"פרשת השבוע"

ויקרא

בהשתתפות: שמואל וילוז'ני

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 12.01.2015 – אחרי עריכה

שמואל: אנחנו נמצאים ב"ויקרא", מפרק א', פסוק א', עד פרק ה', פסוק כ"ו. זאת פרשה ארוכה מאוד שמדברת על קורבנות.

גם בתלמוד בבלי ובהמון מקומות יש הרבה בירורים על הקורבנות. וזה לא פלא, כי מה זה קורבן? קורבן מהמילה לקרב. קורבן זה מה שמקרב את האדם למטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא להתאחד, שכל הנבראים שמרוחקים מהבורא על ידי הרצון האגואיסטי שלהם, עושים פעולות, מאמצים, כדי להתקרב אליו. דווקא בהתנגדות של הרצון לקבל שבהם, הם עושים עבודה כדי כן להתקרב. וכמה שהם יכולים לקחת מהאגו שלהם, מהרצון שלהם, ולהעמיד אותו לטובת ההשפעה, לטובת האהבה, כלומר לטובת הבורא, זה נקרא "קורבן".

שמואל: האם זה תפקידו של עם ישראל?

כן.

שמואל: כלפי עצמו וכלפי אומות העולם.

כלפי אומות העולם שבו. אומות העולם אלו רצונות, אין כלום חוץ מרצונות.

שמואל: שבעים רצונות שבאדם.

כן. ישראל זה אומר שיש להם כוונה "ישר אל". אני יכול לקחת את הרצונות שלי שנקראים "אומות העולם", מקולקלים, ולצרף אותם לכוונה על מנת להשפיע, כשהכוונה הזאת נקראת "ישר אל", "ישראל". יוצא שבזה אני מקדש את הרצון לקבל שלי, עד שאני מעביר כך את כולו מצד הטומאה לצד הקדושה, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. הפעולה הזאת נקראת "הקרבת הקורבן". על ידי זה אני מתקרב לבורא, כי על ידי הפעולה הזאת אני נעשה דומה לו. הוא משפיע לי ואני משפיע לו, ואז אנחנו מגיעים למצב שאנחנו דומים, הבאתי את עצמי למצב שאני דומה לו. במידה שאני דומה לו אני נקרא "אדם".

שמואל: הדומה לעליון.

כן. לפני זה אני נקרא "בהמה". לפני התיקון הזה "כולם כבהמות נדמו", ואחרי שאנחנו מתקנים את הרצונות שלנו שיהיו בכוונה על מנת להשפיע שזה נקרא "ישראל", מצרפים אותם לישראל, אז אנחנו נקראים "אדם". לכן כתוב על ישראל "אתם קרואים אדם ולא אומות העולם". רק הרצונות שמסוגלים לעבוד בעל מנת להשפיע הם קרואים "אדם", הדומים לבורא, שלא כמו אומות העולם, שהרצונות האלה עדיין נמצאים בהם לעצמם, בעל מנת לקבל.

שמואל: אבל הרצונות של שבעים אומות העולם אלו רצונות טבעיים שלהם, זה טבוע בתוכם.

עם זה נולדים כולם.

שמואל: כן, עם זה נולדים, ואנחנו בעצם אמורים להוציא אותם מהמצב הטבעי שלהם.

זו עבודה גדולה. אתה צריך קודם כל לראות שהמטרה שלך היא דבר חשוב.

שמואל: עוד פעם אתה מדבר על חשיבות המטרה.

זה קובע את הכול. אתה לא רואה את הבורא, אתה לא רואה את המטרה, אז איך אתה יכול לצייר אותה שהיא כל כך חשובה לך, במקום למלא את עצמך בכל התאוות, בכל התענוגים, בכל המילויים, כמו שכל חי, כל בהמה רוצה? אני אומר שיש פתרון.

הבורא נסתר, אני צריך להגיע להשפיע לו, לעשות מה שהוא רוצה. מספרים לי על זה, אבל אני לא רואה, אני לא מרגיש כלום. אם אני מרגיש, אז בסדר, הוא יותר גדול ואני תלוי בו, במידה הזאת אני נכנע. אבל אין דבר כזה. כי אם הוא יתגלה ואני אכנע לפניו, אז זה לא נקרא שאני נמצא בבחירה, שאני עושה את זה מטעם אהבה, אלא מטעם החיים.

