"נפגשים עם קבלה"

שיחה עם פרופ' יצחק קלדרון אדיג'ס

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 25.09.19 – אחרי עריכה

גלעד: אנחנו בתוכנית מאוד מאוד מיוחדת ואנחנו מתרגשים לארח כאן היום את פרופסור יצחק קלדרון אדיג'ס שהוא מומחה לניהול בתרפיה ארגונית.

פרופסור אדיג'ס, אנחנו ראינו קליפים שלך, למדנו קצת את השיטה שלך מרחוק וראינו שאתה מדבר מאוד מאוד דומה לחכמת הקבלה. אתה מדבר על זה שאהבה היא הפתרון לכל ארגון, לכל מערכת יחסים. האם אתה יכול להסביר את הנושא, איך הגעת לזה?

פרופ' אדיג'ס: באתי לזה דרך שינוי. שינוי גורם לדיסאינטגרציה, למה? כי הכול זה מערכת. כל מה שאתם רואים זה מערכת. אתה מערכת עם כל מיני תתי מערכות, דם, עצבים וכן הלאה. ארגון הוא גם מערכת ויש שם תת מערכת שיווק, תת מערכת מכירות, תת מערכת פיננסית, מדינה היא מערכת עם תתי מערכות, הכול זה תתי מערכות.

כאשר יש שינוי תתי המערכות לא משתנות באותו קצב, יש כאלה שהולכות יותר מהר, כאלה שהולכות יותר לאט. שיווק למשל משתנה מהר מאוד. חשבונאות, שנחיה מספיק חיים להגיע לשם, משתנה לאט. זה מביא לדיסאינטגרציה, ודיסאינטגרציה מתבטאת במה שאנחנו קוראים "בעיות". מה זה בעצם בעיה? ביטוי של דיסאינטגרציה. אם אנחנו חולים יש דיסאינטגרציה בגוף, יש מחלה. וזה בלתי נמנע, דיסאינטגרציה היא בלתי נמנעת, אי לכך בעיות הן בלתי נמנעות. וככל שהשינוי הוא יותר מהיר כך הבעיות יותר מהירות, ואנחנו חיים היום בעולם של סטרס בלתי רגיל בגלל רמת השינוי.

ואז אמרתי לעצמי, מה עושים, איך נלחמים בזה? כמובן שאם כל הבעיות נובעות מדיסאינטגרציה, הפיתרון הוא אינטגרציה. מהי האינטגרציה הגדולה ביותר? אהבה. אמא יכולה להרגיש את הילד שלה ממרחק אלפיים קילומטרים ואומרת "מה קורה לך?". איך היא מרגישה? אוהבים. זאת אומרת, המטרה היא אהבה. ואז פתאום התחלתי לחשוב מה זה א-לוהים? אהבה. כלומר כל המלחמה שלנו בחיים, המטרה של החיים היא להתקרב לא-לוהים. ואיך מתקרבים לא-לוהים? דרך אהבה. ואז הגעתי לבעיה, אני לא יודע מה אתם תגידו על זה, שלמעלה לא רק א-לוהים יושב, גם השטן יושב. ומה זה השטן? דיסאינטגרציה. אלה שמשרתים את השטן עושים דיסאינטגרציה, אלה שמשרתים את הא-לוהים משרתים את האהבה.

עכשיו איך עושים אהבה, איך אתה בונה אהבה? אמרנו אהבה, אבל איך בונים? ואז הגעתי לדבר נוסף חדש. כששאלו אותי דווקא במוסקבה מה העתיד של המנהל, מה עתיד הניהול, לאן הניהול העולמי הולך, התחלתי לחשוב, ואמרתי בואו נתחיל מהתחלה. בהתחלה היינו שימפנזים, אני לא יודע מה היינו, היינו קוטפים פירות מהעצים. אחר כך התיישבנו וגידלנו חיטה. אחר כך הייתה החברה התעשייתית. יש מכנה משותף, שרירים. מי שהיה הכי חזק היה ראש שבט, מי שהיה הצייד הכי טוב היה ראש השבט. התעשייה התקדמה, והתחילו כבר תכנון, מערכות, השכל התחיל לעבוד. היום אנחנו בשלב של השכל, למה? מידע. מה יש לחברת הובר? אין להם אף מונית אחת, וזו חברת המוניות הכי גדולה בעולם בלי מונית אחת, מה יש להם? מידע. מה יש לאמזון? מידע, מוח. גם זה בסכנה, כי עכשיו מתחילים לדבר על Artificial Intelligence, אינטליגנציה מלאכותית, שהיא תחליף את הראש. אז איפה העתיד? הלב, את זה אי אפשר להחליף.

לכן אמרתי, ניהול העתיד הוא שיודעים איך לאהוב, שם זה מתחיל. נתתי הרצאה לפני 5000 רופאים, אקדמיה לאנטי אייג'ינג, איך להאט את קצב ההזדקנות. רופאים דיברו על כימיות ורפואות וויטמינים, השד יודע מה. ואני אמרתי להם תסתכלו על בן אדם שאוהב, הוא צעיר, העיניים בוהקות, כולו מלא אנרגיה. תראו בן אדם ששונא, הוא מזדקן. אתם רוצים להיות יותר צעירים, תאהבו. תאהבו את העבודה, תאהבו אחד השני, "אהבת לרעך כמוך". כמה שיותר אהבה הארגון יחיה יותר זמן, הבן אדם יחיה יותר זמן, המדינה תחיה יותר זמן, וזה מה שאני מלמד.

השאלה הבאה, איך עושים את זה. הכוונה ברורה אבל איך עושים את זה? פיתחתי שיטה שלמה שכבר חמישים שנה אני עובד עליה ועדיין זה מתפתח, בגלל זה אני קורא לזהOrganizational Therapy , תרפיה ארגונית. למה? כי ארגונים הם חולים, למה הם חולים? כי הם משתנים ופותחים בעיות ויש מלחמות יהודים ויש מלחמות בין הקבוצות. קונפליקטים הם כורח המציאות בגלל שינוי, אי אפשר לעצור את זה. כל אלה שמנסים לעצור את השינוי לא מצליחים, אף אחד לא מצליח, אף פעם בהיסטוריה לא הצלחנו לעצור. החכמה היא לא איך לעצור קונפליקטים, כלומר איך לעצור שינוי כדי שלא יהיו קונפליקטים, אלא איך לנתב שהקונפליקט יהיה קונסטרוקטיבי ולא דסטרוקטיבי.

איך עושים את זה? זאת אומרת לא מספיק להגיד אהבה, ועכשיו מה? כמה אנחנו אוהבים בחיי נישואים ובכל זאת רבים, בכל זאת יש גירושים. זה לא מספיק לרצות, מה עושים במציאות מחר בבוקר. פיתחתי את התרפיה הארגונית. כתבתי ספר גם על חיי נישואים, ואני גם עובד עם ממשלות, אבל שם אין לי הצלחה גדולה כי עם הפוליטיקאים זה סיפור לגמרי שונה, זה סיפור. יש לי שם קצת הצלחה אבל לא אותה הצלחה שיש לנו בארגונים, בחברות.

פיתחתי מערכת, כלומר מה עושים, באיזה רצף עושים, ואיך עושים, ממש עם הפרוטוקולים, עם ספר הוראות, עם הכול. לוקחים ארגון שבו לא מסכימים אם זה יום או לילה, יושבים בישיבות והולכים להרוג אחד את השני, ואחרי שמשתמשים בתורה שלי, יש קונפליקטים אבל הם קונסטרוקטיביים, לומדים אחד מהשני, מקשיבים אחד לשני, מעריכים אחד את השני. והשורה התחתונה היא שצריך תרבות של הערכה ואמון הדדיים. אם אין הערכה ואין אמון, הקונפליקט דסטרוקטיבי.

השאלה הבאה מה זו הערכה, מה זה אמון? לא מספיק להגיד "תאמין לי", בהוליווד כשאומרים "תאמין לי" זאת אומרת שהוא כבר מכניס את היד לכיס שלך. למה אתה מתכוון שאתה אומר "תאמין לי"? מה זה אמון? מה זה respect, ומה זה trust? זה לא שלי, זה עמנואל קנט אומר, רספקט זה כשאתה מכיר בזכות הבלעדית של הזולת לחשוב את מחשבותיו שלו. כלומר אתה לא אומר לו "תחשוב כמוני, מה אתה אידיוט, מה אתה מדבר, מה אתה לא מבין?", לא, אני לא מסכים איתך אבל אני מעריך מה שאתה אומר. איך עושים את זה? תמיד אני הולך לשלב הבא, תמיד אני חושב איך עושים את זה שלא נישאר באוויר. הגעתי למסקנה, אני מעריך אנשים שאני לומד מחוסר ההסכמה שלהם. אתה לא לומד מאנשים שמסכימים איתך, מי שמסכים איתך כל הזמן, מה הסיפור? אתה לומד ממי שלא מסכים איתך.

השאלה היא, איך הוא לא מסכים איתך? אם הוא מתחיל להיות כמו הישראלי המצוי "אתה אידיוט מה אתה מדבר", מזה לא תלמד. כלומר באנגלית אני אומר איך להיות מסכים בלי להיות לא מסכים. בגלל זה אני לא סובל את הטלוויזיה הישראלית, כל הזמן צועקים, אף אחד לא מקשיב לאף אחד, זה דסטרוקטיבי בצורה בלתי רגילה. אז פיתחתי את הפרוטוקולים שלי איך מנהלים ישיבות. שאסור לדבר בבת אחת, מי שמדבר בבת אחת הוא משלם קנס. אפילו אם אני יושב עם ממשלות זה אותו דבר, מקשיבים עד הסוף, ופיתחתי שיטות איך שיקשיבו. זאת אומרת, אתה לא יכול גם לדבר וגם להקשיב, זה אי אפשר. תסתום את הפה ותקשיב, אחר כך תדבר. כלומר יש מערכת עבודה.

רספקט זה שאתה מוכן ללמוד מהזולת על אף שהוא לא מסכים איתך. להיפך, אתה מעריך את זה שהוא לא מסכים איתך, כי אתה אומר למה אתה לא מסכים, מה אני יכול ללמוד ממך, כי אם אתה לא מסכים זאת אומרת שאתה יודע משהו שאני לא יודע. זה לא אומר שאני צריך להסכים איתך, אבל בוא נראה מה אני יכול ללמוד ממך. זאת אומרת, ליצור אווירה של למידה. ארגון שלומד הוא משתנה, ארגון שמשתנה מצליח, וארגון שלא משתנה לא מצליח.

