מקובלים כותבים

נתינה ככלי - 3

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 24.11.2014 – אחרי עריכה

בן ציון: אנחנו ממשיכים לדבר על מושג הנתינה, נתינה ככלי. למעשה, נתינה היא עולם שלם. גם בעולם שלנו הרבה אנשים מחפשים להם איזו נישה לתת ולתרום, וממש בונים להם איזה עולם שלם, וחיים בו עד יום מותם. לדוגמה, יש אנשים שיוצאים בלילות לחלק אוכל להומלסים. כל אחד מוצא לו נישה כלשהי, מפתח כאילו את הנתינה הפרטית שלו וחי בה.

יש היום הרבה אנשים כאלה?

בן ציון: לא יודע אם הרבה, אבל הרבה אנשים מדברים על זה לפחות.

יש כאלו, אבל השאלה היא פשוטה, האם הם קיבלו את הרצון הזה מהטבע? כמו שנניח לי יש רצון לשכב על הספה ולראות כדורגל, להם יש רצון להתאסף בארגונים כלשהם ולהשפיע לאנושות, לאחרים יש אפילו רצון לחלק אוכל וביגוד לעניים, ויש כאלו שהם למען החיות, למען הילדים, למען הטבע וכולי, כלומר, השאלה היא כך, האם הרצון הזה בא להם בעל כורחם, מתעורר בהם, ואז הם מממשים אותו, ואם כך, במה הם שונים ממני ששוכב על הספה ורואה כדורגל? זאת אומרת, הרצון שמפעיל אותנו, הוא אותו רצון, אלא שאצלם זה מתבטא בחלוקת אוכל לעניים, ואצלי בכך, שאני רואה כדורגל. אבל הדחף הפנימי, לא תלוי בי ולא תלוי בהם, במה שהם הולכים לממש אין שום התגברות, גבורה שלהם, בדיוק כמו אצלי. אבל אני שוכב ורואה פה כדורגל ולא אומר לכולם, תראו איזה גיבור אני, רואה כדורגל בערב על הספה. והם שמחלקים כל מיני דברים, כי יש להם דחף פנימי מהטבע, זוכים להערכה.

בן ציון: יש לזה הערכה חברתית.

אז החברה מעריכה אותם. מעריכה אותם לא בגלל הרצון שבהם, כי את הרצון שבהם אתה צריך לייחס לטבע או לבורא, אלא על כך שהם נעשים כאילו שליחים על ידו. לכן צריך להתייחס אליהם כמו למכונות שהבורא דרכן משפיע טוב לעולם, שלפני כן הוא קלקל אותו, כי אין אוכל להרבה אנשים, ואחר כך הוא מביא הרבה אנשים, שיש להם רצון לחלק להם את האוכל והם מחלקים. כלומר, המקור של הרצון להשפיע גם נמצא בבורא בלי לשאול אותם, אם הם מסכימים או לא, וכך הם נפעלים. אז מה העניין הגדול פה?

בן ציון: הזכרת את המילה "התגברות".

כאן אין שום התגברות לא לזה ולא לזה.

בן ציון: אתה בא מעולם נתינה, שמבוסס על התגברות?

זה כבר משהו אחר, זה נקרא שאני בעצמי בונה את הרצון להשפיע שלי, שהוא נגד הטבע שלי האגואיסטי. כי באמת לפי הטבע האגואיסטי הייתי מצפצף על כל העולם, הייתי שוכב במיטה או על הספה לראות כדורגל כל חיי, אבל אני קם ומתגבר, ועושה פעולות גדולות של תיקון עצמי, כדי שיהיה אכפת לי מהזולת. ואני הולך, משקיע ומזיע כדי למצוא את מה שהם צריכים, ובא וממלא את הרצון שלהם, בו בעת שאני נכלל מהרצון שלהם. אני צריך להרגיש עד כמה הם סובלים, אני צריך להיות בלב ונפש בתוכם, איתם יחד, זו פעולה אחרת לגמרי. זאת אומרת, זו פעולה בהתגברות, כאן זו פעולה שבה אני משנה את היחס שלי לחיים, הפילוסופיה של החיים שלי משתנה, כי אני מחייב את עצמי לאהוב את הזולת. ולא סתם שיש לי רצון, ואני רואה בזולת אובייקט, לחלק לו ואז להרגיע את הרצון. לא, כאן אני לא מרגיע את הרצון, כאן אני צריך לברוא רצון חדש בתוכי, לסבול יחד איתם, ממה שהם סובלים ועוד יותר מזה. ואז, בצורה כזאת, אני משיג את מה שהם צריכים ומביא להם.

