"פרשת השבוע"

פרשת "וישלח"

בהשתתפות: גיל קופטש

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 16.07.08 – אחרי עריכה

גיל: אנחנו בפרשת "וישלח". "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו". תקציר הפרקים הקודמים, יעקר עובד אצל לבן שנים רבות, ובמשך הזמן הוא צובר עדר גדול של נשים ילדים ועיזים, ואז נמאס לו מהדוֹד הרמאי שלו, והוא מחליט לחזור הביתה לארץ כנען. אלא שדרך מחכה לו אחיו האהוב עשיו, כנראה עם חרב מאוד גדולה וארבע מאות איש שרוצים להרוג אותו.

הם לאו דווקא רוצים להרוג אותו. יעקב שחושב כך.

גיל: הוא בא עם ארבע מאות איש.

אז מה, אולי זאת קבלת פנים לכבוד יעקב. ובאמת כשהוא בא הוא מחבק אותו, מנשק אותו ובוכה.

גיל: זה דבר אחר, אבל אומרים שיעקב מתכונן למלחמה. הוא חוצה את המחנות שלו, הוא שולח מנחות לפייס את עשו.

זה יעקב מתוך הפחד שלו.

גיל: אז עכשיו יעקב בְמָקום של פחד נוראי.

הרי כל פרשה ופרשה מדברת על דרגה, עוד דרגה, בבניית הנשמה בתוך האדם. אם אנחנו בונים נשמה, אנחנו בונים חלק אלוקי ממעל לנו, ואז אנחנו נעשים יותר ויותר דומים לאלוקים. וזה מה שצריכים לעשות, כתוב "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", אנחנו צריכים לגדול עד הרמה הזאת, עד הדרגה הזאת, אנחנו צריכים להיות ממש במעמד של האלוקים, זאת המטרה.

אז כשיעקב הקטן עכשיו צריך לגדול, הוא חייב להיפגש עם עשו, כי עשו מסמל לנו את כל הכוח, כל הרצונות הגדולים שליעקב חסרים. יעקב הוא קטן, הוא חלש.

גיל: עשו מייצג על פי חז"ל את מלכות אֵדום, מלכות רומי, את כל תרבות המערב בעצם.

נכון, הוא אֵדום.

גיל: ויעקב, איך הוא צריך לטפל בכל העניין הזה של עשו?

האדם שגדל חייב לקלוט בתוכו את כל הבריאה, שם יהיו עשו וישמעאל ולבן, וכל הרשעים כולל פרעה עד המן הרשע כולל הכול. עוד נלמד עליהם.

גיל: הוא חייב להתעמת עם כל מה שיש במציאות?

כן, הוא חייב לקלוט אותם בפנים, לתקן אותם בתוך עצמו, ועם זה להגיע להכרת האלוקות.

גיל: עד עכשיו עושה רושם שהדמות של יעקב פשוט נמלטת מכל מאבק.

כן.

גיל: ואז עֵשו רוצה להרוג אותו, והוא בורח לחרן, נשאר שם עשרים שנה ורק עכשיו הוא חוזר.

נכון. כי הוא השיג מה שהיה יכול להשיג לבד עם הבנות של לבן, ועכשיו חסר לו הלאה להתקדם, כך אדם מתקדם ברוחניות, הוא עכשיו מתחיל להרגיש שמתגלה בו השכבה היותר תחתונה של האגו, שנקראת "עשו". וארבע מאות איש איתו, זה י'ה'ו'ה', ארבע השכבות בתוך האגו, המדרגה השלמה, עם זה מתגלה הרצון האגואיסטי שבתוך האדם.

וודאי שהחלק באדם שכבר הגיע לאיזו הכרת האלוקות, וכבר יש לו איזו אחיזה ברוחניות, הוא מאוד מפחד מה יהיה עכשיו עם האגו שלו, הוא ימשוך אותי בחזרה לתוך החיים הגשמיים האלו, המלאים צער וריקנות? לא רוצה. ולכן זה מה שקורה עם יעקב בכל הסיפור הזה, אז הוא מחלק את המחנה שלו לשניים.

גיל: הוא מחלק את המחנה לפי עדיפות? הוא שולח את ילדי השפחות קודם, יש לו בנים מהשפחות בלהה וזילפה, וקצת מהצאן, ואחרי זה את בני לאה שהוא פחות אוהב.

