"סיפור רוחני"
שבועות
בהנחיית: ערן קורץ
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 19.04.10 – אחרי עריכה
ערן: התנ"ך, ספר הספרים, מכיל בתוכו סיפורים מעניינים, מגוונים. אחד הסיפורים המעניינים ביותר בתנ"ך, לפחות לטעמי, הוא סיפור מגילת רות, מגילה אותה אנחנו קוראים בחג השבועות. ננסה לברר קצת יותר על המגילה ועל רות, ועל המשמעות של כל מה שכתוב שם.
קודם כל שים לב שהמגילות הן על נשים. מגילת רות, מגילת אסתר. מלכות זו נשמה כללית שמגלים אותה, שמתקנים אותה, ומגלים בה את האור העליון, את הבורא, וזה מופיע בצורת מגילות. מגילת רות היא מגילה שמגלה לנו את היסוד שלנו, את הבסיס שלנו שהוא בית דוד, ומגילת אסתר מגלה לנו את גמר התיקון, תיקון של כל מה שמתחיל בעצם ברות. שתי המגילות האלה מתחילות וחותמות את כל התהליך שאנחנו צריכים לעבור בתיקון שלנו.
ערן: דיברת על הנשמה הכללית, אמרת מלכות ואמרת שזו אישה.
כי מלכות זו אישה, רצון לקבל.
ערן: הנשמה הכללית היא נשמה של אישה?
אישה היא הרצון לקבל, הרצון ליהנות. זה חיסרון, נקב, נוקבא, נקבה, אישה. ואילו גבר הוא אותו כוח שמתקן וממלא את החיסרון.
ערן: בשיר השירים למשל, יש את הסיפור בין האישה לגבר.
כן. האישה היא אותה מלכות כלפי הבורא. אלו לא בחור ובחורה.
ערן: זה מעניין, כי אנחנו מדברים על הנשמה הכללית כמשהו שהוא מקביל לאישה. כשאתה אומר "הנשמה הכללית", למה אתה מתכוון?
אני מתכוון לאותו הנברא היחידי שנברא על ידי הכוח העליון שנקרא "בורא", ושאין במציאות שום דבר חוץ מהרצון הזה שנברא, שנקרא "נשמה" או "אישה", והאור או הבורא או הגבר לעומת אותו רצון. שניים בלבד, רק הזוג הזה קיים, בורא ונברא, שמכנים אותם בכל מיני כינויים אחרים.
ערן: הנשמה הכללית הזו שקרויה גם "כנסת ישראל", מלכות וכולי, היא בעצם נקבה.
הכול על שם נקבה, על שם אישה. כי זה חיסרון שצריכים לתקן אותו ולמלאות אותו.
ערן: אני רוצה לספר את סיפורה של רות, נדבר עליה היום. הסיפור שלה הוא סיפור מעניין.
זה גילוי של אותה הנשמה בפעם הראשונה, מאיפה היא באה. אחר כך נצטרך לתקן אותה, אנחנו חלקים של אותה הנשמה, ולהביא אותה לגמר התיקון.
ערן: רות היא בעצם מואביה, היא בכלל לא באה מפה.
אסור לקחת מישהו ממואב, נכון?
ערן: זהו, זה בכלל הפוך. נקרא קצת את הטקסט.
"א ויהי, בימי שפט השפטים, ויהי רעב, בארץ; וילך איש מבית לחם יהודה, לגור בשדי מואב--הוא ואשתו, ושני בניו. ב ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני-בניו מחלון וכליון, אפרתים--מבית לחם, יהודה; ויבאו שדי-מואב, ויהיו-שם. ג וימת אלימלך, איש נעמי; ותשאר היא, ושני בניה. ד וישאו להם, נשים מאביות--שם האחת ערפה, ושם השנית רות; וישבו שם, כעשר שנים. ה וימתו גם-שניהם, מחלון וכליון; ותשאר, האשה, משני ילדיה, ומאישה. ו ותקם היא וכלתיה, ותשב משדי מואב: כי שמעה, בשדה מואב--כי-פקד יהוה את-עמו, לתת להם לחם. ז ותצא, מן-המקום אשר היתה-שמה, ושתי כלותיה, עמה; ותלכנה בדרך, לשוב אל-ארץ יהודה."
