"שלבי הסולם"
אמהוּת
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 30.12.10 – אחרי עריכה
רחל: היום התוכנית שלנו תעסוק בנושא אמהות. בכל הדתות, האמונות, בכל הארצות, בכל השפות, המושג "אמא" הוא ערך עליון, אידיאל, זה הדבר הכי נשגב. הקללה הכי נפוצה בכל השפות פוגעת דווקא באמא, כי אמא היא במקום הראשון. מה המשמעות של אמא ברוחניות?
כפי שאנחנו לומדים מסדר העולמות הרוחניים, ''אבא'' זה הכוח העליון, שהוא לא מושג בכלל, לא משיגים אותו מלבד בגמר התיקון ולעתיד לבוא בכל מיני דרגות, אלא הקשר שיש לנו הוא עם בינה, "אמא עילאה", שבה יש מקום בשבילנו. משם היא מולידה אותנו, הנשמות, ודרך המקום הזה היא מטפלת בנו, דרך הרחם או דרך השדיים, וכל הזמן אנחנו ניזונים ממנה, מאמא עילאה.
בכל הבקשות שלנו אנחנו פונים רק אליה והיא כבר קשורה לאבא העליון. ולכן בעולם הזה, כהעתקה מהרוחניות, כולנו קשורים לאמא, והאבא איכשהו נסתר אחרי האמא, הוא מספק לה כל מה שצריך לבית, אבל הבית זה האמא. כך זה מגיע אלינו מהשתלשלות מלמעלה, מהעולם העליון.
רחל: זה מזכיר לי את המשפט "מוסר אביך ותורת אמך". תורה זה אור, אז דווקא האור מגיע מהאמא.
האור מגיע מהאמא, כל התורה, כל התיבה הזאת שבה שאנחנו גדלים ומתקנים את עצמנו, אמא עושה הכול. ודאי שאחריה יש אבא, אור החכמה שהוא ממלא אותה, נותן לה כוחות, מספק לה את כל היכולות, אבל את כל האורות הגדולים שבאים דרך אבא לאמא, היא מעבדת, היא מתאימה אותם לנשמות ומטפלת בנו.
רחל: יש ביטוי כזה, "אמא יש רק אחת", אבל ברוחניות אם אני מסתכלת אני רואה שיש שתי אמהות, מלכות ובינה.
כן, "אמא עילאה" ו"אמא תתאה".
רחל: מה ההבדל ביניהן?
ההבדל ביניהן, שאמא עילאה היא באמת עילאה, היא מקור של כל החסד, של כל הגדוּלה, של כל הרחמים, של כל הטיפולים בנו. היא נמצאת במצב מוכן לטיפול, ''סטנד-ביי'' כזה. ואנחנו קשורים לאמא תתאה, למלכות, שנקראת "כנסת ישראל". ובמידה שאנחנו יכולים להגיע למלכות הזאת, אם אנחנו רוצים להתחבר באהבת הזולת, בחיבור בינינו, להיות בערבות, "ואהבת לרעך כמוך", "כאיש אחד בלב אחד", כל מה שהתורה נותנת לנו כתנאים לקבלת התורה, לקבלת התיקון לנשמות, במידה שאנחנו כן מסוגלים לעשות כך, רוצים שזה יקרה, אז אנחנו נכללים באמא תתאה, במלכות.
מלכות זה דוד המלך, יש הרבה הבחנות במלכות, ומהמלכות במידה שאנחנו כבר יכולים להתכלל בה אנחנו מגיעים להתקשרות לאמא עילאה. אבל קודם כל אנחנו נכללים במלכות. במידה שאני רוצה להיתקן ועדין לא מתוקן ורוצה להיתקן, אז אני נכלל במלכות.
במידה הזאת אני מעורר את המלכות, מגרה אותה, מחייב אותה שהיא תתחיל לעלות לאמא עילאה, לבינה. אז אמא תתאה עולה לאמא עילאה, מלכות עולה לבינה, ושם הנשמה מיתקנת ואחר כך יורדת למטה בחזרה.