לא בגלל זה. אתה מספר עליו כאיזו דמות מהמדבר. לא. זה לא פחות ולא יותר שהם יותר מהוגנים, הם יותר קרובים לעשיו, כי הם באים מהנוקבא הגדולה, מעליה, ולכן הם יותר קדימה, כי יותר חזקים. הוא מסדר את כל הכוחות שלו, כל היכולות שלו, כל התכונות שלו לפי הסדר הזה.

גיל: למי שיותר דומה לעשיו, בני השפחות הוא אומר להיות ראשונים.

כן, זה כמו למשל בשדה מגנטי, אתה מעביר מגנט מעל כל מיני ברזלים, הם נדבקים לברזל כולם באיזו שרשרת. ככה זה מסודר בצורה אוטומטית כלפי האור העליון, כלפי הכוח העליון, כך כל התכונות של יעקב. זה לא שבא לו כך או כך להסתדר, שאת אלו אוהב פחות ואלו יותר.

גיל: "ויקום יעקב בלילה ההוא"? אחרי שהוא שולח את הילדים והנשים שלו.

כן, הוא נשאר לבד.

גיל: הוא חוצה את נהר היבוק, הוא חוזר בחזרה, "וייקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו, ואת אחד עשר ילדיו, ויעבור את מעבר יבוק, וייקחם ויעבור את הנחל, ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר". זה הקרב הידוע עם המלאך, למרות שלא מוזכר המילה "מלאך".

זה הכוח הזה שנמצא בו.

גיל: אז הוא בקונפליקט כל הלילה?

נכון, כן.

גיל: בגלל שאתה אומר, האם הוא יוכל לוותר על האגו, שהוא עֵשו, זה מה שאתה אומר?

אתה כבר מתחיל לפרש יפה, לפי הקבלה.

גיל: מנסה להבין.

טוב מאוד.

גיל: אז למה הוא נותר לבדו פה?

כי הוא מרגיש שעכשיו הוא נמצא לבד מול האגו שלו, שהוא בא לקראתו, והוא חייב לדעת מה באמת היסוד שלו, מה המטרה שלו. והמלאך הזה שהוא מגלה עכשיו, זה כוח עשיו. והוא חייב להילחם בו, ודווקא במאבק הזה, בקשר עם השונא כביכול, לגלות את דרגת האלוקות.

גיל: אז מה זה המלחמה הזאת? מה אומר לו שַֹרו של עשו?

אתה אף פעם לא נלחם עם האגו שלך?

גיל: ועוד איך.

אתה משתדל, או שכבר התייאשת?

גיל: עוד לא התייאשתי, כל יום מחדש אני נלחם.

אז ראשית במדרגה הרוחנית זה קורה קודם כל בצורה בלתי פוסקת, ושנית, יש שם מדרגות מיוחדות שעליהן דווקא מספרת לנו תורה, וזה כבר לכל אחד ואחד. לא מדובר על הדברים הקטנים, עבודה עם הצאן, או כל מיני עבודות של היום יום, אלא הדרגות שבהן האדם באמת מקבל שדרוג המדרגה. על זה התורה מספרת במיוחד.

גיל: בלשון התורה, "ויאבק איש עימו עד עלות השחר". כנראה שלא יכלו להגיד "היה לו קונפליקט פנימי", או "הוא נלחם בתוך נפשו..", אלא "ויאבק איש עימו". אז האיש הזה, שמתואר שם היה במאבק פיזי קשה, נלחם עם יעקב כל הלילה.

כן, עד עלות השחר. כשבא האור הוא מבין שבעצם הסתיים המאבק בו, בתוכו, עם עצמו, ואז מגלה את האלוקות מתוך המאבק הזה.

גיל: אבל כתוב גם שהוא "נקע את ירכו".

כן.

גיל: אז איך מתוך קונפליקט פנימי אתה נוקע את הירך, את גיד הנשה, שתיכף נדבר עליו? בסדר, אני מתווכח עם עצמי, אני כועס על עצמי, אבל לגרום לעצמי צליעה תוך כדי ויכוחים פנימיים, זה בעייתי.

זו צליעה ברגל. על הרגליים אנחנו עוד נלמד ב"פרשת המרגלים". "רגל" זה מהמילה "מרגל", שאדם דורך יותר מידיי קדימה בלי לבדוק וללא הכנה, אז כדי דווקא להגן על זה, כך עושה לו המלאך הזה.

