עתיד הארגון
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 15.10.24 – אחר עריכה
דודי: הרבה חברים וחברות בארץ ובעולם מאוד מודאגים מהמצב הבריאותי המתדרדר שלך. איך להתייחס לזה?
אני בן 80 ואף פעם לא הייתי בריא מדי. גם בזמן האחרון, אני לא מרגיש שאני ממש יורד בבריאות, אלא פחות כוחות פיזיים, אבל ההידרדרות הזאת כבר נמשכת כמה שנים. אני לא חושב שצריך לדאוג כל כך, דווקא מפני שמצד התלמידים הכול מסודר, זאת אומרת לעתיד אני לא דואג. אין לי למה לדאוג, שתלמידים יכולים לעזור לי, שמישהו אחר? לא. גם הרופאים לא כל כך מוצאים בי דברים שיכולים לסכן חיים. ודאי שאני אמות, ודאי שזה מתקרב, אבל אני לא חושב שמהיום למחר.
דודי: יש הרבה המלצות והצעות של חברים בארץ ובעולם, יש להם קשרים לרופאים בכירים, לפרופסורים, למכונים בעולם שיכולים לרפא ולטפל, בתי הבראה כאלה ואחרים שמציעים לך כל יום, אפילו תרופות טבעיות ואחרות, הרבה שיטות שחושבים שכדאי שתנסה, כי זה יחזק את הבריאות שלך.
אני לא חושב.
דודי: יש הרגשה שלא עושים מספיק כדי לטפל, לרפא את הרב, לדאוג לבריאות שלו, שיש עוד מה לעשות.
האמת היא, שאני לא כל כך מעוניין להאריך את החיים שלי, באמת, מספיק 80, זה מכובד, לא חשבתי שאגיע לזה. אתם באמת חושבים שאני צריך? למי עוד אני אלך? יש לי תרופות, יש לי רופא צמוד שמכיר אותי.
דודי: כתלמידים, אנחנו לוקחים ממך דוגמה בכול, גם ביחס לצורה שבה אתה מתייחס לבריאות שלך, זו דוגמה עכשיו בשבילי.
אני מתייחס בסדר גמור, אני דואג לבריאות.
דודי: יש לך רצון לשפר את הבריאות שלך?
אני לא חושב שזה ניתן.
דודי: כתוב, "נתנו רשות לרופא לרפא"1. איך מקובל מתייחס לחוק הזה?
בסדר, אני זוכר את הרב"ש.
דודי: אם יש עוד רופאים בעולם שיכולים לרפא אותך, שיכולים להציע לך לשפר? נניח שיש לנו שיטת פלא להוציא אותך מכיסא הגלגלים ולגרום לך ללכת, האם תלך על שיטה כזאת?
יכול להיות שכן.
דודי: יש לך רצון לזה?
לא כל כך.
דודי: על זה אני רוצה לשאול. למה לא? כי זה ברור, זה נראה לעין, שאם היית רוצה, אז היית עכשיו הופך את העולם והיינו הופכים אותו איתך כדי לסדר הכול.
אני כבר מזמן הולך פחות ולא רק בחודש האחרון, למרות שבחודש האחרון הייתה ממש ירידה גדולה מאוד.
דודי: אני שומע בין המילים שלך שלטווח הארוך זה לא יעזור ואין לך גם רצון לכך, אתה לא מאמין בזה אחרי הכול.
כן.
דודי: למה?
כי אני מדבר מתוך הגיון.
דודי: מה העיקרון שיושב פה?
העיקרון הוא שיותר מגיל 80 אף פעם לא חשבתי לחיות.
רואי: אתה מרגיש בתהליך טבעי?
לא. אבל זה טבעי.
רואי: מבחינתך, האם אתה מקבל את המצב, טוב לך במצב?
אני מקבל את המצב מפני שיותר מזה זה רק לסבול ללא שום תועלת לעצמי ולאחרים, לקרובים וכן הלאה.
דודי: אתה רואה את זה כדרך הטבע, שזה מה שעובר עלי, אין לי מה להילחם נגד הטבע, לעשות יותר מזה בגילי ובמצבי.
כן.
דודי: האם יש משהו שככלי עולמי אנחנו יכולים לעשות, לעזור, לתמוך?
עשיתם הכול. תראה מה שיש לי, יש לי ארמון ממש בתוך הבניין שאני מלמד בו. הכול לתפארת.
דודי: מה עוד אנחנו יכולים לעשות שיהיה תפארת על תפארת?
אין. לי בכלל, זה יותר מדי.
דודי: תמיד עולה שאלה כזאת, אם נעלה תפילה עבור הרב, תפילה עולמית, קריאת תהילים?
לא.
דודי: אני באמת שואל כתלמיד שרוצה לדעת, האם זה יכול לעזור?
לא, אני לא מאמין שזה יכול לעזור. אם תעשו, תעשו.
דודי: זה יכול להזיק?