הסיפור מתחיל ממשהו מאוד מוזר, מתוך מין חושך כזה לא ידוע. מי הוא האדם הזה שבא עם נעמי למואב, האם הוא חשוב, לא חשוב. אחר כך נעמי לוקחת איתה את רות המואביה וגם יש את בועז. כל הדברים האלה כל כך לא חשובים, תפלים. כמו עם משה, משה לפחות היה מבית לוי, אבל גם ללא שום ייחוס מיוחד, אותו הדבר כאן. אנחנו רואים שמזה נולדה "מלכות בית דוד", שזה בכלל דבר כל כך גדול, זה כל בית ישראל, כל המלכות הכללית דאין סוף שצריכה להגיע לתיקון, משיח בן דוד. מאיפה? מה המקור? אנחנו תמיד מייחסים לאדם את המקור שלו.
ערן: בן אדם חשוב.
התורה מסבירה לנו כאן זה תלוי באדם ולא מאיפה הוא ומה הוא. התורה לא עוברת בירושה. כל הזמן מדגישים לנו את זה, זה ברמת הפשט. אבל בהחלט אנחנו מדברים כאן כל הזמן על מלכות. מלכות היא אותו הנברא, אותו חלק בנברא שצריכים לתקן. ואותו חלק שצריכים לתקן הוא לאט לאט מתברר לנו מסך כל הרצון שנברא. פתאום יוצא רצון קטן של אותו האיש שאין לו מה לאכול, אין לו במה להחיות את נפשו, הוא מחפש את האוכל ואין לו והוא יודע שאין לו. הנברא מקבל ירידה מהרוחניות שלו, ואפילו יורד למואב. כמו בני ישראל שירדו למצרים, אנחנו יודעים שזה בכדי לקחת משם את הכלים הנוספים, רצונות, כדי לעלות למעלה לרוחניות. אותו הדבר כאן, אותם הדברים.
בתורה, נביאים, כתובים, כתוב על גב הכריכה, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". מה זאת אומרת "כי מציון תצא תורה"? מיציאות של הקדושה, דווקא כאשר אדם יוצא, נופל משם או לשדה מואב או למצרים, אם משם הוא מגיע בחזרה, אז הוא מקבל את התורה כמו אחרי יציאת מצרים.
ערן: כל פעם כשיש מצב של ירידה.
כשיש ירידה, יציאה, הירידה היא לשם עליה. אותו הדבר כאן. יוצא איש, כלומר מתעורר בנו רצון, אנחנו מרגישים שהוא נופל, יורד, יש לנו ירידה, מועקה, דבר לא טוב, משבר. אנחנו מגלים בנו רצונות חדשים כמו "רות" ו"ערפה", ויכולים במשהו להחיות את עצמנו ברצונות הנמוכים האלו לזמן מה כדי להתכלל מהם, ואחר כך עולים בחזרה. כשעולים בחזרה, אז יש לנו כבר יכולת לקדש, לתקן את הרצונות האגואיסטיים שקיבלנו, ומה שמתגלה בהם אחרי התיקון כבר נקרא "תורה", "כי מציון תצא תורה", מהיציאות האלה דווקא.
אותו הדבר בדיוק בסיפור כאן, התהליך הוא אותו תהליך שכל פעם חוזר על עצמו עד גמר התיקון. כשחוזרים משדה מואב, מגיע התיקון לאותו הרצון האגואיסטי הנוסף שקיבלו שם שנקרא "רות", "מואביה", שהיא מצטרפת עכשיו ל"עם ישראל" מה שנקרא, הרצון האגואיסטי הזה מתחיל לעבור את התיקון, וממנו מגיע לכאן בית דוד, היא הופכת להיות לסבתא של דוד המלך.
