מקובלים כותבים
תורה שבעל פה
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 06.04.16 – אחרי עריכה
בן ציון: נדבר היום על מושג שנקרא "תורה שבעל פה" בהקשר לדברים שאנחנו שומעים ממך מידי שיעור, מידי תכנית. אתה הרבה פעמים שולח אותנו לפתוח את הכתובים, את המקורות, כתבי בעל הסולם, כתבי האר"י, כתבי רב"ש והזוהר.
לא שולח, רק אותם אנחנו לומדים. איזה עוד ספרים אנחנו לומדים אם לא ספרי מקור.
בן ציון: הרבה פעמים אנחנו לא יודעים למצוא את הדברים בתוך המקור ולדעת להתאים אותם. אנחנו מקבלים את כל הידע, את כל התורה ממך.
זאת אומרת, איזה פרשנות. אני כמו מדריך שמעביר אתכם בכל השבילים של החכמה הזאת, ומסביר לכם מה כאן, מה שם, כאן ושם, איך הם קשורים זה לזה שאתם תכירו, ואחר כך אתם בעצמכם תעבדו עם זה ותהיו מומחים, מבינים, יודעים איך להשתמש בזה.
בן ציון: תסביר לנו, בבקשה, מה זה המושג "תורה שבעל פה". סיפרת שאתה היית שואל שאלות נוספות את המורה שלך הרב"ש, ומדורי דורות מעבירים הרבה ידע שלכאורה הוא לא כתוב או לא נרשם בשום מקום. מה זה התורה שבעל פה?
לא הייתי אומר תורה שבכתב ותורה שבעל פה למה שאנחנו עושים. כי באמת ההגדרות האלה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה הן הרבה יותר עמוקות ולא שייכות לאדם שפשוט נמצא באיזו היכרות, עדיין חיצונה, עם חכמת הקבלה. התורה היא כל מערכת המציאות שהבורא ברא, כולה, כולה שבה הרצון לקבל, שהוא ברא, עובר כל מיני שלבי התפתחות על ידי האור שממלא אותו. האור שממלא את הרצון כל הזמן מפתח את הרצון יותר ויותר עד שמגיע למצב שהרצון מתחיל להיות ממש כמו האור באותה מגמה, וכשהם מגיעים להשתוות כזאת זה נקרא "גמר התיקון של הרצון".
וכל ההתפתחות הזאת היא התפתחות הדרגתית. לפי השפעת האור על הרצון בהתפתחות הזאת, יש לנו להבחין שלבים. אנחנו יכולים לחלק את כל ההתפתחות הזאת לשלבים שנקראים "שנים" ואז יש לנו 6000 שנה מה שנקרא. זאת אומרת, מצבים שבאים כך מקודם ונמשך, שהמטרה שלהם להביא להזדהות של הרצון עם האור. האור לא משתנה, יש לו תכונת השפעה, תכונת האהבה, תכונת החיבור, וזה הטבע שלו. הרצון הוא רצון ליהנות ואז הוא מתפתח. ההתפתחות שלו היא התפתחות מיוחדת. בהתחלה הרצון הזה מתפתח כדי ליהנות בעצמו, להנות לעצמו, כדי לאהוב את עצמו, ולהשתמש בכל מה שנמצא מחוצה לו כדי למלא את עצמו.
בן ציון: לטובת עצמו.
לטובת עצמו. בהתחלה, מפני שכך הוא נברא וכך הוא רואה את המציאות שמחולקת מלכתחילה לאני ומה שמחוצה לי. והרצון הזה מחולק גם להמון רצונות שכולם אגואיסטים, וכולם מבינים שאפשר למלא את עצמם כל אחד על חשבון הזולת. עד שהם מגיעים להתפתחות הדרגתית יותר מתקדמת ששם הם מבינים שהמגמה הזאת היא מגמה שקרית, לא נכונה, והם סולדים ממנה ומגיעים להחלטה אחרת, מתוך ההתפתחות שלהם, שבאמת אנחנו צריכים להתקשר זה עם זה, הרצונות האגואיסטים, מעלינו, ואז אנחנו נדאג שההתפתחות שלנו תהיה מעל האגו, וכך הם משתמשים בכוח האור, כוח השפעה ואהבה, מתחילים לפנות אליו ולהשתמש בו כדי ליצור ביניהם חיבור.