שמואל: אין לי ברירה, אלה החיים. אני רוצה לשרוד לכן אני נכנע.

כדי להביא אותנו למצב יותר מכובד, שנעשה את זה מתוך אהבה, מה יש לנו במקום הבורא שנסתר כדי שנוכל להפוך את הטבע שלנו, את המפלצת הזאת שנמצאת בנו, שרק על עצמנו אנחנו כל הזמן חושבים? כל החיים שלנו, כל רגע ורגע, אני רוצה או לא רוצה, אני נמצא בזה. איך אני בונה איזו דמות, אולי במקום הבורא, שתעשה לי את השרות הזה, שאני אכבד, שאני אוהב, שאני אמשך אליו יותר מאשר לעצמי?

שמואל: ושזה יהיה השכר שלי.

תמורת הבורא, שזה יעזור לי להתרומם מעלי.

שמואל: כלומר איזה קורבן אני צריך להקריב.

כן, על ידי מה אני מתקרב. לכן נאמר "מאהבת הבריות לאהבת השם". אנחנו צריכים להתחבר, לעבוד למען החיבור בינינו, ושהחברה תהיה בעיניי כל כך גדולה כך שאני אוכל לעשות למענה ולא למען עצמי.

שמואל: מה אתה יכול לעשות, ולא מה שיעשו בשבילך.

"ואהבת לרעך כמוך". כמו שעכשיו אתה אוהב את עצמך, אתה חייב להגיע למצב שכך אתה אוהב את הזולת. עם הזולת אתה יכול לעבוד. קודם כל, אין לך אליו שום רצון, אתה לא מעריך אותו ולא כלום, ההיפך. לכן אנחנו נמצאים באגו שלנו שממש מפריד בינינו, ותראה לאיזה מצב הגענו. זה מצב מצוין מה שקורה בינינו היום בעולם, אנחנו שונאים זה את זה, דוחים זה את זה.

שמואל: אנחנו גם מתגאים בזה.

כן. לא אכפת לי שיראו עד כמה אני מצפצף על כולם. פעם זה לא היה יפה, היום זה דווקא להיפך.

שמואל: פעם הייתה איזו בושה. אני חושב שהפוליטיקלי קורקט שנהיה פתאום, הוא לא טוב.

כולם יודעים שהכול מלאכותי. זה דווקא עוזר לנו להיות אחד ליד השני. בפנים, האגו שלנו הגדיל את המרחק בינינו עוד יותר, כי מבחוץ אנחנו כביכול משקרים זה לזה, וזה עוזר עוד יותר להבעיר אש בפנים, בתוכנו.

שמואל: אומרים את זה במנומס כאילו.

כן. על ידי זה אנחנו מגיעים לחברה ובונים את החברה, ושם אנחנו באמת בונים את היחס היפה בינינו. איך אנחנו יכולים לעשות את זה, אם כולנו אגואיסטים? על זה אנחנו צריכים לקרוא מה שכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב".

שמואל: "מחזירו למוטב". אני לומד בעל פה. אני לא מבין כל כך, אבל אני לפחות מנסה ללמוד בעל פה, לדעת את הפשט.

הלוואי שכולם כך ידעו בעל פה.

שמואל: נכון. צריך להחזיר את הלימוד בעל פה. כשהייתי ילד, היינו לומדים קטעים בעל פה אפילו מהתנ"ך.

נכון. הכול צריך להיות בעל פה. הבן שלי פעם למד בירושלים, בחדר, הוא למד לפי שיטת רמח"ל, שלפיה הכול לומדים בעל פה. הוא היה בא לשבתות אלינו הביתה, ושאלתי אותו מה לומדים? הוא אמר את זה ואת זה, כל דבר בעל פה.

שמואל: זה סטארט אפ, צריך להחזיר את הדבר הזה לבתי הספר כשיטה חינוכית.

אנחנו לא מבינים עד כמה זה מפתח.

