ישיבת כתבים

384

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 04.04.23 - אחרי עריכה

דודי: אנחנו בשיחה על אירועי השבוע עם צוות הכתבים של קבלה לעם והנושא הראשון שלנו הוא, הקשר בין האירועים שקורים בישראל למצב העולם.

בן ציון: אנחנו לפני פסח ואולי זה זמן מיוחד, אבל האירועים שקורים בישראל מתגלים פתאום מאוד מאוד משמעותיים והפילוג מגיע לכל בית, לכל מקום עבודה. אנשים מפחדים להזדהות ולהגיד מה הם חושבים, ושמעתי סיפורים מחברים, שאפילו משפחות מסורתיות מבטלות את ליל הסדר שהן צריכות לעשות יחד - והכול בגלל המצב הזה. ראיתי הפגנה על גשר, שעברה עליו מכונית והנהג אמר, "הלוואי שהגשר הזה ייפול".

בדרך כזו או אחרת זה מגיע לכולם. אני זוכר כשהתחילה הקורונה אמרת, שזה "לא יפסח על אף בית בישראל", לצערי צדקת, זה גם לא פסח על המשפחה שלי.

ושאלתי היא, אם אנחנו עדים הפעם גם למשהו כולל, גדול, כמו קורונה חדשה שעכשיו מתפשטת בתוך עם ישראל, כמו פנדמיה של פירוד?

קודם כל אני חושב שהמצב הזה היה גם קודם, וכמו שאומרים, "אנטלנה ממשיכה גם לימינו" ואין כאן מה לעשות. עד שאנחנו לא נעקור את המצב הזה בשורשו זה לא ייעלם מעצמו. זה לא תלוי בזמן, אלא זה תלוי רק בבגרות של העם. והעם לא רוצה להתבגר, כי גם לא מחנכים אותו כמו שצריך, והוא ממשיך ככה בדרכו עם היצר הרע שלו שהוא גדול יותר מכל העמים ואני לא רואה שום דבר שיכול לרפא אותו. ובעצמו זה לא יעבור, אנחנו לא נמצאים בטבע אלא אנחנו למעלה מהטבע, ולכן האגו שלנו לא יתרפא בעצמו, עד שביגיעה גדולה ומטרתית שלנו נוכל לעקור אותו.

לכן מה שקורה היום זה עוד לא מה שצריך להיות, אנחנו קראנו מספיק בכל מיני מקורות שמדברים על המכות שעם ישראל עוד יצטרך לעבור, אם הוא לא יגלה נחיצות לתיקון עצמו. אנחנו מתקרבים כנראה לתיקונים האלו, ויהיו עוד ועוד. לכן אני לא רואה בעתיד שלנו שום דבר טוב שיקרה, אם לא הסוף. ובסופו של דבר אנחנו כן נגיע לחיבור ולתיקון ול"ואהבת לרעך כמוך", אבל עד אז איזה שלבים אנחנו עוד נצטרך לעבור זה רק ה' יודע.

בן ציון: אתה יכול לעזור לנו להוציא את מה שאנחנו חווים עכשיו מההקשר הפוליטי או הכלכלי ולתת לזה כותרת? כי כל אחד עכשיו מרגיש את זה ולא יודע איך לקרוא לזה בשם.

אני לא כתב, ולכן על כל הדברים האלה הייתי אומר שאלה סימני המשיח. אבל זה לא אומר שכבר מהיום למחר זה צריך להתגשם בצורה יפה. זמן המשיח כמו שכותבים המקובלים, זה זמן שלא כדאי להיות בו, לא כדאי לחיות בזמן הזה וזה מה שקורה לנו.

בן ציון: בעבר עם ישראל ידע מחלוקות, שבהן היו הורגים זה את זה, היום זה עדיין בגדר של ויכוח ואין נפגעים פיזית. אז אולי היום יש סיכוי יותר טוב להצליח, אולי זו הכנה לתחייה חדשה? או, איך אפשר להפוך את המשבר הזה ללידה, להזדמנות חדשה?

