"פרשת השבוע"
בהעלותך
בהשתתפות: שמואל וילוז'ני
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 09.02.15 – אחרי עריכה
שמואל: ברוכים הבאים לתוכניתנו "פרשת השבוע", השבוע אנחנו בפרשת "בהעלותך".
כתוב "וידבר יהוה, אל-משה לאמר דבר אל-אהרן ואמרת אליו: בהעלתך את-הנרת אל-מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות."1. מה זה "בהעלותך את הנרות"? מה זה נר? מה זו המנורה?
המנורה היא סמל של כל עם ישראל.
שמואל: זה סמל המדינה שלנו.
אני מדבר על מה שכתוב בתורה. אין לי שום בעיה עם זה, רק צריכים בכל זאת לשמור על הדברים האלה נקיים, ולא לקחת אותם כסמלים.
שמואל: אבל הבעיה היא שאנחנו לוקחים את הדברים ועושים מהם סמלים.
לא לבלבל. "מנורה" זה נקרא שכולנו מחוברים, יושבים על יסוד אחד כל עם ישראל ויש לנו את כל המבנה הזה שנקרא "מנורה" - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, שבעה חלקים, שכולם הופכים ליסוד אחד, והקשר הוא כזה גדול שאנחנו ממש נדלקים מזה, אנחנו דומים לאור העליון שמגיע אלינו מראש הנשמה. זה נקרא שמ"כתר", "חכמה", "בינה", האור מגיע אלינו, ואנחנו החלקים התחתונים של הנשמה, "חסד", "גבורה", "תפארת", "נצח", "הוד", "יסוד", "מלכות", גם שייכים לאותו ראש.
אם אנחנו יכולים לשייך את עצמנו לראש, "ישראל" נקרא "לי ראש", אז בצורה כזאת אנחנו באמת מוכנים לכך שהאור העליון הזה ישרה בנו ואנחנו באמת הופכים למנורה.
שמואל: ישראל זה "לי ראש", זה יפה.
זה יפה בתנאי שאתה מקבל את הדרך ואת המטרה ויודע להשיג כוחות כדי להתקדם בה. לפני שהייסורים מגיעים אלייך מאחורה, אתה בעצמך מייצב כוחות שימשכו אותך פנימה. אז נקרא שאתה קובע את הראש, את ההתקדמות והכיוון.
שמואל: המדינה לקחה לעצמה את הסמל הזה לא בכדִי, אלא מתוך מחשבה מסוימת.
המדינה לקחה על עצמה הרבה. אני לא רוצה שיבינו אותי לא נכון, כי אני ציוני, הייתי במאבק הזה עוד לפני שבאתי לישראל.
שמואל: כן, בגלל זה באת לישראל בעצם, זה מה שדחף אותך.
נכון, זה היה עוד בשנים כאלו שלא היה פשוט לבוא. אבל אני אגיד לך שמדינת ישראל זה משהו שבכדי להגיע אליו אנחנו צריכים עוד הרבה יגיעה, אנחנו צריכים עוד להגיע לזה, זה לא חומריות, זה רוחניות.
שמואל: דווקא יפה שהציונים רשמו על הסמל של המדינה "כוחנו הוא לא בעוצם ידינו, כי אם ברוחנו". הטקסטים כתובים על הקיר.
הם לקחו את זה מהמקור, אבל הם הורידו את זה למישור העולם הזה.
שמואל: מבחינת המימוש של זה אנחנו רחוקים מאוד. בכל מקרה, המנורה מסמלת את האחדות של כל המדרגות האלה.
לעלות, כל הזמן לעלות אל פני המנורה.
שמואל: בשנה השנייה לצאתם של בני ישראל ממצרים, בחודש הראשון בני ישראל מקיימים את הפסח במועדו.
את הפסח השני.
שמואל: מהו ''פסח שני''.
כל שנה ושנה אנחנו שוב חוזרים על אותו עניין של פסח, ושנית, יש עניין של ''פסח שני''. מדברים על תיקונים פנימיים, על מי שלא הספיק לעשות את הפסח בזמנו, זאת אומרת להרגיש שהוא יוצא ממצרים, שהוא נמצא בהתגברות של כל הכוחות שלו כדי לצאת ולשייך את עצמו לכוח העליון, עד שממש קורה בו נס יציאת מצרים. כי אין נס יותר גדול מאשר יציאה מתחת שליטת האגו שלנו, אנחנו לא מסוגלים בעצמנו לצאת מהטבע שלנו.
