני בעצם מרגיש, שהיא הפעולה החשובה, וזה מספיק לי. יותר מזה לא צריך. רק מהשייכות למשהו גבוה, גדול, זה כבר נותן לי מרץ ויכולת לתרום. ואז זה נקרא "תרומה". תרומה זה גם "תרום השם", זאת אומרת, עד כמה שאני מעריך את הבורא, את כוח ההשפעה, למעלה מכוח הקבלה. יש בזה הרבה פירושים.

גלעד: בהרבה חברות היום יש את האחריות החברתית, מדור בחברה שבה הם דואגים לחברה. זה נראה טוב, זה גם עושה טוב למצפון. הרבה אנשים גם תורמים, גם אנשים שיש להם וגם כאלה שאין להם, מתוך מסורת או מתוך הרגלים, הם תורמים לעניים ותורמים למוסדות. המושג הזה תרומה, נשמע תמיד כמשהו, שהוא מעל מה שאתה צריך או חייב או שמישהו בכלל בודק אותך. הרבה נותנים מתן בסתר, כל מיני תרומות שאף אחד לא יודע עליהן. מה ההבדל בין התרומה הזו לבין מה שאנחנו מדברים עליו פה בפרשה, מה היא הבנייה החדשה הזאת כאן?

אם היינו יכולים לבצע על ידי פעולות את אותן התרומות שעליהן התורה אומרת, אז היינו כבר נמצאים בבית המקדש, בארץ ישראל פורחת, כשכולם מסביב היו מתייחסים אלינו בצורה יפה, ללא שונאים, ללא אויבים, ללא שום בעיות וטרדות. אלא הבעיה היא שלתת אני צריך בצורה כזאת, שזה באמת לטובת הזולת ולא לטובת עצמי. שזה לא יהיה כקנייה. זה נקרא "להחליף פרה בחמור". מה שטוב לי אני לוקח, ובמה שאין לי ברירה, אני נותן, "יש לי כסף, אבל בגלל שהיום אני צריך חלילה תרופה, אז אני נותן כסף". האדם נותן ומשלם הרבה על ניתוח, על אוכל, על דברים הכרחיים. אני צריך אז אני נותן. אני עובד בשביל זה, מזיע ממש. אבל למה בצורה כזאת זה לא נקרא "תרומה"? אנחנו צריכים לבדוק, כמו שאתה אומר נכון, מחלקת אחריות חברתית, הם בונים הרבה דברים חיובים, אבל הם עושים את זה כדי לחזק את עצמם. קודם כל זה גם יורד ממס ההכנסה, וזה גם כדי לפרסם את עצמם, וכדי להיות בעצמם בהרגשה טובה ויפה. זאת אומרת יש בזה בסופו של דבר, ניצול הזולת, כדי להעלות את האגו שלי, ולמלא אותו. אז זו פעולה אגואיסטית. היא לא יכולה להיות כתרומה. זאת לא תרומה למה שאנחנו קוראים היום תרומות. תרומה, זה באמת מתוך הלב. זה צריך להיות מהלב שמסוגל לתת מעצמו ללא חזרה, ללא שום חשבון, ללא שום פיצוי, ללא שום הרגשה חוזרת, "שטוב לי, עשיתי דבר טוב, יפה", כי זה גם תשלום.

זאת אומרת, אנשים משלמים הרבה עבור הרגשה יפה. לכן, לא שאתה צריך להישאר בהרגשה לא טובה, אבל גם לא לעשות בשביל זה. כאן הבעיה. ואני לא רוצה כל כך להיכנס לזה, כי אלה דברים מאוד עמוקים, ושייכים באמת לפסיכולוגיה הפנימית של האדם, למבנה הנשמה.

לכן כל רגע וכל יום וכל שנה, כל הזמן האדם צריך לתת את המעשרות והתרומות וכל מיני הפרשות כאלה, מתוך עצמו, הוא המפריש. למה? כי בבת אחת זה בלתי אפשרי.

גם הדרך שלנו, שאנחנו עולים מכאן ועד התיקון השלם, היא מאה עשרים וחמש מדרגות. והעלייה במדרגות האלה, זו עבודה קשה, בהדרגה. עד שהאדם תורם עוד ועוד, זאת אומרת מעביר מהחלק שזה הרצון לקבל שלו, לחלק שזה הרצון להשפיע. מעביר כך, פעם ועוד פעם, ועוד פעם, את החלקים שלו, ובכל פעם זה נקרא "תרומה". זאת אומרת, שלא נותנים בבת אחת.