ומה זה טרסט? זה סיפור בפני עצמו. חיפשתי המון שנים מה זה טרסט, מה זה שאני מאמין, מה זאת אומרת שיש לי אמון.

יש לי אמונה, במה אני מאמין, מה זו אמונה? גיליתי את זה דווקא בטורקיה. אני לומד דרך אגב לא מספרים, אני לומד מעבודה בשטח, כל הזמן מקשיב, כל הזמן מסתכל, מה עובד, מה לא עובד, למה עובד, למה לא עובד, כבר חמישים שנה. אני מרצה ואני אומר, תראו, מה זה שינוי? חיים. מה זה חיים? חיים טובים קונסטרוקטיביים זה תן וקח. תורכי אחד אומר לי, בטורקיה אנחנו לא אומרים ככה, זה לא "תן וקח", בטורקיה אומרים "קח ותן". שמה הבנתי, אין אמון. ברגע שאתה אומר "קח ותן", אין אמון. כשאתה אומר "תן וקח", אני מאמין בך שתחזיר, יש אמון, אני יכול להפנות לך את הגב, זאת אומרת יש אינטרס משותף, אנחנו ביחד. בחיי הנישואים "אני מוותר לך כי פעם הבאה את תוותרי לי" זה יסתדר, זה יתאזן. מתי זה דסטרוקטיבי? כשאני לא מאמין שאתה תחזיר, אתה תיקח ואתה תעלם.

בארגון בריא, במדינה בריאה, ואני כאן בארץ מאוד סובל כשאני רואה מה קורה, צריכה להיות תרבות של אינטרס משותף. אנחנו באותה סירה, בואו נפסיק עם זה, ובואו נלמד אחד מהשני. נלמד מחוסר ההסכמה שהוא דבר טוב כי אפשר ללמוד אחד מהשני, ובואו נראה איך אנחנו לומדים. עכשיו השאלה, איך אתה יוצר את האווירה הזאת? איך עושים את התרבות הזאת? זו השורה התחתונה.

כלומר, אני אומר שאם אין הערכה ואמון הדדיים, לא תהיה אהבה. אתה לא יכול לאהוב מישהו אם אתה לא מאמין בו. אתה לא יכול לאהוב מישהו שאתה לא לומד ממנו. כל פעם הוא לא מסכים איתך ואתה רואה שאין כאן שום עומק, מה אני אעשה איתו עכשיו. כלומר צריך Mutual trust and respect. Mutual trust and respect בצורה קיצונית מביא לאהבה, אהבה זו אינטגרציה, אינטגרציה מביאה לאהבה. ולכול זה הייתי קורא שלבי צמיחה.

עכשיו איך עושים Mutual trust and respect? גיליתי את הפורמולה וזה מה שאנחנו עושים בחברות בכל העולם, כבר לא יודע בכמה מדינות, 52 מדינות, שאם אתה עושה את ארבעת הדברים האלה נכון, ברצף הנכון, התרפיה זו תוכנית עבודה, זה לא הרצאות ולא דיבורים אלא עבודה מאוד קשה כמו להרים משקולות.

ובעצם להרים משקולות זה שאתה מתחיל עם respect ו trust, מאוד נמוך, עושים דברים קטנים, קודם כל לאט לאט. אחר כך מרימים כל פעם משקל יותר כבד. כי תמיד כשיש קונפליקטים, כשיש אתגרים כאלה, האתגר הוא על האמון והכבוד ההדדי, האם אני באמת יכול להאמין לך, האם אני באמת יכול ללמוד ממך. וצריך כל פעם לתת להם מטלה יותר קשה כל פעם. זו תוכנית שמגדילה את היכולת של האנשים לטפל בחוסר אמון, בחוסר הערכה, שדרך אגב אני חושב ביהדות, ד"ר לייטמן אני לא יודע אם אתה מסכים איתי, אנחנו מאוד סובלים מזה, מחוסר הערכה וחוסר אמון הדדי.

אנחנו אלופים.

פרופ' אדיג'ס: זה אצלנו בדם אני חושב.

כן.

פרופ' אדיג'ס: זה בדם. ומשמה ההרס של המדינה, ההרס הוא שנאת אחים. איך משנים את זה?

אני עשיתי את זה בארץ עם אלביט. כל חודש הייתי בא לפה, עבדתי פה כמעט חינם בשביל להראות שאפשר לעשות את זה, ואלביט גדלה ב 150 מיליון, הם בליונים עכשיו. הם משתמשים בתורה שלי אבל לא מספרים לאף אחד כי הם אומרים שזה הסוד המקצועי שלהם. לדאבוני הרב, חשבתי שהם יפיצו את זה, אבל במקום להפיץ הם שומרים את זה כסוד המקצועי שלהם.

צריך ארבעה דברים כדי שהתרבות הזאת תקרה. צריך חזון משותף. יש לנו חזון משותף, אם יש לך חזון כזה ולו יש חזון זה כבר נגמר. מבנה ארגוני שמעודד Complementary team, צוות משלים. והסימבוליקה שלי במתודולוגיה שלי זה היד, החמסה. בכל הכנסיות הקדושים שלהם עומדים עם כף היד מורמת. מה זה הדבר הזה? תהיו שונים אבל יחד, be different together . ובמזרח התיכון שמקללים מישהו עושים לו עם היד ככה בפנים. מה זה? תהיו שונים ולא יחד. זה מה שקורה בארץ. המטרה שלי היא איך להביא ליחד.

איך עושים את זה? א' חזון משותף. יש לנו חזון משותף, אמנם יש לנו חוסר הסכמה איך להגיע לחזון אבל יש חזון משותף. כי אם אין משהו שאנחנו מסכימים אז אין מה לדבר, בשביל מה אנחנו פה בכלל? צריך להסכים על משהו. אנחנו מסכימים שיש לנו מטרה משותפת, אולי לא מטרה, מטרה זה יותר מדי קרוב, חזון משותף vision.

מבנה ארגוני שמאפשר Complementary team, צוות משלים, וזו גולת הכותרת של המתודולוגיה שלי. אני איש מבני, אני מסתכל על מבנה ארגוני ואני רואה. זה כמו שתסתכל על בן אדם עם רגל שבורה הוא לא ישחק כדורסל, יש לו רגל שבורה. אני מסתכל על מבנה אני אומר אופס זה לא עובד.

אני למשל עשיתי ניתוח של צה"ל בשביל אהוד ברק כשהיה רמטכ"ל, ואמרתי לו, צה"ל לא בנוי נכון, הארגון מזדקן וזה יבוא לידי ביטוי. וזה בא לידי ביטוי במלחמת לבנון, וזה ימשיך ככה. אחר כך בצוק איתן עוד פעם היה אסון, האסון הבא יהיה עוד יותר גרוע, תקשיבו לי טוב, יהיה עוד יותר גרוע, כי המבנה הארגוני לא נכון.

אני מסתכל מה המבנה הארגוני שאפשר שיהיה שינוי, כי כשיש מבנה ארגוני לא נכון בדרך כלל זה גם בגלל פילוסופיות לא נכונות, כי אומרים בואו נהיה יחד אבל נהיה כולם אותו הדבר. זה נקרא קומוניזם, וזה נקרא סוציאליזם וזה נקרא פשיזם. כולנו יחד אבל אותו דבר, שימו לב מה שקרה פה, שיתוק. איך אתה עושה את זה כאשר השינוי גורם לזה, זו הבעיה. אז קודם כל מבנה ארגוני נכון. אחרי שיש לי את האנשים הנכונים עם הסגנונות הנכונים במבנה הנכון עם חזון משותף, אנחנו שונים אבל יש לנו מטרה משותפת, אז עכשיו גורם מספר שלוש, תהליך. איך מדברים בצורה תרבותית אחד עם השני, איך מקשיבים אחד לשני, איך מחליטים ביחד. כי כל אחד מתקדם במהירות לגמרי שונה.

טראמפ למשל הוא יורה מהמותן והוא כבר החליט. ואלה הבירוקרטים לוקח להם לפחות שבועיים עד שהבינו על מה מדברים. כל אחד מתקדם בצורה שונה, במהירות שונה. אז אני בניתי מתודולוגיה איך לעבוד ביחד, להתקדם ביחד בקבלת החלטות.

אז יש לך חזון משותף, מבנה דיפרנציאלי, תהליך קבלת החלטות שמאפשר להם לעבוד ביחד, ואנשים שהם לא מפחדים מעימות, כלומר אנשים עם עומק. את כל ארבעת האלה לוקח שנה לפתח. זה כמו קורסים, כל חודש באים לארגון עובדים איתם יומיים. הכבוד והערכה ההדדיים עולים, לא רואים קונפליקטים רואים כאן אתגר, בוא נטפל בבעיה, והארגון מתחיל באמת להתקדם. אז ככה הגעתי.

גלעד: הרב לייטמן מה אתה אומר?

לי נראה שזה מאוד הגיוני, ובאמת ריאלי וראוי למימוש. כמו שסיימת עכשיו, שיומיים בחודש אתה נותן שם איזו הפעלה, שיחה לארגון, האם במשך חודש הם ממשיכים, הם מממשים את זה?

פרופ' אדיג'ס: עם קשיים, אנחנו בקשר איתם. מי שחשוב פה זה המנכ"ל, אם הוא לא מחויב העסק נופל. אנחנו לא ניקח ארגון איפה שהמנכ"ל אומר אני, אנחנו נשקיע, נעבוד, נעשה את השינוי.

אבל הוא אחראי על עצמו, הוא יכול להתחייב על כל הארגון?

פרופ' אדיג'ס: זה לא קל. יש התנגדות כי אנשים שומרים על הכיסא, הם פוחדים משינוי, מה פתאום, בזבוז זמן, יש לי עבודה. אבל הייתי אומר by large, זה עובד. למה? כי כל פעם שהם מתחילים להגיד "אין לנו זמן", אז תישארו עם הבעיה. "לא, אי אפשר", אז תעבדו. "אבל אנחנו לא יכולים", אז תישארו עם הבעיה. אני לא אומר לך לעשות שום דבר, אתה רוצה לפתור את הבעיה? תטפל בזה.

מה שמניע אותם זה לא ההרצאה שלי ולא הדרישות שלי ולא הדרשות שלי, אלא הבעיה שמנסים לפתור. יש שם בעיה, הם לא יודעים איך לפתור אותה, אני נותן להם את האפשרות. כשהם אומרים לי זה קשה, אני אומר נכון שזה קשה, לא כל התרופות טעימות, ולהתאמן ולהרים משקולות זה גם לא כל כך קל. אתה רוצה משהו קל? תמשיך להיות חולה. מה אתה רוצה שאני אגיד לך. אבל בדרך כלל זה עובד.

