ישיבת כתבים
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 9.3.21 – אחרי עריכה
דודי: נתחיל בנושא הראשון, לחיות מתוך השתוקקות. אחרי שנה של סגרים בהם היינו מבודדים ומורגלים ביחסים וירטואליים, ישראל מתעוררות מסיוט ארוך ופוקחת עיניים. אנשים רבים שבו לפעילות מלאה בימים האחרונים, חזרו לפקוד את המסעדות, את בתי הקפה, נפגשו פנים אל פנים בברים אחרי תקופה ארוכה שלא התראו פיסית, ותיארו עד כמה שהתגעגעו לקשר הפיסי, עד כמה שזה ממלא אותם.
כשמסתכלים על התורים הארוכים במקומות הבילוי, איך שאנשים לבושים יפה, מתרגשים לשבת יחד, לשתות בירה או כוס קפה, מיד עולה שאלה, האם לזה באמת אנשים משתוקקים, מה הציפייה האמיתית שלהם. ופה היינו רוצים שתעשה אולי צילום רנטגן חברתי כזה ותאמר לנו לאיזה מילוי באמת האנשים מצפים פה?
זה דומה לילדים, שילד משחק בצעצועים וצריכים לקחת לו חלק מהצעצועים ולהסתיר, ואחרי כמה שבועות כשאתה מחזיר לו את הצעצועים האלה הוא נהנה, כאילו קיבל צעצועים חדשים, כי הוא שכח מהם. אותו דבר כאן. ודאי שיש טעמים חדשים והבחנות חדשות. אני לא בטוח שזה יהיה משהו כמו שהיה קודם, כי בכל זאת הציפייה שיש להם עכשיו, זה לא יהיה כמו שהם חושבים שיהיה. על זה כתוב, "מים גנובים ימתקו", שכמה שמוסיפים ומוסיפים חיסרון, אבל לאותו מצב שאתה מתאר לעצמך אתה לא יכול להגיע. לכן נראה מה ייצא מזה.
ודאי שיש אנשים שהם רגילים לחיות בפאבים ובבתי קפה, ובשבילם זה כל הלילה עד הבוקר. אני ראיתי כאן לא רחוק מהמקום שאני נמצא, אנשים שממלאים עד אפס מקום כל מיני בתי קפה, יושבים, מוסיקה, אבל נראה לי שזו ההתפעלות הראשונה. אני לא חושב שממש ממש זה יכול לבוא לאותו מצב כמו שהיה קודם. אמנם אנחנו מבינים שכמו שצרת רבים חצי נחמה, אז שמחת רבים גם כן מעלה מחצי למאה אחוז את כל ההתפעלות. לכן יכול להיות.
אבל בסופו של דבר אנחנו מבינים שזה לא יקרה להרבה זמן, הבורא יקלקל את המצב, הוא יראה לאנושות מה היא צריכה לעשות ואיך היא צריכה להתקדם בכל מיני צורות חדשות, שונות. אבל לנענע כך כמו שזה היה בשנה האחרונה, זה באמת טוב. אני חושב שהאנושות קיבלה מזה איזשהו ניסיון מה זה לשבת בבית, מה זה לחיות חיים אחרים. ואפילו שיחזרו אנשים כאילו לאותה מתכונת של חיים, עם טיולים, עם בילויים, עם כל מיני דברים, זה לא יהיה כמו שקודם. זה יהיה הרבה הרבה פחות ומעורב עם מחשבה והחלטה יותר רצינית ומטרתית.
דודי: להבין את הנענוע הזה של הטבע בשנה האחרונה, מה בעצם קרה פה? הוא הוציא אותנו, החזיר אותנו, עוד פעם הוציא, כמו שאתה אומר, נתן צעצועים, לקח צעצועים, מה זה כל המשחקים האלה?
איך אתה עושה עם הילדים שלך?
דודי: אני לא מחביא להם את הצעצועים. אולי כשהם מעצבנים.
אבל אתה מגביל אותם, לא חשוב צעצועים כאלו או אחרים, אתה מגביל אותם, אתה מעניש אותם, עושה להם משהו כדי שיחשבו. אמנם אני לא יודע עד כמה הם חושבים, הם רק מרגישים שאבא רע. אותו דבר הבורא עושה איתנו כדי שבכל זאת נבין שכוונתו טובה, אבל אין לו ברירה, אלא הוא צריך לתת לנו כאלו תנאים שאנחנו נחשוב בצורה יותר רצינית על חיים יותר רציניים.
דודי: והמטרה של האבא הושגה, אנחנו חושבים עכשיו כמו שהוא רצה שנחשוב?
ודאי שלא. אנחנו לא יותר טובים מהילדים שלך.
דודי: אז מה יצא לו מהשנה הזאת?
בכל זאת יש עניין של "הרגל נעשה טבע שני". ואנחנו כבר התרגלנו, אנחנו בכל זאת לא חוזרים לגמרי לאותה מתכונת כמו שהייתה קודם, אנחנו בכל זאת נחשוב על חיים אחרים. לא כולנו חוזרים לעבודה, לא כולנו חוזרים ליום שלם, היחסים בינינו הם יהיו אחרים. ישנם בכל זאת הרבה מקומות עבודה שנסגרו וייסגרו עוד ועוד יותר. אנחנו לא חוזרים לעולם כמו שהיה. זה לא סתם לקחת אותנו ולהקפיץ בחזרה לאותם החיים. לא. אנחנו נחיה עכשיו עם כל מה שעברנו בתוך מה שיהיה.