גיל: זאת אומרת, יש פה איזה מידה שאתה צריך להיות קצת הססן בדריכה קדימה, בהליכה קדימה.

נכון. גם ב"חטא המרגלים", זה מה שהם עשוּ.

גיל: על יעקב באמת נאמר המשפט "אשרי האיש המפחד תמיד".

"פחד יעקב" זה בכלל מושג גדול מאוד.

גיל: יש "פחד יעקב", גם "פחד יצחק" שדיברנו עליו בפרשות שעברו. תיכף נדבר עליו שוב זה מעניין. איך אתה מסביר את זה שפחד זה בעצם דבר חשוב, אנחנו רגילים לחשוב שפחד זה לא דבר טוב.

לא, כאן זה פחד לא מזה. כאן זה פחד האם אני יוכל להגיע להזדהות עם הבורא, האם אני יוכל להצדיק את הפעולות שלו עליי, וכדי להצדיק אני צריך לגלות, וכדי לגלות אני צריך להיאבק עם כל ההפכיות שלי, עם הבורא, עם כל האגו שלי שסותם לי את כל הראייה. שאני אאבק עם זה, אז יגיע השחר, ואז אני באור הבוקר אראה את העתיד.

גיל: אז ממה הוא מפחד בעצם, שהוא יכשל?

הוא מפחד שיכשל, שלא יהיו לו מספיק כוחות בנטייה שלו לגלות את האור.

גיל: הוא מפחד שהוא לא יגלה את האור, שיישאר יעקב בעצם, כל חייו.

כן, אבל לא על חשבון עצמו האגואיסטי, הוא הרי נמשך להזדהות עם האלוקים.

גיל: בכל מקרה, בגלל האירוע הזה הוא גובר על המלאך, המלאך אומר לו תשחרר אותי, תברך אותי.

אבל הוא לא נותן לו.

גיל: מה יעקב אומר למלאך?

כל עוד אתה לא תברך, אני לא משחרר אותך.

גיל: והוא אומר לו, מעכשיו השם שלך יותר לא יעקב, הוא ישראל.

כן, לפני שהוא ניפגש עם עשו, הוא כבר מוכן עכשיו ללכת ולקבל ממנו את הכלים שלו ולהגיע להיות "ישראל". "ישראל", זאת דרגה יותר גבוהה.

גיל: "ישראל" זה מדרגה מעל יעקב.

כן.

גיל: אולי אפילו כמה מדרגות. אתה מכיר את זה שכל מיני צעירים נוסעים להודו אחרי צבא, נכנסים לכל מיני מקדשים, עושים יוגה, עומדים על הראש, וחוזרים עם שם חדש.

לא.

גיל: פה יעקב זה שם שמבטא את המהות החדשה שלו.

יעקב זה מעֵקֵב, מזה שהוא בא כאילו במעקף.

גיל: במניפולציה, בתחמנות.

נכון, אבל "ישראל" זה כבר ישר-אל, אז מזה המילה. זאת אומרת, אדם כבר מקבל מעכשיו והלאה את הכיוון הנכון, הוא יודע בדיוק את המטרה, ולפי זה הוא כבר הולך קדימה. אחרי שניצח את המלאך הזה, המלאך של עשֹו.

גיל: "שַֹרו של עשו" קוראים לו בחז"ל.

כן.

גיל: אז יעקב עובר פה מסע פנימי, שהמהות הפנימית שלו משתנה מהמהות ה"יעקובית" למהות הישראלית.

הוא עכשיו מסוגל לעבוד עם האגו שלו כדי להתקרב לבורא, זאת אומרת, עם העזר שנגדו. כי האגו נברא לנו במיוחד כדי שעל פניו אנחנו נתגבר ונעלה.

גיל: אבל עדיין אנחנו רואים בפרשיות הבאות שמוזכר לפעמים כיעקב, לפעמים כישראל.

נראה מה ההבדל.

גיל: זאת אומרת, זה לא מוחלט אצלו, יום אחד הוא יכול לקום "יעקב", יום אחד "ישראל"?

זה לא מתוך חולשה, אלא מתוך זה שיש פעולות בכל דרגה שאני עולה, שאני קודם עולה בחצי התחתון של המדרגה העליונה. מהמצב שלנו, מהעולם שלנו עד עולם אין סוף, שלשם אנחנו צריכים לעלות בזמן שאנחנו חיים כאן בעולם הזה, כמוך, כמוני, אנחנו צריכים לעלות מאה עשרים וחמש מדרגות רוחניות, פנימיות.