בוא נלמד על עצמנו. יש לנו ארגון שיש בו אלפים אלפים רבים בכל העולם, סביב כדור הארץ, דרום וצפון אמריקה, אירופה, רוסיה, ישראל, ארצות ערב אפילו, אפריקה, אוסטרליה, אלפים רבים. חלקם מסודרים לפי קבוצות קטנות, יכולים להיות עשרה ועשרים אנשים, יש כאלה שהם שניים שלושה באיזו מדינה או באיזו עיר. אנחנו נמצאים בקשר אינטרנטי בינינו, יכולים להיות בקשר יומיומי. אנחנו נמצאים בקשר יומיומי, אבל מי שמהם רוצה אז מתקשר, זאת אומרת נכנס לשידור שלנו, ואנחנו גם רואים אותו וכך אנחנו מתקדמים.

השאלה שלנו פשוטה, איך אנחנו יכולים את כל האנשים האלו שחלק מהם מקושרים בקבוצות, אנחנו קוראים להם "עשיריות", להביא למצב שהם ממש ירגישו את עצמם כאחד, יותר ממה שבמשפחה, למעלה מכל ההבדלים, מכל החיכוכים, לא חשוב מה שקורה, שממש ירגישו את עצמם שקשורים בלב ונפש לאחד?

פרופ' אדיג'ס: בוא נגיד שהנה הם כולם מאוחדים כאחד, איך זה מתבטא?

זה מתבטא בזה שהם מרגישים, שוב, זו רק הרגשה, מרגישים שהם נמצאים באהבה מיוחדת אחד לשני, שכולם חשובים לאדם כמו שהוא לעצמו.

פרופ' אדיג'ס: וזה לא קורה היום?

לא, אבל כולם יודעים שלזה אנחנו רוצים להגיע.

פרופ' אדיג'ס: זאת שאלה מעניינת. דקארט אמר, היות ואני חושב, אני ("אני חושב משמע אני קיים"). זה לא נכון. מה שאתה חושב, זה לא מה שחשוב, מה שחשוב זה מה אתה עושה. אתה רוצה שירגישו כאחד? שיתחילו לעשות משהו כאחד. שיעשו משהו כאחד. אל תגיד לי ''ואהבת לרעך כמוך'', מספיק עם מילים. מה עשית אתמול? מה אתה עושה?

מה אתה מציע לנו לעשות?

פרופ' אדיג'ס: הייתי אומר שכל העשיריות האלו ייקחו מטלה, מה אתם הולכים לעשות אחד לשני ולקהילה. מה אתם עושים? כי האמת היא במעשה ולא בדיבורים. יש יותר מדי אנשים שמדברים ומלמדים. מה אתה עושה? העשייה. כי בעשייה אתה מקבל משוב, אתה מקבל בחזרה.

וזה מוצא חן בעיניי אצל הבודהיסטים אומרים thank you to allow me to serve you"'' ''תודה רבה שאתה מאפשר לי לשרת אותך''. אני מסתכל על הבודהיסט ואומר, מה זאת אומרת, אתה נהנה מזה שאתה משרת אותי? הוא אומר, כן, כי אני מזין את עצמי.

דבר מאוד מעניין. מדברים על אינטגרציה. תסתכל על גוף האדם, כל חלק בגוף לא עובד עבור עצמו, הלב לא עובד בשביל עצמו, הכול עובד בשביל חלק אחר בגוף. החלק היחיד שלא עובד בשביל אף אחד הוא נקרא ''סרטן''. כשאתה משרת אחרים, אתה משרת את החיים. כשאתה עובד עבור עצמך, אתה משרת את המוות.

אז אני אומר לארגון, תגיד לי אתה סרטן או אתה תורם? מה עשית עבור העולם? ''תיקון עולם'' זה לא סתם דיבורים, מה עשית? "אהבת לרעך כמוך", תבחר ''רע'', תעשה משהו. "צדקה" זו לא סתם מילה, אתה משרת משהו, אתה מלמד אחרים. תגיד לי מה עשית. ואם תהיה עשייה ויחלקו את זה, כל קבוצה כזאת מה הם עושים אחד עבור השני, עבור הקהילה, כאן לפי דעתי יהיה האיחוד, בעשייה.

כי אם אין עשייה, לא מספיק ללמוד. למדנו ולמדנו, יפה מאוד ומה קרה? זה אימפוטנטי, זה בעשייה. תראה, את החזון יש, הארגון יש, המבנה יש, אינטרנט יש, קומוניקציה יש, עשייה אין.

הפצה לא יכולה להיות עשייה? הפצה של אותה המטרה.

פרופ' אדיג'ס: לא מספיק לי, כי עוד מלמדים, עוד מלמדים. תעשה מה שלמדת. דרך אגב, זה לא מוכרח להיות עם אחר, מה אתה עושה עם עצמך. למדת? מה עשית עם זה. אבל אם תישאר רק עם עצמך, זה גם לא מספיק. אתה מתחיל עם עשייה עם עצמך, עם אהבת עצמך, ''אהבת לרעך כמוך'', תתחיל מ"כמוך", משם תלך הלאה. אבל אם תישאר רק עם ''כמוך'' אתה נהפך לסרטני, אתה לא עושה שום דבר אתה רק לוקח. מה נתת? נתת בעשייה.

מה זאת אומרת בעשייה? לשרת את הצרכים של הזולת. הלב משרת את הצרכים של הריאות, של המוח, של הכול. נכון? לשרת את הצרכים. אני שואל את הזולת, מה אני יכול לעשות שאתה צריך, שאני תורם לך? שם זה הולך. רק ללמד אותך זה נכון אם אתה רק רוצה ללמוד, אבל אם יש לך צרכים אחרים.

כאן אנחנו מלמדים, אנחנו מפזרים את הידיעה הזאת, חומר, אנחנו משתדלים להראות לאנושות מה העתיד הנכון.

פרופ' אדיג'ס: זה לא מספיק, אתה פה, בראש.

אנחנו ניסינו להיכנס לקיבוץ, לעשות כל מיני עבודות משותפות.

פרופ' אדיג'ס: לא. אני אגיד לך מה אני מתכוון, תבחר בית יתומים. מדברים על צדקה, לתת כסף זה לא צדקה בשבילי. יש יותר מדי אנשים צדיקים, נתנו כסף, הלכו הביתה, זה לא זה.

אני נפגשתי עם האם תרזה, דרך אגב אני נולדתי מאה מטרים ממנה באותה עיר, והיא אמרה, העשייה היא לא בכסף, זה באנרגיה שאתה נותן. אנרגיה שאתה נותן לשרת את הזולת, לספק את הצרכים של הזולת, לעזור לזולת.

הנתינה היא מהלב, היא לא מהראש. אני מפחד שאנחנו באלפיים שנות פוגרומים ואסונות ומה לא עברנו, סגרנו את הלב, הכול הלך לראש. הגיע הזמן לפתוח את הלב, בגלל זה אנחנו לא פותרים את הבעיות עם הערבים, הלב לא פתוח. אלא הכול מצדיקים, יש הצדקה, הראש עובד מצוין, אנחנו סטארטאפיסטים אינסופיים, אבל הלב לא עובד.

מה שהייתי עושה, שנרגיש ביחד, זה לפתוח את הלב של האנשים. לפתוח את הלב בעשייה, שיפתחו מה שהם רוצים, לא חשוב, תבחר משהו.

אני גר בסנטה ברברה קליפורניה, מאוד מעניין, כל שבת אני רואה אנשים, פרופסורים, אחד אפילו חתן פרס נובל בכימיה, הולכים ברחוב ומנקים את הרחוב. לא מחכים שהעירייה תנקה אותו, הרחוב נקי, כי הם אומרים, זה לא רחוב של אף אחד, זה הרחוב שלנו. אתה רואה מה שקורה פה? תבחר מה שלא יהיה, לא חשוב מה, תעשה משהו עבור הקהילה, עבור הזולת, משם מתחיל כל התיקון. תיקון עולם זה לעשות, לא לדבר.

אם כל אחד ישתף ויגיד מה הם עושים, זאת תהיה התרוממות. אני עובד מאוד קשה, אני בן 82 ואני עדיין טס בכל העולם. אומרים לי, אתה עושה הרבה כסף. הקול האנטישמי אומר, אתה עושה את זה בשביל הכסף. איפה אתה מקבל ''התרוממות''? כשמישהו אומר לך, ''שינית לי את החיים'', ''עזרת לי לפתור בעיה'', ''עזרת לי למצוא את המטרה''. פתאום אתה אומר, כל הכסף, מה זה הכסף. בעשייה, שם באה ההתרוממות, לא בכסף.

זה מה שאני חושב. tell me what you do, and I'll tell you what you are. תגיד לי מה אתה עושה ואגיד לך מה אתה.

מה אתם אומרים?

גלעד: מיכאל סנילביץ', אתה דוגל בגישה הזאת דווקא, הייתי שמח לשמוע.

מיכאל: כן, תראה לגבי עשייה אנחנו עוסקים הרבה בפעילות ציבורית. זאת אומרת אני מבין מה שאתה אומר שצריך באמת לעשות, אז אנחנו אולי לא עוזרים לבית יתומים, או פרסומת ציבורית, כמו למשל, לחסוך מים. אנחנו דואגים לחיבור העם. אבל לא סתם רק מדברים על זה, אלא מביאים את זה למודעות של העם, למשל עושים גם מעגלי שיח, מעגלי חיבור. למשל כשהיו פה מהומות אז אנחנו עשינו הרבה מעגלים, אלפים. עשרות אלפי אנשים ישבו במעגלים. כי קודם צריך להסביר לאדם שהוא יבין מה הבעיה, שיש בו ''אגו'', שהוא גורם לקונפליקטים. מה ''טבע האדם''. אנחנו גורמים לאדם להבין מה הטבע שלו, מה הסיבה לכל הבעיות והתקלות שיש.

אחרי זה ''מודעות'', איך להביא אדם למודעות, זה גם הרצאות, וגם בפועל להעביר אותו תהליך רגשי. אתה אומר ''לפתוח לב'', מה השיטה לפתוח לב? הלב סתום, מסכים איתך במאה אחוז, הניתוח של הבעיה גם לפי חכמת הקבלה זה כך במאה אחוז. אבל איך לפתוח את הלב, מה השיטה? אדם עם לב סתום, איך בעוד שנה נניח, הלב שלו יתחיל להיפתח. לשם כך הוא צריך קודם להבין מה הבעיה.