דודי: אתה אומר שאנחנו מתקרבים לחיים רציניים יותר, ליחסים אחרים. איזה יחסים אחרים? איזה חיים רציניים?
בכל זאת יישאר רושם ממה שעברנו, ניתוק מהעבודה, ניתוק מהבילויים, ניתוק מכל ההרפתקאות וכן הלאה, ואנחנו נתייחס אחרת לחיים. נשאל יותר את עצמנו איך לחיות, בשביל מה לחיות וכולי.
דודי: במה ישתנה היחס שלנו?
בזה שאנחנו נהיה יותר רציניים בהחלטות, בפעולות, ונבין כמו שילדים צריכים להיות אחרי כאלו עונשים, שמשהו צריכים לעשות. שאין ברירה, אנחנו חייבים להיות קצת יותר טובים, להישמע לחוקי הטבע, להיות יותר מחוברים, פחות לעשות רע זה לזה, כי אין ברירה אנחנו חיים במסגרת אחת על פני כדור הארץ.
אני בטוח שאנחנו נראה את התוצאות, לא מיד, כי לא חוזרים מיד וכולם, אבל תוך כמה חודשים, ארבעה, שישה חודשים אנחנו כן נתחיל לראות שאין חזרה, אלא יש שינויים גדולים בין מה שהיה למה שיהיה.
דודי: אותם אנשים שמתחילים להתגודד בתורים ולהצטופף ולרצות לחזור לאיזה משהו, למה הם משתוקקים, לקשר קודם שהיה, או שההשתוקקות ממלאת אותם?
אנשים משתוקקים לחוסר הגבלות. הם לא רוצים להיות במסגרת שמגבילה אותם, שסוגרת אותם ושרק בזה הם יתקיימו. אין דבר כזה. לכן כך הם מתארים לעצמם, שהחיים הם יהיו כאלה, שכמה שאפשר הם יאפשרו לעצמם חיים חופשיים ללא הגבלות, ללא בעיות, לנסוע, לטוס, לעשות כל מיני דברים. הרפתקה, זה מה שהם רוצים. כנגד הסגירות, הסגר כמו שהיה, אז הרפתקה. הרפתקה זה כל הזמן לטוס לאיזשהו מקום. תגיד לילד, הוא גם יבין את זה, דווקא.
עכשיו השאלה, מה יקרה אחרי ההרפתקה הזאת. האם זה מה שימלא אותנו? זה מה שאנחנו צריכים, מה שרוצים? תלוי עד כמה האדם יכול לבלבל את עצמו. אבל בכל זאת החיים לא חוזרים כמו שהיו.
דודי: לילד יש את ההרפתקה הזאת, את התחושה הזאת של טיסה, של משהו כזה יפה. מה יוצא לו מההגבלה הזאת עכשיו? אני לא מבין.
ממה שהוא עבר?
דודי: עכשיו, כשמגבילים אותו מהרפתקה כזאת, אם הוא לא לומד מזה כלום, אם עכשיו הוא לא מקבל את ההרפתקה הזאת, ועכשיו קצת פותחים לו בחזרה.
תגיד לעצמך, מה אתה עושה עם הילדים שלך, כשהם עושים לך בלגן בבית ואתה סוגר אותם ואומר, אני לא מאפשר לכם לצאת מהחדר שלכם. מה יש לך מזה? מוסר השכל. שאם תתנהגו טוב, אבל שאתם תדעו להתנהג טוב, אז הכול יהיה בסדר. ואם לא, אז לא. ואתה עושה כך עם ילדים, אתה אומר להם, עשיתם כך וכך, הייתם לא בסדר בזה ובזה, וכמה שאמרתי לכם זה לא קרה, לא תיקנתם את עצמכם, אז אני עכשיו מאין ברירה חייב להעניש אתכם. ואז אתה מעניש אותם ומסביר להם, והם יושבים בתוך החדר ומדברים ביניהם, איזה אבא רע, ולמה הוא עשה, ומה אנחנו עשינו, וכל אחד גם נעשה ברוגז עם השני, כי נראה לו שלא הוא אשם בזה שהם נמצאים בסגר אלא שהאח או האחות שלו וכן הלאה. וכך כמה פעמים, בכל זאת, אין לנו ברירה, כך אנחנו עושים עם הילדים וכך הבורא יעשה איתנו.
זאת אומרת וודאי שהדברים האלה עוד יחזרו על עצמם בכל מיני צורות. נקווה שבעזרת הכתבים שלנו נוכל להסביר לאנושות מה שקורה, איך אנחנו צריכים להתנהג ומה הבורא מצפה מאיתנו כמו שאנחנו מצפים מהילדים שלנו, שנותנים להם עונש ואיך אנחנו מצפים שהעונש הזה ישפיע עליהם. אז נחשוב, אחרי שהסגר נגמר, איך אנחנו צריכים להתנהג בינינו.
טלי: האם אתה רואה שיתכן שיהיה מצב כזה בטווח של ארבעה, ששה חודשים, כמו שאמרת, תהיה איזו התפכחות או איזה שינוי פנימי כזה אצל האדם, או שנמשיך עם סגרים ועוד הגבלות כדי שזה יגיע עוד בהמשך?
קשה לי להגיד, אבל לישראל לפחות כן. כי אנשים עכשיו ירוצו לטוס לכל מיני מקומות, קודם כל בזה הם גם יבזבזו חלק ממה שנשאר להם מהכסף, ואחר כך יהיה להם, כרגיל, לחשוב על הסיכום מההתפרצות הזאת.
