לבקש תורת אמת
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 10.05.2025 – אחרי עריכה
דודי: למה במקום שהאגו כל כך מפותח כמו ארצות הברית יש מעט אנשים שמגיעים לחכמת הקבלה, ודווקא במקומות אחרים בעולם אנחנו רואים שמגיעה כמות הרבה יותר גדולה, למה הפרופורציות האלה?
צריך להיות כאילו הפוך.
דודי: הייתי מצפה שבמקום שבו האגו גדול יותר אנשים יתחילו להתעניין בחכמת הקבלה, ובמקומות שהם דווקא "פחות מפותחים" במירכאות כפולות, יגיעו פחות אנשים. אני מבין שזה לא לפי השכל שלי, השאלה היא מה העיקרון שיש כאן?
אין באווירה משהו שמושך את האדם אלינו לקבלה, אין אווירה כזאת.
דודי: איזו אווירה יש בטורקיה או בקזחסטן שמושכת מאות אנשים להתאסף, לעומת ארצות הברית שרק מיעוט של אנשים מתעניינים בדבר הזה?
טורקיה וקזחסטן הן מפותחות רוחנית, ולכן אני חושב שהן יעקפו אותנו בדרך, ונראה את זה.
מושי: יעקפו אותנו, את ישראל אתה מתכוון?
יחסית.
דודי: מה זה עם מפותח מבחינה רוחנית?
שרוצה את הרוח.
דודי: זה לא קשור לתרבות שלו, לקדמה שלו, זה לא בעיניים האלה?
לא.
ולאד: לקזחסטן נוסעים מכל רוסיה, בלרוסיה, כולם נוסעים לשם.
שמעון: גם מטורקיה יגיעו יותר מ-100 איש לכנס באנטליה.
אם הבורא לא מעורר את הנקודה שבלב באדם, אז האדם לא יכול לשמוע, לא יכול להבין. ברגע שהבורא מעורר את האדם, הנקודה שבלב מתעוררת, ואז האדם נכנס אלינו. זה ממש לא תלוי באדם, נכון?
לא, אתה רואה.
שמעון: כן, ממש, רואים על הישראלים.
ישראלים זה..
שמעון: אני רוצה לקרוא איזה קטע ולשאול עליו שאלה. אומר בעל הסולם, "חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה."1 זה קטע מדהים, אבל איך להגיע לכלל אפס?
תעשה מה שתלוי בך, והבורא יעשה מה שתלוי בו.
שמעון: אני צריך לבקש ממנו להגיע ממש למצב של אפס?
כן.
שמעון: כי לפי הטבע שלי אני לא רוצה להיות אפס, אבל אני צריך כל פעם לבקש ממנו להגיע למצב של אפס, שרק הוא.
כן.
רואי: רב, יש ציטוט בשבילך.
"שבכדי שהחבר יהיה לך רב, אתה צריך לעשות זה. היינו, לא בשכל, כי השכל מחייב אחרת, ולפעמים הוא מראה לו להיפך, שהוא יכול להיות רב והשני תלמיד שלו. לכן נקרא "עשה" לשון עשיה ולא שכל, כנ"ל."2 הרב"ש.
דודי: רב, רציתי להגיד לך תודה על כל השיעורים שאתה נותן לנו ונתת לנו, וכנראה שעוד תיתן לנו בלי שאנחנו מבינים איך בדיוק נקבל, זה ברור, כבר כתוב שאין מה לחקור בזה, זה יקרה.
אני אפילו אומר את זה לא בשם עצמי, אני מרגיש שאני אומר את זה בשם כל חבר וחברה מהכלי העולמי, כל מי שהיה יושב מולך היה אומר לך תודה. אנחנו רואים היום בחלק הראשון שיעורים מוקלטים מלפני עשרים שנה, שלושים שנה, באיזו התלהבות הם ניתנו, איזו רוח יש שם, זה משהו שהוא נצחי. כל אדם ששומע אותך, אתה קושר אותו לנצח, ורצינו להגיד לך תודה, ושכל ההשקעה שלך משתלמת ועוד תשתלם לכולנו, עד שהיא תביא אותנו ממש לשלמות בעליון.
לחיים.
לחיים.
שמעון: אנחנו ממש רוצים להגיע לאהבת חברים, לאהבה הזאת, האם עם הזמן זה נהייה יותר ויותר קשה, הבורא נותן לנו יותר עבודה?
עם הזמן יותר בטוח שנגיע.