פרופ' אדיג'ס: אתה עולה על משהו מאוד מעניין. אני ניצול שואה, כל האנשים שאני אהבתי נשרפו בטרבלינקה, ואני סגרתי את הלב. שבעים וחמש שנה עם לב סגור. אמרתי אין דבר כזה ''אהבה'', יש רק מחויבות. אל תדבר איתי על אהבה. פחדתי מהמילה אהבה פחד מוות, אפילו לא התחתנתי מתוך אהבה, התחתנתי כי רציתי ילדים. אבל סבלתי, אמרתי ''חסר לי, חסר לי''. הגעתי לגורו בהימלאיה, הוא אמר דבר מאוד מעניין, וזה שינה לי הרבה, זה אחד הדברים שפתח לי את הלב. אתה מדבר איך פותחים את הלב.

מיכאל: כן, שיטה איך לפתוח את הלב.

פרופ' אדיג'ס: הוא פתח לי. אחר כך המשכתי לחפש והגעתי לעוד דברים, אבל זה פתח, זה נתן את הפתח, החריץ. הוא אומר, ''המטרה של אדם זה להתקרב לא-לוהים דרך האהבה. מה שעוצר אלה האהבה זה ''ציפיות''. כשיש לך ''ציפיות'', אני כבר מצפה שאתה תהיה משהו אחר, וזה למה אתה לא כזה ולמה אתה לא עושה את זה ולמה לא את זה. אל תצפה. תן לאנשים להיות מה שהם. אמרתי לו ''אבל איך אפשר לחיות בלי ציפיות, יש לי אני רצון ואני רוצה להגיע'', הוא אומר, ''גם זה לא. ברגע שאתה אומר אני רוצה, זאת אומרת שחסר לך משהו, אתה בחסר, כשאתה בחסר, אתה כבר עצבני, אתה כבר עם הלב סגור. אתה יכול, ''תהיה'', to be מה שהוא אומר, to be, ''just be''.

אני צריך לסגור את הראש בשביל לפתוח את הלב. אתה לא יכול להיות עם ראש מלא ועם לב, לא יכול להיות. אתה צריך לסגור אחד, אתה צריך לסגור את הראש ולהגיד שקט ופתאום הלב נפתח.

הצרה שלנו, שהראש שלנו עובד נורא חזק. היהדות כולה בנויה על הראש, עם כל התלמוד וכל הפלפולים. אף אחד לא מסכים עם אף אחד, אם הוא מסכים הוא כאילו ''נהרג'' חס ושלום. אסור להסכים, אי אפשר להסכים. והפלפול התלמודי הזה. אני מגלה, דרך אגב, בדור שלישי, רביעי, חמישי שהיו פעם יהודים, כל הזמן הם אמרו, תגיד לי, אתה יהודי? הוא אומר לי, כן, הסבא של הסבא, איך אני יודע? הוא לא מסכים איתי, אני אומר לו היום ערב, הוא אומר לי לא עדיין שעה חמש. הוא לא יכול, הוא פשוט יתאבד אם הוא יסכים איתי. שם הבעיה, תפסיק לחשוב. קצת מדיטציה עוזרת, תפסיק לחשוב, פתאום הלב נפתח.

גלעד: בוריס, אני רוצה לשאול אותך, השפה הרוסית היא שפה מאוד חזקה אצלנו בארגון, אתה רואה אי הסכמות כל יום, כל רגע, כמנהל איך מתמודדים עם זה?

בוריס: קודם כל לדבר, אין מה לעשות צריך לשבת, צריך לדבר, צריך להביא משהו שכל אחד יחשיב את השני. צריך איזה פרוטוקול, הסכמה, לא להתווכח. בוויכוח לא הולך שום דבר, ועוד הרבה דברים. אבל גם בהמשך למה שאמרתי, אחד מהדברים זה שאת רצון שלנו אי אפשר להרגיע. זה שאני מכבה את הראש ורוצה לפתוח את הלב זה יכול לפתור לי בעיה להיום, אבל מחר הרצון שוב נפתח, אני שוב ושוב רוצה משהו, וזה מה שאנחנו לומדים, זה חלק מתהליך האבולוציה, את זה אי אפשר לעצור, אי אפשר לעצור את זה שאנחנו רוצים. ואז גם בארגון, אנחנו יכולים להגיע להסכמה והיא פועלת, אולי חודש, אולי אפילו חצי שנה, אבל אחר כך אנשים מתפתחים, פתאום רוצים משהו אחר, החזון לא השתנה אבל הם התפתחו, ואז שוב הכול מתחיל מחדש, אי אפשר לעצור את התפתחות הרצון.

פרופ' אדיג'ס: כשהילדים שלי היו קטנים, בני כמה חודשים, ישב הבן שלי הבכור קשור על הכיסא הקטן, והתחיל לצעוק באנגלית mine, שלי, מאיפה הדבר הזה, מה זה שלך? זה לא שלך. זה שלי, הוא צורח כל הזמן. אחר כך הבן השני אותו דבר. אני מרצה בכל העולם, תגידו לי בכל השפות ילדים צועקים mine? אומרים לי כן, זו מילה בכל השפות. אמרתי יש כאן תופעה, זה לא הילדים שלי.

מה התופעה? אנחנו תופסים את העולם בשלושה כיוונים שונים, אחד זה what is, מה שקורה במציאות, זה נקרא מציאות, מה אנחנו רוצים זה משהו שונה, ומה צריך להיות זה משהו שונה. is, want, should, משם באים הקונפליקטים האישיים בפנים. מה שאני רוצה לא קורה, מה שקורה לא צריך לקרות, מה שצריך לקרות אני לא רוצה. זה אוכל לי את הנשמה, נכון או לא? כאשר שלושת אלה מתחברים זה נקרא mine. למה? כשאתה מאוהב במישהי אתה אומר, "את שלי". מה אתה אומר? מה שאת, מה שאת צריכה להיות, ומה שאני רוצה שתהיי, זה אותו דבר. אושר, אין קונפליקטים, מה שקורה, מה שצריך לקרות, מה שאני רוצה שיקרה, מושלם. זה לא קורה בחיים.

איך פותרים את הבעיה, את הקונפליקט? אל תתחיל עם מה שאתה רוצה. זו הבעיה בארץ, אנחנו רוצים שהערבים יהיו ככה, הערבים אומרים, לא, אנחנו רוצים שאתם תהיו ככה. אם תתחיל עם תרצה, תישאר ברצון. תתחיל עם מה שיש, עם מה שקורה במציאות, קודם כל במציאות. משם אתה אומר, טוב, אם זו המציאות, לאור המציאות הזאת מה אני רוצה. כדי שלא תהיה איזה פנאטי. עכשיו, אם אני יכול להרשות לעצמי את מה שאני רוצה, what should I do.

הבירוקרטים מתחילים עם ה- should, לא חשוב מה אתה רוצה, זה מה שצריך לעשות. כל הפנאטים בכל הדתות הם מתחילים עם ה- should, לא חשוב מה אתה רוצה, לא חשוב מה קורה, זה צריך ללכת לפי זה, לא שמאלה ולא ימינה. הפנאטים האידיאולוגים מתחילים עם ה- want. ואני אומר מתחילים עם ה- is, מה המציאות. לאור המציאות מה אתה רוצה. האם אתה יכול להרשות לעצמך את מה שאתה רוצה. עכשיו יש לך את הפתרון.

כלומר, לא אמרתי תסגור את הראש לכל החיים, אתה לא אוטיסט, עם הלב הפתוח, לא. אני אומר, כשאתה מחליט קודם כל תתחיל עם הלב, איך אתה מרגיש. אתה באמת אוהב את זה? כן. עכשיו תחשוב האם אתה צריך לעשות את זה או לא, כי יכול להיות שמה שאתה רוצה זה לא מתקבל על הדעת. גמרת לחשוב, האם אתה עדיין רוצה את זה. אתה הולך לב, ראש, לב. זו השיטה שלי בקבלת החלטות. לא רק לרצות, לא רק should, אלא ברצף מסוים איך אתה מגיע לפתרון הנכון.

גלעד: אנחנו בדומה לזה פיתחנו שיטה שפיתח הרב לייטמן ואנחנו מיישמים אותה לקבלת החלטות שאני חושב שזה דומה למה שאתה ציינת, אנחנו קוראים לזה סדנה, קוראים לזה מעגל. אנחנו עושים שולחן עגול כאשר יש אי הסכמות, כל אחד מביע את דעתו ויש גם חוקים. החוק אומר שאתה לא פוסל את דעתו של אף אחד, שהפתרון לא אצלך או אצלו או אצלו, הפתרון נולד מתוך השיח הזה ביחד, שמוסיפים ולא גורעים אחד מהשני, כשמישהו מדבר אף אחד לא מפריע לו ונותן לו את הבמה ונותן לו את האפשרות להביע את כל מה שהוא רוצה, אבל משתדלים לעשות את זה קצר, לא לקחת את כל תשומת הלב ואת הזמן מכל אחד בפני עצמו.

אנחנו רואים שזה מאוד מצליח, גם בקבלת החלטות, גם במשפחה. אני אישית עושה את זה עם הילדים שלי פעם בשבוע והם כבר ילדים גדולים.

פרופ' אדיג'ס: מצוין. אתה בכיוון הנכון. ואחד הספרים שלי זה איך לעשות את זה. כי כל בן אדם בסגנון שלו מתקדם בקצב שונה בקבלת ההחלטות. יש כאלה שהם מאוד מהירים. בצחוק אני אומר בשביל להבין את הסגנון, זה בן אדם שאתה לא יכול לספר לו בדיחה. אתה מתחיל את הבדיחה, אתה מזכיר לו את הבדיחה שלו, הוא עוצר אותך, מספר את הבדיחה שלו, הוא לא נותן לך לגמור את הבדיחה שלך. זה מה שקורה עם אנשים, מתפרצים אחד לשני, הוא לא מסכים, אני לא גמרתי להגיד לך מה אני חושב, הוא כבר לא מסכים. הם מהירים. דוגמה זה טראמפ.

יש כאלה שהם מאוד איטיים, הם חושבים וחושבים וחושבים, אלה שאתה מספר להם בדיחה ביום שישי והם צוחקים בכנסייה ביום ראשון, לוקח להם 48 שעות להבין מה הבדיחה. הם מאוד איטיים. יש כאלה שלא סובלים קבלת החלטות, אלא עשייה, shoot first ask question later אל תבזבז לי את הזמן, לא מעניין אותי, נעשה ונשמע, קודם כל נעשה אחר כך נדבר. זה טיפוס של מספר שלוש.