כלומר, אני צריך בזה להכיר את הבורא שעושה להם את הרע, לדרוש ממנו שיעשה את הטוב, ואם דרכי, אז דרכי, זה לא חשוב. העיקר, שיהיה להם טוב. למה? כי גיליתי באותו בורא, שהוא עושה זאת לפניי אך ורק כדי שאכיר אותו ואבקש, אדרוש ממנו. למה? כדי לענות לאנשים האלה שסובלים ברחוב? לא. אלא כדי שאני אדבק אליו, לבורא. יש כאן משולש מאוד מסובך, לא פשוט. אבל זו גישה אחרת לגמרי, מסתם להיות יפה נפש, כמו שכל יפי הנפש האלה עושים, כאילו טוב לעולם. והאמת, שאנחנו מגלים שמכל מה שהם עושים, שום דבר לא יוצא טוב. כמה ארגונים יש למען "תן לחיות לִחְיות", תן לבני אדם לחיות, תן לצמחים וכן הלאה. ומה יש בזה?

אנחנו לא מבינים את הבריאה, והעיקר, אנחנו לא מבינים את הבורא. מה הוא עושה? האם הוא מקלקל או שזה לא הוא? האם אלה בני האדם? מי הם בני האדם, יש להם אפשרות לקלקל משהו? או שלא מדובר בקלקול ותיקון, אלא בקלקול ותיקון של היחס שלי, כי באמת אני לא יודע איך העולם נראה, אלא אם אתקן את היחס שלי לעולם, ואז באותו עולם שקודם ראיתי כמסכן, כסובל, מלחמות נוראות, אנשים מתים, סובלים ממחלות, פתאום את אותו עולם אני רואה כטוב, "איזה עולם טוב, איך לא ראיתי נכון? איזה משקפיים שחורות היו לי? איך הסתכלתי כך? זה עולם שלם. כולם אוהבים זה את זה. כולם צדיקים". איך זה יכול להיות? אבל זה כך, אתה זוכר את המאמר "גילוי והסתר של ה' יתברך", זאת אומרת, לעולם אין צורה. הצורה הזאת מצטיירת בי, ואז אני רואה אותו או סובל, או נהנה, או נמצא בבור עמוק או נמצא על הר גבוה, והכל תלוי בכלים שלי, איך אני תופס את העולם. ממש אותם אנשים שלפני רגע ראיתי כסובלים נורא ממחלות, מבעיות, מצרות, מכות וכו', עכשיו, רגע עבר, החלפתי את הכלים שלי מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, ואני רואה ממש נסיכים, איזה לבוש.

בן ציון: על מה התגברת?

על היחס שלי, או לקבל מהעולם או להשפיע לעולם, סך הכל, ופתאום אני רואה שהכל נמצא בשלמות ממש. זה פלא העולם, איך יכול להיות דבר כזה? אבל אני רואה, כולם שמחים, כולם עליזים, כולם אף פעם לא יצאו בכלל מהרע, כל השבירה הייתה בתוכי, ואני עכשיו תיקנתי אותה. ועכשיו אני רואה פשוט כל כך נכון, כל כך מתוק, כל כך שלם. הבורא הוא ממש קוסם.

בן ציון: אז המילה הזו "התגברות" היא בעצם השורש?

התגברות על תפיסת המציאות האישית, זאת ההתגברות.

בן ציון: ואיך זה קשור לנתינה?

אנחנו צריכים לתקן את הכלים שלנו מקבלה להשפעה. כדי לתקן את הכלים האלו, אתה עכשיו יכול לשאול, באיזה אופנים אני מתקן אותם? מה עוזר לי לתיקון הכלים, לתפיסה הנכונה של העולם? אז השפעה, הפצה לעולם עוזרת לך. עוזר להתייחס לזולת כמו לזולת, אתה צריך להביא לו, לתת לו, אתה צריך להביא אותו להכרה, להבנה, יחד עם זה אתה חייב להגיד, איפה פה הזולת? זה לא זולת, אלה תכונותיי, שאותן אני רואה מחוצה לי.

בן ציון: מה הבורא בעצם רוצה לראות בך, את ההתגברות דווקא?

הבורא רוצה לראות בי מישהו שמתקרב אליו, מסכים עימו, שנמצא באותה זווית הסתכלות על המציאות, כי המציאות הזאת החיצונה נבראת, כדי שיהיה לי ולבורא שדה משותף.