כמה שתסובב את הכוונות, את הרצונות שלך, תחליף אותם זה על זה וזה על זה, אף פעם לא תוכל לעשות איזו פעולה שתהייה ''פעולת השפעה'' מחוץ לך, אלא היא תמיד תהיה לטובתך בסופו של דבר.
"יציאת מצרים" זה נקרא שמביאים לך יכולת לחשוב לא על עצמך, נטו, כאילו אתה חתוך, כאילו אתה לא קיים, הכול רק לטובת מישהו אחר. אין דוגמה כזאת בעולם שלנו.
שמואל: אנחנו חיים לפי החושים הגשמיים שלנו כאן, ואתה בא ומספר לי סיפור שצריך לצאת מזה למשהו שאתה לא יודע מהו, שכתבו עליו מקובלים, ורובנו לא מבינים מה כתוב שם ואין לנו אחיזה בזה.
אין לך אחיזה כי אתה נמצא בתכונות אחרות.
שמואל: אני לא אשם שאני נמצא בתכונות אחרות, אלה תכונות שנתן לי הבורא.
נכון. אבל הוא נתן לך גם אפשרות להתעלות וגם תחילת רצון להתעלות.
שמואל: את הניצוץ הזה של "הנקודה שבלב".
את הדחף הראשון הוא נתן לך. כתוב שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר "קח". אז הוא הביא אותך, חיבק אותך והביא אותך לאיזה מקום, לקח את היד שלך ושם על הגורל הטוב ואומר "שמוליק, קח, אני ממליץ לך, זה טוב לך".
ומה אתה? אתה מיד רוצה לברוח לשחק כדורגל בחצר עם הילדים. למה אתה לא שומע?
שמואל: למה לא הקשבתי? ההורים אמרו תלמד מקצוע, מה אתה עושה "לופט גשפט"?
הם היו נגד התיאטרון?
שמואל: בטח. איזו סיבה יש להם להיות בעד התיאטרון? עכשיו זה אצלי בתוך הבית, כי הבן שלי רוצה להיות שחקן.
ואשתך?
שמואל: אשתי מתנגדת פאסיבית.
אז כבר תעזרו לו בכל הכוח וזהו.
שמואל: אם זה מה שהוא רוצה אז עוזרים לו בכל הכוח. אבל בתור אבא שיודע את המציאות ויודע את הדרך ויודע כמה זה קשה, אני לא רוצה למנוע ממנו. הוא גם אוהב מאוד לבשל, אז אני כל הזמן קונה לו ספרי מתכונים.
יותר טוב. זה יותר בטוח.
שמואל: אני אומר לו "יש איזו סכין חדשה מאוד מעניינת, או יש את המאכל הזה והזה", אני רוצה לראות מה יפתה אותו, מה ימשוך אותו. כאילו שיש לי כוחות להשפיע עליו.
האמת היא שאני רואה בערוצי טלוויזיה יותר טבחים משחקנים.
שמואל: נכון, "עולם הפוך ראיתי". כל השפים נהיו סלבריטאים, היום כל טבח הוא שף. כמו מעצבי שיער, פעם היה ספר, והיום כל אחד הוא מעצב, כל אחד הוא אומן.
וככל שזה יותר קרוב לגוף זה יותר מכובד, כך אנחנו ירדנו. פעם זה היה כבוד להיות פסנתרן, כנר, סופר, משהו. אנשים היו מתייחסים למדען גדול או סופר גדול, צייר. והיום? טבח וספר.
שמואל: כן, היום זה מעצבים, סטייליסטים. פעם ראשי ממשלות וראשי מדינות היו באים לראות פרמיירות בהצגות, היום זה לא הקהל שלהם. היום הם הולכים למשחק כדורגל, למקומות כאלה שיש להם קהל.
זה יפה. ההתדרדרות הזאת היא כל כך בולטת.
שמואל: אפרופו התדרדרות, מה פירוש שאוכלים את המרורים?
כדי לצאת ממצרים אתה צריך להרגיש מר.