את החיבור הזה הם יוצרים מעל האגו שלהם, ואחר כך הם פונים לאגו ומתחילים גם אותו לעבד שיעזור להם להיות עוד יותר מחוברים, עוד יותר מלוכדים יחד. ואז הם מגיעים למצב שכל אותו רצון התחלתי שנברא, אחרי שהוא עובר את כל השלבים האלה, מגיע למצב שהוא כולו כולו נעשה על מנת להשפיע בצורה הדדית בכל החלקים שלו זה לזה וזה לזה כך שבהם מתגלה הכוח הכללי של השפעה ואהבה שנקרא "בורא".
בן ציון: הסברת את המובן הקבלי של תורה שבעל פה ותורה שבכתב.
שם בפנים זה נמצא. ואנחנו לומדים את כל התהליכים האלו ואיך לבצע אותם אחד, אחד, איך התהליך הזה בעצמו מתקיים במשך הזמן בציר היסטורי שאנחנו מרגישים בעולם הזה, במה שקורה לנו היום בצורה הנוכחית שאנחנו נמצאים בו, בחיים שלנו, בחיים הפרטיים של האדם, בחיי חברה, בחיי העולם וכן הלאה.
בן ציון: נקרא לזה הדרכה, זו מילה שאתה מתחבר אליה יותר.
כן.
בן ציון: מה המשמעות של ההדרכה בעל פה שאנחנו מקבלים ממך, וכל ההדרכות בעל פה, שתמיד היו מועברות בין המקובלים. למעשה הדרכות שלא נכתבו, מה המשמעות של הדרכה בעל פה?
זה משהו אחר, אל תקרא לזה תורה שבעל פה. בקבלה, תורה שבעל פה ותורה שבכתב אלה שתי צורות שקיימות בנשמה ששם יש להם הגדרה לא ארצית.
בן ציון: השתמשתי במובן היותר מקובל, הפשוט.
פשוט, אתה בפשט אומר. מה שכתוב זה נקרא תורה כתובה ומה שמוסרים בעל פה עוד לפני שזה יכול להיות כתוב מחר, זה נקרא תורה שבעל פה.
בן ציון: נכון.
שיהיה לנו ברור. אז מה אתה שואל?
בן ציון: כל מה שהועבר בעל פה, מה שאנחנו שומעים ממך בעל פה, וסיפרת שהיו דברים שהיית שומע.
זו לא תורה שבעל פה, כי אני לוקח אותה כבר מהתורה שבכתב, לפי ההגדרה שלך, מה שכתוב, ומה שאני בעצמי מגלה ומבין, מרגיש, ובסך הכל סיכום מהתהליך שעברתי, ואני משתדל למסור לכם את זה ובזה להקל עליכם לעבור כמה מדרגות לפני שאתם נכנסים לעולם הנסתר ומתחילים לגלות אותו. הוא גם עכשיו קיים אבל אנחנו לא מרגישים אותו, אין לנו פוקוס לגלות אותו. ולכן אפשר להגיד שאותם החוקים, ואותן הצורות, אותו החומר ואותו הכוח שפועל בעולם הנסתר נקרא "תורה שבעל פה" שעדיין נסתר מכם, ותורה שבכתב זה מה שכבר אתם יודעים ומשתמשים בזה מתוך הלימוד, מתוך הבנה, מתוך הרגשה ומתוך הניסיון שלכם. גם כך אפשר לפרש את התורה שבכתב ותורה שבעל פה.
בן ציון: האם צריכה להיות מטרה להפוך את כל התורה שבעל פה, כל מה שאנחנו שומעים בעל פה, להפוך את זה לכתב?
אנחנו חייבים לחבר את שתי התורות האלו. יותר קל לי להגיד שתורה שבכתב ותורה שבעל פה זה זעיר אנפין ומלכות. ומלכות צריכה להתפתח עד שהיא מגיעה לגובה של זעיר אנפין, ונמצאים שתי התורות האלו כאחד, משלימים זה את זה. זה בעצם העניין.
בן ציון: אז נשתמש במילה הדרכה כי אתה אוחז חזק בפירוש העמוק ביותר של המילה.
אני לא יכול אחרת, זה יהיה בלבול לאדם, ואז כל אחד ישתמש בהגדרות שלו. בשביל מה לנו את ההגדרות האלו.
בן ציון: מעניין שאתה לא מתפשר על הנקודה הזאת.