ובעל הסולם נותן על זה דוגמה, על מלך שרוצה להעביר את האוצר שלו ממקום למקום, כשרוצה להחליף נניח עיר בירה, אז הוא לוקח את כל מי שנמצא בעיר ונותן לכל אחד פרוטה, ואז הם יכולים להעביר אותה ממקום אחד למקום השני, ובכך המלך בטוח, שפרוטה לא כדאי להם לגנוב, כי מה יהיה אם זה יתגלה כלפי המלך? ויש גם את עניין המצפון וכן הלאה. זאת אומרת, על זה יוותרו. ורק כך אנחנו מסוגלים לעשות את התיקון שלנו. אפילו אחרי המאמצים שאנחנו עושים, בכל זאת, בכל פעם חלקים קטנים מיתקנים שוב ושוב, עד שאוספים אותם כבר במקום החדש, בעולם העליון, ואז הבורא מתגלה במשכן.

גלעד: אז אם אני רגיל לתרום למוסד לילדים יתומים, כל שנה אני תרום, ועכשיו ראיתי ושמעתי אותך והבנתי שאני תורם בשביל עצמי ולא כמו שחשבתי, פתאום ירד לי האסימון והבנתי שאני עושה את זה בשביל המצפון שלי או בשביל ליהנות וכן הלאה, האם עלי להפסיק לעשות זאת?

חלילה, לא. מלא לשמה בא לשמה. זאת אומרת, בכל זאת לתת יותר, ואולי לבדוק באמת, האם זה הולך לכיוון הנכון ובטוח מגיע למטרה. האדם גם מתרגל לתת, הוא כבר חושב על זה, הוא בודק, הוא רוצה שהתרומה שלו תגיע למטרה הנכונה, לכתובת הנכונה, ולכן אני בעד, ודאי, לא להפסיק. התכוונתי רק שתבדוק יותר, עד כמה שאתה יכול לוותר עוד קצת. זאת אומרת, לא בכסף, אלא בהרגשה הפנימית, שמוכן להוציא את זה וכך, על פני המים, "תן לנוע". אבל אלה דברים גדולים.

משה: אני רוצה יותר לחדד את השאלה של גלעד. נניח שיש מישהו שמאוד מזדהה עם מה שאנחנו עושים, הפצת חכמת הקבלה, הוא רואה את התכניות שלנו, ובכלל הוא אתנו והוא רוצה לתרום. וכמו שאתה אמרת, בתרומות יש כל מיני כיוונים, למשל שאני יכול לחשוב על עצמי דברים טובים כי אני תורם, או שאני כארגון תורם, אבל אני בעצם תורם כי אני רוצה לשלוט על כל מה שקורה.

אז אם אני באמת רוצה לתרום, כך שזה יהיה מכל הלב, ואני כבר אתכם, ואני לומד וצופה ועוד, איך אני תורם מכל הלב? בנוסף אני רוצה גם להדגיש, שאנחנו לא עושים קמפיין התרמה, זו לא הכוונה, אבל יש באמת אנשים שסך הכל האופציה קיימת עבורם, והם רוצים לתת מכל הלב, כי הם איתנו. ואני זוכר גם לפני הרבה מאוד שנים, שיחה שניהלת עם הקבוצה, ובה שאלת אחד אחד את התלמידים מה זו השפעה, ואף אחד לא ידע לתת את התשובה. אז בכל זאת מה זה לתרום באמת מכל הלב עבור אדם שהוא איתנו ובאמת רוצה להגיע לזה?

למי שאתנו זה יותר קל. כי אז הוא מבין שהוא צריך לתרום לפעולה, שהיא גורמת לתיקון העולם, שזה הדבר הכי ראוי בעיני הכוח העליון. ותיקון העולם מגיע על ידי זה שאנחנו מפרסמים את שיטת התיקון, ואיך להזמין את הכוח העליון שיבצע את התיקון.

אז לפעולות כאלה בדרך כלל אנשים מסוגלים לתרום. גם אנחנו, כל אחד מאתנו משלם מעשר, ומתוך זה אנחנו מתקיימים. גם בכל הקבוצות שלנו שבעולם, יש לנו מאות אלפי אנשים בכל העולם, שהם אוספים, וכך אנחנו מתקיימים.