טלי: זאת אומרת, תהיה עכשיו איזו הרגשה של איזו ריצה לחזור לשגרה, לרוץ, להספיק, ובעוד נגיד חצי שנה פתאום אנשים יתחילו לעשות חשבון נפש, לקבל תחושות חדשות?
זה בכל זאת יהיה, אם לא מהמכה הזאת אז מהמכה הבאה. המכה הבאה יכולה להיות הרבה יותר עוצמתית במקרי מוות, בתפיסה ובהבנה מה קורה איתנו ולמה זה שוב קורה. זה לאו דווקא עם הווירוס הזה, עם הווירוס הבא. וירוס זה הדבר הכי טוב, כי הוא הולך ויראלי, בדרגה כזאת, במצב כזה שאי אפשר לפקח עליו.
טל: חוץ מזה שהטבע מנסה להעניש אותנו או להראות לנו מה לא בסדר.
אין עונש מצד הבורא. זה לא עונש. זה תיקון.
טל: זה מה שרציתי לשאול, אולי הטבע רוצה ללמד אותנו ליהנות בצורה חדשה, יותר איכותית?
ליהנות?
טל: כן.
נגיד, ליהנות מהשפעה, מאהבה, מאהבת הזולת.
טל: עכשיו כשחסרים הטעמים, כאילו אנשים חוזרים לאותם דברים שפעם נהנו והתמלאו ועכשיו איכשהו לא בדיוק, אז מה כן ייתן להם את ההנאה?
אני לא יודע, הכול תלוי עד כמה הם מבינים מה שקורה, מה שקרה. או שהם חוזרים, כמו שנתתי דוגמה עם הילדים, שהם מקבלים אישור לצאת מהחדר שלהם ולצאת לחצר שהייתה קודם סגורה בשבילם, ואז הם בורחים לחצר, לארגז החול, לנדנדות ולכל מה שהיה, וממש כך משתוללים. או שהם יחד עם זה בכל זאת לוקחים איתם קצת ממה שעברו, למה זה היה ולא היה, למה סגרו אותנו ולא וכן, ובסך הכול הם עכשיו מבינים, במצבים שהם עוברים, איך לעשות משהו כדי לא לחזור לעונש. אחרת אנחנו באמת דומים לילדים טיפשים, מטומטמים, שלגמרי לגמרי לא עושים חשבון עם החיים שלהם. אבל אנחנו נמצאים בדור האחרון, זה עכשיו מתפתח מהר מאוד.
שלי: בזמן האחרון עשו הרבה מחקרים שניסו לאתר את נקודת האושר של האדם ולראות אם היא קשורה לעושר ולהצלחה. נשמח לעבור איתך על כמה דברים שהם הבחינו בהם, אבל נתחיל בשאלה יותר כללית.
פעם היה די בדירה קטנה, שבה התגוררה כל המשפחה, יחד עם סבא וסבתא ואולי גם איזו עז, ואם הייתה להם מרפסת שמש הם כבר הרגישו רווחה ואיזושהי נוחות בחיים. היום אדם צריך שתי חופשות בשנה, רכב חדש, כל מה שדיברנו עליו. תפיסת איכות החיים, האושר, אלו מושגים נזילים, הם משתנים, שיטת המדידה שלהם גם משתנה. מהי תחושת רווחה בעיניך?
תחושת רווחה.
שלי: מה המדדים שלה?
אין לה מדדים. זה הכול לפי תפיסת האדם. אנחנו נמצאים במצב הכי גרוע, בעולם הכי גרוע, במקום בעולם הזה הכי גרוע. אנחנו כולנו חיים בתוך האגו שלנו, זאת אומרת, התכונות הכי גרועות שיכולות להיות. כולנו ממש רודפים זה את זה, ורק לאכול ולקנא ולשנוא זה את זה, ומזה כל החיים שלנו, אנחנו ממלאים את עצמנו רק מתוך קנאה, שנאה, אהבת כבוד, רדיפות למיניהן. אלה החיים? אז מה יש לנו להתגאות בחיים שלנו? אנחנו צריכים רק הכרת הרע, מה אנחנו עושים, איך אנחנו נמצאים. אם היינו מכירים את זה, היינו סוגרים את העיניים ומבקשים רק למות, להיפטר מזה.
שלי: אז אתה אומר שכרגע כשאדם בתוך האגו, בתוך הסחי הזה המסריח, הוא בכלל לא יכול להבין מה זה אושר, מהי רווחה?
הוא לא מבין איפה הוא נמצא. הוא לא מבין שבמצב שהוא נמצא, זה מצב שאין יותר גרוע, אין יותר רע.
שלי: אבל בכל זאת אנחנו מוצאים בחיים רגעים של אושר, חום, הלב נפתח. ממה הם מורכבים הרגעים האלה?
אלו רגשות קטנים, קצרים, חלשים כאלה ברמה הבהמית, שכך אנחנו נהנים קצת. בהמות יותר מוצלחות בזה מאיתנו, כי "מוסיף דעת מוסיף מכאוב".