יש את טיפוס הפוליטיקאי שאומר רגע רגע חבר'ה, בואו נקשיב אחד לשני. לא מגיעים להחלטה, הוא פשוט מחפש את ההרמוניה. וכשאתה מושיב אותם בישיבה זה גורם מיד לקונפליקטים, זה מתחיל להתעצבן, זה אומר בזבוז זמן בוא נלך מפה, זה אומר אנחנו לא דיברנו מה באמת הבעיה, זה אומר אבל יש לי כבר את הפתרון מה אתם מבזבזים את הזמן.

אז אני פיתחתי שיטה איך להתקדם יחד, זה לפי שיר, זו הדוגמה שאני נותן. אל תלך לפניי כי אולי אני לא אלך אחריך, אל תלך אחריי כי אולי אני לא אוביל, תלך לצדי ותהיה חבר שלי. אז אני מלמד אותם איך להתקדם יחד בקבלת ההחלטות. וזו שיטה שלמה, לוקח לי חמישה ימים ללמד אנשים, איך אתה מתקדם יחד. כולם מתחילים [בקונפליקט] וכשגומרים כולם מסכימים. זו שיטת עבודה מאוד מאוד ממוסדת. כי מה שגיליתי זה שאין כבוד והערכה הדדיים אם אין חוקי משחק עד שכולם מסכימים עליהם. אם אין חוקי משחק הכול נהפך לבלגן אחד גדול. החכמה היא לפתח את חוקי המשחק הנכונים, זה מה שהשקעתי חמישים שנה.

יש לי ספר על קבלת החלטות, איל לנהל עבודת צוות נכונה. יש לי המון סרטי ווידאו, איך לעשות מבנה ארגוני נכון, איך לעשות קבלת החלטות נכונה, איך לקחת את האנשים הנכונים לתפקיד הנכון, איך עושים חזון משותף.

מיכאל: יש עמים שאתה גילית שיש להם יותר נטייה לחיבור, לשיטה שאתה מעביר, ויש כאלה שיש להם פחות, שממש קשה לעבוד, כמו שאמרת על ישראלים שמאוד קשה לעבוד איתם.

פרופ' אדיג'ס: אני עבדתי עד עכשיו ב 52 מדינות, יש לנו משרדים אני חושב בעשר מדינות. המדינה שבה אני נכשל וניסיתי, אני באמת ניסיתי, כל כך ניסיתי, איפה?

מיכאל: כאן?

פרופ' אדיג'ס: כאן. כל אחד, בגלל שעשה ברית מילה, חושב שהוא יודע הכול ואין על מה לדבר, זאת הבעיה.

גלעד: הרב לייטמן, איך אתה מסביר את זה?

בינתיים אני ב 100% מסכים. איך אני מסביר? יהודים הם חומר מיוחד, למעלה מהטבע.

פרופ' אדיג'ס: קורה אותו הדבר עם יהודים ברחבי הגולה. אם יש לי קליינט יהודי אני נותן פי שניים זמן והרבה יותר סבלנות. כי הוא לא יכול להסכים, פשוט בשבילו להסכים זה כמו שהוא צריך ללדת בשביל להסכים, נורא קשה לו. הוא אומר לי "כן, אבל" וזה מתחיל מחדש, "כן, אבל" מתחיל מחדש. עם הגויים יותר קל.

כן.

פרופ' אדיג'ס: עם הגויים הרבה יותר קל. באיזה מדינות זה הכי מוצלח, תורת אדיג'ס הכי מוצלחת דווקא ברוסיה, נורא מעניין.

ברוסיה כן.

פרופ' אדיג'ס: ברוסיה אני "בסט סלר", אני בטלוויזיה, עוצרים אותי בשדה התעופה שאני אחתום, משהו לא נורמלי.

מיכאל: מעניין, גם אצלנו, הכי הרבה תלמידים יש לנו ברוסיה.

פרופ' אדיג'ס: מעניין למה. המחשבה שלי היא כי הם היו כל כך הרבה שנים ככה (מדגים יד קפוצה) שאתה נותן להם אפשרות להיות ככה (מדגים יד פשוטה). באחד הצוותים שאנחנו עובדים, איזה רוסי מהנדס התחיל לבכות, ממש בכה ואמר, לזה ציפיתי כל החיים שלי שיאפשרו לי לדבר. כי אנחנו גורמים לדבר.

ברוסיה כשהמנכ"ל יושב, אף אחד לא מדבר, שקט מוחלט ומי שלא מסכים, "מה זה אתה לא מסכים?" האוטוריטה היא מאוד חזקה. ואנחנו משנים את זה. כי התפקיד של המנכ"ל הוא לא זה (מדגים אצבע), תפקיד המנכ"ל הוא להיות אגודל, למה זה?

גלעד: לחבר בין כולם.

פרופ' אדיג'ס: זאת האצבע שמחברת, אם אין לך אגודל אין לך יד. התפקיד של המנכ"ל זה אינטגרציה. ברוסיה כל הניהול הוא כזה (מדגים אצבע).

מיכאל: אבל הם מרגישים שההיררכיה הזאת כבר לא עובדת, השיטה הזאת הישנה לא עובדת?

פרופ' אדיג'ס: מבינים ומחפשים פתרון. מטבדב הזמין אותי אליו הביתה לשעה וחצי לדבר וכתב את ההקדמה לספר שלי. מחפשים את הפתרון, אין מה לדבר. אבל קשה להם. לפי דעתי פוטין הוא אסיר, למה? כי אם הוא יהיה דמוקרטי, מיד ינפנפו אותו, כי הם מחפשים "חזק". אם הוא חזק, אומרים שהוא לא דמוקרטי, הוא תקוע באמצע. וכל המדינה תקועה באמצע, הם רוצים דמוקרטיה אבל לא מרשים שתהיה דמוקרטיה, כי הם לא מעריכים דמוקרטיה, איך הם יצאו מזה?

אז אנחנו מנסים לעזור, אנחנו מנסים לעזור מלמטה. הדג מסריח מהראש אבל מנקים אותו מהזנב.

גלעד: לאור מה שאתה רואה, אתה חושב שיש איזשהו תפקיד מיוחד לעם ישראל? לאור כל ההבדלים האלה, הפערים, והקושי הרב כל כך לאחד ולחבר אותו, או שאולי לא, אולי אנחנו צריכים להיות כמו כולם?

פרופ' אדיג'ס: לא, כמו כולם בוודאי שלא.

לא ילך לך.

פרופ' אדיג'ס: דווקא להיפך. אני חושב שמה שקרה עם הציונות, במיוחד זה "בוא נהיה ככל העמים" לפי דעתי זו שגיאה של הדורות. לא, אנחנו צריכים להיות "שלא עשנו כגויי האדמה", אנחנו שונים.

גלעד: במה?

פרופ' אדיג'ס: בזה שהמודעות שלנו לתיקון עולם, היא הכי חזקה. מי הם המתמרדים כל הזמן? היהודים. למה? עכשיו זה הולך נגדנו, כי יהדות האמריקאית במיוחד נהפכת לאנטי ישראלית, כי כואב להם עם מה שאנחנו עושים עם הפלשתינאים. המודעות שלהם לצדק כל כך חזקה, שהם מרגישים שאנחנו עושים עוול. ואני חושב שזה מה שיפה ביהדות, ואסור להרוס את זה. אני דואג שישראל והיהדות העולמית נפרדים, וזה יהיה אסון לדורות. יש לנו תפקיד, והתפקיד שלנו הוא להיות המצפון של העולם. להיות יהודי, זה לחיות עם מצפון.

אז איך זה להיות "אור לגוים"?

פרופ' אדיג'ס: זה שאנחנו מביאים את המצפון. מי התחיל את כל המלחמה בשביל הכושים באמריקה? יהודים. מי הראשונים שנהרגו שם? יהודים. כל פעם שאתה מחפש מישהו שמתמרד, כי המצפון שלו מפריע לו, אתה מצאת יהודי או בן של יהודי, או נכד של יהודי, אבל בגנים שלנו המצפון נורא חזק, ובגלל זה גם אנחנו סובלים פה ואנחנו לא יודעים מה לעשות.

אם התיקון של העולם כמו שאתה אומר, זה בסופו של דבר בהשגת האהבה, אז השאלה היא, איך אנחנו מתקדמים לקראת זה?

פרופ' אדיג'ס: בעשייה, ד"ר לייטמן. יש לי פה בישראל חבר טוב שהיה הרופא של פרס, והוא גם נשוי לבת של פרס. פתאום גיליתי שהוא יושב ראש אגודת הרופאים לזכויות האדם. יש שם שלושת אלפים איש שחצי מהם מתנדבים, וחצי מהם רופאים יהודים וערבים. כל יום שבת הם הולכים לכפר ערבי לטפל בחולים חינם. הם היחידים שמותר להם להיכנס לעזה לעשות את הניתוחים שהם לא יכולים לעשות שם. זה בשבילי עשייה. זה בשבילי אהבה, אהבת הזולת. בזה אני מאמין. הוא לא מדבר על זה, הוא עושה. הם עושים. מה עושים, זו השאלה? עוד פעם, בעשייה.

זאת אומרת לא להפיץ את שיטת התיקון עצמה, אלא מעשה.

פרופ' אדיג'ס: הוא אמר כאן, קודם מודעות. אם אתה לא מודע, אתה לא יכול לעשות. מתחילים ממודעות. מתחילים מפה, ואחר כך מיישמים את המודעות. כי עשייה מחזקת את המודעות. אם אין עשייה, אתה נשאר באמפטי בוקס (empty box) כקופסא ריקה. תעשה משהו. להפיץ, זה יפה מאוד, אך להפיץ מה? מודעות לעשייה.

אם אנחנו רוצים לתקן את העולם, בוא תנקה את הרחוב. בוא תעשה משהו. אני במקסיקו לימדתי את הקליינטים שלי וגרמו לכך שמיליון ומשהו ילדים יצאו לרחובות לנקות את הרחובות של מקסיקו. לא לדבר, צריך רק בוא ננקה.

גלעד: ומה זה תיקן? מה זה תיקן, שהם ניקו את הרחובות?

פרופ' אדיג'ס: הילד הזה שניקה את הרחוב, לא ילכלך את הרחוב. זה בשבילי תיקון. אתה יודע מה בוא לא נדבר, בוא ננקה את הרחוב. בוא נוריד את הגרפיטי מהקירות. משהו. תעשה משהו.