שמואל: לא מספיק מה שאתה מרגיש, גם תיקח מרור ותאכל.
וודאי, זה זכר למצרים, זכר לעבדות. אתה צריך את זה, אחרת לא תרגיש שאתה יוצא. ואתה צריך להעדיף את כל היציאה שלך ואת כל החיפוש שלך, של תכונות ההשפעה ואהבת הזולת שמחוץ לך, שאתה לא רוצה. כשאתה יוצא ממצרים אתה עוד לא מתקן את זה, ביציאה ממצרים אתה רק מתנתק כדי שתהיה לך נקודת אקספרט כזו, נקודה שממנה אתה יכול לראות את התכונות שלך, את הטבע שלך מנקודה שמחוץ להם.
שמואל: כמו צייר שמצייר ציור, ואז לוקח כמה צעדים אחרוה להסתכל בפרספקטיבה.
בלתי תלותית כביכול. ואז כשאני מסתכל על עצמי מהנקודה הבלתי תלותית הזאת, נקודה שהתנתקה ממצרים, אני יכול להתחיל לאט לאט לתקן, שלב אחר שלב, את כל הכלים שלי, היינו את כל הרצונות והמחשבות.
שמואל: בעצם כל מסעות בני ישראל במדבר הם בעצם מסעות של תיקונים.
כן. עד שאני גומר את התיקון.
שמואל: את המידה הזאת של ארבעים שמתבטאת פה בארבעים שנה.
אני מתעלה מעליהן ובסופו של דבר כבר לא רואה את המִדבר. כשאני רואה במקום התכונות שלי, הלא מתוקנות, מִדבר, זה נקרא שאני נמצא ב"ארבעים שנות המדבר", כשאני מתייחס אליהן בהשפעה, זאת אומרת שאני מוכן להיות מעליהן כל הזמן, זה נקרא שאני "עובר" את המִדבר. אם אני לגמרי יכול להיות למעלה מהאגו שלי, רק למעלה מהאגו שלי, זה נקרא שאני הגעתי לסוף המִדבר.
שמואל: אם אני יכול להיות למעלה מהאגו שלי.
בשליטה, שאני נמצא מעליו, אז אני גמרתי את המדבר. ועכשיו אני מתחיל לעבוד עם האגו שלי, אבל בצורה הפוכה.
שמואל: לוקח את הכוח המניע הזה שנקרא "אגו", רק הפוך.
כדי להשפיע.
שמואל: כאילו מוציא אותו מלמטה, כמו שפעם הסברת, הופך את האגו מכך שהוא רוצה לקבל לעצמו לתכונה של להשפיע.
וכאן יש לך כל מיני בעיות שמשה חוטף. שוב באים אליו אנשים.
שמואל: בטענות, מתחילים הבכיינים האלה.
עם ישראל שלא מסוגל ונמצא בתוך האגו שלו וכל הזמן מאשים אותו, לאן אתה לוקח אותנו וכולי וכולי. הכול מאבק פנימי של האדם בתוך עצמו.
שמואל: לפני זה אני רוצה לדעת מה זה המאבק עם חותן משה שזה יתרו, אבל מוזכר כאן בשם אחר, חובב בן רעואל. הוא לא רוצה לבוא, מאיפה צץ פתאום השם הזה?
שמות אנחנו נותנים לפי ההשגה שלנו. כי יש בתורה הרבה שמות לאותה הופעה שהיא כביכול מלובשת או מתלבשת, או משחקת בתפקיד אחר. ככה זה. סך הכול יש לנו רצון לקבל ורצון להשפיע. יש לנו רצון אחד שהוא או על מנת לקבל או על מנת להשפיע. יש לנו איזשהו כוח השפעה חיצון שכלפיו אנחנו עושים את הפעולות האלה, את המשחק הזה, את הדימוי הזה. אבל תראה כמה שינויים יש סביבנו, כל העולם, כל הניואנסים האלה, כל מה שיש לנו כאן, עולם מלא פרטים, והכול מדובר על הקשר בין הרצון לקבל והרצון להשפיע, באיזה מצבים, באיזה יחס ביניהם הם נמצאים.