כי התורה, יש לה כל כך יכולת להטעות כל אחד, כי כל אחד מבין מה זה תורה. לכן אני מעדיף לא לבלבל יותר אנשים וגם לא להסכים איתם אלא להביא אותם לאמת.
בן ציון: האם להדרכה שאנחנו שומעים בעל פה, צריכה להיות מטרה שצריכה גם להיכתב כמו כל הדרכה שלא תישאר רק בעל פה?
העניין הוא פשוט. כלפי חכמת הקבלה עצמה, לא חשוב אם זה יהיה כתוב או לא, מספיק שאני מגלה את זה כלפי האנשים בעל פה, בדיבור, זה כבר נמצא בדרגת העולם הזה ויהיה קל לכל אדם שנמצא בעולם הזה להשיג את מה שאמרתי. יש בזה כבר הורדת החכמה לרמת העולם הזה, ולכן זה מה שאני עושה בשיעור שלי היומיומי. ואם זה יהיה כתוב, אז זה ישנה אם זה כתוב או לא, האם מישהו יקרא את זה?
בן ציון: שהוא יוכל לחזור על זה, לשנן את זה.
יותר טוב היום לראות שיעור מוקלט. אני חושב שזה הכי טוב. אני הפסקתי כבר עם כתיבת הספרים ובכלל לדאוג שיכתבו, כי לתלמידים שלי אין זמן לקרוא ספרים. לאלו שיבואו לא יהיה להם אפילו הרגל בקריאת הספרים, אבל בצפייה, כן. ובאמת אם אנחנו מדברים על ההבדל בין צפייה לקריאה.
בן ציון: כן.
זה הבדל גדול מאוד. נניח אנחנו מדברים עכשיו אתך חצי שעה, כמה זמן ייקח לראות אותך? חצי שעה. וכמה זמן ייקח אחר כך לקרוא אם מישהו יבוא ויכתוב על מה אנחנו מדברים? הרבה יותר.
בן ציון: כן.
הרבה יותר, אז בשביל מה? ומה הוא יבין מתוך זה שמישהו ישכתב לו וגם מי שישכתב, הוא יעביר את זה דרכו ומי יודע כמה יהיו שם טעויות, שגיאות, אי הבנות וכן הלאה. אלא כאן בראיה, בשמיעה הוא מקבל גם את הרוח שלנו, הוא מרגיש אותנו יותר מתוך זה שרואה בני אדם מדברים ואיך. לכן אני בעד וידאו, בעד סרט ולא חומר כתוב.
בן ציון: הלימוד הישיר יהיה דווקא בצורה כזו.
כן, אני חושב שזה יהיה מתוך צפייה, יהיו קטעים, חלקים מיוחדים מתוך עשרים האלף. כמה יש לי שיעורים שכבר כתובים שם, נמצאים אצלנו בארכיון? ומה שכן, אני מקווה שהתלמידים שלי יסדרו אותם טוב, עם כל מה שצריך כדי שהם יהיו בארכיון בצורה נכונה ונוחים לשימוש לכל אחד ואחד.
בן ציון: נקרא איזה קטע מוכר מתוך "תורת הקבלה ומהותה" של בעל הסולם, המדבר על נושא ההעברה בעל פה.
בהעברה בעל פה יש הרבה יתרונות, כי אדם המקבל דרך הקול, הוא מקבל הרבה יותר התרשמות ממה שהוא קורא את זה במילים בספר. בספר אני קורא את זה לפי הקול הפנימי שלי, וכשאני שומע, אני שומע את זה לפי הקול של הקורא.
בן ציון: אבל זה מאפשר לך להתחבר לדבר עצמו. כאילו יש לך נגישות.
בספר? למה? כשאני רואה את האדם שמדבר אלי, אני יותר מרגיש אותו, אני רואה אותו, אני מקבל דרך עוד הרבה מאוד תכונות, חושים ממנו. אלא אם אני רוצה להתעמק במילים שלו, זה משהו אחר. אז אני צריך לראות אותם לפני, ולעבור על כל מילה ומילה עם פסיקים, עם נקודות, עם כל מיני דברים, ואז אני קולט יותר לעומק של אותו המסר. אבל בכל זאת גם לפני זה וגם אחרי זה, רצוי שאני אראה אותו ואקבל את זה בעל פה ממנו.
בן ציון: אם נניח היית רוצה לתת לי סדר לימוד קצר, איך בפעם הראשונה היית מתחיל?