וכך בכל פעם, בכל רגע שאני רוצה לתקן את עצמי, זה נקרא "עבודת הקורבנות", כל העבודות האלו דקודש. "קודש" זה נקרא אמא עילאה, ו"קודש הקודשים" זה האבא שבא ונכלל באמא, כל המושגים האלו קיימים בכל המערכת הזאת.
ולכן בכל פעם בתור נשמה שרוצה לתקן את עצמי בהשפעה, באהבת הזולת, ביציאה מעל האגו שלי, אני נכלל באמא תתאה, אני מעלה אותה לאמא עילאה, וכך כולנו מיתקנים עד גמר התיקון. בגמר התיקון כולנו, כל הנשמות עולים לאמא עילאה, לבינה, והיא מתחברת עם אבא עילאה, עליון, ב''זיווג דלא פסיק'' זאת אומרת במצב הקבוע הנצחי. ואז אנחנו נכללים שם וזה נקרא "עולם אין סוף".
רחל: איפה נכנסות בכל המורכבות הזאת ארבע אמהות שיש לנו בתנ"ך, שהן נחשבות האמהות של האומה?
בין אמא עילאה ואמא תתאה יש פרצוף שנקרא גם "אבא הקטן'', זעיר אנפין, ולזעיר אנפין הזה יש ארבע נוקבאות.
רחל: והן ארבע האמהות.
שרה, רבקה, רחל ולאה.
רחל: זעיר אנפין מייצג את שלושת האבות?
הוא מייצג את שלושת האבות. בו בכלל נמצא הכול - אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד, כל י"ב השבטים, וארבע האמהות כנוקבאות אליו. יש לו את לאה, שנקראת "נוקבא עילאה" שלו, ורחל "נוקבא תתאה" שלו.
רחל: נוקבא הקטנה, מלכות קטנה.
זו מערכת מורכבת, והזוהר מדבר רק עליה, על המערכת הזאת.
רחל: על המערכת האמצעית.
מבּינה - אמא עילאה, עד המלכות - אמא תתאה, וזעיר אנפין באמצע, רק על זה אנחנו מדברים. כי למטה ממלכות, מאמא תתאה, נמצאות הנשמות השבורות שלנו והעולם הזה, למעלה מהן נמצא אבא עליון ואין סוף. והמערכת שאנחנו מתקנים, היא בדיוק בין שתי אמהות, באמצע.
רחל: דיברנו בתוכנית "נשיות" שיש משולש כזה גבר, אישה ומטרה. ומי שמזדמן לה למצוא בן זוג שהולך איתה בדרך הרוחנית, היא מגשימה בזה את המהות שלה, את המהות הנשית שלה, והיא יכולה להתפתח רוחנית. האם אמהוּת זה גם מרכיב שדרכו מממשים את הרוחניות? כלומר, אם אני לא אהיה אמא, אז אני לא אגשים את עצמי?
קודם כל, אם אנחנו מדברים על הזיווג העליון אז בין הנשמות כשקורה קשר זה כמו ''חותֵם ונחתם'', צריכים להתאים בדיוק, בצורה מדויקת, את החלק הזכרי והחלק הנוקבי שבנשמות. ולכן כל הקשר מבוסס על ויתור הדדי. במידה שאני דוחה את האגו שלי כדי להתחבר עם הבן הזוג/ בת הזוג, והחצי השני גם מוותר על האגו שלו כדי להתחבר עם בת הזוג/עם בן הזוג, במידה הזאת אנחנו מתחברים.
חיבור יכול להיות רק מעל האגו שלנו, כשאנחנו מתחברים כדי להרכיב נשמה אחת משני החצאים, ש"איש ואישה ושכינה ביניהם", הבורא, הקדוש ברוך הוא, האור העליון, הוא עושה את הקשר. ומה שיוצא מהקשֶר הזה בין הנשמות, כשמתקשרים ביניהם חלקים מנוגדים והבורא מדביק אותם יחד, זה הגוף השלישי, ''תולדה'', שלא שייך לאחד ולא שייך לאחר, אלא מורכב משניהם, הם יוצרים מציאות חדשה.