גלעד: זה מובן. זה ברור. זה מוחשי, אתה אומר זה פרקטי.

פרופ' אדיג'ס: משהו. עכשיו, אם את המשהו הזה עושים ביחד, אז הופה, עלינו על הכיוון. יש לכם אלפי אנשים ברחבי העולם, מה אנחנו יכולים לעשות ביחד? בוא נתחיל מקטן עד שנגיע בגדול. מה אנחנו יכולים לעשות ביחד. אתה מדבר על יחד. איך אנחנו נהיה יחד שאנחנו שייכים, זה כשאנחנו עושים משהו יחד. כמובן, הפצת המודעות, כל הכבוד. ברור שאת זה נבין, אבל זה לא מספיק.

גלעד: הרב לייטמן, אתה חושב שזה מתאים לארגון כמו שלנו, שבעצם עוסק במודעות לדבר. אף פעם לא עשינו..

אנחנו ניסינו שיהיו לנו איזה עבודות קטנות בפנים. ניסינו להיכנס לעבודה משותפת בעשיית יין, בעשיית קופסאות, בכל מיני דברים. הנטייה היא ישנה, היא הייתה לפחות עד שראינו שאנחנו מוגבלים בזה.

פרופ' אדיג'ס: עשיית יין זה לא עשייה עבור הזולת. עושים יין, כלומר, בוא נעשה עסק ביחד. זה לא זה. מה אתה עושה לזולת? בוא תתנדב לבית חולים. תעבוד עם נשים מוכות. תכנס לפוליטיקה אבל לא בשביל סלף סרבינג השגה עצמית, אלא באמת כדי לשנות את המדינה. משהו, תעשה משהו. לא בלעשות כסף.

לא מדובר על כסף, זה ברור.

מיכאל: עשינו כמה תכניות. יש היום בארץ הרבה אנשים בודדים, זקנים בגיל הזהב שזה ממש אסון, כי זה גורם לדיכאון. אפשר לטפל בהם, אפשר להחיות אותם. זו עשייה.

פרופ' אדיג'ס: בדיוק. תשמע, היה את מנינגר, אחד מאבות הפסיכותרפיה שבמבוא הספר שלו, "עקרונות הפסיכותרפיה", הוא סיפר משהו מאוד מעניין. התלמידים שלו שאלו אותו, "מה לעשות עם מישהו שבדפרסיה". הוא ענה, שהוא יעבור את קווי הרכבת, וילך לאיפה שיש אנשים סובלים, ויעזור להם. זה יעזור לו לדפרסיה.

מיכאל: כן, לטפל במישהו. כן, נכון.

פרופ' אדיג'ס: אני גם התראיינתי כמו שאני מתראיין כאן עם איזה ארגון בודהיסטי, גם כן בווידאו. התורה שלו היא זאת. אם יש לך בעיה, אז תמצא מישהו שיש לו אותה הבעיה אך יותר גרוע, ותעזור לו. בזה שאתה עוזר לו לפתור את הבעיה שלו, פתרת את הבעיה של עצמך. אתה דפרסיבי, תמצא מישהו שהוא כבר מתאבד, תעזור לו, בזה אתה עוזר לעצמך. אתה עוזר לעצמך, בזה שאתה עוזר לזולת. שיטפלו בזקנים, שיטפלו בחולים, שיטפלו במשהו שממלא לך את הלב.

מיכאל: עבדנו גם עם אסירים בבתי סוהר, שזאת גם עשייה. זה מאוד עזר להם בלתת תקווה.

פרופ' אדיג'ס: אני לא יודע אם זה עדיין קיים, אך כשהייתי בבית ספר תיכון כאן בארץ הקמנו ארגון שנקרא "נוער לנוער", שאני הייתי בין המקימים שלו. מה זה "נוער לנוער", זה שנוער ממשפחות שיש להם, בא לעזור לנוער ממשפחות שאין להם. זה מילא לנו את הלב. אני גם עבדתי בבית סוהר "צופיה" ביבנה לנערות סוטות. אני מנגן באקורדיון, אז הייתי מלמד את הזונות בנות השבע עשרה, שירים ישראליים, ריקודים ישראליים, וזה מילא לי את הלב. אני עבדתי במעברות כשהיו השיטפונות הגדולים של שנות החמישים, הבאנו שמיכות. במלחמת סיני הבאנו ספרים לבתי חולים.

מה עושים? כל קבוצה כזאת ברחבי העולם שתבחר את מה שהם רוצים, ושישתפו את האחרים מה אנחנו עושים, ומה אנחנו עושים, וזה מדבק. זה מדבק, וזה ממלא את הלב, ופתאום אנחנו מיישמים את המודעות שלנו, ואז אתה מרגיש שאתה באמת..

לנו עכשיו זה חסר. בחיבור שאנחנו עכשיו מדברים עליו בכל הכלי שלנו העולמי, חסרה עשייה.

מיכאל: זה מה שאנשים גם מבינים. אנחנו מדברים קצת על החיבור הלבבי, והרבה עשייה צריכה להיעשות עד שהלב ממש ייפתח. אבל אפילו שהלב עדיין סתום, קודם כל אני עושה בתקווה שהוא ייפתח.

פרופ' אדיג'ס: בלי לצפות. למה צדקה זה אנונימי ביהדות. ברגע שאתה עושה את זה ידוע, יש לך ציפיות להחזר. ברגע שזה אנונימי, כמו שאני קיבלתי כליה. יהודי נתן לך את הכליה שלו בלי שהוא יודע למי הוא נתן, זו צדקה אמתית. כי אם נתן, והוא יודע למי נתן, יש כבר ציפיות. תוריד את הציפיות, תן בלי ציפיות, אז הלב נפתח.

מיכאל: ציפייה זה תועלת עצמית, רווח עצמי.

פרופ' אדיג'ס: מה זה לייף, מה זה חיים? תן וקח, נכון? מה זה אהבה? בנתינה הקבלה. אתה לא נותן לילד שלך, לוקח אותו לקרקס ורושם, היום לקחתי אותך לקרקס, כשאני אהיה זקן אז אתה תחזיר לי. זו לא אהבה. אתה נותן לילד, כי אתה אוהב אותו ואתה לא מצפה לשום דבר חזרה. נכון? לא לצפות מהילדים. ברגע שאתה מצפה מהילדים, אוי ואבוי. לא לצפות. תן חופשי, נתת, זה החכמה. בלי ציפיות, זה מה שלימד אותי הגורו בהימלאיה. אל תצפה. תן ושיהיה. בנתינה הקבלה. מה שבודהיסטים אומרים זה, תי'נק יו פור סרבינג יו (Thank you for serving you). מה קרה? הוא קיבל בזה שאפשרתי לו לתת לי. זה כל הרעיון.

מיכאל: מעניין שבחכמת הקבלה מה שאנחנו לומדים, זה שהאלוהים זאת אותה אהבה. אהבה והשפעה, זה הכוח.

פרופ' אדיג'ס: כן.

מאיפה הם מקבלים כוחות לזה?

מיכאל: חומר הדלק, מאיפה?

פרופ' אדיג'ס: מאיפה הכוחות, זה נכון. הגורו בהימלאיה אמר לי, שאהבה זה שריר. כמה שאתה יותר משתמש בשריר, הוא יותר חזק. הוא אמר לי, אתה סגרת את הלב במלחמת העולם השנייה, אז תעשה משהו קטן, אחר כך יותר גדול, ויותר גדול, ויותר גדול, כך תפתח את השריר. לא מתחילים בגדול מתחילים בקטן, לא חשוב במה, הכי הכי קטן. זה שריר. זה פשוט שריר שצריך לפתח אותו.

מיכאל: אבל מה המוטיבציה? למה שאדם יעשה את זה? הוא יגיד למה שאני אעשה, מה יהיה לי מזה? אני צריך להביא לו מודעות, למה.

פרופ' אדיג'ס: שאלה מצוינת.

מיכאל: האם חיים אחרי המוות יהיה לו מזה? איזה שהוא שכר חייב להיות.

פרופ' אדיג'ס: אני טוען שכל מה שאנחנו עושים בחיים, זה בשביל לקבל אהבה ולתת אהבה. כשיש אהבה פתאום, אתה מאושר. אוי ואבוי אם אשתך לא אוהבת אותך, כמה זה כואב, תגיד לי? או ילד לא אוהב אותך, כמה זה כואב. השכן לא אוהב אותך, כמה זה כואב. כולם רוצים אהבה, כי זה מביא לנו לאושר. האמת היא, האושר הוא באהבה.

אתה רוצה להיות מאושר? אינטגרציה. מה זה אינטגרציה? אהבה. להגיע לשם אל תצפה, תן. זה חוזר מעצמו, הוא לא חוזר הוא בנתינה הקבלה. שאתה לוקח את הילדים לקרקס אתה לא מסתכל על הקרקס, על מה אתה מסתכל? על איך הילדים צוחקים ומאושרים. זה האושר, האושר זה לא הקרקס.

מיכאל: אבל עם ילדים זה טבעי, עם אדם זר, זה כבר בעיה.

פרופ' אדיג'ס: לא, לא זה גם יהיה נכון עם האישה.

מיכאל: כן נכון עם משפחה זה כן.

פרופ' אדיג'ס: עכשיו תמשיך. זה נכון גם עם הכלב, לאהבה אין גבולות. למה לשים גבולות? אוהבים את הילדים, אוהבים את האישה, אני אוהב את השכן, אני אוהב את המדינה, אני אוהב את העצים שם שנהרסים ומישהו כרת אותם. למה לעצור את האהבה? אהבה היא בלתי גבולית. תתחיל לחשוב שהיא בלתי גבולית.

אני יועץ במונטנגרו לראש הממשלה, ואני צעקתי עליו "אתם פושעים". איזה הרים יפים יש שם, הם חצו את ההר ועשו שם כביש, והכול נראה כאילו שמישהו חרט שם עם סכין. אמרתי, אתם פושעים. אתה לא אוהב את ההר.

בניו זילנד יש דבר נורא מעניין, כי עשו חוק, שכל הטבע הוא ישות לגאלית. הנהר הוא ישות לגלית, הוא יכול לתבוע אותך שאתה מזהם את הנהר. איך? יש קבוצה של עורכי דין שמייצגת את הנהר. עכשיו תאר לעצמך שאתה לא יכול לפגוע לא בהר ולא בנהר, יש להם זכויות לא פחות ממה שיש לך. בוא נתחיל משם.