אם אנחנו מדברים על תיקון עם ישראל, אז אני לא רואה את התיקונים באופק, אני רואה דווקא ההיפך, שאנחנו עוד לא מגלים את הרע אפילו במקצת, ולכן לפנינו עוד גילוי הרע, בכל אחד ובכולנו יחד, בחברה, במה שיהיה. ובזה אנחנו נגרום לעוד הרבה נזקים, גם לנו ולכל העולם, ומי יודע איך יהיו המלחמות שיתעוררו בעקבות שנאת האחים שבינינו.

בן ציון: למה מלחמת אחים, או שנאת אחים, ההרגשה הזאת אופיינית דווקא לישראל, או שלא כך?

על זה דיברתי כבר הרבה פעמים. מפני שאנחנו צריכים להביא לעולם גם שיטה וגם דוגמה של אהבת אחים. "ואהבת לרעך כמוך" זה יהיה הכלל של כל הקיום האנושי, ואנחנו צריכים לדבר על זה, לפרסם את זה וגם לממש את זה ולהראות את זה לכולם. וכך נממש את הייעוד שלנו וכולם יידעו מהו סוד עם ישראל, בשביל מה הוא קיים.

בן ציון: זאת אומרת האירועים האלה שמתגלים עכשיו, הם קשורים ישירות לתפקיד עם ישראל, להיות אור לגויים?

כן.

בן ציון: רציתי לשאול על הקשר בין המצב של העולם למה שקורה אצלנו כאן. בראשית המאה העשרים גדולי המקובלים, בעל הסולם והרב קוק, שחיו בזמן מלחמת העולם הראשונה והשנייה, אמרו שהמצב כואב. וגם היום מצב העולם קשה, יש מלחמות, וכשהעולם מתמוטט זה דווקא סימן שבישראל צריך משהו לקום, צריך יותר להתאחד, כי דווקא זה דוחף את זה.

אתה יכול לפתוח את הקשר הזה?

אני לא יודע מה עוד להגיד, אני אמרתי כבר מספיק. כל מה שאתה רוצה אתה יכול להוציא מהמילים האלה שנכתבו. בעל הסולם במיוחד והרב קוק הידוע לך, הם אמרו שאנחנו חייבים להראות לכל העולם שקיימת שיטת טיפול במצבנו – וזה חיבור. ועלינו להביא את כולם, וקודם כל את עצמנו כדוגמה לכולם, לאהבה. "ואהבת לרעך כמוך", זה מה שאנחנו חייבים להראות לכולם.

ואנחנו צריכים להזמין את הכוח הזה מהבורא, כי בנו הוא איננו ואתה לא יכול לחייב אף אחד ואפילו לא להגיד לאף אחד, "בואו נעסוק עכשיו באהבת לרעך כמוך", אלא אנחנו צריכים לדרוש מהבורא שיאיר עלינו את אור האהבה ואז אנחנו נתרשם ממנו ונחייה בו. אבל זה יכול להיות אך ורק בתנאי שאנחנו נרצה שזה יקרה. ומה לעשות, בינתיים אנחנו לא רוצים, אנחנו רואים בכל ההפגנות האלו ובכל מה שקורה בכל כלי התקשורת, עד כמה אנחנו נהנים לשנוא איש את רעהו, אז כך זה בינתיים נמשך.

בן ציון: בקשר ליחס של העולם כלפיי ישראל, דווקא כשהם צופים ורואים את כל מה שקורה בישראל, אז חוץ מאויבנו ששמחים ויודעים ומכירים את ההיסטוריה שלנו, אפילו הם אומרים שאנחנו לא נחזיק יותר משמונים שנה. גם בעבר הבית שלהם חרב אחרי שמונים שנה, אבל עדיין יש מדינות בעולם, באירופה, שמבקשות מאיתנו להגיע לפשרה, לאיזשהו הסדר. האם יש בזה בכל זאת גם סימן חיובי שדוחפים אותנו לאיזה חיבור, למצב חדש?

אני לא מסתכל על מה שאומרות שאר המדינות, שידברו מה שידברו בעד שלום, בעד חיבור והתקרבות וכן הלאה, אני מסתכל על עם ישראל שהוא תלוי רק בכוח אחד עליון ולכן מה יש לי להסתכל על אומות העולם?