רחל: "יש מאין".
לא, זה לא "יש מאין" בדיוק, אבל כן.
רחל: למה לא?
כי זה לא מ"אַין".
רחל: כי יש בזה משהו משניהם.
כן.
רחל: אם אני לא אביא תולדה בעולם הגשמי, אני לא אממש את עצמי מבחינה רוחנית?
לא כדאי כך לחשוב, ודאי שלא, אבל בעולם הגשמי אנחנו נפעלים ממעלה למטה בצורה הטבעית כשבכל זאת רוצים. לגבר יש לזה פחות משיכה כי הוא לא ''כלי'', הוא החלק המבצע, חלק האור. לכן אין לו חיסרון כל כך לפעולה הזאת להוליד ילדים ולהשקיע בזה ולהיות בזה, הוא רואה את עצמו קצת יותר גבוה מזה בהתפתחות, ולפעמים ממש בניתוק מלידה, משפחה ובית. ואצל האישה זה מאוד מושרש בפנים, ולכן נשים מאוד סובלות.
אם אנחנו כבר מדברים על העולם הזה, הן מאוד סובלות מזה. בהחלט יש להן רצון מאוד גדול וזה רצון בסיסי מאוד טבעי בגוף חי, בדרגת "חי" לא בדרגת האדם "המדבר", שהן חייבות לממש אותו. במקרים מאוד נדירים מסוגלים לדכא אותו על ידי התעסקות במשהו יותר גבוה, אבל זה כמעט ולא נמצא.
רחל: היום אנחנו רואים נשים שבוחרות לא להביא ילדים, האם זה עוד סוג של התפתחות?
זה בגלל שהאגו מקבל בזמננו כל מיני מוטציות, כי אנחנו כבר הגענו לעידן החדש בו אנחנו צריכים מזמן כבר להתחיל לתקן את הנשמות שלנו. האר"י הקדוש כותב שבזמנו והלאה, מאז שירדה נשמתו והוא משיח בן יוסף. יש שני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. מזמן האר"י שהוא משיח בן יוסף, העולם כבר התחיל להסתובב לכיוון התיקון.
לכן התחילה ההתפתחות הטכנולוגית, העולם התחיל לצאת מימי הביניים, התחילה פריחה יחסית, התחיל הקפיטליזם. לפני זה היו חיים חשוכים ורדומים בכל העולם. גם בעם ישראל התחילה להתפתח תנועת החסידות, רמח"ל, הגר"א, בעל שם טוב שהיה ממש היסוד של העבודה הרוחנית.
ולכן אנחנו נמצאים כבר מזמן בהתפתחות האגואיסטית שדורשת מאיתנו תיקון, אבל אנחנו נמצאים בפיגור, באיחור ועד זמננו כשהתחלנו להיכנס לפני יותר ממאה שנה, מהעלייה הראשונה לארץ ישראל. ויש עוד שלב יותר חשוב בהתחלת בתיקון הנשמות, שגם אותו לא עשינו, כי זה כבר צריך להיות בהתאמה בין גשמיות לרוחניות.
הכניסה לארץ ישראל נקראת שאנחנו עולים לבינה, בינה היא ''אמא עילאה'', היא נקראת "ארץ ישראל". "ארץ" - רצון, "ישר א-ל", ישר לא-להים, כולו להשפיע. ואנחנו הרי באנו לכאן אגואיסטים. ולכן קורה שאנחנו מפגרים מאוד. ולכן הגענו לבעיות כל כך גדולות, עם פוגרומים גדולים, עם שואה וכולי.
לכן היום, כשאנחנו כבר כל כך הרבה שנים נמצאים בפיגור, האגו שלנו היה צריך כבר לעשות תיקון, להגיע לתיקונים של עצמו, הוא פשוט נמצא באיזו מוטציה, כי הוא לא מתוקן, הייתי אומר באיזה מין עיוות. ולכן יש גם צורות סקסיות לא נורמאליות, לא טבעיות. אמנם תמיד היו אבל לא עד כדי כך, במימדים כאלו. גם לא אמהות שזורקות ילדים, ובכלל שכל המשפחה נהרסת, והאישה לא רוצה ללדת ולא רוצה להיות בכלל תלויה באיזה גבר.