אבל כאן הדבר הוא יותר פשוט, כי ידוע וברור לתלמידים שזה הולך להפצת חכמת הקבלה, שהיא זו שצריכה להביא לנו את האדם המתוקן, את העולם המתוקן, את המצב הבא, על זה כתבו המקובלים, זה מה שמביא מאור לעולם, ומקרב את העולם שלנו לכוח העליון, וכך אנחנו יוצאים מכל המשבר ומכל דבר.

אז כאן, אצלנו, זה יותר פשוט. אנשים כאן תורמים כשהם לא צריכים לבחור, האם לתת יותר ליתומים, או לתת יותר לחולים, או לנזקקים, ועוד ועוד, אלא כאן זה בטוח, שזה המקור הראשון, שדרכו מופיע המאור המחזיר למוטב של העולם כולו לטובה. אז אין לאדם שאלות כאלה.

משה: נניח שאני כבר רוצה לתת, וכמו שגלעד אמר, שמעתי בתכנית שמאוד מאוד חשוב מאיזה מניע אני נותן, מה הכוונה שלי. איך אני יודע את הכוונה שלי?

אז לאנשים שבאים לכאן, שנמצאים באיזה סוג של קשר אתנו, הם כמו שכתוב "כל איש אשר ידבנו לבו", אז יש לו כבר את הנטייה הזו, יש לו כבר את הקשר הזה, הוא כבר נמצא בעדינות הנפש, הוא כבר מרגיש שדרך זה העולם מקבל אור, דרך זה יבוא העתיד הטוב לעולם.

משה: אז יוצא שאני תורם, ופתאום אני יכול להרגיש מזה סיפוק עצמי, "אני תרמתי", או שאני תורם, ועכשיו אני יכול להרגיש שאני רוצה לקבוע בזה משהו, עולים היצרים הרגילים של שליטה, כבוד ועוד?

גם זה עולה, לא נורא, איך אנחנו הקמנו את הטלוויזיה? הגיע אדם ואמר, אני רוצה לתרום שלוש מאות אלף דולר כדי שתקנו תחנת שידור, וכנראה שהוא באמת ידע מראש כמה זה עולה פחות יותר, ואז קנינו. זאת אומרת, עשינו בעצם את מה שהוא התכוון.

גלעד: אומרים גם "קנה לך חבר" וגם שתתרום. מה ההבדל בין ההבחנה הזאת "קנה לך חבר", לבין ההבחנה של "תרומה למען השדה המשותף", הרי גם בראשון אני צריך לתת את כולי, וגם בשני לתת את כולי?

כן, רק שהכסף הוא כאילו, סוג של שווה ערך, למה שאני רוצה לתרום. אבל באמת "תרומה", זה שאני רוצה לוותר על האגו שלי. שאני רוצה לבטל אותו, שאני רוצה להעביר אותו מטובת עצמי לטובת הזולת. זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך".

גלעד: וכשאני קונה חבר, האם זה לא לוותר על האגו שלי?

כן, אבל אתה צריך להשקיע בחבר. אם אני משקיע, משקיע ומשקיע בהם, אז הם נעשים לי יקרים, ואז אני מגיע בסופו של דבר לאהבה. לכן חוץ מהכסף, זה רק "מי שידבנו ליבו", זאת אומרת, זה צריך להיות מהלב, זה צריך להיות בצורה כזאת שאתה משקיע את הלב שלך. ואז יחד עם זה הכסף, שהוא מודד משהו, אבל גם באופן יחסי. כי יכול להיות מישהו שנותן עשרים שקל ובשבילו זה הרבה, ומישהו שנותן עשרים אלף שקל, ובשבילו זה לא כל כך מורגש, אז תלוי.

גלעד: אז לכן אני אומר, בוא נעזוב רגע את הכסף, אין כסף. עכשיו אנחנו מדברים על הקשר בין חברים. יש לי פה חבר, ואני רוצה לקנות אותו, או שאני רוצה לתת תרומה לשדה המשותף שלנו, לבנות את הקשר בינינו. מה ההבדל בין שניהם, הרי בשניהם אני צריך לצאת החוצה? מה ההבדל בין תרומה למשהו משותף שאנחנו בונים, לבין לקנות חבר?