ערן: לכאורה היינו צריכים לראות בתנ"ך שמקבלים את המואביות, או את בני מואב. אנחנו רואים שהיחס אליהם הוא לא יחס של לקבל אותם.
לא טוב, כן.
ערן: זה משהו שאני צריך להבין.
כי מלכתחילה יודעים שאת הרצונות האלו אי אפשר לתקן. האיסור וההיתר בתורה קשור לכך שיש לי או אין לי כוח לעבוד עם הרצונות האלה שבי, הכול בי, בעל מנת להשפיע או לא. כל התורה ניתנה כדי שאתקן את האגו שלי בעל מנת להשפיע. אם כל פעם אני מסוגל לעשות את זה באי אלו רצונות, לגרד איזו שכבה קטנה מהרצון האגואיסטי שלי ולהביא אותו לתיקון על מנת להתקשר עם אחרים, להתחבק עם אחרים, "ואהבת לרעך כמוך", אז אדרבה, קח אותם. הרצונות הגרועים, הקשים, הכבדים שנקראים "מואב", אי אפשר לתקן אותם בפשטות, ולכן יש איסור.
אבל כאן דווקא, כדי לבנות את מלכות דוד, אנחנו חייבים את הרצונות הגרועים, הגדולים, ולתקן אותם כך שהם יהיו ממש כבסיס לעם ישראל, שיהיה אחר כך לא רק עם ישראל, אלא שיצמח מזה משיח בן דוד. זאת אומרת שיהיה לנו כוח לתקן אחר כך את כול העולם, את כל אומות העולם.
הרי לעם ישראל יש רצון קטן, אבל אומות העולם הם הרצונות הגדולים שלכן לא יכלו לקבל את התורה. לכן אנחנו צריכים שיהיה לנו חלק יותר כבד ממה שאנחנו, ושאיתו יהיה אפשר להתקדם לא רק למלכות ישראל, אלא למשיח בן דוד.
ערן: אם אני הולך עם ההסבר הרוחני, וחושב על משהו בתוכי שהולך למקומות לא טובים, רצון בתוכי שהולך למקומות לא טובים, כי יש רעב, שוב יש רעב.
אתה מרגיש ברוחניות שלך, שאין לך על ידי מה להתקיים. ואז מתעוררים רצונות אגואיסטיים, ואתה רואה שעל ידם אתה פתאום חי ושמח ונמצא. זה נקרא "ירידה", אתה כאילו עוזב את ארץ ישראל, יורד לשדה מואב, מתחתן עם מואביות, עם הרצונות החדשים שבאים אליך, ואתה כאילו איתם. אבל בהדרגה, דווקא מהקשר הזה, יוצא שהרצונות האלה מתקרבים לתיקון.
ואז בזמן שנעמי שהיא הרצון המתוקן, היא יהודייה, רוצה לחזור, לעלות בחזרה לארץ ישראל, לרצון ישר א-ל, אז דווקא שתי הנשים האלה באות איתה.
ערן: מגיע מצב שבו אני יכול לקחת את הרצונות הרעים האלה ולתקן אותם?
כן, אחד מהם.
ערן: אחד מהם?
כן, לא את ערפה, את רות.
ערן: יש את ערפה מהאותיות של פרעה, כל מיני משחקים שאפשר לעשות איתם.
כן. גם ממצרים לקחנו כלים, אחרי שהיה איסור לרדת למצרים. לכן יש ויש, תלוי באיזו הכנה אתה עושה את זה.
ערן: אותו אלימלך שיורד, אני מניח שבשם שלו יש משמעות וגם לשמות של הבנים שלו מחלון וכליון. מה המשמעות?