דברים על טבעיים, בעצם לא "על", אלא "תת" טבעיים יותר נכון, וזה הכול מפני שאנחנו מאחרים בתיקון שלנו.
רחל: שאני מסתכלת על הולדה, כניסה להריון להיות אמא, אני חושבת על זה שיש בזה משהו לא טבעי, כי יצור זר נכנס לתוך הגוף שלי.
וגוף אוהב אותו.
רחל: בדרך כלל כשמשהו זר נכנס לגוף, הגוף מיד נלחם. כמו נגד וירוס, הוא מיד תוקף ומגן על הגוף.
כן, נכון.
רחל: פה הגוף מקבל את היצור הזה ועוד מפתח אותו ונותן לו הכל. סוג של פרזיט שנכנס לגוף ומקבל הזנה.
נכון, זה בדיוק הפלא בטבע שלנו, שזה מגיע בצורה ישירה מהעליון, כי רק "בינה", "אמא" בנויה בצורה כזאת שיש לה חלק מיוחד בהגוף שלה, שנקרא אצלנו ''רחם'', ואגב השמות האלה הם גם מהעולם הרוחני, והיא מיועדת לכך, כי יש לה מקום מיוחד לתחתונים, משם היא מולידה את הנשמות האלו, ומטפלת בהן.
גם כל מה שאנחנו לומדים על העוּבר, תשע ספירות שנכללות באמא, ואחר כך נולדת ספירה עשירית, איך שהעובר עולה כתינוק מהרחם שלה לחזה שלה, והדם הופך לחלב, והוא יונק. והדם הופך להיות שוב מחלב לדם.
את כל הדברים האלה אנחנו לומדים, יש על זה מאות דפים בחכמת הקבלה ואנחנו לומדים איך ולמה כך נוצרו כל היסודות האלו, כל המערכות האלה ברוחניות, ואז איך בעולם הגשמי מקבלים כזו צורה וכך מתנהגים.
זאת אומרת שאנחנו לא יכולים להבין בכלל מה קורה איתנו בדרגת אנוש, אפילו ב''דרגת חי''. אם אנחנו לא נלמד את היסודות האלה בחכמת הקבלה, יהיה לנו קשה. כי אנחנו רואים שזה כך, אבל מה הן בדיוק הסיבות האלה - רק משם.
רחל: מה אפשר להגיד לאותה אישה בימינו שרוצה לפתח קריירה ואין לה שום רצון להיהפך לאמא, היא מרגישה באמת כמו אותו פרזיט שנכנס ויקח ממנה את כל החיים. זה סוג של כלא.
כן, כך מתייחסים היום לפעמים לילדים.
רחל: הסופר הצרפתי בלזק קרא לזה כלא. הוא כתב שאמא אמיתית אף פעם לא חפשיה ושאימהות לוקחת מהאישה את החופש.
עד הסוף החיים, נכון. רק בסוף בגיל הזקנה סבתא מאוד אוהבת את הנכדים שלה עד שהם נעשים גדולים, אז והיא כבר נכנסת לגיל הזקנה, ומתחילה לאבד את הקשר שלה וכלולה בתוך עצמה בלבד. כמו שאנחנו לומדים ברוחניות, אחרי שתי מדרגות כבר יש "הֵפסק".
רחל: עם מה היא נשארת מחוברת?
היא לא מחוברת. היא מחוברת קצת לילדים, דרכם לנכדים, אבל זה הכל. כבר אין קשר חד כל כך חזק, כל כך רחב כמו לאישה כלפי ילדים ונכדים. בגיל זקנה ממש, אחרי גיל 80 ומעלה היא נסגרת בתוך עצמה.