שלי: נשמח לעבור על כמה הבחנות שהמחקרים הביאו ואולי להבין אותן קצת יותר. מחקרים מראים שאם אתה תעלה לאדם את השכר ב-5,000 שקל ולקולגה שלו ב-10,000 שקל כתנאי, הוא כבר יעדיף שלא תעלה לו ב-5,000 שקל. כאילו הפער של הקנאה והבושה, 5,000 השקלים לא מחפים עליהם. עכשיו הזכרת את הנושא הזה של קנאה. אז מה זה אומר על הטבע שלנו, שאנחנו עד כדי כך לא בנויים להיות מאושרים?
הוא אומר על כמה דברים. קודם כל על זה שאנחנו חיים רק מתוך השוואה שלנו עם כל מה שקורה לנו מבחוץ. רק כלפי חוץ אנחנו מודדים את עצמנו, עד כמה המצב שלנו הוא יותר טוב או רע, זה מצד אחד. ומצד שני, עד כמה אנחנו נמצאים בקנאה אחד כלפי השני, שרק כלפי השני אני מודד את רמת החיים שלי. אין מה לעשות, זה האגו שלנו שמנהל אותנו.
שלי: זאת אומרת, היום לאדם בכלל אין אושר אובייקטיבי, ה"אושר" שלו זה רק הפער בין מה שהוא דורך על האחר, לבין איפה שהוא מציב את עצמו?
זה תמיד היה כך, רק לא היה כל כך בולט. היום אנחנו חכמים יותר ולכן אנחנו כך רואים שאנחנו מתנהגים. שהכי חשוב לי כלפי השכן, כלפי הזולת, כלפי העולם, כלפי הדור שלי, במה אני נמצא לעומת כל ההבחנות, כל הערכים שדורי מציג לי.
שלי: תמונה עגומה, זה מפתיע לשמוע את זה.
למה? את אומרת על זה, כאילו שהפתעתי אותך? כשאת לובשת משהו חדש, איזה בגד חדש ואת באה לאיזשהו מקום, נגיד לארוחת שבת אצלנו, ופתאום את רואה חברה שלך שיש לה חולצה או שמלה עוד יותר יפה, וכולם מדברים עליה איך היא נראית. את רוצה לקרוע מעצמך את כל הבגדים. מה, את לא יודעת, מה יש לנו לדבר על זה?
שלי: לפחות האדם משכנע את עצמו שהוא נהנה מההתחדשות, כאילו יש לו עוד דברים שהוא נהנה מהם.
הוא נהנה לא מזה, הוא נהנה מתגובת הסביבה. אם לא הסביבה, הוא היה הולך ערום ולא היה מתבייש, כמו חיות, ולא היה לו שום דבר בזה, לא טוב ולא רע.
שלי: למה אנחנו בנויים כך, זה הכול הכנה לרוחניות?
בטח, לתת לנו לבוש לרוחניות. לבוש זה לא רק בגד, כל הצורות שאנחנו רוצים להסתיר את עצמנו, לעטוף את עצמנו בכל מיני ציפויים יפים, בהתנהגות אחד כלפי שני, זה הכול משחק של שקר כזה שאנחנו עושים.
שלי: ואיך ההכנה הזאת יכולה לקדם אותנו לרוחניות שאנחנו כל הזמן חיים את הפער בינינו לבין האחרים?
זה נותן לנו חיות, חיים. אני קצת יותר טוב מזה ומזה, אני תמיד בודק את עצמי, שאני במשהו, לא חשוב במה, אבל במשהו יותר טוב מאחרים. ותמיד אני מוצא, את יודעת במה? יש לי נקודה שבלב, הרצון הפנימי שלי שהוא ייחודי לי, ולכן אני מרגיש את עצמי שיש לי זכות קיום. אחרת לא הייתי מרגיש שכדאי לי להתקיים ושיש לי בכלל זכות קיום.
שלי: איך זה קשור לזה שאנחנו קנאים ומודדים את עצמנו?
אני אעשה איתך תרגיל. כשנהיה באיזשהו מקום יחד, נגיד באותה סעודת שבת, אני אבוא אליך ואגיד לך "תראי איך את לבושה. תראי איך כולן לבושות יפה, איזה נשים יפות, איזה איפור, איזה טעם יש להן בבגדים, איך הן הגיעו, איך הן מתנהגות, מה קורה לך? אני לא מכיר אותך, היית פעם נראית אחרת, יפה, צעירה, מחייכת, והיום? קרה משהו?", ואז תראי את מצב הרוח שלך. אנחנו תלויים בזה ב-100%. הגאווה שלנו, האגו שלנו הוא חייב להעמיד אותנו שאנחנו במשהו שווים. אדם צריך להצדיק את קיומו.
שלי: בעצם השלב הראשון שאדם נמשך לרוחניות, זה מתוך איזו גאווה, אני מיוחד, אני נמשך למשהו אחר שאחרים לא נמשכים אליו?
ודאי. לכן הבורא אומר לנו, לבני האדם דווקא "בראתי יצר רע". את זה הוא אומר לבני האדם. לכן הוא מכניס אותנו למצרים, לגלות את היצר הרע שבנו. ורק אלו שבהם היצר הרע גדול, הם מתחילים אז להתפתח יותר ולהגיע למעמקים, למאבקים ולהצלחות. את לא רואה את היהודים לפנייך?
שלי: אז מתי אדם יוצא מהלופ האגואיסטי הזה, שובר את המקום הזה?
מתי שמגיע ל"לשמה". מה זה לשמה? שלא חשוב לו מי הוא, אלא חשוב מי הבורא בעיניו.