גיל: מאה עשרים וחמש?

כן. חמישה עולמות כפול חמישה פרצופים בכל עולם, כפול חמש ספירות בכל פרצוף, חמש כפול חמש כפול חמש, מאה עשרים וחמש. כשאתה עולה ממדרגה למדרגה, אתה עולה קודם כל לחצי התחתון שלה, זה נקרא דרגת יעקב, ואחר כך לחצי העליון שלה שנקרא ישראל.

גיל: בכל מדרגה זה חצי יעקב וחצי ישראל?

יופי. וכשאתה ישראל במדרגה שלך, אתה שוב עולה לדרגת יעקב, ושוב לדרגת ישראל. לכן בתורה כתוב יעקב וישראל, ושוב יעקב ושוב ישראל, זה מפני שכך עולים.

גיל: אבל אנחנו קרואים "בני ישראל", לא בני יעקב.

כי זה לפי הכיוון הכללי שלנו, להיות גדולים ולהיות ישר-אל בכיוון שלנו.

גיל: יעקב נהיה ישראל, הוא פנוי לפגוש את עשו. הוא שולח לו מתנות, צאן וגמלים, כדי לפייס אותו. האם זו שיטה טובה לדעתך לפייס מישהו במתנות?

ודאי שכן. אדם צריך להיות בטוח שבזה שהוא הולך לקראת הרצון לקבל האגואיסטי שלו לתקן אותו שיהיה כרוחני, לאהבת הזולת, להשפעה, כמו האלוהים הטוב ומטיב, שבזה יהיה לו ממש כל טוב, שבכך הוא רוכש דברים טובים. כי אין מצב יותר גדול ויותר טוב מלרכוש מעמד רוחני. לכן הוא הולך עם מתנות כלפי עשו.

בהתחלה הרצון לקבל האגואיסטי צריך להיות יחד אתנו. בוודאי שמעת על המושג "לא לשמה".

גיל: שלומדים תורה לשמה או לא לשמה?

כן, מתחילים ללמוד בלא לשמה, בצורה אגואיסטית, ועל ידי זה שמושכים את האורות, אז מלא לשמה באים ללשמה, זאת אומרת, מתוך חושך מגיעים לאור.

גיל: "לא לשמה", זאת אומרת לא לשם הדבר עצמו.

נכון.

גיל: אתה לומד תורה לא לשם למידת התורה, אלא שיחזיקו ממך חכם.

שיהיה לי טוב, שיהיה לי העולם הזה, שיהיה לי העולם הבא, זה נקרא "לא לשמה". ואחר כך אני עולה לדרגה אחרת, שבה אני לומד כדי לגלות את האלוהות ולהזדהות עמה.

גיל: זה "לשמה".

זה "לשמה". כאן בדיוק מספרים לנו על הדבר הזה. קודם הולכים לעֵשו, נותנים לו מתנות, הכול בסדר, אני מוכן להתחבר אתך לזמן מה כדי לקבל ממך את הכוחות. כמו בפרשה הקודמת שיעקב לקח מלבן כול מה שאפשר, גם טרפים, כל מה שיש, והוא הולך וגדל. כך אדם צריך בהדרגה, שכבה אחר שכבה, לגלות את האגו שלו, וככל שניתן לו להעלות אותו, לתקן אותו, עם זה הוא ממשיך וכך הוא גדל. האגו שלנו קיים כדי שנשתמש בו על מנת לגדול.

גיל: גם בפרשה הזאת וגם לכל אורך ספר בראשית, מדובר בסכסוך בין אחים. קנאה כזאת שיכולים להרוג אפילו בגלל הקנאה הזאת. האם יש איזו חשיבות מסוימת לזה שמישהו אח שלי, בן אבי ואמי, או שכולנו אחים של כולם?

ברוחניות זה משהו אחר. ברוחניות אח, אחות, או בכלל כל הקרבה שמספרים לנו עליה, אלה הכוחות הקרובים זה לזה בנשמה, שבהם אדם משתמש בצורה הדדית כדי להתקדם. אומנם הם מנוגדים, יצחק - ישמעאל, עֵשו – יעקב, אדום. ועל אדום עוד לא דיברנו, אלו המלכים שמלכו בארץ אדום, מדובר כבר על שבירת הנשמה, על שבירת הכלים. וכולם מתו חוץ מאדר.