זה לא יכול להזיק, אבל אני לא כל כך דוחף לזה.
דודי: אתה אומר את זה כי אתה באמת לא רוצה שנתעסק בזה, או זה הפוך על הפוך?
לא.
דודי: באמת, כדי לדעת?
באמת לא. זה לא לפי האופי שלי.
דודי: אבל האם זה יכול לעזור אם הכלי העולמי יתחבר ויתפלל?
לפי מה שכתוב, זה יכול להיות לעזור.
רואי: כשהיית ליד הרב"ש והוא גם התבגר, נהיה חולה והיית צריך לטפל בו, איך בתור תלמיד הרגשת במעמד הזה?
הוא בעצמו בחר רופאים והייתי מסיע אותו לשם בלבד, לא שאני הבאתי לו. רק פעם אחת לקחתי אותו לרחובות לאימא שלי, היא בדקה אותו, שמעה אותו.
דודי: לא התערבת בטיפול הרפואי שלו?
לא.
דודי: לא המלצת לו?
לא.
רואי: והסכמת לתהליך, מה שקרה הסכמת עם זה.
כן.
מושי: אבל כפי שאנחנו מכירים אותך, בטוח שאם היה לך ביד משהו שהיית יכול להאריך את איכות החיים שלו, אז בטוח שהיית הופך עולמות והיית עושה.
כן, אבל אני לא חושב שבבעיות שלי ניתן לעשות משהו. באמת נעשיתי קשור לכיסא וזו בעיה.
מושי: אף אחד לא מצפה שתרוץ ותבעט בכדור, אנחנו מבינים, אבל כדי שיהיו לך יותר כוחות כן אפשר לשפר.
אם אפשר.
מושי: בוא ננסה, אתה בעצמך אמרת, ניתן לרופא רשות לרפא.
כן.
דודי: מה אתה אומר לחברים שמודאגים מהבריאות של הרב שלהם?
שאני סוחב כמה שנותנים לי לסחוב וזהו.
רואי: אני מבין ממך שלא היית רוצה להאריך את החיים ולהיות בסבל, זה משהו שלא היית רוצה שיקרה. שיהיו לך הרבה שנים לחיות אבל כל הזמן ממש תסבול.
זה ודאי שלא. אני לא רוצה לסבול ולא רוצה לחיות בצורה כזאת. אבל אין לי גם רצון להאריך את החיים סתם.
מושי: למה סתם? אתה יודע שיש לך אלפי תלמידים שרוצים אותך, זה לא אדם רגיל שבאמת לא ברור בשביל מה הוא חי. האם אתה לא מרגיש את הרצון שלהם, שהם רוצים את זה?
אני מרגיש שכמעט הכנתי את הכול ואני יכול ללכת.
מושי: זה פלא. עכשיו אמרת שאתה לא דואג לכלום, אבל אני מאוד מודאג, לפי מה שאני רואה, לפי השכל, אני בספק איך הכול ימשיך להתקיים.
זה תמיד יהיה כך.
דודי: אתה חושב שבני ברוך של היום יישאר אותו בני ברוך אחריך? כי זה לא שהכול יישאר ככה כרגיל, אלא אני רואה מהפכה בעיניים שלי.
תמיד יש זעזוע מסוים. אבל יש כאן קבוצות ומנהלים ואתם יכולים להמשיך.
דודי: מה יבטיח איזון וחזרה ליציבות אחרי הזעזוע, בזמן הזעזוע?
מה צריך להיות? אתם יודעים ללמוד, יש לכם הקלטות, יש הכול.
דודי: השאלה על בריאות הרב, עכשיו אני מזהה שהשאלה הפנימית יותר היא מה יקרה ביום שאחרי, זה בעצם החשש האמיתי של התלמידים.
יש ביניכם כל כך הרבה אנשים שמבינים את "תלמוד עשר הספירות" ואת כל הדברים האלה שאני לא דואג. אם תרצו להמשיך, אז יש לכם איך להמשיך, יש ספרים, יש מורים.
דודי: אתה תמיד אומר "לא אלמן ישראל", אתה לא דואג מה יקרה, הכול מבחינתך מסודר, יש לך רוגע כזה לעתיד. האם גם אנחנו צריכים להיות באותו רוגע?
רק להחזיק יחד ולא לתת לאנשים חיצוניים לפרוץ פנימה ולהתחיל לבשל כאן משהו.
רואי: אני רואה שכבר עכשיו יש כל כך הרבה מתחים באוויר, מה יהיה אחר כך?
אל תשאל אותי, אני לא יודע. אבל תצטרכו לעבוד נגד זה, ויחד עם זה לפעול.
רואי: איך אנחנו יוצרים בינינו כזה קשר שישאיר אותנו יחד וששום דבר לא יגרום לנו להתפזר זה מזה? אני ממש רואה איך הכול תלוי בזה ששום דבר לא יפריד בינינו.