שלי: נגיד שאדם זוכה במיליון דולר, הוא ייהנה עד גבול מסוים מהכסף ואחרי זה יחזור להיות בדיוק אותו דבר. זאת אומרת, אין התפתחות של אושר או התפתחות פנימית בזה שאתה פותח לו את כל האפשרויות שבעולם, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בעזרת הכסף, זה לא מעלה את שביעות הרצון ואת האושר שלו. איך זה יכול להיות?
כי האגו שלנו לא מתמלא רק מכסף. יש לך אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. כסף זה רק אחד מתוך שישה מילויים.
שלי: אבל הכסף כביכול פותח לי עולם ומלואו.
כביכול, אבל לא, את מגלה שזה משהו שזה לא בדיוק זה. כסף זה כיסוי כביכול, יכול להיות גם לרוב התאוות, אבל בעצמו לא מכסה שום דבר.
שלי: מלמדים אותנו מגיל מאוד צעיר שהצלחה ומימוש עצמי והגשמה, זה מה שיעשה אותנו הכי מאושרים. ולמרבה הפרדוקס דווקא אנשים שמגיעים להצלחות מאוד גדולות בחיים, הם הראשונים להגיע לדיכאון. הם הגיעו, הם הצליחו, והם רואים שהם עדיין לא מאושרים, ואז הם נשארים בלי אסטרטגיה יותר, אני לא יודע מה לעשות ופונים לדברים קיצוניים יותר.
כן, שתייה, סמים, כל מיני כאלה דברים, או שבכלל מתאבדים.
שלי: אבל למה מימוש עצמי הוא לא מספק?
זה בשום דבר לא מספק. כי התענוגים שבאים מאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, מכל מה שאת יכולה לתאר לעצמך, המילוי לא יכול למלא את הרצון, כי בזה שהוא ממלא את הרצון הוא מכבה את הרצון. הרצון נכבה, האדם נשאר ריק, אין לו לא רצונות ולא מילויים. מה תעשי?
שלי: מה זה מימוש עצמי בעיניך?
מימוש עצמי שאדם באמת מגיע קודם כל לנקודה המרכזית שלו, מה הוא רוצה לעשות עם עצמו, והוא עובד כדי לממש את עצמו בצורה כזאת. יכול להיות ברמה גשמית, ברמה רוחנית.
שלי: אם למשל איזה אומן הצליח לעשות יצירה שנגעה בהרבה אנשים, למה זה נגמר, למה הרצון שלו מת, למה זה לא מוליד עוד?
כי כמו כל אדם הוא קיים לא רק מרצון אחד. אנחנו רואים את זה מהרבה אומנים שהם מאוד סבלו, ובכלל, חיו בצורה מאוד מאוד לא יפה, לא טובה, וגמרו את החיים שלהם. יש הרבה כאלה. אי אפשר למצוא אדם גדול שהוא לא נמצא בצער יחד עם זה. אי אפשר.
שלי: למה?
כי הוא פותח את הרצונות והעומק שבטבע ורואה עד כמה שהוא לא מסוגל למלאות את אותם המעמקים. מה זה יוצר, בעל יצירה? הוא רוצה למלאות משהו בעולם. וכשהוא ממלא, יחד עם זה הוא מרגיש כמה יש לפניו עוד תהום שהוא לא יהיה מסוגל למלאות אותה אף פעם. לכן, כל בעלי היצירות הגדולות הם בעצם מסכנים. אם הם מוגבלים אז מוגבלים, זה בסדר, הם יכולים להיות שמחים. אבל אם הם אמיתיים, הם כולם נמצאים בכל מיני בעיות. את יכולה לקחת מהרוסים נגיד, את צ'ייקובסקי, טולסטוי, מי שאת רוצה. מהאנגלים, ואפילו מהאמריקאים. וזה לא רק מחינוך ותרבות, גם מהפוליטיקאים אפילו, גם הם מרגישים עד כמה הם מוגבלים ולא יכולים לשנות שום דבר, אלא מאין ברירה ממשיכים.
שלי: אז בעצם כשאנחנו מדברים גם על ההצלחה הכי גדולה, היא לא יכולה למלאות את האדם כי רק נפתחים בו עוד ועוד חללים שהוא רואה שהוא לא מסוגל למלא. זה האדם האגואיסטי הפשוט.
כן.
שלי: איך זה עובד אצל אדם שהשיג רוחניות?
הוא ממלא את החללים שלו עם אהבת ה'. הוא בזה מגלה את האהבה. וחכמת הקבלה ממליצה לנו לגלות את כל החללים שלנו ולמלאות אותם באהבה, באהבת הזולת, באהבת עולם. רק בצורה כזאת אנחנו יכולים להיות שלמים, מלאים, ממש. אין שום שיטה אחרת.
שלי: מה זה בעצם החלל הזה, ממה הוא עשוי?
זה האגו שלנו, הרצון לקבל הוא חלל, ואי אפשר למלאות אותו בתענוג בצורה ישירה. אם אנחנו רוצים לעשות את זה, מיד הרצון לקבל מורחב בגודל התענוג שרצינו להכניס בו, עוד ועוד ועוד. ומי שקיבל מאה רוצה מאתיים, ומי שקיבל מאתיים רוצה ארבע מאות, וכך מת וחצי תאוותו בידו.
שלי: החללים האלה זה אגו, אבל אותו מקובל, אדם בעל השגה, האם הוא ממלא את החללים האגואיסטיים של אחרים או חללים רוחניים, מה הוא ממלא?