שמעון: אבל הוא נותן לנו יותר קושי כדי שנתקרב אליו יותר?
מתקרבים. זה לא שכבר רואים, אבל מתקרבים.
אילן: פעם הלכנו בדרך ושאלנו אותך לגבי מה ששמעון שאל עכשיו. שאלנו איך היה אצלך, אם הצלחת להתחבר עם החברים, עם רב"ש. הסתכלת עלינו ככה ואמרת, אני נכשלתי בזה, אני לא הצלחתי.
שמעתי אותך לפני כמה שנים, והתפלאתי, איך זה יכול להיות שהרב לא הצליח להתחבר אם זו העבודה שלנו כל הזמן.
זה נקרא "תורת אמת". זאת אומרת שנותנים לך, פותחים לפניך את האפשרות ואיך אתה יכול להגיע אליו, ואיך אתה יכול לפסוע מצד לצד. זה הכול, היתר בידיים שלך.
אילן: זה נכון יהיה לדעת, להבין, שהעבודה שלנו צריכה להיות רק בזה, רק לרצות את ההתקדמות הזאת, את החיבור הזה.
כן.
אילן: והתוצאה, המהפך יקרה כשתודגש הסאה, כשיתמלא הכלי, כהרף עין, ועד אז אין לי באמת כלי להרגיש, כלי נכון להשיג את זה.
לא.
דודי: מה זו תורת אמת? האמת היא שאדם לא מסוגל להתחבר, לא מסוגל להתבטל, לא מסוגל לעשות כלום מעצמו?
לא. תורת אמת זו תורה, שהיא מביאה את האדם לאמת.
דודי: בזה שאדם יגלה שהוא לא מסוגל להתבטל.
אין דבר כזה.
דודי: מה זה אין דבר כזה? הוא רואה, רואה בפועל, הוא לא מסוגל כמו ששמעון תיאר.
אז הוא רואה, מה יש?
דודי: מה שהוא רואה לא משקף את מה שהוא?
לא.
דודי: מה האמת?
האמת, שכל אחד יכול להגיע.
דודי: כל אחד מסוגל לבטל את עצמו?
כן.
שמעון: אי אפשר להגיע לזה בלי להתפלל שהבורא יעזור לי בזה?
צריכים קודם להגיע, ואז לראות לאן מגיעים.
דודי: מקודם התפילה לבורא שיעזור, מה מוטל על האדם?
מה מוטל עליו?
דודי: עוד לפני שהוא פונה לבורא שיעזור לו, מה באמת הוא מסוגל לעשות?
שום דבר. אבל זה שהוא פונה לבורא, זה סימן שהבורא נתן לו את הרצון.
ולאד: הוא כבר פונה, כי הבורא נותן לו רצון לפנות אליו, אז בתוך הפנייה הבורא כבר נותן לו מענה?
שמעון: הבורא נותן חיסרון. זה מה שהוא רוצה לתת, חיסרון, ואז מתוך החיסרון הזה יש ממש תפילה אמיתית אליו?
כן.
דודי: כשהוא כותב "בכדי שהחבר יהיה לך רב, אתה צריך לעשות זה. היינו, לא בשכל, כי השכל מחייב אחרת," אלא ""עשה" לשון עשיה ולא שכל". מה זאת אומרת, מה זה לעשות שלא דרך השכל? כאילו יש פה חשבון אחר, שהוא לא חשבון דרך השכל, שהאדם עושה, מה זה עשיה?
לא דרך השכל, זאת אומרת לא לפי השכל, לא לפי איך שנראה לנו.
דודי: יש פעולה שלא עוברת דרך השכל של האדם?
נגד השכל.
מושי: אנחנו לומדים את חכמת הקבלה כבר הרבה שנים. רובנו כבר מתקרבים ל-30 שנה. מה אתה אומר עלינו, אתה מתפעל מזה שיש אנשים שלומדים 30 שנה, ומחזיקים בדרך?
אני מתפעל מזה שאתם עדיין כאן.
מושי: שלושים שנה, זה המון זמן. זה באמת הרבה זמן.
אילן: למה לא בורחים?
מושי: אז אתה מתפלא שאנחנו לא בורחים? איך אתה מסביר לעצמך את זה שאנחנו לא בורחים?
אתם בכלל לא עושים כלום. מכל שכן להחליט אם לברוח או לא, לזה אתם לא מסוגלים.
מושי: אנחנו לא עושים כלום, מה הכוונה לא עושים כלום?