ה"תרומה" בדרך כלל היא כלפי הבורא. היא כלפי הגילוי שלו בעולם הזה. כי זה רצונו, להתגלות לנבראים. להגיע למצב של "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"⁷, "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"⁸. אז לכן זה ממש לכולם, לכל העולם.

ו"לקנות חבר" זה כשאני מביא נניח כל מיני מתנות, כל מיני סימנים כאלה, שאני מתייחס אליו במיוחד, כדי שאני אוכל להתחבר אליו. אז זה ממש על ידי מצב, שאני כל הזמן משתדל, משתדל ומשתדל להביא לו משהו שהוא רוצה.

ומה רוצה החבר שלי? אם הוא באמת חבר שלי בדרך, אז מה הוא כבר יכול לרצות? הוא יכול לרצות כל מיני דברים שעוזרים לו לעלות. איך הוא יכול לעלות? לזה הוא חייב גם חבר. אז אני מגיע אליו, בלי מילים, בכל מיני צורות כאלו, שאני מזמין את עצמי בתור החבר שלו, המוכן לתרום את עצמי להיות מחובר. "חבר" זה מלשון חיבור, זאת אומרת, להיות מחובר עד כדי כך בחלקו, שכל הכוחות, כל הכוונות היפות שלי, כולם יהיו בו, כדי לסייע לו בדרכו.

גלעד: ו"תרומה", מה זה אומר בקשר בינינו, ומה המושג הזה תרומה?

ה"תרומה", לא יכולה להיות בלי הפעולה הזאת, כי "תרומה" זה "תרום ה'". שאנחנו צריכים קודם כל להגדיל את הבורא, את המטרה, את הכוח העליון בינינו. בשביל מה אנחנו עושים זאת? אם אנחנו לא נעבוד על זה, אז כל העבודה שלנו תהיה סתם, סך הכל איך לעזור לנזקקים, ליתומים. ומה אז? הדברים האלה לא מביאים שום תועלת. אנחנו רואים, כמה שמשקיעים בזה, מיליארדים, וזה כמו מים שנספגים בחול ואינם. זה מפני שרק מה שהולך למטרה, לגילוי הבורא, אם אתה עושה את הפעולות האלו בדרך, אז זה מצליח ומשאיר רושם טוב.

משה: אני רוצה לשאול את השאלה של גלעד מזווית אחרת. נניח שגלעד מנסה לקנות אותי, להתחבר אלי, ואני מנסה להתחבר פה לעוד חבר, ובאמת כל אחד מאיתנו כנקודות קטנות, עושה מאמץ בתחומים שונים. אבל כשאתה דיברת על הפעולה של לתרום למשכן, דיברת על זה שכל בני ישראל, כולם, צריכים להתחבר בזה ביחד. וזה הדבר הכי קשה. איך אנחנו מחברים את כל מה שאנחנו עושים למקום אחד? כי כל אחד בפני עצמו עושה דברים נהדרים?

על ידי הפצת חכמת הקבלה, אנחנו צריכים להגיע למצב שאנשים יבינו, שכמה שיותר מהר אנחנו נתחבר, נזכה בצורה קלה ויפה לגלות את הכוח הטוב בנו, ואחרת, בלי חיבור יחד, אנחנו נתקדם על ידי הייסורים.

כל המשבר היום, מראה לנו שאנחנו כולנו קשורים, אבל בקשר לא טוב, תלויים, אבל תלויים כמו במשפחה שבה כולם רבים, ולא יודעים איך לצאת מהסבך הזה, מהדירה הזאת, כשכל האנשים העשרים נמצאים שם יחד, וכולם בשנאה ובמריבות, איך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו נחיה יחד, באמת יחד? את זה אפשר לעשות אך ורק על ידי אותו האור, שמושכים אותו על ידי חכמת הקבלה.

לכן אנחנו צריכים בעיקר את מה שבימינו כל כך הכרחי, ורצוי, להפיץ את החינוך האינטגרלי. שעל ידו כל אדם ואדם יבין מה הזמן המיוחד הזה, למה באות מכות לעולם, למה כל העולם בסופו של דבר עלול לפנות ליהודים, ולהתחיל שוב ללחוץ עלינו, כמו שבימים הלא כל כך טובים.

נקווה שזה כבר לא יקרה, שאנחנו נזרז את הזמנים לכיוון הטוב, זאת אומרת נרוץ קדימה יותר מהשוט שעומד מאחרינו, ושאנשים ישמעו.