בן ציון: זה בתוצאה. אבל מה בתהליך עצמו?

זה בתהליך עצמו, בשדה הזה שנקרא "שדה אשר ברכו ה'", אני והוא נמצאים במצבים, שבהם אני משתדל להזדהות עימו. אני אומר אז "שדה אשר ברכו ה'". זה לא שדה עם ליסטים וחיות רעות, אלא הכל ממש מלכות המתוקנת.

בן ציון: גם בעצם ההתגברות בתהליך, כמו החומר שעובר עכשיו איזה תהליך?

את זה אני צריך לעשות. אבל לא לשכוח שאני מתקן בסופו של דבר את הראייה שלי, את התפיסה שלי. לכן זה נקרא "חכמת הקבלה". חכמה איך לקבל את המציאות כי אז אתה רואה אותה בצורה אחרת לגמרי מאשר קודם, הכל תלוי בכלים שלך. תחליף משקפיים משחורים לורודים.

בן ציון: כשהשוות עם אנשים שיש להם נטייה טבעית לתת, לתרום, אמרת, העולם שלי בא מהתגברות, אני מתגבר על הרצון, וזו נתינה, כאילו זה משהו קוסמי, משהו ענק, הקטע של התגברות על הרצון לקבל. מה זה המקום הזה של להתגבר על הרצון לקבל? וזה מאוד מוערך, מאוד משובח. נתת לזה ציורים מאוד חשובים ומקסימים, ערכים מאוד חיוביים וחשיבות מאוד גדולה. אין לנו בטבע שלנו כאלה ערכים של להתגבר על הרצון שלנו, שיביאו אותנו לכל מיני תוצאות. מאיפה זה מגיע? זה יחס אחר לגמרי, חשיבה אחרת לגמרי.

מגיע לאדם רשימו חדש, דחף, מוטיבציה חדשה. הוא לא מסתפק בדרגת החי שרוצה לתקן את החיים שלו בלבד, שיהיה לו אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. אני זוכר את עצמי באותה תקופה שהפסקתי ליהנות ממושכלות.

בן ציון: בזמן לימודי הקבלה?

לא. לפני. אוכל, מין, משפחה, אלה דברים בהמיים, דברים שאתה חייב, וכאן זה לא כל כך נורא, כי מהבהמה שלך אתה לא יכול להתנתק. אבל מהאדם שבך, שזה עושר, כבוד ומושכלות, כאן אתה צריך להביא ערכים חדשים במקום עושר, כבוד, שליטה מושכלות או ידיעה. כי מהם אתה מתייאש, ומגיע למצב שאתה אומר, "זה לא שווה". אתה מאבד התעניינות בזה.

אין לך עניין בכסף, יותר או פחות, פשוט הערך לזה נעלם ממך. גם אין עניין בכבוד ושליטה. למי? למה? לפני מי? ומושכלות, ידע, כמה שאני אדע יותר, כמה שאני אדע פחות, זה רק כדי למלא את השכל שלי, את הקופסה הזאת עם כל מיני נתונים, מה זה נותן לי? הרי כל הנתונים שאני יכול לקבל מהטבע לא עולים מעבר לדרגת דומם, צומח וחי. כי בדרגת המדבר, אפילו הפסיכולוגיה שקצת נוגעת בזה, זה כבר לא מדע, זו כבר לא עובדה.

זאת אומרת, אני לא יכול למלא את עצמי עם דברים מהותיים ממש, אלא רק ליהנות מהחיים האלו. בתוך מסגרות החיים שזה אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אם יש את זה לאדם, שיהנה מזה, אם הוא רוצה. עד שמתעורר בו רשימו חדש למעלה מזה. למשל, אני זוכר את עצמי, את הרצונות האלה לאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד ומושכלות, ואיך פתאום אני הפסקתי ליהנות ממושכלות, כאילו נעלם הרצון לזה. כמה אני יכול עוד לבלוע את הידע, את השכל, את הנתונים, את ההברקות, את החידושים? ומה הלאה? אני בזה לא תופס את משמעות החיים. אני בזה ממלא את עצמי עם כל מיני נתונים במסגרת החיים האלו. אני רוצה סיבה לחיים האלו, ותוצאה מהחיים האלו. זאת אומרת, מה לפניהם ומה אחריהם. ובזה אני לא מקבל שום תשובה.