אם חשוב לי איזה מאמר, איזה דיבור, אז רצוי ללמוד כפי שאני אמרתי את זה, ואולי לחזור על זה כמה פעמים בראיה בשמיעה. ואחר כך אם כדי לדעת בדיוק ולהתעמק עוד יותר, אז לקרוא את זה אולי יחד עם זה שאתה שומע. ואז בצורה כזאת אתה באמת נכנס כמה שאתה מסוגל. מממש את כל הפוטנציאל שלך.
בן ציון: מין הסתם כשמקשיבים לך מתעוררות שאלות, לא שאלות של פרטים או של שכל. אלא פתאום משהו נקלט ואז נולדת שאלה חדשה, כאילו משהו חדש נולד.
כשמתעוררות שאלות, או איזו הבהרה, האם כדאי לצפות עוד פעם כדי לתת להן איזה מענה, או דווקא הצורה הכתובה יכולה פה יותר לעזור.
בזמן השיעור?
בן ציון: נניח שראיתי אותך בזמן שיעור חי והתעוררו בי מספר שאלות, הבהרות או איזו סקרנות כמו, למה התכוון הרב? איך להמשיך מכאן? האם לצפות בשיעור עוד פעם או כדאי לעבור לצורה הכתובה, או גם וגם?
בזמן השיעור בדרך כלל אז מיד שואלים, למרות שחלק מהשאלות הן לא בדיוק לגמרי לעניין, או קרובות יותר לפי הלימוד עצמו. אבל אני נותן רשות לשאול, וזה עוזר לי להתבטא בעוד כל מיני צורות מסביב. אני דווקא אוהב את השאלות, כי בזה אני מתרחב.
למי ששואל האם כדאי לו לשאול מיד? ודאי שכדאי. האם כדאי לו לרשום את הדברים האלה ואחר כך לעבוד עליהם לבד? יכול להיות שכן. אבל בדרך כלל אני לא חושב, כי אין לאדם ממש זמן לחזור על השיעור. זה מאוד רצוי לחזור על השיעור, זה ברור.
בן ציון: זה נשמע כמו גזרה. מאוד רצוי לחזור על השיעור, ואין זמן לחזור על השיעור.
כי אנחנו באמת נמצאים בזמן של חוסר זמן. בעולם שלנו היום אנחנו ממש כך. זה לא כמו שפעם היו המקובלים יושבים ולומדים, עושים איזו עבודה בשדה או במשהו, ושוב יושבים ולומדים. היום זה הרבה יותר קשה, כי העולם שלנו בנוי כך, כדי לעשות מכל אדם עבד, ולכן זה קשה.
בן ציון: אז איך מפצים על הפער הזה, או על החוסר הזה עליו אתה אומר אי אפשר?
אני חושב שאדם בעיקר צריך להכין את עצמו לשיעור בהכנה הנכונה. שהוא מגיע לשיעור לשמוע בלב פתוח למעלה מהאגו שלו, להיות לא תלוי בעצמו, באגו שלו, אלא בלמעלה מהטבע איפה שהמורה רוצה שהוא ישמע, ואז יהיה קשר בינו לבין המורה כך שהדברים של המורה יכנסו בו, ימלאו אותו וישנו אותו בצורה ישרה בכמה שהוא מסוגל. זה בעצם השיעור.
השיעור הוא לא להבין יותר דרך השכל, אלא להתפעל בזה ברגש. הכלים שלנו הם כלים של רצון ולא כלים של מחשבה. המחשבה היא באה רק כדי לעזור לרצון, לסדר את הרצון לקליטה הנכונה. ולכן הלימוד שלנו הוא לא לימוד אקדמאי.
אמנם אני בעצמי מאוד נמשכתי לסגנון הלימוד המקובל בכל מקום, בבית ספר, באוניברסיטה, אבל אני לגמרי לא בעד שכך ילמדו חכמת הקבלה. אולי בהתחלה כן, כדי לצבור את ההגדרות והידיעות הראשונות וודאי. אבל בעצם זה הכול צריך להיכנס לכלי הרגשה, וכך להתקדם.
בן ציון: היום בשיעור אמרת שבהתחלה היית לך איזו גישה מדעית, אך לאט לאט עזבת אותה, אך בפועל חכמת הקבלה התגלתה לך כמדע לכל דבר.