משה: דיברת על מקום השבר שיש בינינו, מקום החטא, ואני מדבר על עם ישראל באופן כללי. איך כל אחד, אפילו אדם שעובר חינוך אינטגרלי, מתחבר לאחרים? נניח אני, שעברתי חינוך אינטגרלי, ובקבוצה שלי היה גלעד, אז הרגשתי יותר קרוב אליו, הרגשתי אותו אפילו מדי פעם כמו בן משפחה, ממש קרוב, אבל איך אנחנו מחברים את כולנו? מה זה מקום השבר הזה בינינו, למרות שכולנו מתחילים להתחבר? ואיך אנחנו מחברים את כולנו, את כל התרומות האלה שלנו, את כל החיבורים הקטנים למשהו אחד, לכלי האחד הזה?

יש לנו ארץ קטנה, יש לנו בסך הכל כמה מיליוני אנשים, שמהם יש כאלו שהם זקנים, ילדים וכדומה, ובסך הכל יש לנו שניים שלושה מיליון, שהם בעלי כוח רצון, כוח מחשבה. לאותם אנשים אנחנו צריכים להסביר את מהות העניין, ודרך הטלוויזיה שלנו, דרך האינטרנט, להגיע להסברה כזאת שהם יבינו, מה הזמן דורש מאיתנו, ולמה אנחנו נמצאים כאן. הם יבינו שאנחנו קיבלנו אפשרות לחזור לארץ ישראל כדי לממש כאן את גמר התיקון, הייעוד שלנו. ולמה אנחנו נקראים יהודים? מהמילה "ייחוד". ולמה אנחנו נקראים עם ישראל? "ישר א-ל", זאת אומרת "ישראל". ולמה אנחנו צריכים להיות מאוחדים? כדי לתת גם דוגמה לכל העולם, כמו שכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים"⁹, זאת אומרת שאנחנו צריכים להיות "אור לגויים"¹⁰, וכן הלאה.

את זה צריכים להסביר. אם אנחנו לא נעשה זאת, אם לפחות לא ננוע לקראת זה, אז העולם שוב יבוא אלינו ויאמר, שאתם אשמים בכל מה שקורה לנו, והוא יהיה צודק. כי אם אנחנו לא מביאים את התיקון, לפחות כך, מאחרים עם זה, מפגרים עם זה, אז מגיע הכוח הרע ומתגלה בעולם. וזה הכל באמת תלוי בנו.

גלעד: העניין הוא שכשאתה מסביר את זה, אז לנו זה מובן, אבל כשאדם מורגל למושגים אחרים אז קצת קשה לו. ואני אתן לכך דוגמה, נאמר שמי שנמצא משמאל למפה הפוליטית, יאמר "זו התבדלות, מה זה עם ישראל שונה מכולם? כולם אותו דבר". למה עוד פעם המושג הזה "עם סגולה"?

אני לא רואה את זה כך. גרתי בהרבה מקומות בעולם, טסתי כמעט בכל העולם, בין התלמידים שלי ובקבוצות, ופגשתי המון אנשים. וחוץ ממה שאני יודע וקורא ומרגיש, אני לא ראיתי עם כל כך מיוחד, ושהתייחסו אליו גם בצורה כל כך מיוחדת. אז למה הם אומרים שאנחנו כמו כולם? כל אומות העולם אומרים עליך שאתה מיוחד, רק לכיוון הרע. אבל אתה מיוחד, על זה אין שאלה.

גלעד: מצד אחד זאת טענה אחת, ומצד שני הצד הימני יגידו, הנה, יופי, אנחנו באמת מיוחדים ובגלל זה הארץ הזאת שלנו ועוד?

לא, אבל זה לא שייך לזמנינו כאן ועכשיו. כך זה במשך כל ההיסטוריה, עד שיצאנו מבבל, ועד היום הזה בכלל. שלושת אלפים וחמש מאות שנה, אנחנו נמצאים באותו מצב של עם מיוחד. אז להגיד ש"לא, אנחנו לא מיוחדים?" אני לא מדבר על הסכסוך שלנו עם השכנים שלנו. אני מדבר על זה שכל האנושות מתייחסת אלינו כאל עם מיוחד. ומיוחד בצורה השלילית, שהוא הגורם לרע, שכל הצרות הם בגללנו. ופעם אחמדיניג'אד דיבר כך, וקודם דיבר היטלר, ולפניו ואחריו היו עוד אנשים, זה לא חשוב, בלב של כל אדם שבעולם, יש הרגשה כזאת. היא נובעת מהמבנה של הטבע, של האנשים ועם זה אין מה לעשות, רק לתקן. ולתקן אפשר, רק על ידי זה שאנחנו נממש את הייעוד שלנו, שאנחנו נביא לעולם תיקון. ואז יגידו "כן, הם מיוחדים, אבל מיוחדים לא בגלל שהם מביאים רע לעולם, אלא בגלל שעכשיו סוף סוף הם מביאים טוב לעולם".