גיל: באמת בסוף הפרשה, מפורטים כל שמות הילדים של עשו, הנכדים שלו, הנשים שלו.

כי אלה הכוחות שבהם נצטרך להשתמש. כל שם אומר על רצון מיוחד בתוך הנשמה שלנו, של כל אחד. אנחנו צריכים לדעת באיזו צורה לקשור אותו עם הכוח שלנו כדי להגיע לבורא, מתי אני יכול להוציא אותם ולהשתמש בהם.

גיל: האם כל שם של צאצא של עשו מייצג רצון שאנחנו צריכים?

בהחלט, כי לשם מה התורה מספרת לנו את זה ואני צריך לדעת? לפעמים כתובים כל כך הרבה שמות, זה הוליד את זה, וזה הוליד את זה, לשם מה?

גיל: הנה "אלה, שמות בני-עשו: אליפז בן-עדה אשת עשו, רעואל בן-בשמת אשת עשו.." אני לא יודע מי אלה?

אני מבטיח לך שברגע שתתחיל לעלות בדרגות, ולגלות בך את כול מכלול הכוחות שיש לך בנשמה, אתה פתאום תזהה אותם בשמות, אפילו שלא קראת אף פעם בתורה.

גיל: השמות האלה, אליפז, געתם, קנז, אהליבמה, אני אזהה אותם? אני אגיד "יש לי עכשיו אהליבמה אחת".

אפילו שלא קראת אף פעם.

גיל: כן?

כן, זה מה שמעניין, שהגילוי בא יחד עם השם.

גיל: אני פתאום אבין שיש לי רצון שהוא "אהליבה" ורצון שהוא "אליפז"?

כן.

גיל: וכמובן אנחנו נפגשים פה סוף סוף עם עמלק, שהוא גם נכד של עשו. הוא רק נולד, צריך להגיד לו מזל טוב, הוא ילווה אותנו הרבה, עמלק הזה.

כן.

גיל: העמלק הזה ילווה אותנו הרבה.

כן. הוא יסוד הרע, מעשו אתה יכול לקבל לאט לאט כוחות, לתקן אותם ולהשתמש בהם, ודווקא על פני עשו, מיעקב מגיע "ישראל". זאת אומרת, יש עוד מה להוציא מהעשו, הוא לא במאה אחוז רע, אבל לאט לאט כשמסננים ממנו כוחות טובים, מה שנשאר ממנו, מה שנולד ממנו, הקליפה, ממש הטומאה, זה יוצא אחר כך לעמלק, לכן מדובר על "מלחמת עמלק".

גיל: אנחנו עוד ניתקל בעמלק במדבר, הוא "יעשה לנו את המוות" מה שנקרא.

במדבר, דווקא כשאדם מרגיש שנמצא במדבר, בריקנות, בחושך, בחוסר כוחות, ולא יודע לאן ללכת בדיוק, מתייבש, אין לו אור חסדים, אין לו מֵי תורה, זאת אומרת, אין לנשמה במה להתקדם.

גיל: אז מתחיל ה"עמלק"?

אז בתוך האדם מתחיל להתעורר העמלק הזה.

עמלק זה גם רצון לקבל, על מנת לקבל. עמל"ק, על מנת לקבל.

גיל: ליעקב אין רק בנים, יש לו לפחות ילדה אחת שאנחנו יודעים עליה, דינה.

כן.

גיל: שחמור מלך שכם נקשר אליה. זה השם שלו, חמור.

זה לא לגנאי, הוא מסמל את החומר, חומר הבריאה, רצון לקבל. לכן לבת יעקב היחידה הזאת הוא נקשר, כי דרכה אפשר לקבל אור. אמנם זה לפי הדינים, כי שמה "דינה", אבל אפשר לקבל דרכה אור, ולכן הוא נקשר אליה, כי הוא חומר, והוא נמשך עם הרצון שלו קצת למלא את עצמו. זאת אומרת, זה הטבע שבאדם שכך פועל.

גיל: דינה היא גם הבת של לאה, ואמרנו שלאה עיניה "רכות".

כן.

גיל: ולכן הפוטנציאל הרוחני שלה הוא מאוד גדול.

כן.