שמואל: שחקן עושה את זה, תמיד אומרים לו "איך זה שאתה לומד את זה? איך אתה יודע בעל פה?", וזה הדבר הכי קל. אתה לומד בעל פה כמו תוכי וזה לגמרי לא רע, זה מפתח לך צורת חשיבה באסוציאציות. כשאתה אומר משפט, יש לך תמונה, התמונה מזכירה לך תחושה, התחושה מזכירה לך רגש, הרגש מביא אותך למצב מסוים. וכשאתה חוזר על זה פעם אחר פעם, אתה לומד לעומק את כל מה שבעצם הטקסט מכיל.

כן.

שמואל: אני פשוט מציע לאמץ את השיטה הזו שלפחות פעם בשבוע יהיה קטע שהילדים יצטרכו ללמוד בעל פה.

את פרשת השבוע.

שמואל: לא רציתי להגיד את זה.

למה? אם אתה חוזר בכל שנות הנעורים האלה בבית הספר פעם בשבוע ללמוד את הפרשה, מה הבעיה?

שמואל: האם יש הבדל בין מנחה לקרבן?

לא. יש הרבה קורבנות, סוגי קורבנות.

שמואל: אבל האם יש הבדל במהות בין מנחה לקורבן, או שזו אותה מילה?

לא. אין אותה מילה.

שמואל: אין עניין להתעכב על סוגי הקרבנות.

כל רצון ורצון שיש בתוך האדם, כמה רצונות יש?

שמואל: תרי"ג. רמ"ח איברים ושס"ה גידים.

כן. את כל הרצונות אנחנו צריכים להעביר לכוונה על מנת להשפיע, עד שגומרים אותם, מרוקנים את כל שק הרצונות שלנו, עד שלא נשאר אף אחד. זה נקרא שאנחנו מגיעים לגמר התיקון.

יש בין הרצונות שלנו גם דומם, גם צומח, גם חי וגם מדבר. לכן בתוך הקורבנות, מספרים לנו איך אנחנו יכולים לדאוג, לתקן, למיין, לחבר את כל הרצונות, באיזו צורה הם יהיו מקושרים בינם לבין עצמם, כלומר אנחנו מביאים חבילה שלמה לתיקון, זה כל העניין. זה לא בית המקדש בירושלים, לא אבנים ולא מזבח, ואתה לא שוחט פרה.

שמואל: בקיצור, זה לא להביא את החיה לבית הכנסת ולשחוט.

לא. אלו לא כוהנים ולוויים, אלא הרצונות של האדם שבך, והחלקים מהרצון לקבל ברמות שונות. בעבודה שלך עם הזולת, עם הקהל, עם הקבוצה, עם החברים, עם העם, אתה יכול כבר להפוך את הרצון הזה לעל מנת להשפיע להם כל טוב. זה נקרא שאתה מקריב את הרצונות האלה, ועל ידי השימוש הזה ברצונות אתה מתקרב לבורא, להיות דומה לו, ואז אתה הופך להיות אדם.

שמואל: הדומה לעליון.

כן.

שמואל: הבקר והצאן וכל שמות החיות הם בעצם שמות לרצונות האגואיסטים שלנו, שבעביות כזו או אחרת אנחנו מתקנים.

כן. לכן כתוב בצורה מאוד מדויקת, מי צריך, מתי ואיך. זה גם שייך לירח, לשמש ולעונות השנה, לכל דבר. כל הכלי הכללי, הרצון הכללי של האדם, משתתף בפעולה הזו שנקראת "הקרבת הקורבן".

שמואל: מה זה "ריח ניחוח לה'"? מה זה ריח בכלל?

ריח? זה מה שעולה מתוך הקורבן, ממטה למעלה. איך זה נקרא אצלנו? ממני וכלפי הבורא.

שמואל: ממני החוצה? הרצון להשפיע?

הרצון להשפיע. הכוונה.

שמואל: הכוונה.

כן. זה ריח הניחוח. כי אחרת אי אפשר להבין. אם אתה שורף משהו, רק בברביקיו אולי אוהבים את הריח.

שמואל: בבית המקדש לא היה ריח בכלל כשהקריבו קורבנות ושרפו. זה מפליא מה שהיה, לא זבוב ולא שום דבר.