הוא ממלא את עצמו, רק באהבה לזולת. האחרים מרגישים שהוא ממלא אותם? איפה הם יכולים להרגיש את הדברים האלה? איפה יש להם חיסרון לכזה מילוי של אהבה? איך יכול להיות?
שלי: החלל הוא בתוכו או שהוא בתוך הזולת?
מה זה בתוכו, אני לא יודע, את רוצה למצוא בתוך הגוף שלנו איזה מקום?
שלי: אז איפה הוא?
ברוחניות, זה איפה שכל הרצונות. איפה הרצונות שלך?
שלי: בראש, בלב.
איזה בראש? איזה ראש יש לך? עם איזה רצונות, מה את מדברת?
שלי: הם באיזשהו חלל אחר רוחני מחוצה לי?
מה שאנחנו רואים את הגוף שלנו, זה רק נדמה לנו שזה מה שקורה וזה מה שקיים וזה מה שמתרוקן ומתמלא. זה הכול דמיונות.
שלי: יש את המקובל שהוא שונה מאדם אגואיסט, מה הוא עושה שגורם לו אושר? אני עוד לא מצליחה להבין, מה הוא מעביר ולאן?
בזה שהוא ממלא את רצון הבורא.
שלי: אז הוא ממלא את הבורא בעצם?
כן. ודאי.
שלי: במה?
ביחס לבורא, שרוצה להשפיע לו.
שלי: ואיך זה קשור לנבראים סביבו, או שזה לא קשור?
קשור, כי הוא חייב לעשות את זה רק מאהבת הבריות לאהבת ה'.
שלי: אם אני רוצה להבין מה זו סכמה של אושר לפי הקבלה, אתה יכול להסביר לי, לפחות בצורה שטחית, מה זו הטכניקה הזאת?
תדאגי לאושר של העולם, ואז תתחילי להרגיש בזה את האושר של הבורא שאת גורמת.
שלי: איך אני אדאג לאושר של העולם ולא אפול לדאוג לאוכל לעניים ולהעביר את הסבתא את הכביש?
לא, בלי כל הפעולות. לסדר את הרצון שלך כך שאת רוצה לאהוב את כולם, למלא את כולם, דואגת לכולם.
שלי: אם אני מבינה נכון, אם אני רוצה להיות מאושרת, אני צריכה לדאוג בפנימיות שלי לאושר של האחרים, ואז עובר דרכי משהו אליהם שהופך גם אותי למאושרת וזה גם משמח את הבורא.
כן. בטח.
שלי: אז השאלה היחידה היא, איך אני יודעת מה הם רוצים או איך אני יודעת מה לבקש עבורם?
זו לא בעיה, מה בדרך כלל בני אדם רוצים? את משתדלת בכמה שאת מסוגלת להביא אותם לקשר עם הבורא.
שלי: גם אם הם לא רוצים בזה?
להשתדל כך שהם ירצו, שיבינו שהוא מקור הטוב. במה עוד את יכולה למלאות אותם?
שלי: המקובל הוא ממלא את כל הרצונות של כל האנשים בעולם?
בטוח שלא. ובכלל זה לא הכיוון שלו והמטרה שלו. מה פתאום שהוא ימלא את האגו של כל אחד ואחד?
שלי: אז הוא מתייחס רק לרצון הרוחני שקיים בהם, אפילו אם הוא נסתר?
גם בהם, איזה רצון רוחני יש בהם? הוא מתייחס רק לבורא. ומתוך זה שרוצה למלא את הרצון של הבורא, אז הוא מתייחס לאחרים, ומסדר כך את היחס שלו אליהם עד כמה שיכול לקרב אותם לבורא.
טל: איך זה שהאדם דואג לאושר של הבורא הוא בעצמו נהייה מאושר מזה?
הוא מאושר מזה. אין אושר יותר גדול מלמלא את הבורא. אין דבר כזה, זה השיא של האושר.
טל: למה הוא מרגיש מאושר?
כי הוא ממלא את הבורא.
טל: הוא צריך להזדהות עם הבורא בשביל זה?
כן, ודאי. הוא צריך להגיע למצב, על ידי תיקונים בעשירייה ועל ידי המאור המחזיר למוטב, שאין לו רצון אחר חוץ מכל רגע לגרום נחת רוח לבורא.
טל: אז בעצם משתנה המקום שבו האדם מנסה לקבל מילוי.
כן.
נורמה: הנשיא הארי ואשתו מייגן קיימו ראיון בטלוויזיה האמריקאית ובו טענה מייגן כי בית המלוכה הבריטי והתקשורת הבריטית גזעניים, והם גרמו לה מחשבות אובדניות. בסקר שנערך בדצמבר כמעט 70% מהבריטים רוצים שהמלוכה תמשיך. עוד לא ברור איך המחלוקת תשפיע על המוסד. פרשיות שחיתות בבלגיה, בספרד, משפיעות על האמון של הציבור. המלך קרלוס בספרד שהתפטר ב-2014 נמצא בחקירה בגלל חשש של שחיתות וברח לאבו דאבי. אלה שערוריות מלכותיות באירופה. אבל גם מלך תאילנד הואשם בהאשמות וגם בית המלוכה הסעודי נמצא בסכסוכים בתוך המשפחה, והנסיך סלמן מואשם בהוראת הריגתו של עיתונאי. בגלל כל הבעיות האלה באופן כללי יש פחות אמון מהציבור, כמו שאמרנו, וזה גורם לפוליטיקאים ולפרשנים בכמה מדינות להטיל ספק האם כל משפחות המלוכה של אירופה ישרדו את השנים הקרובות. מה הסיבה להתפרקות הממלכות בזמננו?