אם אני מסתכל עליהן, זה כי לפיהן אני רואה מה הבורא רוצה מאיתנו. אבל לא דרך אומות העולם אני יכול לקבוע את העתיד שלי - העתיד שלי תלוי רק בכוח העליון. ולכן אין לי אותה מגמה, או אותה גישה עליה אתה מדבר.

בן ציון: למה התפקיד של עם ישראל כאור לגויים, מתגלה בצורה שבתוכנו יש מלחמת אחים או שנאה?

זה נכון מאוד, כי אנחנו דוגמה לכל העולם. הגענו למה שהגענו, לצורתנו בזמן בבל, שם היו מרוכזים כל אומות העולם, שם קיבלנו כיוון לתיקון ל"ואהבת לרעך כמוך". ומכיוון שאנחנו נכללים מכל אומות העולם, אז אם אנחנו נעשה תיקון בעם הקטן שלנו, זו תהיה דוגמה והכוונה נכונה לכל העולם.

בן ציון: עכשיו שנשב בסדר, מה אפשר להגיד אחד לשני על השנאה הזאת שכרגע מתגלה? כי אנשים לא יודעים איך להגיב לזה חוץ מלנתק יחסים, חוץ מלברוח, חוץ מלפחד. איך להגיב לזה נכון?

מה שאמרתי לך. אם אתה חושב שזה מועיל אז תלמד אותם, תספר להם מה אפשר כאן לעשות במצב הזה. אני לא חושב שזה כל כך יעזור, אבל צריכים לדבר עוד ועוד ועוד.

בן ציון: למרות הפרעות והמלחמות שהיו לנו כל הזמן, המקובלים בכל זאת תמיד אמרו שזה זמן לאיחוד, זמן לגילוי כוח עליון שירפא גם את ישראל וגם את כל העולם, האם גם אתה בעד המסר הזה?

כן. ודאי שאני בעד איחוד ובעד חיבור של עם ישראל, אבל בינתיים, אני מדבר רק על מה שקורה לעת עתה, שאנחנו רחוקים מזה ולא מתקרבים.

דודי: הנושא הבא - יציאת מצרים בימינו.

מחר נחגוג את ליל הסדר וניזכר ונספר את סיפור יציאת מצרים. האם אפשר לקשור את הפילוג שקורה היום בחברה הישראלית לסיפור יציאת מצרים?

אני לא רואה שום סימנים מיוחדים לכך, כי ביציאת מצרים בכל זאת הרגשנו כשייכים לעם אחד, ביציאת מצרים עמדנו נגד פרעה, שהוא המפריד בינינו, יצר הרע שבינינו, היינו כבר באיזו הכרת הרע. היום אנחנו לא נמצאים בזה, יש לנו הכרת הרע רק במי שנגדנו, ימין נגד שמאל, שמאל נגד ימין. לכן אין לנו הכרת הרע באויב האמיתי שלנו שהוא האגו שלנו. לכן אני לא חושב שאנחנו נמצאים ביציאת מצרים ובכלל שאנחנו קרובים לכך, אלא יש לפנינו עוד הרבה מאוד שלבים של הכרת הרע שבאגו שלנו.

דודי: איך הופכים את ההכרה של הרע שבאחר להכרה שזה הרע שבי?

הדבר תלוי בלימוד ותלוי בהכנה של כל אחד. אומנם אנחנו מלמדים את זה ומדברים על זה, אבל אנחנו רואים כמה זה קשה לתפיסה וכמה היצר הרע שבנו הוא כל כך עמוק, רחב ורבגוני שקשה לתאר לעצמנו איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר.

דודי: איפה עם ישראל נמצא היום על הסקאלה של הכרת הרע? איפה נמצאת כרגע ההכרה של החברה הישראלית ביחס למצבה?

אנחנו נמצאים במצב מאוד מאוד מיוחד, גם ברע וגם בטוב. אבל העניין הוא שבהכרת הרע ובגילוי הרע אנחנו בוודאות התקדמנו, בטוב אנחנו התקדמנו רק בזכות הבורא שדוחף אותנו קדימה ולא בזכותנו. לכן עדיין קשה להגיד באילו מצבים אנחנו נהייה. אומנם אני לא רוצה להיות כל כך פסימי, אבל ודאי שאנחנו לא קרובים לישועה הכללית.