אלה שמות לא כל כך טובים כביכול. אבל דווקא בזכות השמות האלה, בזכות הדרגה שלהם שהיא לא כל כך טובה, יש להם אפשרות להתקשר למואב, לרצונות החדשים. זה כמו בסיפור ירידת מצרים, ירדנו למצרים בזכות זה שבני יעקב חטאו במכירת יוסף. הם עשו בעצם חטא ובזכות החטא הזה ירדנו למצרים, ועקב זה יצאנו עם הכלים. כדי לרדת אתה חייב כאן מעשה רע באמצע, אחרת איך תגיע לשדה מואב, איך תגיע למצרים?
ערן: אתמול דברתי עם הבת שלי ואמרתי לה שעם ישראל צריך לשוב לשורשו, למצב שהיינו מחוברים כולנו.
זה בדיוק אנחנו היום.
ערן: אז היא קפצה עלי: "מה פתאום? תראה את יוסף, האחים שלו כל כך שנאו אותו שהם מכרו אותו". האם אותם מחלון וכליון אלה גם רצונות שהם נגד החיבור?
לכן אסור לנו לראות את המעשים שאנחנו עוברים כרעים או כטובים לפי ראות עינינו, כי אנחנו לא יודעים קדימה מה קורה. למשל עכשיו אנחנו נמצאים באמת בתהליך לא נעים, אבל בכל זאת מתעורר בתוך העם הזה רצון חדש. דווקא מתוך הרע יוצא טוב, זה חייב להיות כך, "מציון תצא תורה".
ערן: האם אני צריך לנחם את עצמי שאני בירידה?
אומנם הבנים שלו, הוא בעצמו, ובכלל כל המשפחה הזאת, לא במצב רוחני כל כך טוב, אבל בסופו של דבר המצב הזה הוא כדי להוציא משם את הכוח הנוסף לעם ישראל, שממנו יוצא בית דוד.
ערן: האם זה מה שהמקובלים רצו ללמד אותנו כשכתבו את הסיפור הזה?
הם לא רצו ללמד, התורה לא ניתנה לנו כהיסטוריה ושנלמד משם מוסר השכל. הם מספרים לנו על כל דבר שאנחנו עוברים בעצמנו. הרי כל התורה מבראשית ועד "ישראל", מהמילה הראשונה ועד האחרונה, כולה צריכה לעבור על כל אחד מאתנו, בתיקון שלנו. לכן ללא ספק שכל אחד מאתנו ירגיש את עצמו במקום בועז ושני הבנים, נעמי ורות, ונעבור את כולם.
ערן: נמשיך לחלק השני של הטקסט.
קליפ: "א ולנעמי מידע (מודע) לאישה, איש גבור חיל--ממשפחת, אלימלך: ושמו, בעז. ב ותאמר רות המואביה אל-נעמי, אלכה-נא השדה ואלקטה בשבלים--אחר, אשר אמצא-חן בעיניו; ותאמר לה, לכי בתי. ג ותלך ותבוא ותלקט בשדה, אחרי הקצרים; ויקר מקרה--חלקת השדה לבעז, אשר ממשפחת אלימלך. ד והנה-בעז, בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים, יהוה עמכם; ויאמרו לו, יברכך יהוה. ה ויאמר בעז לנערו, הנצב על-הקוצרים: למי, הנערה הזאת. ו ויען, הנער הנצב על-הקוצרים--ויאמר: נערה מואביה היא, השבה עם-נעמי משדי מואב. ז ותאמר, אלקטה-נא ואספתי בעמרים, אחרי, הקוצרים; ותבוא ותעמוד, מאז הבקר ועד-עתה--זה שבתה הבית, מעט. ח ויאמר בעז אל-רות הלוא שמעת בתי, אל-תלכי ללקט בשדה אחר, וגם לא תעבורי, מזה; וכה תדבקין, עם-נערתי."
ערן: החלק השני מדבר על בועז. בועז זה שם מעניין, כי בבית המקדש יש שני עמודים, לאחד קוראים בועז ולאחד קוראים יכין, מי הוא בועז?