כן אבל זה לא שייך.

שמואל: כמובן, אבל כשאתה עושה מנגל, אתה מריח, הריח עולה.

ודאי. לא מדברים על מנגל.

שמואל: ברור. לא על יום העצמאות ולא על מנגל, מדברים על הכוונה להשפיע.

יש הרבה דברים. אבל שוב, הכול אך ורק כדי שנמיין את הרצונות שלנו. כדי שנתקרב לאהבת הזולת מתוך הרצונות שלנו, ומתוך הרצונות שאנחנו מחברים עם האחרים יחד, בתוך הרצון המשותף כשאנחנו מחוברים, נגיע לקשר בינינו, לחיבור, לברית בינינו, לערבות בינינו. כשאנחנו מגיעים לקשר כזה, שם מתגלה הבורא, ובתוך הקשר הזה זה נקרא שאנחנו מקריבים לו קורבן.

שמואל: האם עיקר עבודתו של הכהן היא להכין את הבהמה, את אותם רצונות אגואיסטים לשחיטה?

רק דרגת הכהן שבאדם מסוגלת לדעת, להבחין, אילו רצונות, באיזה חלק מהרצון בכמות ובאיכות אנחנו מסוגלים להיות מחוברים עם הרצונות האחרים ועם הרצונות הזרים של אנשים אחרים, כדי לעשות רשת כזאת שבה יתגלה הבורא. כי רשת הרצונות של הרבה אנשים שאנחנו בונים, הרשת הזו נותנת צורה לבורא. לפי זה אנחנו מכירים אותו, מרגישים אותו.

שמואל: כך הוא מתגלה לנו.

אחרת, אם לא בונים את רשת הקשר בינינו, אנחנו לא יכולים להרגיש אותו. כי הוא בעצמו לא נמצא, לא יכול להתגלות, אין לו דמות ואין לו שם. רק לפי הכלים שלנו שאנחנו בונים, לפי זה הוא מתגלה. זה כמו חשמל. יש לי מנורה, היא נותנת אור. יש לי תנור חימום, הוא נותן חום. יש לי מזגן, הוא נותן קור. זאת אומרת, לחשמל אין שום צורה, רק לפי מה שמתלבש בו.

שמואל: כמו שאתה לא רואה את הרוח עד שהיא לא מזיזה את העץ, את החלון.

כן.

שמואל: אמרת שהכהן זה כוח שנמצא בתוכי.

הכול בתוך האדם בלבד, התורה פונה לאדם בלבד.

שמואל: ואני צריך להגיע ולגלות את הכהן שבתוכי על מנת שיכין את האגו שלי, יברר אותו, יברור ממנו מה הוא בעצם מעלה, מה הוא מביא לשחיטה.

ומהקורבן, חלק מגיע לכהן, זאת אומרת לרצון לקבל הגבוה הזה, שמשתמש בזה על מנת להשפיע. זה חלק הכוהנים.

שמואל: בקשר לקורבן, מה זה קורבן סולת? יש לזה משמעות?

אם אתה רוצה, אחרי שנסיים את החומש, אפשר לגשת אפילו למשנה, לא לגמרא, ונעבור על כל המשניות. שם מוסבר מה שכתוב כאן, בצורה יותר רחבה.

שמואל: כי עיקר התפילה זה קורבן, זה מופיע לנו בתפילה, כל יום אומרים את זה.

כן.

שמואל: מה זה מלח? מה הוא מסמל ברוחניות?

מלח מסמל דבר שלא מתקלקל. יש מושג כזה "ברית מלח".

שמואל: כמו חומץ, גם חומץ לא מתקלקל.

על ידי המלח אנחנו שומרים על כל הדברים. זאת אומרת, לא רק שהוא בעצמו לא מתקלקל, הוא גם משמר.

שמואל: הוא עוזר לשמר, אם אתה לוקח בשר וממליח אותו, אתה יכול אחרי תקופה לאכול אותו, או דגים כמובן.