דודי: במה בדיוק "מצרים" מתבטאת היום? כשאתה מסתכל היום על החברה הישראלית ועל כל מה שקורה, על מה היינו מצביעים ואומרים "הנה, זה מצרים"?

על שנאה. שנאה כללית, הדדית בין כל אחד לכל אחד. סביב האדם לכל הכיוונים אתה תראה כמה היחסים שלו לכל הסביבה הם יחסים שכולם מתוך שנאה.

דודי: ומי או מה זה "פרעה" בחברה הישראלית של ימינו?

האגו שלנו. כמו תמיד.

דודי מתי תיגמר יציאת מצרים?

יציאת מצרים תיגמר בשבילנו אם נוכל ממש לעקור מעצמנו את שנאת האחים, ואת זה אי אפשר לעשות אלא בדרך שבמקומה נביא לתוכנו אהבה, חיבור.

דודי: למה שבכלל נלך למקום כזה? נראה שלפי התפתחות הטבע, יבוא עכשיו השלב הבא שבו אנחנו צריכים להרוג אחד את האחר, להרוס אחד את האחר. למה שנלך לאהבה?

העובדה היא שבאמת יכולה להיות עוד שנאה. כבר היו מלחמות כאלה בעם ישראל.

דודי: עד לאן האגו יכול לגדול כדי שמתוכו נגיד, "רגע, זה לא הולך לכיוון טוב, בואו נשנה, נחשב מסלול מחדש, לאהבה"?

עד שנהרוס את המדינה, והמקום הזה שוב יהיה שממה וכל היחסים בין בני אדם יהיו כמו מדבר, וכל היהודים יעברו טיפול כמו באושוויץ, במשהו שאולי יעקור מהם את היחס של דרישה ושנאה זה אל זה.

דודי: זה חריף. גם באושוויץ אני רואה שלא למדנו מספיק. מה יגרום לנו הפעם להתפכח ולקבל שכל?

בינתיים אני לא רואה מה יכול לעזור לעם ישראל. פעם חשבתי שזה יתכן על ידי הסברה, פוליטיקה, נכנסתי בעצמי לכל מיני יחסים פוליטיים, אבל אחר כך ראיתי שזה לגמרי הולך לכיוון אחר, רק כדי להרוס את הכול.

דודי: אם לא פוליטיקה ולא הסברה ולא דבר אחר, אז במידה מסוימת אנחנו מרימים ידיים והכול בידי שמיים. מה חסר לבורא כדי לפעול דרך לב האדם ולשנות אותנו, להכניס בנו את תכונת האהבה?

אנחנו צריכים בכל זאת להמשיך וללמד את האנשים את דרך האהבה, ואין כאן מה לעשות. אומנם זה ההפך מהמציאות הנוכחית, אבל אסור לנו להתייאש אלא להמשיך. להשתדל להגיע לעוד ועוד אנשים ולהסביר לכל אחד ואחד.

דודי: במה אתה נאחז? מאיפה אתה מקבל תקווה כשההסתכלות שלך פסימית ואתה מאוכזב מהיכולות שחשבת שאולי דרך פוליטיקה או דרך הסברה או דרך שיטות אחרות תוכל לשנות שנאה לאהבה?

אני נאחז בזה שאני מבין שגילוי הרע חייב להיות לפני גילוי הטוב. זה יקרה, ואנחנו בכל זאת נממש את תוכנית הבריאה.

דודי: איך תיראה יציאת מצרים בעם ישראל בימינו, בזמננו, איזו צורה תהיה לה? אולי צריך לצייר לאדם משהו קצת יותר אופטימי, חיובי, שלא רק שנאה יש, אלא משהו קצת יותר טוב, וזאת כדי לתת לו טעם. מהי יציאת מצרים שאנחנו מדברים עליה?

יציאת מצרים זו יציאה משנאה הדדית, מדחייה הדדית, מהרע הכללי שנמצא בעיקר בעם ישראל. עם ישראל נמצא במצרים, אומות העולם לא, להם הכול טוב.