לי אין מה להוסיף.
מושי: לא עושים כלום כדי להתקדם לרוחניות? פשוט זורמים ככה, כן? החיים בקהילה, עוד שיעור, עוד כנס, שורדים, ממלא אין משהו אחר. זה מה שאתה רוצה להגיד, אמרתי נכון?
כן.
דודי: מה מחזיק את האדם כאן, מה מחזיק אותנו כאן שנים על גבי שנים?
לאן תלך?
דודי: לאף מקום. אז זה מה שמחזיק את האדם, המטרה קדימה או זה שאין לו לאן ללכת?
מחזיק את האדם כאן, בגלל שאין לו ברירה.
דודי: זאת אומרת אם הייתה לו ברירה, הוא היה בורח?
כן.
ולאד: אמרת, שאנחנו לא עושים כלום, מה היינו צריכים לעשות כדי להגיע כבר?
איך אני מגיע למטרה.
ולאד: אז מה לא עשינו, מה לא עשינו עד עכשיו כדי שניכנס כבר?
מושי: יש לנו סיכוי, או שאסור לך להגיד?
סיכוי, כן.
אילן: אפשר לחדד את זה קצת, להשחיז את השאלות האלה?
בבקשה.
אילן: המטרה שלנו פה היא אחת, אנחנו רוצים להגיע לדבקות, רוצים להגיע לרוחניות, רוצים להגיע להרגשת הבורא. זה הרצון המשותף של כולנו, הבורא שם אותנו פה ביחד.
כן.
אילן: הרצון הפנימי הזה, המטרה הפנימית הזו לא משתנה. אנחנו רוצים להגיע לרוחניות, רוצים להגיע לדבקות. כשאתה אומר שאין לנו לאן ללכת, ברור שאין, לאן? הרצון הזה נשאר אותו רצון, אם היינו פתאום מגלים מעבר לרחוב פה מקום שיכול לתת לנו את המימוש של הרצון הזה, אז היינו הולכים לשם. ואני שמח, טוב שאין, זה אומר שהמקום הזה הוא מקום יחיד, מקום של אמת.
כן.
אילן: אני רואה באמת את המאמץ של החברים, את הדחיפה הפנימית המשותפת הזאת. וזה שנשאר עם פה פעור, יושב ומחכה שיבוא, אז זה יבוא, לאט לאט מתקדמים. זה לא מתוך שמחפשים משהו, ואין לאן ללכת. בסדר, אין, ואני שמח שאין לאן ללכת. זה נכון לחשוב ככה?
כן.
דודי: מתישהו בדרך זה מתחלף? כלומר אדם נמצא פה, כי חשיבות המטרה מושכת אותו, המטרה מושכת אותו, ולא כי בתת מודע הוא מבין שאין לו ברירה, שאין לו מה לחפש בחוץ, לכן הוא נמצא פה, והמקום הזה הוא הברירה האחרונה שלו. כלומר, גם אם היו פותחים לי עכשיו אלף ברירות, אלף אפשרויות, אלף מקומות שימלאו אותי, אני עדיין מבין שזה המקום ואני רוצה להישאר פה. האם זה מתחלף, אדם מקבל פתאום חשיבות לדבר הזה?
מה תעשה?
דודי: כי אתה מתאר מצב שאנחנו נמצאים פה בלית ברירה. אין מקום אחר לברוח, אין מקום אחר לקבל ממנו, ולכן אנחנו נמצאים פה. ואם הייתה לנו אפשרות טובה יותר, אז האגו שלנו היה עושה חשבון מהיר ובורח.
לכן לא מראים לו.
ולאד: מה הבורא מצפה מאיתנו ברגע הזה כדי שנפרוץ את שער הדמעות, פשוט נעבור אותו? כמו שפעם סיפרת, אני כל הזמן מדמיין את זה, על הארי פוטר שעובר דרך עמוד בטון ונכנס לעולם האמת. אני רוצה לעבור את זה. מה הבורא רוצה מאיתנו? מה הוא מצפה?
שתבקש.
ולאד: רק שאבקש וזהו? האם אני אבקש או שביחד נבקש?
אל תסמוך על אף אחד.
ולאד: רק לבקש. טוב, אני מוכן, אני מבקש, אני רוצה כבר לעבור דרך הבטון הזה.