בחכמת הקבלה מדובר בספירות. דוד הוא מלכות, שלמה הוא היסוד שלו, יוסף הוא גם יסוד, זאת אומרת, חלק עליון וחלק תחתון. אנחנו מתחילים כבר להיכנס כאן לפרטי הפרטים של הנשמה שאין לאדם היכרות בהם. על אברהם, יצחק, יעקב, אתה יכול להגיד חסד, דין, רחמים, ג' קווים, חג"ת זו כבר בעיה. אבל אם תיכנס לכל השמות שהתורה מפרטת לנו, אין להם תכונות שאנחנו יכולים להצביע עליהן. למשל אותה רות, היא אותו חלק מהרצון לקבל שעכשיו מצטרף לרצון להשפיע ויכול להתקדש, זאת אומרת, לקבל מסך ואור חוזר. בחכמת הקבלה אפשר להסביר בספירות. אבל אלו לא עשר התכונות העיקריות, הבסיסיות, כמו אברהם, יצחק, יעקב, אהרון, משה, יוסף, דוד.
כל אחד מהם הוא תכונה. הבורא הוא הכתר, אנחנו המלכות, ובין כתר למלכות יש לנו שמונה ספירות. כתר ומלכות הם לא בחשבון, כי כתר זה הנותן, הבורא, ומלכות אלו אנחנו, המקבלים. אז בין הבורא אלינו, המקבלים, יש כזאת חבילה של מה שהוא נותן לנו, את התכונות שלו, את היחס שלו אלינו. אני צריך לקחת את התכונות האלו מהראשונה עד האחרונה, את כל שמונה התכונות, ולהידמות אליהן בחזרה אליו. אז נקרא שאני מדמה את עצמי לבורא.
ערן: את שמונה התכונות העיקריות האלה אנחנו יכולים לזהות את אברהם כחסד, יצחק כגבורה?
אותם אני יכול לקרוא בשמות, כי אלה תכונות עיקריות שאני משייך אותם לעצמי, כשאני לוקח את הרצון לקבל שלי ועושה אותו בדיוק כמו התכונה הזאת, או חסד, או גבורה, או תפארת, אז אני יודע מה זה. זה אצלי הופך להיות גם לתכונות בסיסיות. ואז אחר כך אני מתחיל לחבר את התכונות האלה, לכלול אותן זו בזו וזו בזו, ואז נעשים בי כל מיני ספירות פרטיות, חלקיות, מעורבות.
והתורה מספרת לי על זה בשמות, כי המקובלים לא מצאו, הם לא יכולים להגיד, חסד, דגבורה דתפארת ושליש עליון ושליש תחתון, זה בזה וזה בזה וזה בזה, ואז יהיה לך שם כמו בכימיה, ששם יש לך חצי דף רק עם שם אחד.
אז לכן המקובלים בחרו קודים מסוימים לשמות האלו, גימטריות, ונגיד "בועז", "רות", וכל אחד מהם מהווה לנו בפנים תכונה, שהיא כלולה מהרבה תכונות פרטיות. ולכן כשאנחנו מדברים עליהם, ואפילו כשזוהר שמדבר עליהם, הוא מדבר בשמות. לפעמים הוא מוסיף איזה ספירות לשם, או פרצוף, אבל כדי שתבדוק את עצמך אם אתה נכון מאתר את הדברים. אבל בעצם רק אם האדם עולה בעצמו לגובה הסיפור ומרגיש אותו, אז הוא מאתר מי זה "בועז" ומי זו "רות" ו"נעמי" ו"שדה" ו"פועלים".
ערן: מה זה "שדה"?
"שדה" זה כל הרצון שלי שממנו אני רוצה להוציא תבואה ואז יש בתבואה שלי משהו, שאני יכול לגדל או כלחם או כמים. או על ידי זה שאני נותן לחם ומים לרות, ואז על ידה, על ידי הרצון הזה החדש שהיא מתקדשת, בא כבר הרצון החדש דרך בועז וכן הלאה, ויוצא מזה הרצון המתוקן שנקרא "דוד". חלק ממלכות שכבר הופך להיות עם מסך, עם אור חוזר, עם השפעה מתוקנת, שזה נקרא "גבר", שיש לו כבר כוח התגברות על האגו שמלכתחילה היה רות, ועוד לפני זה מואב.