דודי: אם בעם שלנו כולם צועקים שהם רוצים חופש וחירות, ולכל אחד יש את הציור שלו לחירות שלו, אז איך מוצאים חירות משותפת בעם הזה?

פעם הייתה לי איזו תמונה ורודה יותר, יפה, שנוכל לעשות משהו, אבל היום לא. זה לא יקרה בקרוב אבל ודאי שמכל הרע ייצא טוב. לכן נקווה שזה ילך לכיוון של יותר חיבור, הכרת המצב ואהבה.

שלי: לכאורה העם עכשיו מרגיש מאוד את הפילוג על בשרו. הם אפילו עושים סרטונים שאתה צופה בהם ובוכה תוך שנייה מהמצב שמורגש בתוך המשפחות. למה דווקא עכשיו אתה נשמע מיואש ולא חושב שעכשיו זה הזמן שבו נדבר על חיבור, ואפילו נפתח את המסר הזה עוד כמה דרגות?

אני בוכה מפני שהם נמצאים במצב רע, והרע הזה עדיין לא מביא לפתרון, בזה שיכירו את הרע שנמצא בהם, שהם שונאים זה את זה, שהם נמצאים בהרגשת שנאה הדדית, ועל מה? הם כמו ילדים שמתווכחים ביניהם בארגז חול, וזה ממש מצחיק אבל כך הם נמצאים עכשיו. אלו בימין ואלו בשמאל ואלו בעוד מקומות מנוגדים וכל הפוליטיקאים איתם, אפילו אנשים כביכול רציניים, וכולם חושבים רק איך לסדר את האחרים ולהראות לכולם שהם צודקים.

אני לא חושב שמזה יצא משהו טוב, אני חושב שאנחנו ממשכים לרדת והעובדה שגם המשטרה והצבא וכל החוגים של העם שלנו נכנסים הפעם למאבק דו צדדי וזה בהחלט לא ראוי לעם ישראל. אם דברים כאלו היו קורים לנו בעבר, הם היו מביאים לאסון על האומה ואני מפחד שזה יקרה גם עכשיו.

שלי: איך דווקא עכשיו, כשהפצע פתוח, כל השדים יצאו והמדינה הפכה להיות ממש בית משוגעים, איך דווקא עכשיו אנחנו יכולים לשפוך את התרופה על הפצע הזה שהיה נסתר עד עכשיו, היה מתחת לפני השטח.

אבל אף אחד לא רוצה לקבל את התרופה. זה לא שיש לפניי פצע ואני שופך, שזה תלוי בי והפצע נמצא לפניי, אלא אף אחד לא רוצה להתרפא. להתרפא, עבור כל אחד, נקרא ש"אני אמלוך". זה כמו שהאגו שלנו רוצה כל הזמן להגיד, "אני אמלוך".

לכן לא נראה לי שאנחנו נראה בעתיד הקרוב איזו הצלחה, פריחה. לא. אבל שוב, "לא אלמן ישראל". ואנחנו צריכים להמשיך. להמשיך ובכל זאת לצפות לכך שהבורא יציל אותנו מהכול. גם מזה.

שלי: הבורא רוצה להתגלות באדם, הוא רוצה לחבר את עם ישראל, רוצה לקרב אותו אליו. מה חסר לו כדי להיכנס לתוך הלב של האנשים? מה שם חסום בדרך?

הוא לא יכול לפתוח את ליבנו. אנחנו צריכים לפתוח את ליבנו מלמטה, ואז הוא ייכנס וימלא את ליבנו מלמעלה.

נורמה: איך אפשר לפתוח את לבנו?

על ידי זה שאנחנו בכל זאת מתקרבים זה אל זה, ומתחננים לפניו ומבקשים בכל בכול לשון של בקשה.

נורמה: צריכים להבין שזה עניין של הישרדות?

לא. פשוט להתחיל להכיר מי אנחנו, מה אנחנו, מה עתידנו. חייבים להכיר במהותנו.

נורמה: מה אתה מאחל לעם ישראל בפסח הזה?