וכאן מדובר איך אנחנו יוצאים למדבר, שכל פעם נצטרך לחיות במצב שהוא לא ברצון לקבל אלא למעלה מהרצון לקבל, ולרצות את הדברים האלה, להעדיף את הדברים האלה מעל כל טוב ועונג גשמי, בהמי שהיה לנו במצרים.
שמואל: המִדבר ומְדַבֵּר, יש לנו איזה משחק מילים?
לא.
שמואל: אני רוצה להתעכב שניה על השמות. אדם נולד, מקבל את השם שלו, שם שנתנו לו הוריו, לפעמים זה שם עם משמעות, לפעמים זה שם בלי משמעות.
למי?
שמואל: למשל אני נושא שם של סבי שנרצח בשואה.
כך נהוג.
שמואל: כן, אבל האם יש לזה משקל, משמעות? אני אמור להגשים עם זה משהו?
לא.
שמואל: שום דבר.
שום דבר. כי ברוחניות יש לך כל פעם שם אחר.
שמואל: אבל במציאות אין שום סיבה להחליף פתאום שם. נגיד עשרים שנה איש לי שם מסוים, ופתאום אני משנה את השם למשהו אחר.
לא. יש מנהג שמוסיפים שם.
שמואל: נגיד אם חס וחלילה מישהו חולה.
כן, אבל לא שמשנים. שם שנתנו בברית מילה זה השם, זה היסוד.
שמואל: ואם חס וחלילה מישהו חולה ואז מוסיפים לו שם?
מוסיפים שמות, זה מנהג.
שמואל: אבל בקבלה אתה מקבל את השמות בהתאם להשגות שהגעת אליהן.
כן.
שמואל: ופה חותן משה שהוזכר בתור יתרו, מגיע לדרגה אחרת ואז הוא נקרא חובב בן רעואל והוא לא רוצה להמשיך עם משה.
לא, הוא חוזר.
שמואל: הוא גמר את התפקיד שלו.
יש לו תפקיד מסוים, יתרו זה כוח מיוחד מאוד. אבל אנחנו צריכים לשים לב לעם, שהוא כל הזמן מגיע למשה וכל הזמן מתלונן.
שמואל: מיהו אותו אספסוף שמוזכר פה והאם הוא קיים היום? בטח תגיד לי שהתכונה הזאת קיימת.
אתה לא מרגיש שכל פעם יש לך את הרצונות האלה, את המחשבות האלה, נגד וכולי? איך כל הזמן אתה מתחיל להיכנע להם ולא עומד מולם בכוח איתן?
שמואל: אספסוף זה בעצם אוסף של אפסים. זה בלי המספר הראשון, זה רק האפסים.
נכון.
שמואל: אם היום אתה בא למישהו ואומר "אספסוף", אתה גמור. אבל האספסוף הזה גם נמצא שם ובא בדרישות, יש לו דרישות.
אבל ברגע שאתה מרגיש שבאמת מתעוררים בך כל מיני מחשבות ורצונות וסוחפים אותך לכל מיני כיוונים ומביאים לך כל מיני הוכחות שאתה צריך ללכת אולי בצורה קצת אחרת, להקדיש את עצמך קצת יותר לחיים הרגילים, כמו כולם וכן הלאה, כאן אתה צריך לפנות לבורא. אתה רואה מה משה עושה. ברגע שמשה, נקודת המשה שבנו מרגישה לחץ גדול, אז התורה נותנת את משה כדוגמה שהוא לא הולך להילחם בכוחות עצמו, אין לו כוח, אלא הוא מיד פונה לבורא ואומר, "אם לא תעזור, אני לא יכול".
שמואל: אני מסיים את תפקידי.
כן.
שמואל: ריבונו של עולם, תעזור.
כן. אתה קבלת את הנקודה הזו, אתה התחלת את הדרך, אז כמו שקבלת מלמעלה, כך אתה תוסיף עליה גם כוחות מלמעלה.
שמואל: כל פעם שיש לבני ישראל איזו בעיה קטנה, הם מתחילים להתלונן. זה עם של קוטרים, אנחנו כל הזמן מקטרים, רוצים את סיר הבשר, רוצים את מה שהיה לנו, רוצים את מה שאנחנו רגילים אליו ולא מוכנים להתחדש.
כן.
שמואל: הרי הם קבלו אוכל, קבלו את המן. מאיפה בא להם פתאום רצון לבשר?
