"סיפור רוחני"
פרשת המרגלים
בהנחיית: ערן קורץ
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 22.03.2010 – אחרי עריכה
ערן: התנ"ך, ספר הספרים, הספר שמספר עלינו, עלי, עליכם, על כל אחד שצופה בתכניות הללו. אבל הספר הזה מלא בסיפורים, באגדות, שהפכו לנכסי צאן ברזל של האנושות כולה, ואנחנו מבררים אותם יחד עם הרב לייטמן.
היום אנחנו רוצים לדבר על פרשת המרגלים, אבל לפני כן אנחנו רוצים לדבר על ארבעים השנים במדבר. עם ישראל הולך ארבעים שנה במדבר. גיאוגרפית, המרחק לא גדול בין מצרים לישראל.
שבועיים נאמר, עם הצאן, עם כל המשא.
ערן: ארבעים שנה, זה לא צחוק. אני לא רוצה להתבטא לא יפה, אבל זו התעללות ממש לקחת אותם ולתת להם להסתובב כל כך הרבה זמן במדבר, כשהם יכולים לעבור את הדרך הזו בכל כך מעט זמן.
אני ממשיך את הסיפור לפי הפשַט. קודם כל הם בדואים, הם הולכים עם הצאן, המַן נופל מלמעלה, ברוך ה' כבשים לא חסר, אז מה הבעיה? אלה החיים הרגילים שלהם. לכן מהי ההשתוקקות הזאת לארץ ישראל? מה מחכה להם שם? אלו שבעה עמים שהם צריכים להלחם נגדם, וממש לערוך מלחמה עם כל אחד, מי ממהר לזה?
ערן: אף אחד. מסתבר שהם בעצמם לא ממהרים.
כן. אין שום בעיה, אם קוראים את הסיפור לפי הפשט. מה זה נקרא הולכים? ההליכה היא קצרה. הולכים כמה קילומטרים כנראה בגלל הצאן, זה לא שדגלים הולכים, כל שבט לפי הכוון שלו, לפי התכנית, אלא כמו בדואים, "היינו כאן, אכלנו את כל מה שהכבשים שלנו צריכות, הכבשים גמרו את כל העשב, צריכים לעבור כמה קילומטרים הצידה". הולכים שוב, חיים שם אולי שנה שנתיים, אחר כך שוב עוברים מקום. זה לא שכל הזמן נמצאים בתנועה, בבוקר קמים והולכים, אלא באים לאיזה מקום לכמה שנים, יושבים שם ואחר כך מתקדמים. לאותם זמנים ולאותם בני אדם שהיו זה לא כל כך הרבה זמן ארבעים שנה במדבר, אם אנחנו לא יוצאים ממסגרת הפשט, אז כול לא כל כך נורא. זה יותר טוב מלהיכנס לארץ ישראל, כי אני לא יודע מה זה ארץ ישראל, האם יושבים שם אנשים, מי יודע איך יקבלו אותי, כאן לפחות זה השטח שלי.
ערן: תיכף נכנס לספור הפנימי, אבל לפני כן נקרא את הטקסט.
"יז ויהי, בשלח פרעה את-העם, ולא-נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא: כי אמר אלוהים, פן-יינחם העם בראותם מלחמה--ושבו מצריימה. יח ויסב אלוהים את-העם דרך המדבר, ים-סוף; וחמושים עלו בני-ישראל, מארץ מצריים. יט וייקח משה את-עצמות יוסף, עימו: כי השבע השביע את-בני ישראל, לאמור, פקוד יפקוד אלוהים אתכם, והעליתם את-עצמותיי מזה איתכם. "
התחלת מוקדם יותר, מסיפור מצרים.
ערן: כן, זה עוד אפילו לפני שהם חוצים את ים סוף.
למה רצית מזה להתחיל?
ערן: כי מעניין אותי העניין שהבורא אומר להם, שאם הם יפגשו את הפלישתים, אז הם ישובו מצרימה. מה זאת אומרת?