למה עושים גבולות לאהבה? האהבה היא צריכה להיות בלתי מוגבלת. איך אתה מגיע לבלתי מוגבל? אתה מתחיל בזה שעכשיו אני אוהב את הילדים, עכשיו אני אוהב את האישה, עכשיו אני אוהב את השכן, עכשיו אני אוהב את העיר, עכשיו אני אוהב את המדינה, עכשיו אני אוהב את הכוכבים. למה לא?

מיכאל: הדרגה.

פרופ' אדיג'ס: זה מתפתח. אהבה מזינה אהבה.

גלעד: אני חייב רגע לשאול, הרב לייטמן זה נשמע מאוד דומה לחכמת הקבלה, אבל לא בדיוק. אני רוצה לשמוע במה זה שונה? במה זה דומה אנחנו די אבחנו, אך מה בכל זאת יש עוד בקבלה שאפשר להוסיף לזה?

אני משתדל לאהוב, אני משתדל לתת, להשפיע, לעשות את הכול, ואני מרגיש שאין לי כוח, אין לי כוח לזה. ניוון שרירים, פנימיים, חיצוניים. מה אני עושה?

פרופ' אדיג'ס: אני שומע אותך טוב, כי אני מזדהה אתך, מזדהה אתך מאוד.

יש פטנט?

פרופ' אדיג'ס: אנחנו צריכים הזנה. אם אתה רוצה שיספרו לך מה עשו בבית יתומים בטימבוקטו? בעצם אני אספר לך את הסיפור שלי. כל פעם שאני מגיע לכך שאין לי כוח, כי המלחמה הזאת ללמד אנשים היא מלחמה מאוד קשה, כי הם נלחמים, הם לא מסכימים, הם סוטים ועוד פעם מחדש, זה מתיש. אני נזכר בבן אדם אחד, הוא עוזר לי. אני נזכר בו ואני לוקח נשימה ממשיך הלאה.

זה היה באטלנטה ג'ורג'יה, שאליה הגעתי כדי לעבוד עם חברה. אני בעצם משנה את החברה. קם נשיא אחד שהיה לו סרטן ונתנו לו שישה חודשים לחיות, אבל הוא אמר שהוא לא רוצה לשבת בבית לחכות למוות והוא יעבוד עד היום האחרון. הוא עובד. בסוף האירוע שאני הובלתי הוא אמר לי, "ד"ר אדיג'ס אני רוצה לקחת אותך לשדה התעופה". הבן אדם הולך למות עוד שישה חודשים, מה הוא מבזבז את הזמן כדי להסיע אותי לשדה התעופה. אמרתי לו, "אני יכול לקחת Taxi(טקסי)". הוא אומר לי, לא, לא, אני עומד על זה שאני רוצה לקחת אותך לשדה התעופה. טוב זה רצונו של בן אדם על ערש דווי, ואני מקשיב לו. באוטו אני שואל אותו תגיד לי, "למה אתה לוקח אותי לשדה התעופה"? הוא אומר לי, שמע, אני עובד בחברה הזאת שלושים שנה ורציתי לשנות אותה ולא יכולתי, אתה משנה את מה שרציתי לעשות, אני יכול למות בשקט.

הוא קתולי. הוא אומר, אני מתפלל בשבילך כל יום ראשון בכנסיה. אדם הולך למות והוא מתפלל בשבילי. אני גרמתי שינוי. לכמה אנשים שינית את החיים שלהם, זה מה שצריך לתת לך כוח. זה מה שנותן כוח. שינית להם את החיים? הבאת אותם למקום יותר טוב מהמקום שבו הם היו.

לא חיפשת קשר עם הכוח העליון, שממנו באים בעצם כל הכוחות.

פרופ' אדיג'ס: תראה ד"ר לייטמן, אני לא יודע אם זה המקום הנכון לדבר, אני רואה כאן כיפות.

אתה יכול לדבר חופשי על הכול.

פרופ' אדיג'ס: חופשי. הזמינו אותי כמאה כמרים ישועים להרצות מה זה אלוהים. אני? מה מי אני? אני גוי. אני במלחמת העולם השנייה התחבאתי כילד מוסלמי באלבניה. אני לא יודע שום דבר על היהדות דרך אגב, שזה מאוד מפריע לי.

זה עוזר לך.

פרופ' אדיג'ס: זה מאוד מפריע לי. אני באתי לארץ, גם הקומוניזם לא לימדו דת. אני באתי לפה גוי מוחלט. תזמין אותי לעלות על התורה אני, לא יודע שום דבר. מה פתאום שאני אדבר על אלוהים. אמרתי יאללה נדבר. המסקנה שאני הגעתי וסיפרתי להם ואני לא יודע איך אתם תקבלו את זה. בשבילי אלוהים זה לא מישהו יושב שם על הכיסא מסתכל למטה ואומר נו, נו, נו. לא, זה לא זה. בזה אנחנו מעתיקים את זאוס היווני.

כן.

פרופ' אדיג'ס: אז מה זה? אני משתמש באנלוגיה של ההיי טק היום, זו Oprating system with rules מערכת הפעלה עם חוקים.

כן.

פרופ' אדיג'ס: ואהבת לרעך כמוך. נקודה.

המערכת העליונה שכך מחזיקה את העולם באהבה.

פרופ' אדיג'ס: בדיוק. זה אנרגיה מוסרית עם כללים קבועים, זה הכול. הכול בנוי על זה. זה סנרגטיקה וסימביוטיקה, הכול ככה מתנהג, אי לכך אלוהים בכל דבר. אני מסתכל על העץ, אני רואה את האלוהים. אני מסתכל על הנהר, אני רואה אלוהים. מסתכל על תינוק, אני רואה אלוהים. אלוהים בכל מקום. למה? כי בכל מקום קיימים הכללים האלה. אנחנו כולנו אפליקציות של אותו Oprating system (אופריטינג סיסטם), אפליקציות שונות אבל ה Oprating system זה אותו דבר.

אבל להיות בקשר עם אותו מקור הכוח הטוב שאתה מבין, מכיר, מקבל ממנו הזנה, פונה אליו כדי להמשיך אותו לכל באי עולם, זה.

פרופ' אדיג'ס: אתה צודק, זה חסר לי. חסר לי מאוד מה שיש ליהודי דתי שהולך לבית כנסת, כי זה מזין אותו.

אין לו כלום.

פרופ' אדיג'ס: אם אתה מתקשר, זה מזין אותך.

בתנאי שאתה מתקשר לפי השתוות עימו.

פרופ' אדיג'ס: אני עדיין לא מצאתי איך להתקשר, חוץ משיטה אחת. אבל לדאבוני הרב אני לא מיישם את זה, שזה מדיטציה. במדיטציה אתה מפסיק את המחשבה.

אבל מחשבה היא לא פתרון, הרצון הוא פתרון.

פרופ' אדיג'ס: אני יודע, אני לא מצאתי את הפתרון. אני מבין מה זה, אבל איך אני מתקשר אליו חוץ מאשר לא לצפות, ובעשייה זה לא מספיק. אני צריך משהו שיזין אותי וימלא אותי כל פעם מחדש, ואת זה לא מצאתי.

אבל גם זו השגה טובה.

פרופ' אדיג'ס: התפילה לא עוזרת לי. אני הולך לבית כנסת בראש השנה, יום כיפור, היא לא עוזרת לי.

אתה לא הולך למקום הנכון.

פרופ' אדיג'ס: איפה המקום הנכון?

לא [עם] אלה שבאים לבית כנסת.

פרופ' אדיג'ס: אני מסכים איתך. זה צריך להיות משהו לגמרי שונה ואני לא יודע מה זה עדיין. לא מצאתי את המקום שפתאום ממלא אותי ומעלה אותי. אני מוצא שמה שמזין אותי זו עשייה. כשאני רואה שאני שיניתי משהו [אני מרגיש התרוממות רוח], אבל לפעמים, זה מגיע למצב שאתה אומר, אין לי כוח יותר ואתה צריך מישהו שייתן לך את ה"injection" (זריקה) ואין לי אותו כרגע.

ואם אנחנו נדבר על המערכת, שהיא כולה סגורה, אינטגרלית ואנחנו נשתדל להריץ שם כוחות שלנו של אהבה, של החיבור, האם בזה היא לא תחיה את עצמה כך, שאנחנו נגלה את כוח החיבור הכללי שזה הא-לוהים?

פרופ' אדיג'ס: אני מאמין שכן. תראה, א-לוהים הוא לא בך. הוא בינינו.

כן, בינינו.

פרופ' אדיג'ס: עכשיו, איך אנחנו עובדים ביחד, נגלה את הא-לוהים. בעשייה, אחד עם השני. שם החכמה. באמת אתה צודק אבל זו עבודה קשה, זה להרים משקולות מאוד כבדים. גם אני מאבד לפעמים את התקווה. בשבוע שעבר עברתי כבר כמעט משבר, אמרתי, אני מוותר ואני יורד מזה, מספיק, אני הולך להיות כמו כל הזקנים, לקרוא עיתון ולהיות בים וגמרנו, מספיק לי.

תבוא אלינו.

פרופ' אדיג'ס: לעבוד עם אנשים זה לא פשוט. כמו שאומרים הצרפתים, "ככל שאני יותר מזדקן, אני יותר אוהב כלבים". אתה מבין, הכלבים מקשקשים בזנב, אנשים נושכים כל הזמן. זה קשה. אבל אתה יודע מה, Its not up to us" " (זה לא תלוי בנו) זו לא החלטה שלך מה שאתה עושה.

אנחנו עושים כנס בעוד חודש וחצי בבולגריה ואנחנו מזמינים לשם את כל החברים שלנו מכל המדינות, בעיקר מאירופה. בטח יבואו מרוסיה וגם מדרום אמריקה. אני לא יודע כמה אנשים יבואו אבל בטוח שמאות, אפילו קרוב לאלף.

גלעד: אנחנו בכנס הזה רוצים בעצם להרגיש אחד, להיות ממש כאחד כולנו, מעל לכל השפות ומעל לכל ההבדלים.

איך אנחנו מגיעים לחיבור מעל כל ההבדלים, הפערים, גברים, נשים, ונרגיש שבאמת אנחנו נמצאים בלב אחד?

פרופ' אדיג'ס: אמרתי שיש ארבעה מרכיבים. את הראשון יש לכם. הם חברים, הם מתנדבים, כלומר מרכיב של אדם או אישה קיים. חזון משותף, כנראה יש, הפצת אהבה, הפצת אהבת הזולת. כנראה גם יש את התהליך של קבלת החלטות ביחד, עובדים ביחד.

תמיד יש לשפר.