דודי: מה יהפוך אותנו לבני ברוך האמיתי? אתמול שמעתי בסעודה, השתמשת בביטוי הזה, שאתה מאוד מקווה שבכנס הזה ובכלל בתקופה הקרובה שנזכה לראות מה זה בני ברוך האמיתי, שנהיה בני ברוך האמיתי. מה זה בני ברוך האמיתי?
לא יודע.
מושי: תפילה היא תוצאה. אם אדם כבר מתפלל לבורא, אז הבורא עונה לו. זה ברור, אנחנו מבינים זאת כבר אחרי הרבה שנים. השאלה היא, האם אתה מזהה משהו שאנחנו לא עושים, ערבות, ביטול, גדלות רב, גדלות חברים? יש כל כך הרבה עקרונות, איפה לשים את התרגיל שיביא אותנו לתפילה? אם יש תפילה, אז ברור שהבורא כבר יענה, אבל איפה התפילה הזאת? היא צריכה להיוולד כתוצאה ממשהו, כתוצאה מאיזו יגיעה.
כתוצאה מזה שאתה בודק מי אתה, איפה אתה, ומה אז צריך לקרות לך.
מושי: אני משתדל. הבעיה, שאם אנחנו נמשיך עוד שלושים שנה כמו שעד עכשיו המשכנו, אז עוד שלושים שנה נהיה בני שמונים והתוצאה ידועה. ואני רואה ששלושים שנה עברו, אנחנו צופים בשיעורים מלפני עשרים וחמש ושלושים שנה, ושום דבר לא השתנה.
דודי: חוץ מהקמטים.
מושי: כן. לכן אני שואל, מה אני יכול עכשיו לעשות כדי לא לגמור ככה? ואני באמת לא יכול להגיד שאני יודע מה לעשות, אני כנראה אמשיך אותו דבר. אני לא מזהה שאני יודע לעשות משהו חדש שעוד לא ניסיתי, שאם אני אנסה, זה יעזור לי. באמת, מה שנשאר זה לשרוד. אם אין משהו אחר, אז אני לא רוצה להמשיך כך, בשביל מה? הבורא הביא אותנו למשהו, בכל זאת יש את מטרת הבריאה, הוא רוצה להביא אותנו לאן שהוא. יכול להיות שהוא ימחק את הדור הזה, יגיעו עוד אנשים, ויכול להיות שהם מתישהו יגיעו. אבל בכל זאת, הוא גידל אותנו בשביל משהו.
יהיה בסדר. אני מקווה שאתם תראו סימנים לזה גם כן.
שמעון: ממה שאני מרגיש, אי אפשר להגיע לכיתה ט' בלי שאתה עובר את כיתות א', ב', ג', ד'. כל דבר שאנחנו עוברים מוסיף לנו עוד ועוד. הבורא מסדר את זה בצורה מאוד מיוחדת, מאוד מדויקת, כדי בסופו של דבר להגיע אליו. ואנחנו לא יכולים לברוח מלעבור את כל הכיתות האלה, ובסופו של דבר להגיע אליו.
כן.
שמעון: אנחנו חייבים לעבור את כל המצבים האלה.
שאלה.
דודי: מושי תאר עכשיו איזו מונוטוניות, שיגרת עבודה של שנים אחרי שנים, אותו דבר. גם כלפי העתיד אתה רואה שאתה ממשיך לעבוד באותם תנאים, באותה מסגרת, וכמו היום, בעוד עשרים שנה תהיה אותה עבודה בדיוק. אז יהיו עוד הבחנות, עוד רגשות, עוד ניסיון, אבל עדיין חסרה איזו קפיצה, משהו מהותי אחר. איפה הקפיצה? או שאולי הדור שלנו, בני ברוך הזה, שומר על איזו גחלת, ויבוא דור אחר והוא יקפוץ קדימה.
גם זה.
מושי: האם יכול להיות שאנחנו חומר גלם בשביל הדור הבא, עשינו הכנות?
כמו שהדור הקודם הגיע לחכמת הקבלה ועשה משהו כדי לסדר לך תשתית.
מושי: דור קודם כמעט ולא היה, היה רב"ש בדור הקודם וזהו.
לא.
מושי: מי היה?
מרבי עקיבא והלאה, תספור.
דודי: זו תקופה ארוכה. כנראה הציפייה הזאת, להשגה, לגילוי, להרגשת המציאות הרחבה הזאת שאתה נמצא בה, היא שגויה. האם היא פסולה, זה צורך עצמי לקבל?
את זה אתה צריך לגלות.
(סוף השיחה)