כמדע לכל דבר. אבל כשמתקדמים בה, פותחים אותה, נכנסים בה לא עם כלים של השכל כמו במדע רגיל, אלא עם פיתוח של הרגש שלנו. כי החומר שלנו שהוא הרצון לקבל, הוא חומר רגשי, חומר שהוא מקבל מילוי רגשי, ואחר כך על ידי השכל הוא מבין את מה שקורה לו. ועל ידי השכל הוא מכוון את הרגש, זאת אומרת, השכל הוא רק עוזר לעבוד עם הרגש ולא הפוך.
ולכן לפני השיעור אני צריך על ידי השכל לקום ולעורר את עצמי, ולכוון את הרגש שלי שיהיה כמה שיותר מרוגש, כמה שיותר עדין, כמה שיותר רגיש לדברים שאומרים לי. ושאני לא אקבל את הדברים האלה בשכל, אלא דווקא אתפעל בהם ברגש ישר. שזה יכנס מהרגש של המורה לרגש שלי. כך אני צריך. ואחרי שאני מתפעל ויש לי התפעלות רגשית, אז אני צריך לעשות גם עליה איזו עבודת בית בצורה שכלתנית, בשכל שלי מה הרגשתי, מה עברתי, מה קורה ברגש שלי, לאן זה העביר אותי, לאיזו דרגה וכן הלאה. את זה אני עושה עם השכל.
בן ציון: מאוד מעניין יהיה לשמוע על הגישה הניסיונית, הפרקטית של חכמת הקבלה, לעומת הגישה הניסיונית, הפרקטית של המדע ממנו אתה בא. בשניהם יש גישה ניסיונית פרקטית, מה בכל זאת ההבדל בין הגישות האלה?
בחכמת הקבלה אני חוקר את המציאות על ידי זה שאני משנה את עצמי. בחכמה רגילה אנחנו לא משנים את עצמנו, אלא משנים, מוסיפים על החושים שלנו יכולות נוספות בלקלוט דברים מהעולם ולעבד אותם בשכל. זאת אומרת, בחכמת הקבלה הרגש זה כל חומר הבריאה, הרצון לקבל, הרצון ליהנות. האגו שלנו הוא כל החומר שעמו אנחנו עובדים, והעזר לו הוא המוח. בחכמה הרגילה, במדע הרגיל, המוח הוא העיקר והרגש הוא הנוסף.
בן ציון: חוץ מזה שבקבלה אתה חוקר את הרגש, במה שונה צורת החקירה, צורת ההתבוננות?
בזה שאני מכין את הרגש שלי לשינויים. בשינויים שברגש אני קולט את הצורה החדשה של הרגש, שמסביר לי את הצורה החדשה של העולם שמתגלה לי. ומה שמתגלה מתגלה ברגש, כמו שעכשיו את מה שאני מרגיש שאני נמצא בעולם, זה הכול מתגלה ברגש שלי. ואז אני רק משתמש בכל מה שאני רואה בצורה פנימית ברגש שלי, אני מפענח את זה עם השכל. זאת אומרת, העיקר לפתח רגשות.
בן ציון: האם יש הבדל בגישה בין ההתבוננות הפנימית הזאת שבחכמת הקבלה אותה אתה מפתח איך לדעת מה אתה מרגיש, ואיך לתת שמות לצורה בה אתה מתבונן, צופה ויודע שזה כך וזה כך, לבין זה שאני מתבונן על אובייקט שהוא מחוצה לי, ואני גם צופה בו ויכול לרשום איך הוא מתנהג? או שזה פחות או יותר אותו דבר?
אין בחכמת הקבלה אובייקט שנמצא מחוצה לי.
בן ציון: כן, אבל חוץ מזה שהאובייקט הזה הוא בפנים, והאובייקט הוא בחוץ. האם הצפייה היא בעצם אותו דבר?
הצפייה היא מתוך הרצונות שלי. אם אני רוצה לדעת יותר, אז אני פשוט צריך לשנות את התכונות שלי, ואז העולם משתנה, התפיסה משתנה, ועומק התפיסה משתנה.
בן ציון: נושא מעוד מעניין, מאוד מרתק, כי הגישה מצד אחד היא שונה אבל דווקא דרכה מתגלה ידע הרבה יותר רחב. יש פה באמת סוד נוסף.
נכון, כי אנחנו כאן משנים את יסוד הבריאה, את הרצון שלנו, ואז מה שאנחנו מגלים כל פעם ברצונות החדשים, אלה עולמות חדשים.
(סוף השיחה)