רחל: אין פה מקום לבעל, או שהוא כבר לא בחיים?
גם זאת שאלה למה כך קורה אצלנו? על כל דבר אפשר לדבר, הכל מהשורשים הרוחניים, ישר מהרוחניות או מפני שמגיעים אלינו אותם השורשים דרך מערכת הקלקול, דרך האגו שלנו, ואז אנחנו נמצאים בקלקול, ההפך מהרוחניות.
רחל: נגענו בזה "שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך"1.
כי תורה, האור המחזיר למוטב, אנחנו מקבלים את כולה מבינה שבחלק העליון שלה היא כולה השפעה. בגלל שהיא כולה השפעה וזו התכונה שלה, יש לה חלק תחתון במערכת הרוחנית שלה שהיא כולה יכולה להקדיש את עצמה לטיפול בתחתון בנשמות.
יש שני חלקים מנוגדים ב''אמא עילאה'', בבינה, החלק העליון שהוא לגמרי השפעה, אין בו שום מחשבה על עצמה, בגלל זה בחלק התחתון היא יכולה לטפל בכל אחד ואחד.
רחל: רב''ש כותב "אמרו חז"ל "ג' שותפים הם באדם. הקב"ה אביו ואמו. אבא נותן את הלובן, ואמו נותנת האודם, והקב"ה נותן את הנשמה"2.. "וזה שכתוב, "ג' שותפים יש באדם, אביו מזריע לובן", היינו מצד ימין הנקרא, אביו, זכר, שזכר נקרא, שלימות, ושלימות נקרא, לבן בלי שום לכלוך, ואמא הנקראת נוקבא, מזרעת אודם, שכאן רואים שהוא מקום סכנה וצריכים לתקן"3
כי אמא נותנת "אודם", זאת אומרת את כל הבשר, כל הדם. "אודם" זה מהמילה דם. למה? היא נותנת חיסרון, היא נותנת ''כלי'' היא נותנת נפח, היא נותנת את כל הגשמיות. ואבא נותן את ה"לובן", הוא מלבן את הרצונות, מתקן אותם באור שלו.
אמא לא יכולה לתקן כלום בלי אבא, היא משתמשת בלובן שלו כדי לתקן את האודם שלה. לכן יש לה כל מיני מצבי ''הפסק'', שהיא טהורה או טמאה, ובאבא אין דבר כזה, הוא למעלה מכל זה, כי הוא לא מתעסק בכלל עם הבשר, עם הרצון לקבל.
רחל: בספר "אור הבהיר" בעל הסולם כותב: "אמא אם: מלשין אומנת ומגדלת, כי עיקר הטפה בא מאבא ואמא, אומנת ומגדלת את הטפה ומחלקת אותה לחלקים ואברים וגידים ובשר ועור, וכל המלאכה והרביה הזאת היא רק מאמא, אשר אבא נתן לה רק טפה קטנה ובאומנותה ציירה אותה עד לאדם שלם, ועל האומנות הזאת נק' אם ואמא." היא עושה הכל.
ודאי. היא מקבלת אנרגיה, בוא נגיד כך, כוח עליון, כוח השפעה מהאבא, כוח גדול מאוד, ואחר כך עובדת עם הכוח הזה על הרצון לקבל, על הרצון של הנשמה השבורה.
ואז אמא נמצאת כמעבר, כמֵתאם בין כוח הבורא, בין כוח האבא, המשפיע, הנותן, הכוח "לובן" שיש בו הכל - בטיפה הזאת. אבל הטיפה הזאת צריכה להתלבש ולתת צורה לרצון לקבל שהוא החומר של הבריאה שאין לו צורה, יש לו צורה אגואיסטית.
אז קודם כל צריכים לסלק ממנו את הרצון על מנת לקבל, הרצון האגואיסטי. להשאיר אותו זה נקרא "אחרי צמצום". להשאיר אותו לגמרי לגמרי ללא שום צורה, ואחר כך להביא לו צורת האבא, שהאור הלבן הזה יתחיל לעבוד ויתחיל לעשות בתוך רצון לקבל הזה צורת הבורא.