אני לא יודע מה להגיד לך. ודאי שיש בעיות בכל בתי המלוכה, אבל לי נראה שבכוח כלי התקשורת אנחנו לא יכולים לשנות אותם ולשנות את ההיסטוריה. זה שכתבים רוצים לחגוג על זה ולדרוך על כל הדברים האלה, זה לא מצדיק שאנחנו נשנה את הדברים. אני חושב שאין יותר יציב באנגליה מבית המלוכה. ודווקא בזכות בית המלוכה הממלכה הזאת קיימת. בכל זאת, אנשים, מה שלא יהיה, גם באוסטרליה, גם בקנדה, בכל הדומיניונים של אנגליה, בהודו, יש איזשהו יחס לאותה הזקנה שיושבת שם ליד לונדון במקום שלה. ואני חושב שזה צריך להיות.
זה שמגיעה איזושהי שחקנית קולנוע ונראה לה שלא מתייחסים אליה יפה, אז מה? מה היא חשבה, שאלה דברים שיכולים לעבור כל כך מהר מהאנושות? שהיא טמטמה את המוח להארי, אני לא חושב שזה מצדיק לשנות עכשיו את כל ההיסטוריה. רוצים להתגרש? שיתרגשו. רוצים לחיות לבד? שילכו לבד. הם כבר נסעו לאיזה מקום. מה הם רוצים? רוצים תשומת לב, רוצים כבוד, מה פתאום? להיות מלכה, או אפילו נסיכה, זו עבודה, זו עבודה ציבורית. ממש עבודה ציבורית. היא יוצאת לברך איזה גן ילדים ובית ספר ולהשתתף באיזו אסיפה ומשהו, אישה, גבר זה בכלל עוד יותר ויותר. אבל יש לזה סמל פנימי. ועניין של המלך הוא קיים בתוך האנושות, כמו מלך העולם, כך מלך על פני כדור הארץ. ולכן זה שאין לנו היום מלכים זה לא טוב, כי אין משהו קבוע וקיים שעובר מדור לדור. זה מה שקרה באירופה, תקראו את ההיסטוריה מה שקרה במשך מאות שנים. וכולם היו כבר מטומטמים מרוב שהתחתנו זה עם זה. אבל בכל זאת זה החזיק את כל אירופה. זה לא טוב. ובכלל, מי הם שהם עושים עכשיו רעש? מה זה בכלל?
נורמה: אז המערכת היא פאסה?
לא, זה לא פאסה וזה עוד יחזור ויחזור. וכמו שפרנקו בעצמו ביקש מחואן קרלוס מלך ספרד, לחזור לספרד, פרנקו בעצמו בסוף ימיו עשה את זה. אני חושב שהוא עשה בחכמה גדולה.
נורמה: לגבי מה שסיפרתי על חואן קרלוס, הוא באבו דאבי עכשיו, ברח.
בסדר. הכול מפני שעדיין לא יכולים בעולם המודרני היום, לעשות חלוקה נכונה בין הממלכה לבין השלטון לבין ההון. פעם הכול היה בידי אדם אחד, אם המלך אמר, כורתים לו את הראש, או הולכים למלחמה, הכול היה מסודר. היום כולם חכמים, כולל כלי התקשורת. אבל אני לא רוצה להיכנס לזה כל כך, למה לי לעסוק בבחורה האפריקאית הזאת שהגיעה ונעשתה לנסיכה? יש כאן כל מיני דברים, וכלי התקשורת, בעיקר כלי התקשורת, רוצים לחגוג על כל החידושים האלה, החדשות האלה, ועל צבע כזה, צבע אחר, עושה כך, לא עושה כך, מה יש לנו בזה? אנחנו לא רוצים לקפוץ לשם, הכול מלוכלך.
נורמה: הנקודה פה היא לא המקרה הספציפי הזה, מבחינת כל הרכילות שיש שהיא ממש קרקס, השאלה היא לגבי המגמה, התופעה שיש בבית המלוכה, שיש בכל אירופה ובכל העולם.
אנחנו צריכים לגלות את מלך העולם. ולכן כל המלכים האלה רק מראים לנו עד כמה הם בובות. אבל זה עוד לפנינו.
נורמה: האם מגיפת הקורונה שינתה את הרלוונטיות של המלכויות באירופה או בעולם? כי בדיוק בזמן הזה, בתקופה הזאת בהיסטוריה, אנחנו רואים שיש איזו קריסה לא רק במקום אחד אלא באופן כללי יש בעיות גם בבלגיה, גם בדנמרק וגם בהולנד.
אני לא חושב שזאת קריסה. אני חושב שדווקא בזה שישמרו על כל בתי המלוכה האלו, אפילו הקטנים ביותר, זה יעזור לאירופה להיות יותר יציבה.
נורמה: מאיזו בחינה?
כי זה סימן של התאמה בין מלך בשר ודם למלך עליון. יש התאמה בין ענף ושורש, לא קשר רוחני, אבל בכל זאת התאמה. אני מאוד בעד זה אם זה היה אפשרי. היום כלי התקשורת הורגים כבר את הכול, הם רוצים לקפוץ מעל כולם ולחגוג על זה, לקפוץ על הראש של כולם.
נורמה: המונרכיסטים אומרים שלמרות כל הבעיות במשפחות האלה, הם כוח מייצב פוליטי.