ואז, אדם מגיע למצב שהוא חייב לשנות את עצמו, ולכן הוא נכנס לחכמת הקבלה. אם באמת הרשימו שלו הוא נכון, הרשימו הזה מגיע על ידי קרן האור שפועל על הרשימו, ואז האדם משוטט, עד שמגיע לקבוצה שלנו.

בן ציון: אם נמשיך להעמיק בערכים של עולם הנתינה, למשל "מבירא עמיקתא לאיגרא רמא", אז כשזורקים את דוד המלך לבור עמוק, הוא מרוצה?

ודאי שכן. כי הוא מבין שבלי "דאון", לא יכול להיות "אפ". שאנחנו לא יכולים לעלות אם לא נרד קודם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב, ולא יחטא קודם"¹, כי דרך הצדיקים היא תמיד בעליות ובירידות. אתה צריך לגלות עוד שכבה מהרצון האגואיסטי שלך, ולתקן אותה, ושם בגובה הזה אתה משיג את מטרת החיים. ושוב, עוד יותר עמוק, ועוד יותר גבוה, וכך מתקדמים בכזאת סינוסואידה, שהיא עולה ועולה, בכל האמפליטודה שלה.

בן ציון: מה פה הערך הנוסף של הנתינה?

הוא בונה את הכלי דהשפעה שלי. אני בונה את העולם העליון שלי, שקודם לא נמצא. הוא יהיה בי אם אני אבנה אותו. זה נקרא "להיות שותף לבורא במעשה בראשית".

בן ציון: ומה קורה לי כשאני נופל לבור?

אני מעלה את עצמי על ידי המאור המחזיר למוטב, בזה שאני דורש אותו. ואז יוצא שאני מגיע למצב שאני מכיר בזה שאני בעל הבית, שאני הכל.

בן ציון: האם יש שמחה בזה שנותנים לבן אדם ליזום את הפעולה ולהעלות את עצמו? והאם זה נחשב כבונוס?

כן, נכון. הדרך הזאת היא דרך נפלאה, דרך שבה האדם פותח את עצמו ורואה בתוכו את כל הבריאה. הוא גם מבין שכל הבריאה שהוא מרגיש, וגם מה שהרגיש קודם, הכל הוא רואה דרכו.

בוא נגיד כך, אם היינו עכשיו לוקחים את האדם, ומוחקים ממנו את כל ההתרשמות מהחיים שהוא בנה בתוכו, אז הוא לא היה מכיר את העולם. הוא לא היה מזהה אפילו שיש כאן משהו, כי לא היה לו עם מה למדוד, מה לעשות, מה לחשוב, הוא לא היה מזהה שום דבר. למשל מה זה "קיר"? הוא היה צריך להיתקע כמה פעמים, ורק אז היה מתחיל להירקם במוח שלו המושג מה זה "קיר". ואז בפעם הבאה, הוא כבר לא היה נכנס בו.

כך אנחנו מכירים את העולם מתוך הילדות. כמו שאומרים על האינדיאנים שלא זיהו את האוניות הגדולות של קולומבוס, מפני שלא היתה במוח שלהם שום דוגמה כזאת, תבנית כזאת. אני לא חושב שעד כדי כך, כי בכל זאת היו להם סירות קטנות, אבל אוניה זה כבר משהו גדול. גדול פי חמישים. אבל בכל זאת כבר הייתה דוגמה. כמו שאם קיבלתי כמה מכות מהקיר, אז אני כבר יכול לזהות קיר גדול, קיר מאבן, אבל לא מעץ.

בן ציון: הורים אומרים לילדים, "תנסו ליהנות מכל רגע בחיים". מה אתה יכול להמליץ לאלה שהולכים בדרך ורוצים להגיע להשפעה?

להגיד לאדם ליהנות כל רגע מהחיים זה מאד מסוכן.

בן ציון: למה?

כי אני נמצא בחברה שמגבילה אותי. אני רוצה ליהנות מכל רגע בחיים, אני לא צריך לשמוע את זה מההורים שלי. יש לי קפיץ בפנים שסיבבו לי אותו, ויש לי רצון כמו לדובי או לארנבת צעצוע, כל הזמן להשיג את התענוגים. אלא הבעיה היא שאני מוגבל בהשגת התענוגים, כי בעולם שלנו אני משיג תענוגים רק מתוך זה שאני מזיק למישהו. אני לוקח מהטבע, לוקח מאדם אחר, לוקח אולי מעצמי, מהבריאות שלי, או ממשהו.