גיל: ו"חמור", איפה שנאמר בתורה "חמור", הכוונה לחומר.

כן.

גיל: כמו אברהם שהיה חובש את חמורו, את החומר שלו.

הרצון האגואיסטי שלנו שרוצה לקבל את האור ואין לו ממה, אלא רק דרך הדינים מהמערכת שנקראת "יעקב". וזה מה שהוא עושה, והוא עושה את זה כאילו מתום לב, הוא רוצה להתחתן איתה, הוא רוצה הכול. ואז כל הבנים של יעקב, כל התכונות המתוקנות שלו אומרות, איך יכול להיות שהרצון הלא מתוקן הזה יכול לקבל את האור.

גיל: בוא נסביר לצופים את הסיפור. חמור נסיך שכם, תופס את דינה, שוכב איתה ומעניה, אונס אותה כנראה, אחרי זה מתאהב בה ורוצה להתחתן איתה. הוא הבין שהוא עשה משהו רע, הוא בא להתחתן איתה, ובאים הילדים של יעקב, שמעון ולוי ואומרים מה פתאום, הלזונה "יעשה את אחותנו?" הם אומרים לו, ואז הם מתנקמים בבני שכם ורוצחים אותם.

כן, ובערמומיות בעצם.

גיל: בערמומיות, אומרים להם תעשו ברית מילה אז נתחתן איתכם. הם עושים ברית מילה, ואז כשהם לא יכולים לזוז בגלל שחתכו להם, הם באים ושוחטים אותם.

כן.

גיל: האם זו התנהגות של יהודים?

לא נראה כך.

גיל: זה לא נראה.

כן.

גיל: מה מסתתר מאחורי זה?

בכלל התורה מספרת לנו על התנהגות מאוד נוקשה, אין רחמנות, אין כלום. משהו מאוד פשוט ובצורה מאוד חותכת.

גיל: כשאומרים "אל מלא רחמים", לא תמיד הוא מלא רחמים, הוא גם נקמן, אנחנו לא נוצרים שמפנים את הלחי השנייה, אנחנו גם נקמנים אולי?

ודאי שהרצון לקבל שעכשיו מתגלה באדם, שנקרא "חמור", מהמילה חומר, זה רצון שרוצה להתקשר עם האור, והאדם לא יודע איך לסדר את זה. ובאמת יוצא לו קשר, שזה מין תקלה כביכול, שזה מה שקרה להם, שכאילו אונס את האור, אונס את דינה, ועל ידה מקבל את האור הזה.

וברית מילה כאן לא עוזרת, כי כבר נעשה הקשר בין האור לרצון האגואיסטי, וכאן צריכים כבר להרוג את הרצון הזה, להרוס אותו, להשתמש בו בצורה האגואיסטית כמו שהיה.

זאת אומרת כדי להגיע לגישה עם האור, אנחנו צריכים לעשות הרבה תיקונים, "ברית מילה", "פריה", "עטיפת דמה", כל מיני תיקונים כאלה. עד שבמקום "מלכות", במְקום "אבן", במְקום "חומר", במקום כל מיני תוארים של רצון לקבל שאי אפשר להשתמש בו, אגואיסטי, אנחנו נשתמש ב"מלכות" ב"יסוד". זה כביכול הצורה המתוקנת של הברית, ולכן הכל בני יעקב.

גיל: אגב יעקב לא רואה כל כך בעין יפה את המעשה שעשו שמעון ולוי וכועס מאוד עליהם, אפילו קורא להם "רוצחים", "כלי חמס".

נכון, אבל הם מתקדמים ממנו, כי הם בני יעקב, זו דרגה עוד יותר גבוהה ממנו, שמתקדמת. הם מבינים שאי אפשר לצרף את הרצונות האלו ולהתקדם איתם, ולכן הם הורגים. האדם הורג את הרצונות האלה בתוכו, זאת אומרת, הוא חותך אותם משימוש. זה נקרא "שהורג" את החמור וכל אנשי שכם.

גיל: עדיין זה אחד הסיפורים המזעזעים.

אם אתה לא תעביר סיפורי התורה למצב הפנימי, למה שקורה לנו בפנים בתוך הנשמה, אנחנו לא נצא מזה. ובאמת כל העולם עושה סביב זה חגיגה גדולה, ולא יודע איך לאכול את זה.

גיל: אז אתה אומר, שאין מה להתרגש מכל התיאורים של השחיטות וההרג?