ערן: זאת אומרת, שבעצם מה שמלמדים אותנו כאן, זה איך אנחנו מתנהגים עם הרצונות שלנו?
הכל בפנים, הכל בתוכנו בלבד. ולכן את הסיפורים האלו אנחנו יכולים לפעמים לספר ביתר פרטות, לפרט אותם, אבל בדרך כלל זה מאוד קשה, זה מיועד כדי שאדם יכנס בפנים.
ערן: אבל לפעמים זה סיפורים לא כל כך נעימים?
מה זה לא נעים תגיד לי, אם מלכתחילה הבורא אומר לנו "בראתי יצר רע", אז מלכתחילה הכל רע ואז בוודאי שלא נעים. יש כאן זנות וגניבה ומעשים לא יפים ולא טובים, זה הכל הטבע שלנו, אין לנו מה להתבייש. אנחנו רק צריכים להתבייש בזה, שאנחנו לא מספיקים לתקן אותם לפי ההזדמנות שמקבלים, אבל לא שאני מלכתחילה כזה.
ערן: אז כשמסופר נגיד כל הסיפור של הזיווג והקשר בין בועז לרות לא להיבהל?
קודם כל אני לא חושב שבימינו מישהו מתרגש מזה כל כך. אבל צריכים להבין שזיווג זה חיבור, וחיבור אם הוא נכון, אז הוא מביא לתוצאות של תיקון. ואם הוא אפילו לא כל כך כאילו נכון, אז אחר כך מתגלה שהוא נעשה כביכול בצורה לא נכונה, ואחר כך כן. אנחנו רואים את כל הדברים האלה בתורה. ו"זנות" זה נקרא, שאני עובד עם הרצון לקבל שלי, שהוא לא מתוקן ובו אני רוצה ליהנות בעצמי. אז מי מאיתנו לא עושה כך?
ערן: כולנו.
כולנו. אז כל אחד נמצא כאילו עם רצון לקבל שלו שנקרא "זונה", כך התורה מספרת לנו. אז אין כאן בינתיים כלום, ומה שקורה כאן מצד הרצון לקבל, זה איך אנחנו בעצם מחייבים את הבורא לעבוד איתנו. אבל הרי בועז כאן הוא כבורא כלפי רות כנברא, כי איך הנברא מסובב את הבורא, שרוצה להיכנס איתו לקשר, ודווקא מחכה למצבים. וזה הכל תחכום מצד הנברא, כי אני רוצה כך להתקשר לבורא שיתקן אותי.
ערן: מעניין. ונעמי היא המדריכה, היא אומרת לה, "תעשי ככה, תעשי ככה".
נכון הרצון שלי הכללי, כי זה בא מצד הייחוד כי היא יהודיה.
ערן: כן מעניין מאוד. ודווקא על זה אנחנו קוראים בשבועות, שזה חג מתן תורה.
נכון. כי רות זה הרצון שלנו, שבא ממש בשקר בצורה כזאת, ואנחנו בזה מסובבים את הבורא, כי לא יכולים אחרת להיכנס איתו במגע. אבל זה בתנאי שאתה מוכן בחושך, בלילה, לוותר על הכל, ולהיות ליד רגליו.
ערן: כן, לשכב לרגליו, שם יש תיאור שלם מעניין מאוד. אולי יום אחד נצליח להגיע להסבר המלא של כל העניין הזה. למדנו לא מעט היום.
סיפור מרגש, סיפור מאוד מאוד קדוש בסופו של דבר בוודאי, מזה בא בית דוד.
ערן: הנה למדנו על חג השבועות, על מגילת רות בצורה שונה לגמרי מכל מה ששמענו עד היום. ואני חושב שאנחנו ככה מצליחים אולי קצת להבין על מה מדובר.
(סוף השיחה)