פרופ' אדיג'ס: אני מציע לכם להסתכל בווידאו שלי, אני בטוח יכול להזין אתכם. את המבנה יש לכם, אתם אומרים שאתם מבוזרים, בכל מדינה יש קבוצות.

יש לנו קבוצות ויש שיעור יום יום, שכולנו מתקשרים אליו.

פרופ' אדיג'ס: לפי דעתי כל המרכיבים קיימים, צריך להגיד מה אנחנו עושים עם זה.

כן.

פרופ' אדיג'ס: זה מה שאני הייתי עושה כאג'נדה לפגישה בבולגריה.

נו?

פרופ' אדיג'ס: מה עושים?

כן

פרופ' אדיג'ס: כל קבוצה תחליט מה הם רוצים לעשות. החזון הוא לשרת את הזולת, נכון? ואהבת את האהבה, אהבה זאת אומרת, בעשייה.

אותו חזון יש לכל אחד והם רק מצפים.

פרופ' אדיג'ס: מה עושים עם זה? תבחרו מה אתם עושים עם זה, איך האהבה הזאת מתבטאת.

אני יכול להגיד לך, אנחנו רוצים להתחבר בינינו לשתי מטרות. מטרה אחת, כדי שיתגלה בנו הכוח העליון, אהבה וייהנה מאיתנו, ישמח מאיתנו, וכדי שבזה יהיה לנו כוח ויכולת להשפיע לכל באי עולם, לכל האנושות, שגם הם יכולים להצטרף לחיבור כזה ושתתגלה בין כולם אהבה.

פרופ' אדיג'ס: יפה מאוד. הייתי הולך עוד צעד אחד קדימה, איך אתה מבטא את האהבה? מה זו "אהבה"? לא מספיק לדבר, זה בעשייה. מה עשית היום? אם לא עשית שום דבר, אתה מדבר על אהבה, [אז] דברת. למדת אחרים שהם צריכים לאהוב. לא אדוני, דוגמא אישית. מה עשית היום? דוגמה אישית. אשתי אוהבת אותי מאוד אבל עושה לי את המוות. אז מה זאת האהבה הזאת, תודה רבה, תאהבי אותי פחות. מה אני צריך את האהבה שלך.

מיכאל: מה ששואלים זה, מה זה חיבור? במה זה מתבטא? כל הזמן שואלים אותך התלמידים, במה מתבטא החיבור? נגיד אנחנו מחוברים, איך רואים את זה, איך מישהו מהצד רואה שאנחנו מחוברים?

פרופ' אדיג'ס: החיבור הוא באינטרס משותף. אנחנו לא מחוברים אם אין אינטרס משותף.

יש לנו אינטרס משותף, שהעולם ידע שיש פתרון לכל הצרות שלו, שזה חיבור נכון, ושיתקדם לזה.

פרופ' אדיג'ס: בדיוק, חיבור נכון לתיקון העולם. לתקן.

כן.

פרופ' אדיג'ס: המילה "לתקן", זאת אומרת, לעשות.

זה נקרא עשייה בעצמה.

פרופ' אדיג'ס: לא.

אנחנו עוזרים לאנשים לראות את החיבור הנכון ולהתקרב אליו ולבצע, לממש אותו.

פרופ' אדיג'ס: זה בראש, זה לא בלב. ה"פֹה" [בלב] זה בעשייה. בראש הם מבינים, מבינים. הבנו. מה אתה עושה עם מה שאתה מבין?

גלעד: כשאתה אומר "לתקן", מה מקולקל? כשאתה רוצה לתקן, מה מקולקל? שהרחוב לא נקי ובזה אנחנו מנקים אותו?

פרופ' אדיג'ס: יכול להיות שמקולקל שאנחנו צועקים אחד על השני, הסכמנו שלא נצעק יותר. אתם עשיתם את החיבור הזה, שיש לכם כללים איך לנהל ישיבות, זו כבר התחלה. הסכמנו, ובעשייה אנחנו מנהלים ישיבות בצורה שונה. זו כבר עשייה, תמשיך הלאה.

אנחנו רצינו לעשות בזמנו המון דברים, לבנות עיר קטנה.

גלעד: כן, להתיישב בישוב, שיהווה כדוגמה.

כן, לשרת.

גלעד: כאן הוא מציע לעשות משהו עבוּר.

פרופ' אדיג'ס: עבור. כמו שאמרתי, האנלוגיה זה של גוף האדם. הלב קיים עבור, הכליות קיימות עבור, הכול קיים עבור. הבדיחה שאני משתמש בה כדי להביא את זה עד הסוף, על החור בישבן. היה ויכוח בגוף האדם, מי הכי חשוב. המוח אמר, אני חשוב, אני מנהל את כל העולם. הלב אמר לו, באמת, אם אני מפסיק, אין לך מה לעשות. הריאות אמרו, רגע, רגע, אם אנחנו מפסיקות, אתה מפסיק. החור בישבן אמר, אני הכי חשוב. אמרו לו, מה אתה, אל תבלבל את המוח. התרגז, סגר שם לשבועיים. אמרו לו, אתה הכי חשוב בעולם, אין יותר חשוב ממך.

כולם משרתים הכול. הפועל השחור שלא יודע קרוא וכתוב, הוא גם חשוב כי אם הוא לא היה חשוב בשביל מה היה צריך אותו בארגון? כשמדברים על חיבור, מדברים על חיבור כל עולמי. עכשיו, בוא נראה איך אני משרת אותך, לא שאתה משרת אותי בלבד. גם את הפועל הזה שם למטה, איך אני משרת אותך.

ואיך אתה מחייב אותו בזה? מחייב זאת אומרת, מלמד אותו, מחנך אותו בזה?

פרופ' אדיג'ס: בדוגמה אישית. אני נגד כל החברות האלה שיש בהן מעלית מיוחדת להנהלה וחדר אוכל מיוחד להנהלה, חדר ישיבות. המנכ"ל הזה אף פעם לא ראה את הפועל השחור. אני אומר להם חבר'ה, עצרו, לבטל את המעליות האלה. תרד למטה, תאכל עם הפועלים. מתי בפעם האחרונה ראית פועל? מנכ"ל, גנרל שלא ירד לשוחות, הוא לא גנרל טוב.

כן.

פרופ' אדיג'ס: תרד לשוחות, תראה את החייל, תראה מה קורה, תרגיש אותו. דוגמה אישית. ישו לא סתם רחץ את רגלי השליחים. הוא לא אמר, אני אהיה שוטף שליחים. רחץ להם את הרגלים. תרד למטה, בדוגמה אישית. אני רוחץ לך את הרגלים, אנחנו יחד. החיבור הוא בעשייה, עוד פעם, בעשייה, בדוגמה אישית.

ולבסוף, איזו המלצה?

פרופ' אדיג'ס: שיהיה לך כוח.

לי?

פרופ' אדיג'ס: בן כמה אתה?

אני בן 74 כמעט.

פרופ' אדיג'ס: יש לך עוד 20 שנה לפחות.

נו נו.

פרופ' אדיג'ס: אני קודם כל מתפעל מאוד ממה שבניתם פה. מאוד. ממש ארגון גדול עם יכולת השפעה, אני מאוד מתפעל. הלוואי עליי. זה מאוד מאוד מרשים. ואם הארגון הזה יקבל שרירים ויתחיל לעשות משהו ביחד, ככה משנים עולם. יכולים בדוגמה אישית, זה יכול לשנות. אז יש לך מטרה חדשה. שיהיה לך כוח.

נשתדל, נשמע שוב את השיחה ונוציא ממנה משהו טוב לחיים. מתי אפשר לראות אותך שוב אצלנו, שתבקר?

פרופ' אדיג'ס: אני הולך וחוזר. בשנה הבאה, אני חושב. אני כאן עד יום כיפור ואחר כך אני נוסע.

ומה המקום הקבוע שלך?

פרופ' אדיג'ס: במטוס.

במטוס.

פרופ' אדיג'ס: אני חמישים אחוז מהזמן טס ברחבי העולם. על אף שאני בן 82, אני טס. אני עכשיו נוסע לשבע מדינות להרצות. בארץ לא מקשיבים, זו הבעיה. הייתי יושב בארץ בשמחה גדולה אבל לא מקשיבים.

מאוד קשה.

פרופ' אדיג'ס: לא מקשיבים פה. ואז אתה מרגיש שאתה מבזבז את [מה שיש לך]. אז אני אומר, נהיה אור לגויים. אי אפשר להיות אור ליהודים, אבל לפחות נהיה אור לגויים.

גלעד: הרב לייטמן, אתה יכול גם לסכם את ההתרשמות, את ההתפעלות שלך מהשיחה?

אני מתפעל מאדם שללא חכמת הקבלה, ללא מורים ממש שטיפלו בו וגידלו אותו, הגיע, אפשר להגיד בכוחותיו, לכאלה סיכומים, הבנות. ממש אפשר להגיד איפה אנשים אחרים? אנחנו לא ראינו אותם. אני פגשתי המון אנשים חכמים וכאילו אנשי אור, אם אפשר כך להגיד, אבל עם גישה כזאת ברורה, קרובה לחכמת הקבלה, בצורה מעשית והכול, לא. זאת תופעה. אתה תופעה.

פרופ' אדיג'ס: תודה רבה.

אנחנו כן יודעים להעריך את זה.

פרופ' אדיג'ס: תודה. אנחנו נשמור על קשר, כי אם יש לנו זהות בכוונות, גם אני רוצה ללמוד מכם, אני מאוד הייתי רוצה ללמוד. למשל, ההתקשרות הזאת שאתה אומר לבורא עולם, אני לא יודע איך עושים את זה, הייתי מאוד שמח להגיע לשם.

אתה קורא בעברית, באנגלית?

פרופ' אדיג'ס: בטח. אני בוגר אוניברסיטה בירושלים.

אנחנו הכנו לך ספרים, יהיה לך מה לקרוא במטוס.

פרופ' אדיג'ס: מצוין. אני אשלח לכם ספרים. לדאבוני הרב, תרגמו לעברית רק שלושה ספרים, יש לי 26 ספרים, רק שלושה תרגמו וגם אי אפשר למצוא אותם. אז אני אשלח לכם באנגלית.

יותר טוב באינטרנט.

פרופ' אדיג'ס: ביוטיוב, יש לי לפחות מאה סרטי וידאו, יהיה לכם הרבה מה לראות.

גלעד: פרופסור אדיג'ס ממש תודה רבה. הרב לייטמן, תודה.

אנחנו באמת קיבלנו מתנה.

(סוף השיחה)