לכן, להגיד סתם לאדם, "לך ותיהנה" זה לא הוגן, הוא לא יודע איך ליהנות. אין לו הזדמנות ליהנות מהחיים בצורה באמת חופשית.

בן ציון: אז מה אתה מאחל לאלה שהולכים עכשיו בדרך להשפעה, איזו עצה היית נותן להם? ממה ליהנות, מהתגברות? תן להם משהו, איזה דחף.

ממה יש ליהנות מהחיים? אני יכול להגיד שלאדם אין ממה ליהנות בחיים, אלא אתה צריך לשנות את עצמך, ולגלות חיים אחרים לגמרי. גם אתה תהיה שונה, גם העולם יהיה שונה. זו מציאות מקבילה לעולם שלנו, ומקבילה לך, כמו שאתה עכשיו.

אתה נמצא עכשיו בסביבה מסוימת שנקראת "עולם". בתנאים האלה, אתה לא יכול ליהנות. לא יתנו לך ליהנות. אתה רוצה ליהנות באמת, בצורה בלתי מוגבלת, נצחית? גם לחיות חיים נצחיים, וגם ליהנות כל פעם ללא הגבלה, בבקשה, זה אפשרי. אבל בשביל זה אתה צריך לשנות את עצמך.

כשאתה משנה את עצמך, אתה משנה את התפיסה שלך, אתה משנה את העולם, כי העולם הוא סך הכל העתקה מהתכונות שלך. אם אתה רצון לקבל, אז אתה רואה את העולם הזה כרצון לקבל, ואם במקום זה אתה בונה בך רצון להשפיע, אז העולם שאתה תראה, יהיה כולו עולם של השפעה, ושם בעולם ההוא אתה יכול ליהנות ללא שום הגבלות. לזה אני מזמין אותך. בבקשה. אני יכול ללמד אותך איך לעבור לאותו עולם וליהנות. זו כל חכמת הקבלה, זה המימוש שלה. זו תכלית האדם. זו מטרת הבריאה, וזה מה שהבורא מצפה לראות, את כל הנבראים בצורה כזאת.

בן ציון: ולתלמידים שכבר הולכים בדרך, ממה היית ממליץ להם ליהנות? דיברת על התגברות, דיברת על כל מיני דברים שהם התענוג האמיתי?

אנחנו לא מדברים כל כך על התגברות. ההתגברות היא לא פיזית כמו שבעולם שלנו אני מתגבר על עצמי. ההתגברות היא בזה שאני מכניע את עצמי כלפי עצות המקובלים, ומממש אותן, כמה שאפשר.

והמימוש הזה לפעמים הוא בלהגביל את עצמי מלהשתמש בשכל וברגש. כי השכל והרגש שלנו הם אגואיסטיים, בהמיים, ואם אני זורק אותם, ומחפש שכל ורגש חדשים, זה נקרא שאני הולך "למעלה מהדעת", למעלה מהבהמה שלי. ושם אני ממש מוצא את החיים, מטרת החיים, את התשובות לכל השאלות. אבל זה במגמה רוחנית. זאת אומרת בהשפעה.

בן ציון: מה התענוג הכי גדול בהשפעה?

התענוג הכי גדול בהשפעה הוא שהאדם מגלה את עצמו שהוא דומה לבורא. זה התענוג הכי גדול. אין יותר. זה תענוג מהדבקות.

בן ציון: מה התהליך שמוביל אותו לזה?

בהתחלה התהליך נראה תהליך מחויב, ואחר כך כתהליך מאד רצוי. וכשאני מסיים את התהליך, אני מוכן שהוא לא יסתיים, אלא אני אתחיל אותו מאפס ומצורה הפוכה לגמרי.

בן ציון: אפילו לא להגיע לקו הסיום?

לא, לקו הסיום אני מגיע, אבל אני רוצה להתחיל אותו מחדש בכל תנאי שיהיה. רק אז אני מתחיל להעריך את המצבים הכי ראשונים, הגרועים ביותר שבהם סבלתי. כי עכשיו אני מבין, עד כמה שהם היו המצבים הטובים. כמו כשאתה תינוק, אתה רוצה להיות גדול. כשאתה גדול, אתה מעריך את הילדות שלך. אבל זה לא מתוך חוסר שלמות, זה דווקא מהשלמות, ש"סוף מעשה במחשבה תחילה".

(סוף השיחה)