אני מאחל לעם ישראל קצת יותר שכל וקצת יותר הבנה, קצת יותר הרגשה כי אנחנו עם קטן, שסביבנו הרבה עמים שרוצים להזיק לנו ולהרוס אותנו, ולכן אנחנו יכולים להתקשר בינינו, להינצל, רק בתנאי שנבין איך נעשה זאת. שנפסיק מרגע זה והלאה את כל המלחמות בינינו. "איש את רעהו יעזורו". זה מה שחייב להיות אצלנו, ואז נגיע ליציאה מיוון הזאת ונגיע לישועה. שיהיה לכם חג שמח ובתקווה שנצליח בכל זאת.

שלי: אנחנו בפתחו של חג החירות, ובכל פעם המילה הזאת מעלה המון שאלות, בעיקר לאור חכמת הקבלה שרואה את החירות בצורה שונה לחלוטין ממה שהאדם הרגיל רואה ומדמיין אותה.

מדד האושר העולמי של האו"ם, מראה שלא אמונה דתית, או ילודה או מזג האוויר, הם הבסיס לאושר, אלא דווקא דבקות בערכים כמו חירות, שוויון ורווחה חברתית. נראה שערך האדם המודרני הוא חירות.

כל הזמן אנחנו מנסים למתוח את גבולות החופש של החירות שלנו. מהו הדחף הפנימי הזה, שלא מניח לנו וכל הזמן אנחנו רוצים להיות יותר חופשיים? אנחנו כבר לא עבדים, אין עבדות. אנשים יכולים לעשות מה שהם רוצים. למה הם לא נרגעים?

כי זה מה שבאמת חסר להם, חירות, ולכן הם רצים לכל מיני מקומות, ורוצים למצוא כל מיני משחקים ומה לא? זה מפני שאין להם מנוחה, בוער בהם חוסר מנוחה כל הזמן, וזה מפני שלא מוצאים את החירות.

שלי: ממה אנחנו רוצים להיות חופשיים? לכאורה, האדם הוא יותר חופשי מאי פעם. מה אוכל אותו כל הזמן?

אבל יחד עם זה אנחנו רואים שאנשים מתרוצצים כאילו שאיבדו משהו, מחפשים כל הזמן ולא יכולים למצוא, כאילו נמצאים בלחץ מכל הצדדים.

שלי: למה זה כך?

כי באמת אנחנו לא מבינים מה חסר לנו, חסר לנו רק דבר אחד, להיות באהבה הדדית בין כולם ואז להגיע למצב שנקרא רוגע, שתיקה, ולא נרגיש בינינו מתחים ולא נרצה לרוץ ולעוף ממקום למקום.

שלי: אהבה מביאה לאדם חירות?

חיבור.

שלי: ממה היא משחררת אותנו? ממה אנחנו רוצים כל כך להשתחרר כל הזמן?

אנחנו רוצים להשתחרר משנאה הדדית, וזה מה שיש בין כולם, והיא לא נותנת לנו להישאר במנוחה.

שלי: הרבה אנשים אומרים שהם רוצים להשתחרר מכל מיני הרגשות, מחשבות שמעיקות עליהם והופכות אותם לאסירים. זה באמת נכון? אדם יכול להשתחרר מדברים שהוא מרגיש שחונקים אותו?

ודאי שכן. זה תלוי רק ביחס בין בני אדם.

שלי: אם עכשיו אלמד באמת לאהוב, ארגיש את עצמי אדם חופשי? לא יהיו לי מועקות?

את תרגישי את עצמך מאושרת בכל הכיוונים.

שלי: חופש, חירות, מהי ההגדרה שלהם על פי חכמת הקבלה?

שאני לא מרגיש לחץ מאף מקום, מאף בחינה. זה נקרא שאני חופשי, כמו ציפור בשמיים.

שלי: הבורא מפסיק ללחוץ עליי?

וודאי.

שלי: אתה כמקובל מרגיש את עצמך אדם חופשי?

אותי תעזבי, כבר אין לי מה לדבר על עצמי.

שלי: אנחנו יודעים שאין עוד מלבדו, שאין בנו מעשים, הבורא עושה את כל המעשים, במה אנחנו יכולים להיות חופשיים?

החופש שלנו זה לחקור מה חסר לנו. וחסר לנו רק דבר אחד, אהבה. הבורא - שמו "אהבה", זו עיקר תכונתו, שהוא ישרה בינינו.