האמת היא שעוד לא מגיע להם בשר.
שמואל: מה זאת אומרת?
עוד לא מגיע להם בשר, כי במוחא עצמות גידים בשר ועור, בשר כבר שייך לכלי קבלה. הם לא יכולים לאכול בשר, הם צריכים לאכול מן. במן אתה יכול להרגיש מה שאתה רוצה. אבל לא בשר ממש כמו במצרים. ולכן כאן יש בעיה, שצריכים לעבור אותה. זאת אומרת, התורה מספרת לנו על דברים שכולנו צריכים לעבור. זאת אומרת "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". אני רואה שפתאום יש לך איזו תקווה שאולי אתה בסדר.
שמואל: לא, איזו תקווה, זה חיוך של יאוש.
אני רואה לפי הפנים שלך שאתה חושב, אם אני נכשל בזה, אז אני בסדר גמור.
שמואל: אני בצד של הנכשל.
לא, זה לא נקרא נכשל.
שמואל: היה לי מורה, וכשהוא היה נותן ציונים, הוא היה מתנדנד על הכיסא ואומר "שמוליק שמוליק שמוליק, לא רק שקיבלת אפס אלא גם אפס מחייך". הוא היה עושה כזה סמיילי ומראה לי, "אתה רואה, אפילו אפס מחייך". אז אני אומר, אני נכשל.
לא, זה לא נקרא נכשל. "נכשל" נקרא שבכל הכוח אתה לא רוצה להיכשל, שאתה הולך קדימה, אתה קורע את עצמך, ונופל. אז נקרא שאתה נכשל. כשאתה הולך יחד עם הרצון שלך, זה לא נקרא שאתה נכנס לכישלון, אתה לא מרגיש כישלון.
שמואל: ברור, גם בפני איזה ניסיונות אני כבר עומד?
לכן לא עליך כתוב, שאין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה.
שמואל: ברור, מה לי ולמצוות, אני בקושי עושה משהו.
כי אתה חייב את המאמץ הזה, שאתה לא עוזב ואתה לא עושה שום דבר נגד, אתה לא מתנתק ממטרת הבריאה, אתה לא עוזב את ההשקעה שלך בסביבה ביחד עם כולם, אתה בונה את תשתית החברה החדשה ששם מתגלה הבורא, ואז אנחנו באמת נקראים ישראל, שנמצאים בבית המקדש שלו ועושים את הכלי הזה שנקרא קודש, כלי של השפעה ואהבה. לכן אסור לך לשכוח על זה, ורק אם אתה נמצא במתח רב להיות בזה ואתה נופל, אז אתה מבין גם את המאמץ ואת הנפילה וכשאתה קם, בפעם השנייה אתה כבר לא נכשל. יש לך כוח לא להיכשל כי מהנפילה הזאת אתה מגלה איך לא להיכשל.
שמואל: משה נשבר פה מהבחינה הזו שהוא פונה לבורא ומבקש שימית אותם אפילו.
כי הוא לא יכול לתקן אותם בעל מנת להשפיע.
שמואל: הוא מתוסכל.
יש לי כאלה רצונות, כאלה תכונות, כאלה מחשבות, אני לא מתאר לעצמי שאני אוכל להשתמש בהם לטובה, אז אני אמית אותם. וזה לא טוב, כי את הכול האדם צריך לתקן. אין דבר כזה שאתה אומר, אני לא רוצה לראות את התכונה הזאת בי.
שמואל: אי אפשר להתעלם ממנה.
לא. בינתיים יכול להיות שכן, אבל לא שאני רוצה שתיעלם ממני תכונה אגואיסטית כזו או אחרת. ולפעמים אתה אוכל את עצמך מאוד, אבל שוב, תתייחס בסבלנות לכל תכונה ותכונה, הן ניתנו לך מלמעלה, ותחכה לזמן שבו תוכל להשתמש בהן נכון.
שמואל: האם משה צריך את עזרתם של שבעים זקני העם?
כן. זה היסוד שלו. על ידם הוא דווקא מנהל הלאה את העם ומגיע למצב שהוא מוסר תורה לישראל, הוא חייב את זה.
שמואל: הוא גם האציל את רוח הנבואה.
כן. וזה מגיע לפי פקודת הבורא.