ובצורת הבורא שהרצון לקבל שלנו מקבל, אנחנו מתחילים לרצות להיות כמוהו ממש. הוא ככה - אנחנו ככה, כמו ילדים קטנים שלומדים מהגדולים. ואז אותה צורה שאנחנו מקבלים נקראת "אדם", זאת אומרת, הדומה לבורא. אם אני לא דומה לו, אני לא נקרא "אדם" - במידה שאני דומה לבורא, אני נקרא "אדם".
רחל: אם אתה אומר שהאמא נותנת את החיסרון ואת הבשר וכל מה שקראתי, ואבא נותן את אותו האור, הייתי מצפה שבעולם שלנו דווקא האבא יגדל ויחנך את הילדים כדי לתת להם את האור הזה, ולא אמא.
לא. זה נקרא "תורת אמך".
רחל: אבל בפועל, בגידול היומיומי הייתי רוצה שהאבא יגדל.
למה? לא, לאבא אין אפשרות.
רחל: יש לו את הדבר הכי חשוב לתת.
אבל אין לו קשר עם הילדים. רק דרך האמא הוא יכול את זה לעשות.
רחל: אבל אם היא מעבירה לו רק חיסרון ורצון?
לא. "מוּסר אביך" זה מין תנאים, חוקים, רשימת נתונים, בוא נגיד כך. ורק האמא יכולה להתאים את הדברים האלו לילד, לנשמה.
רחל: אבל כמו שאמרת, היא מתאימה אותם שוב פעם בצורה של רצון, של חיסרון.
זה בדיוק, כי היא נמצאת עם הילד בהתאמה וכמו שהיא מולידה אותו, היא "מפרמטת" אותו, בוא נגיד כך, היא משתמשת בתנאים של אבא, אבל רק היא יכולה להיות כאן המתאם בין האבא לילד, או בין האור הלבן לנשמה.
תראי מה שקורה - היא מקבלת אור עליון. האור העליון הזה עובר אצלה דרך כל הספירות, נכנס לרחם, למקום מיוחד שהוא לא שייך לגוף של אמא, ובמקום הזה המיוחד היא מגדלת משהו שזר לגמרי לגוף שלה, אבל הופך להיות העיקר, והיא מטפלת בו. ואז אור האבא שנמצא בפנים בתוך הרחם מתחיל לפתח שם את טיפת הזרע הזו.
זאת אומרת, הזרע זה מהאבא, אבל מתפתח על ידי האמא, ואם האמא לא תזרים לשם דם, את כל הכוח הזה, אז שזה לא יקרה.
לכן אנחנו לא מבינים, אבל כמה שהאבא הוא נסתר, בכל זאת הוא מנהל את כל העסק הזה, הוא נותן את הטיפה, הניצוץ של האור שממנו הנשמה מתחילה לגדול. אבל הוא בעצמו נמצא כל הזמן בהסתרה וכל הזמן פועל דרך האמא. אחרת אי אפשר, כי הרצון לקבל שלנו הוא הפוך מהאבא, ואמא כל הזמן מספקת לנו רצון להשפיע, שנתאים את עצמנו לאבא, לבורא. בלי האמא באמצע אני אף פעם לא יכול להיות "אדם", הדומה לבורא, כי אני מקבל מאמא רצון להשפיע, ואז אני נעשה דומה לאבא.
רחל: החיסרון שיש באישה, חוסר הסיפוק שהיא מרגישה כל הזמן בחיים, נכנס בנושא של אימהות מאוד חזק. ואני לא אמא, אבל חברות אמרו לי לשאול אותך, למה היא תמיד מרגישה כאילו היא לא עושה מספיק, היא לא נותנת מספיק. תמיד יש איזשהו חסר.