חיים: סקר חדש של "מכון גאלופ" שהתפרסם לאחרונה, הראה שבקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית יש עלייה חדה מאוד בתמיכה בפלסטינים וירידה בתמיכה בישראל. זו מגמה שנמשכת כבר הרבה שנים, אבל היא בהאצה בשנים האחרונות. אם בשנת 2001 התמיכה בישראל הייתה קצת למעלה 50% והתמיכה בפלסטינים כ18% בלבד, היום התמיכה בפלסטינים היא 59% ובישראל רק 38%. במילים אחרות, במפלגה הדמוקרטית שהיא מפלגת השלטון ושלטת גם בסנאט, יש רוב בולט וגדל של תמיכה בפלסטינים. מעניין שבקרב הרפובליקנים אין כמעט שינוי בתמיכה בישראל והיא נשארה גבוהה לאורך כל השנים.

האם אתה יכול להצביע ממה נובע השינוי הזה, למה דווקא אצל הדמוקרטים?

כי הרפובליקנים יותר קונסרבטיבים, שמרנים, הם יותר דואגים לעתיד, הייתי אומר שהם יותר רציניים, אם אפשר כך לומר, ביחס שלהם לכל מה שקורה ולכן בהתאם לזה הם גם יותר תומכים בישראל.

אלה שיותר בעד כולם, הם יותר דמוקרטים, יותר תומכים בדמוקרטיה, נראה להם שהדמוקרטיה היא הפתרון וכך זה נמשך כבר הרבה זמן.

אבל נקווה שהפעם טראמפ בכל זאת ייצר לעצמו כזאת דמות, שאפילו אני שבעבר הרחוק תמכתי בו מפני שהוא היה תומך מאוד בישראל, היום זה כבר לא בתוקף ובהחלט אנחנו נמצאים כאן במעבר וכנראה שכל המפלגה הרפובליקנית הזאת תרד מהבמה.

חיים: אם כך, מה זה אומר למדינת ישראל שהמפלגה הדמוקרטית השלטת, המפלגה החזקה בעצם, תומכת באופן כבר כמעט רשמי יותר בפלסטינים מאשר בישראל?

הם רוצים להראות שהם דמוקרטים, שהם קרובים לעם, שהם קרובים להרבה מגזרים של העם, ולכן הם תומכים בפלסטינים.

חיים: אילו השלכות יש לזה על מדינת ישראל?

אני מקווה שהם לא יגיעו לשלטון בבחירות הבאות.

חיים: האם אתה רואה התהפכות של המגמה או שאתה רואה התחזקות במגמת התמיכה בפלסטינים?

אני לא יודע. אני כל כך רחוק מהדברים האלה, בשבילי הפוליטיקה היום זה משהו שאני לא נוגע בו, לא שומע ולא רוצה לשמוע ולגעת בו. לכן אין לי דעה, אין לי מילים. אני יכול להגיד לך, אבל זה יראה כמו מאדם שהוא לא מהעיתונות, לא מהקהל הפוליטי.

חיים: אז אני רוצה לשאול מהכיוון הקבלי, הרוחני. עבור בטחון מדינת ישראל, מה ישראל צריכה לעשות ביחסים עם ארצות הברית?

ישראל צריכה רק לדאוג לעצמה, היא צריכה להראות לכולם שהמסר שלה הוא להיות מדינה כיסוד לכל העולם ואז יבינו וירגישו את זה כולם, ולא חשוב מי יהיה שם בשלטון.

אנחנו יכולים כאן לגייס לצדנו את הכוח העליון ולא אכפת לי מטראמפ או מי שיהיה שם מהצד השני, אבל שהכוח העליון יהיה בצדנו. זה מה שאנחנו צריכים לבחור.

חיים: כלומר, אתה לא רואה פה עניין של יחס ספציפי לארצות הברית או לכל מדינה אחרת, אלא מדינת ישראל צריכה להתרכז בעצמה ולפי ההתנהגות שלה, כך ינהגו אליה כל מדינות העולם?

כן. תן לכוח העליון לנהל את העניין.

(סוף השיחה)