זה לא תלוי בי. ראיתי כמה פעמים איך זה קורה אחרי שהראש הסתלק. אין מה לעשות.
מושי: אני בטוח שאין אדם על פני כדור הארץ שרוצה יותר ממך שהארגון ימשיך להתקיים. כמו שאני רוצה שהילד שלי יצליח.
כן.
מושי: אני בטוח שאתה עושה מקסימום ועשית מקסימום, אבל יש עוד כל כך הרבה מה לעשות בכיוון הזה.
לי כבר אין כוחות, מה אתה רוצה שאעשה?
מושי: אנחנו נעשה יחד, אני לא רוצה שאתה תעשה לבד, לא שעכשיו תעשה. אולי נחשוב יחד מה לעשות. נראה לי שכדאי בכל זאת לחשוב על זה עוד, ואנחנו נעשה.
אני לא יודע מה לעשות, אני לא יודע לאיזו צורה זה צריך להגיע. יש שיעור בוקר, שיעור צהריים, שיעור ערב.
מושי: כן, אבל באים ללמוד אצלך, אתה שלושים שנה מורה, אין לנו מישהו אחר. אני לא מדבר על התלמידים החדשים שאנחנו מלמדים אותם. צריכים מורה דרך, כולנו באנו אליך כי אנחנו מאמינים שאתה בעל השגה ואתה יכול להוביל אותנו. כך כל אחד ואחד, כולל החדשים, כולל תלמידים ששלושים שנה לומדים. אני מדבר על ניהול רוחני, על זה צריך לחשוב.
זה יהיה אם הם ילמדו כמו שאנחנו לומדים ויהיו מחוברים כמו עכשיו. אין כאן שום דבר חדש שצריכים עכשיו להזריק לחברה.
מושי: נגמר העידן של מורה אחד, תהיה פשוט קבוצה שתלמד. אנחנו יודעים ללמוד, זה ברור, אין לנו בעיה ללמוד. אבל אתה אומר שלא צריכים אדם אחד, צריכים קבוצה שתלמד.
דודי: המקורות הם המרכז, הם המורים שלנו, והדברים ששמענו ממך שהם מוקלטים.
כן.
מושי: ומי שימשיך ללמוד סביב הלימוד הזה בבוקר, הוא יגיע לאן שיגיע.
כן.
דודי: האם לא צריך להיות שפיץ או קבוצת שפיצים שעומדת בדבר הזה? הכוונה לא ארגוני אלא רוחני.
אין לך רוחני.
דודי: האם החברה צריכה לצפות ולחכות שיקום אותו המשיח הפנימי שלה, פתאום איזה מישהו שם?
הם יכולים לציין לעצמם מה שהם רוצים, אבל אין.
דודי: האם יש לך ציור עתידי איך נראה הארגון?האם אתה רואה צורה חדשה, או אותה צורה קיימת, אותם סדרים? אתה רואה משהו, אתה יודע?
אני חושב שכמו שעכשיו.
דודי: כמו שעכשיו זה שיעור בוקר בשעות הבוקר, שיעורי צהריים, סעודות, הפצות, אותם חומרים, אותם לימודים, מה שנפתח עובדים איתו.
כן.
דודי: וזה יבטיח לנו דרך סלולה לרוחניות בטוחה.
היתר תלוי במילוי שתתנו.
דודי: ומה ימגנט אנשים חדשים למקום הזה? היום הם נמשכים למקובל בעל השגה.
אתם צריכים לקבוע ביניהם עוד לימוד מקורות, משם יהיה ברור שלומדים השגה רוחנית.
דודי: אתה מרגיש שיש לך עוד מה להעביר?
לא, אני חושב שאמרתי הכול.
דודי: אני גם חושב.
שמעון: ואתה לא מודאג?
מודאג? לא, הכול בעזרת ה'. אני לא מודאג. ככל שבכוחנו אנחנו חייבים לעשות משהו, ומעבר לזה זה כבר לא אנחנו.
דודי: אתה מפחד מהמוות?
לא.
דודי: מתייחס לזה?
הייתי מקבל את זה, אומנם אסור להגיד, אבל בשמחה.
דודי: למה, כי כל כך רע?
לא רע, אלא זה טבע העולם.
מושי: שם יותר טוב?
תלוי למי.
מושי: לנו, לבני האדם, יותר טוב שם?
לא, אתם צריכים כאן לעבוד ולארגן עוד ועוד את הקהל שלנו.
רואי: אתה מרוצה מהעבודה שלנו?
בעצם כן.
רואי: יש לך איזו עצה לתת לנו איך לבנות את עצמנו נכון להיום ולהמשך?
אתם צריכים לבנות חברה שיהיו בה חמישה, שישה, שבעה אנשים בולטים, שהקהל יאמין בהם שהם המובילים, ואז תוכלו ללכת קדימה.
(סוף השיחה)
-
"מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" ברכות ס, א.↩