כן. אז על כל קורבן שאתה מקריב, אתה צריך לשים מלח. זאת אומרת הקורבן שלך צריך להיות לנצחיות. אתה לוקח את הרצון הזה וצריך לצרף אליו מלח, ורק אז זה נקרא קורבן. כלומר, ההתחייבות שלך להשתמש בו בעל מנת להשפיע לטובת הזולת היא לא התחייבות אם אין לך את התוספת שנקראת מלח.

שמואל: זו הפעם הראשונה נדמה לי, שמופיעה המילה "משיח". מהו הכוח הזה של משיח?

זה כוח שמושך אותנו ומעלה אותנו כל פעם למעלה מהרצון שלנו. האמת היא שמשיח נמצא בכל פעולה רוחנית שלנו בעל מנת להשפיע. כי על ידה אנחנו מתרוממים, על ידה אנחנו מתקרבים לבורא. לכן זה נקרא "קורבן", מהמילה קרוב.

שמואל: נשיא ישר-אל, איזה תפקיד זה בעם ישר-אל?

מדובר בסך הכול על הפרצוף אחד של עשר ספירות. כי בחכמת הקבלה זה למשל ו"ק דחג"ת.

שמואל: מושגים כאלה שרק בתע"ס לומדים.

נכון.

נשאר לנו עוד להגיד למה זה נקרא "ויקרא", כי הבורא פונה לאדם, לא כמו שכתוב בהתחלה.

שמואל: "ויקרא, אל-משה; וידבר יהוה אליו, מאהל מועד לאמר, דבר אל-בני ישראל..."

בוא אל אוהל מועד. זאת אומרת שאדם מקבל ממש כפקודה מלמעלה, איזה רצון, והוא יודע מה הוא הולך לעשות, והפניה הזאת היא לנקודת משה שבו.

שמואל: אם כבר פתחנו את זה, קרה משהו בבית.

מה, התחלת לדבר עם הילדים על זה, והם הבינו אותך?

שמואל: לא, עוד לא הגעתי למצב שיכול לדבר, אבל לפחות פתחתי את הטלוויזיה ויצא שהבנים הסתכלו על התכנית של "פרשת השבוע" ואת הדמות הזאת הם לא ראו. הייתה להם נבוכות מסוימת, הם אף פעם לא ראו אותי בסיטואציה כזאת, הם תמיד ראו אותי בתכניות מסוג אחר, כשחקן.

וזה לא משחק.

שמואל: זה לא משחק. האדם הזה "שמואל וילוז'ני", הוא שחקן, אבל פה הוא מנסה באמת להבין משהו שהוא לא מבין, שהוא בחיים לא עשה.

אז יש לאבא עוד תפקיד.

נחזור לעניין הקורבנות. כדאי שתדע מה עוד יש בקורבנות, אם אדם מרגיש שהוא היה יכול לעשות משהו ולא עשה, אז הוא יכול להשלים את זה, וגם זה נקרא "קורבן". ולכן אדם, במקום לאכול את עצמו על כל מיני מעשים שקרו לו בעבר, ויש הרבה מצבים שאתה אוכל את עצמך על משהו מהעבר, אז לא לעשות כאן דרמה לפני כולם. אתה יכול להביא קורבן, וזה יתקן אותך.

שמואל: קורבן חטאת.

כן.

שמואל: פשוט מאוד. לכל כל סוג של שגגה, יש קורבן אחר כי זו עביות אחרת?

בודאי.

שמואל: זה חומר אחר שאתו בעצם אחד צריך פטיש, אחד צריך פצירה.

אפשר להגיד כך, לכל יום, לכל רגע בחיים, יש לך עבודת הקורבנות שאתה יכול לפעול בהתאם לאותו יום, בהתאם למצב שלך, בהתאם לסביבה. זה בסך הכול תיקון הרצון, וזה נקרא "קורבן".

יש לך הזדמנות בכל רגע, גם על העבר, גם על ההווה, וגם לעתיד. מצב יפה מאוד. הכול לפניך. תוציא רק את כל הרצון שלך מבפנים, ותתחיל למיין אותו ולתקן. וגם לא אתה מתקן. אתה מביא את זה לכהן, והכהן עושה את זה. אתה צריך למצוא את הכהן בפנים.

בזאת נסיים את הפרשה.

(סוף השיחה)