מי שהולך להתקדם בהתפתחות הרוחנית אנחנו עוברים את זה אחד אחד. ואז מובן לנו באמת מה שכתוב, והתורה הופכת להיות ל"הוראה".

גיל: בסוף הפרשה שלנו, יעקב ועשו מתלכדים שוב בלוויה שלו.

כן, ויחד מביאים אותו לאותה מערת מכפלה

גיל: יחד, יש בזה משהו נוגע ללב, שני הבנים.

כן יחד ביחד באים בוכים.

גיל: עוד פעם אנחנו במערת המכפלה, שֹמים את יצחק.

כן, ישנו מקום ברצון, ששם בסופו של דבר אחרי השימוש אנחנו מביאים את הרצונות שכבר מהם יצאו צאצאים, ועם הצאצאים האלה מהרצונות המתוקנים יותר ויותר משתמשים, ואלו נמצאים שם במקום הזה, במערת המכפלה. "המכפלה" זאת אומרת, שהם מדברים על שני עולמות.

גיל: אתה כל הזמן מדבר על עולמות עליונים ותיקונים רוחניים, אבל אני איש פשוט שחי בעולם הזה, במציאות הזאת, קונה במכולת חצי לחם ואוכל אותו.

צדיק ממש.

גיל: איך אני אמור לקרוא את הסיפורים האלה, אתה אומר שלא אתייחס לגמרי לרמת הפשט?

כשקראתי פעם ראשונה את התורה הייתי כבר לא קטן, כי לא היה לי ברוסיה בכלל הספר הזה. קראתי אולי בגיל ארבע עשרה-חמש עשרה, וגם לא בדיוק את התורה, חומש, אלא סיפורים על פי זה, מתוך זה. ובכל זאת לא האמנתי שמדובר כי אם זה רומן היסטורי, אז זה לא ספר קדוש, זה ספר מכובד על כל האנושות, כי זה מסמך כל כך עתיק, יש פה אתיקה, יש פה דינים, משפטים כן הלאה, בסדר.

אבל קיבלתי בקלות ודווקא בשמחה את ההסבר שזה לגמרי לא סיפור על החיים שקרו אז, אלא מסופר עליי, מדובר עליי, אם אני רוצה לשנות את עצמי, ולהגיע מדרגת הבהמה לדרגת האדם. זה מייד כל כך דיבר אליי, כאילו הבנתי שזה באמת הספר שאני צריך אותו. אחרת בשביל מה? היום ההפך כשאני קורא את הסיפור, אני בפנים מייד אני לא רואה את הדמויות האלו.

גיל: אתה לא רואה? אתה לא מבין על מה אני מדבר בכלל?

כוחות הנשמה בלבד, כי אין שום דבר. אנחנו לא דיברנו איתך על תפיסת המציאות. אבל מה שכאן עכשיו אנחנו רואים, וגם אנחנו לא רואים, זה נראה דרך הנשמה שלנו המציאות הזאת.

גיל: אנחנו קולטים בחמשת החושים, וזה נותן לנו תמונה במוח?

כן, זה כמו תמונה במסך מחשב. ובאמת מה שקורה אנחנו לא יודעים. כאן מדובר איך אנחנו יכולים לעלות את החושים שלנו, להרחיב את החושים שלנו, לראות את המציאות הנכונה. אנחנו עכשיו חיים כאן בעולם אין סוף, רק לא מרגישים אותו.

אם אתה רוצה להרחיב את הראייה, אז בבקשה.

גיל: כשאתה אומר ליעקב יהיו בנים, ואז התפיסה שלו, ההבנה שלו גדלה, זה נכון לכל אדם?

לכל אחד, כל אחד חייב לעבור את זה.

גיל: רק בנים או גם בנות?

כָתוב: "(כתבתם) כְתוב על לוח לבך", על הלב שלך, זאת אומרת, על הרצון. כל אחד חייב לכתוב ספר תורה. זאת אומרת, כל אות ואות, כל הבחנה שיש שם, כל אחד יצטרך במוקדם או במאוחר לעבור בהתפתחות שלו, עד שמגיע לאלוקות. חייב כל אחד להגיע לשורש הנשמה שלו, מאיפה שהנשמה שלו ירדה.

גיל: טוב, במהירה בימנו.

לכל אחד.

(סוף התוכנית)