שמואל: מה זו התנבאות? מה זה רוח הנבואה?
"נבואה" זו אחת מדרגות הכרת הבורא. אדם שמגיע למצב שהוא רואה או שומע את הבורא נקרא "נביא". אם הוא נמצא בדרגת בינה, זה נקרא שהוא שומע את הבורא ואז הוא כותב "שמעתי". אם הוא גם רואה את הבורא, זו נקראת דרגת חכמה, ראייה, ואז הוא כותב "ראיתי". ולפעמים זה היה לו בחלום, שזה בו"ק, פחות מחכמה ובינה, אלא בדרגת זעיר אנפין.
שמואל: אלדד ומידד מתנבאים.
כן.
שמואל: ומשה אומר, מי יתן וכל בני ישראל יהיו כך.
כולם צריכים להגיע לדרגת הנבואה הכי גדולה כי אין דרגה יותר גדולה מהדרגה שהשיג משה, וכולם צריכים להיות כמו משה.
שמואל: אני אוהב מאוד את המשפט מתהילים "משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקרואי שמו קוראים אל ה' והוא יענם". אני לוקח את זה לעצמי, כי מוזכר שם שמואל, אבל אני כמובן עושה את זה בהלצה כי מה לי ולנבואה.
טוב, וכאן יש לנו עוד עניין.
שמואל: העם רוצה בשר, העם מקבל בשר, הם אוכלים בשר, ואז הוא הורג אותם.
הורג אותם.
שמואל: אז עכשיו תבוא תגיד לי, הוא לא הורג אותם פיזית אלא הוא הורג את אותן התכונות שהם לא יכולים להשתמש בהן על מנת להשפיע.
כן, הם עשו את זה בעצמם, מפני שאכלו.
שמואל: ודאי.
הרצון לקבל קיבל מילוי שלא היה ראוי לא עדיין, וזה ממית אותו. הוא נופל מדרגת ההשפעה לדרגת קבלה, זה נקרא שהוא מת.
שמואל: ומה זו תאוותנות על פי חכמת הקבלה?
רצון לקבל שאתה לא יכול להתגבר עליו ואתה מוכן ליהנות אפילו שזה מרחיק אותך מהבורא. זו העבירה הכי גדולה, כי אתה מתנתק בזה. אתה הולך להתנתק מהבורא, "בסדר, אני מתנתק ממנו". אתה תקבל עכשיו איזה תענוג שלא תוכל להתגבר עליו, אתה מתנתק מהבורא ברגע שאתה לוקח אותו, אבל "אני מוכן". זה נקרא "לאכול בשר".
שמואל: האם יש לזה קשר לאופנה שיש היום להמעיט באכילת בשר?
מאיזו סיבה אתה לא אוכל היום בשר? מפני שאומרים שיש שם משהו לא בריא.
שמואל: גם בגלל זה, אבל גם לא אוכלים בשר מפני שאתה הורג בעלי חיים.
זה עוד יותר לא לעניין. בעלי חיים מיועדים לאכילה בשחיטה כשרה, נכונה.
שמואל: אנחנו אמורים לאכול בשר?
כן.
שמואל: כי אנחנו עושים תיקונים על ידי אכילת בשר?
כן, זה ניתן לנו כדי לעשות תיקונים, נכון.
שמואל: מה זה לשון הרע?
על לשון הרע אנחנו צריכים לדבר לחוד, אין לנו כבר זמן.
שמואל: אני רוצה להקדיש לזה זמן כי אני חושב שחלק מהבעיה היא שאנשים מדברים לשון הרע.
אין יותר מלשון הרע.
שמואל: באמת?
כן. לשון הרע זה כלפי עצמך, כלפי הזולת וכלפי הבורא. כל דבר שאתה עושה עליו ביקורת מתוך האגו שלך, נקרא "לשון הרע".
שמואל: אהרן ומרים דברו רעה על משה.
כן, הם אמרו שלא רק משה מדבר עם הבורא. הבורא מדבר גם עם אחרים, מה פתאום משה הוא העיקר והגדול, המנהיג והכול?
שמואל: ולמה רק מרים מקבלת את הנגע?
כי כוח האישה הוא יותר גרוע מכוח הגבר. כך מתקדמים.
(סוף השיחה)
-
במדבר ח', א'↩