זה הטבע שמעורר אותה כל הזמן לזה. כי אנחנו חייבים לגדל את הילדים שהם ירגישו ויקבלו כל מה שצריך. זה נובע ודאי מהמערכת העליונה ששם האמא נמצאת בחיסרון עז. זה משהו שאני לא יכול לתאר לעצמי, אני לא יכול להרגיש את הדבר הזה, איזה חיסרון יש שם. כי חיסרון של אמא, אח"פ דאמא, אותו רחם שלה, זה מקום איפה שהיא רוצה שיכנסו שם כל הנשמות יחד, כל השבעה מיליארד, לא חשוב כמה, כל המלכות דאינסוף, הכל שיכנס שם.
והיא רוצה לגדל ולמלאת אותם את החלקים האלה, קודם כל לחבר אותם יחד, שיהיו כאיש אחד בלב אחד, שיהיו כולם במערכת אחת סגורה, בהדדיות, באהבה, ואז היא יכולה למלאות אותם בכל האור של האבא.
זה הכל מתרחש באמא, אז תראי איזה חיסרון גדול יש לה. אנחנו לומדים את זה במערכת שנקראת "לאה", שזה הנוקבא הגדולה כלפי ישראל.
יש יעקב ורחל, ישראל ולאה, שתי מדרגות. ולאה היא האמא הגדולה של כל הבריאה, היא אמא של גמר התיקון, שהסבל שלה, הרצון שלה לראות אותנו כולנו בגמר התיקון. ותראי עד כמה היא סובלת, באיזה מצב אנחנו נמצאים לעומת מה שאנחנו צריכים להיות.
רחל: איך אני יכולה להיות כזאת?
כמוה?
רחל: כן, לרצות להיות עם חיסרון כזה עצום.
לא. אנחנו משיגים את זה לאט לאט, ואנחנו משיגים את זה כבר בצורה המתוקנת, כי אי אפשר לסבול את זה, אי אפשר להיות בזה. אבל הרצון הוא רצון מאוד מאוד גדול, וכך אנחנו לומדים את הדברים האלה משבירת הכלים.
רחל: אני רואה קצת דמעות בעיניים שלך.
כי הסבל במדרגות האלו הוא סבל מאוד מאוד גדול. וה"זוהר" מתאר את זה גם בבכי, בתחנונים, שהיא נמצאת, והעליון ודאי בצער גדול מאוד לעומת מה שהתחתון מרגיש.
זה כמו בעולם שלנו, כמה האמא סובלת יותר מהילד שלה, כשמשהו לא מוצלח או חולה, היא מרגישה את זה הרבה יותר ממנו.
רחל: היית רוצה להיות אמא, ולא אבא?
הנשמה שהיא עולה לתקן את עצמה היא נכללת גם מאבא וגם מאמא. היא מגיעה על ידי שניהם לקדוש ברוך הוא להידמות לו ממש. כי אבא זה גם לא הסוף, למעלה מאבא יש פרצוף שנקרא "אריך אנפין", שם גמר התיקון שלנו.
רחל: אז מה זה אמא מושלמת, חוץ מאמא שלי שהיא הכי מושלמת?
אמא מושלמת הייתי אומר זו כל פעם אמא עילאה שמרגישה שילדים שלה באים אליה, מתעוררים כדי לינוק ממנה, כדי לקבל ממנה אורות ולהיתקן על ידם ולהיות גדולים, להגיע דרך האבא לכוח עליון. וזה ודאי ההשלמה שלה.
רחל: היא בעצם מסמלת פה השפעה חלוטה.
כן, השפעה חלוטה.
רחל: היא בורא כלפיהם.
כן, ומצד אחר היא המדרגה האמצעית בדיוק, בין הכתר שהוא העליון, ובין המלכות שהיא התחתונה, אז יש לנו כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. ואז בינה מסמלת לנו ממש אמצע, והיא מחברת, מקשרת בינינו לבורא.
לכן מושג האמא הוא באמת כמו שהתחלת להגיד, שהוא מושג הכי חשוב והכי קרוב לאדם, ופגיעה בקשר שלנו עם האמא עילאה מנתקת אותנו מכל טוב.
רחל: שנזכה כולנו להיכנס לתוכה.
(סוף השיחה)