כן, לא רק פוליטי, בכלל, פנימי.
נורמה: זה תפקידם?
זה תפקידם. כמו מלכת אנגליה, זקנה אבל כל עוד היא קיימת, את רואה, הכול מסתדר.
נורמה: לא צריך איזו מודרניזציה, למה צריך את זה?
מודרניזציה לא שייכת למלכות. הבורא נשאר מלך העולם, אמנם כולם רוצים לסתור אותו ולהסתיר אותו ולא לראות אותו ולא לקבל אותו, אבל כך זה נשאר.
נורמה: אז מה צריך להיות תפקידם אם הם רוצים להמשיך להיות רלוונטיים?
הם צריכים לייצב את עצמם למרות כל מה שבא וכל מי שמתנפל עליהם. הם צריכים לדעת איך הם מסתדרים בים הסוער של העולם המודרני.
נורמה: אז מה עתיד המלכות באירופה או בעולם?
אני חושב שבכל זאת הם יצליחו להתמודד עם כל הבעיות, יש גם קשרים ביניהם, כולם קשורים זה לזה בכל המדינות, לא חשוב איזה יחסים יש בין המדינות, בתי המלוכה בכל מקום ומקום מבינים ומרגישים ועוקבים זה אחר זה. וזה טוב שיש בעולם שלנו רשת קשר בין בתי המלוכה, אמנם אנחנו לא מרגישים אותם, לא רגילים אליהם, אבל בכל זאת זו עוד רשת בינינו. ואני מקווה שעוד נגיע למצב שהם יעלו יותר בחשיבות ואלו שעכשיו מנהלים את העולם ירדו בחשיבות.
טל: זה מעניין, כי באמת הדור האחרון, התקופה שלנו, מאופיינת בזה שהכול מתפרק, כל הפרות הקדושות נשחטות, אין שום סדר, לא ברור לאן זה הולך. אז נשמע שכן יש כאן איזו חשיבות להיררכיה, למונרכיה ואתה חושב שזה ימשיך.
אני חושב שזה ימשיך. כל בתי המלוכה האלה צריכים בכל זאת להחזיק את עצמם גם בהתאם למה שהם. מלכת אנגליה לא הולכת לחנות לקנות באגט, ובשוודיה עושים כך. אז יש ויש. אני מקווה שכל הזמנים האלה יעברו ויסדרו את הכול.
טל: האם הכיוון שאנחנו מתקדמים אליו לא אמור בעצם להיות עולם יותר ויותר עגול, יותר ויותר שוויוני, אם כך, איך זה שצריכים להיות גם המלכים האלה?
אני שוב אומר לך, העולם שלנו צריך להיות באותה צורה כמו העולם כולו, הכללי העליון, ולכן יש מקום למלך. תראי איך בהיסטוריה, זה קרה גם אצלנו.
טל: ומה בעצם זה אומר לגלות את מלך העולם, קודם דיברת על זה.
כל עוד הייתה התאמה בין הכוח העליון, בין הבורא למלך, אז מלכות ישראל הייתה קיימת. ברגע שנשברה ההתאמה הזאת, יצאנו לגלות, אין ממלכה, אין מלך ואין כלום, וכך זה ירד וירד, דרך הסנהדרין, דרך כל מיני חכמים עד שהכול נעלם. כך גם יכול להיות לכל העולם, אבל אני חושב שזה לא יקרה כבר, אנחנו נחזיר את העולם לקדמותו.
טל: אז איך נראה בעצם מבנה כזה של מדינה בעולם מתוקן, יש ממש מלך? זה משהו שנשמע קצת פרה-היסטורי.
מה ההבדל, למה זה פרה-היסטורי, במה? בגלל שיש אנשים שיותר עשירים ממנו, מלך זה מלכות, זה משהו שקיים למעלה מהשכל והרגש של האדם, וצריך לקבל שכך זה קיים. זה יסוד, והייתי אומר יסוד שהוא למעלה מההיגיון, זה יסוד של הקיום שלנו, שיש לנו מלך. למה? ככה.
טל: לכן זה כאילו מיושן, כי האדם המודרני לא רוצה שיהיה משהו שמעל השכל וההיגיון שלו.
[לכן] כך הוא נראה וכך נראה העולם.
טל: וגם בישראל אתה חושב שזה יהיה מתאים מבנה מדיני כזה?
לא, אנחנו לא יכולים. אצלנו חוץ מהמלוכה שהייתה, עכשיו זה רק הבורא, רק הכוח העליון.
נורמה: למה זה השתנה? היה המלך דוד, אחריו היה המלך שלמה.
הם היו ואחר כך יצאנו מהדרגה שאנחנו מתאימים שיהיו לנו מלכים וזהו. אולי נחזור למשהו, אבל לא למלך. אומרים שבאחרית הימים שוב תחזור מלכות בית דוד, אבל אני לא יודע ולא יכול להגיד על זה, נתקרב ונראה.
נורמה: אמרת שבית המלוכה יכול להיות לא רק כוח מייצב פוליטי אלא כוח פנימי.
זה כוח פנימי באדם שיודע שיש לו מלך, מלכות, שיש בית מלוכה שהוא יסוד של המדינה, שבית המלך, בצורה גשמית עומד במרכז המדינה ונראה לי שבאיזו צורה זה בכל זאת יקרה. בכל זאת, אומרים שיכול להיות שמלכות בית דוד תחזור באחרית הימים.
(סוף השיעור)