כשאני מדבר בצורה כזאת, בין כולם, באוניברסיטאות, ובפגישות עם אנשים חשובים למיניהם, בליגות של מתנגדי האנטישמיות באמריקה למיניהן, אנשים מבינים מה שאני אומר ומסכימים עם זה. גם דיברתי כל כך הרבה עם אנשים קתולים וגם עם אנשי כנסייה ברוסיה, אנשים מבינים את זה.

גלעד: אבל דווקא פה בארץ קצת יותר קשה להבין, האוזן לא מורגלת לזה.

בארץ לא רוצים כי זה מחייב, זו הבעיה.

. משה: אז מה התרומה של כל אחד מישראל עכשיו? מה אני יכול לתרום כצופה?

הם צריכים לתרום רק את הזמן שלהם, וקצת רצון, לצפות בתכניות שלנו. וממש להשתדל להתכלל מהן, ברצון, כי הרצון הוא העיקר. וכך הרצון שלהם עוד יותר ועוד יותר יתקרב, למשימה הנכונה, לחיבור עם כולם. ולא צריכים חוץ מזה כלום. אנחנו לא מצפים מהם, לא לכסף ולא שום דבר, רק להיות עם הלב, בתוך מה שהיהודים צריכים להיות, בחיבור.

גלעד: ומהי הרגשת המשכן שהם ירגישו מתוך זה, מה התוצאה שירגישו מתוך זה?

הם ירגישו שמתגלה בהם הבורא. שמתגלה בהם העולם העליון. למה שאנחנו אומרים "גן עדן" ועוד מושגים למיניהם. הם ירגישו שהם עולים לדרגה הבאה של הקיום, ושכל העולם הזה הוא כאילו מאבד את החשיבות. את זה הם ירגישו, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך"¹¹. אז נקווה שישתתפו בזה. זאת באמת התרומה, כי מה כבר אתה יכול לתרום מהלב.

גלעד: אז אולי נעשה איזה סיכום של הפרשה הכל כך מעניינת הזאת היום. דיברנו על כך שזו תרומה, ושזה בעצם משהו שהוא נוצר בינינו, רצון משותף, שכל אחד תורם לתוכו, ואם הוא לא יתרום, הוא לא ירגיש אותו.

הוא לא ירגיש. אבל אז כשהוא ירגיש, הוא ירגיש את הרצון המשותף הגדול, לא את התרומה שלו, אלא את כל המשכן, את כל הכלי הגדול, ששם מתגלה השוכן, הבורא.

גלעד: דיברנו על כך שזה בכלל לא קשור למה שאנחנו תורמים או נותנים או עושים עם הגוף שלנו, או עם כסף.

אם בעולם שלנו אנחנו צריכים גם להשתתף בכוח או בכסף, אז נשתתף כדי לממש את זה. אבל העיקר זה הרצון, כל היתר נובע מזה.

גלעד: ובזה אנחנו בסופו של דבר מממשים את תפקידו של עם ישראל, כי זה התפקיד שלו.

כן. אז נקווה שנבנה את המשכן.

גלעד: תודה רבה הרב לייטמן, תודה לך משה אדמוני. תודה לכם הצופים בבית. שבת שלום.

.

(סוף התוכנית)

---

1. שמות, פרק כ"ה, ב'.↩

2. "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית, פרק ח', כ"א)↩

3. "ברוב עם הדרת מלך" (משלי, פרק י"ד, כ"ח)↩

4. דברים ו', ה'↩

5. ויקרא י"ט, י"ח↩

6. שמות כ"ה, ב'↩

7. (ירמיהו ל"א, ל"ג)↩

8. ישעיה נ"ו, ז'↩

9. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו')↩

10. "ואתנך לברית עם- לאור גויים" (ישעיהו, פרק מ"ב, ו')↩

11. ברכות י"ז, ע"א↩