כי אתה רק עכשיו מקבל איזו בריחה מהרצון האגואיסטי שלך. אין לך עדיין כוחות גדולים, חזקים שאתה יכול ללכת איתם קדימה, לפרוץ לעל מנת להשפיע, לאהבת הזולת, לחיבור עם אחרים, אתה עדיין חלש מאוד. אתה רק עכשיו הבנת שהדרך היא קצת להתעלות מעל האגו שלך, קצת פחות להשתמש בו, קצת לזלזל בו, קצת להשתדל להתרחק ממנו. וכאן יש לפניך כבר כל כך הרבה קושיות, בעיות, מלחמות, הכול מאיים, ואז אתה שוב חוזר לחיים הרגילים שאתה מכיר.
אומרים לך לא, אתה צריך מעכשיו והלאה לנהל את החיים אחרת. בעולם הזה ודאי שאתה צריך להתקיים, אבל במחשבות, ברצונות, אתה צריך לפתוח את העולם הרוחני, אתה צריך לרכז כוחות לשם. פתאום אתה רואה כמה זה קשה, לא מובן, זה לא בדיוק, זה מבלבל, יותר טוב לחזור בחזרה ולהיות כמו כולם. אדם מרגיש את זה. תמיד בדרך הרוחנית יש לו כאלה מכשולים, אבל אם הוא משתמש בהם נכון, אז הם הופכים להיות כל פעם קרש קפיצה למדרגה יותר עליונה. אבל מייד עכשיו לשים לפניו מכשול, כשאין לו עדיין כוחות שאיתם הוא יכול לעבור אותו, זה אסור. ולכן הבורא צריך להעביר אותם לא בדרך קצרה.
למה הוא בכלל לקח אותם לים סוף? הרי לא הייתה אז תעלת סואץ, הייתה דרך פתוחה ביבּשָה, אפשר היה לעבור ממצרַים לארץ ישראל, לקחת אותם ליד הים, והם היו עוברים יפה בכל הדרך הזאת, דרך החוף. גם היום יש שם אותם המקומות, עזה, כל המקומות האלה קיימים מאז. למה לא? מפני שהבעיות האלה, הכישלונות, הכבדות כאֵלו בלב האדם, הם מאוד קשים. ואנחנו רואים שעד היום אנחנו סובלים מזה, ועד היום אנחנו עדיין לא למדנו איך להתמודד איתם.
חכמת הקבלה מלמדת איך לעשות, איך להתמודד עם כל היושבים בעזה ובכל המקומות, אבל עם ישראל עדיין לא רוצה לשמוע. זאת אומרת, "ישראל" שבנו עדיין חושב שזה באמת מכשול ובעיה, ולא רוצה לגשת לזה בדרך הנכונה. איך מסובבים אותו? דרך המדבר. גם היום אנחנו הולכים לצערנו דרך המדבר, דרך ארוכה.
ערן: זה כנראה התהליך הנכון.
זה התהליך הנכון, אבל עד כמה? צריך פעם לסיים אותו. לכן יש באמת דרך קצרה ונעימה, אם אדם לוקח את המאור המחזיר למוטב והולך אתו קדימה, ומשתדל ללכת נכון וישר. ויש דרך ארוכה וקשה, זו הדרך במדבר, ובינתיים כך הולכים. אומנם זה עם משה ועם כל זה שהוא אירגן את העם לעשרות, למאות, לאלפים, לשבטים, דגלים, משכן, הכול מסודר ויפה, אבל בכל זאת זה תהליך במדבר, תהליך קשה, ארבעים שנה, עד שכולם מתים.
הרצון לקבל חייב למות לגמרי, כל דור המדבר, וחייב לקום דור חדש. כמו במצרים "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", גם במצרים היה צריך לקום דור חדש לגמרי, וגם כאן צריך להיות דור חדש. דור חדש, הכוונה היא שהוא לא עובד עם אותו אגו כמו קודם אלא מחליף בכלל תפיסה, מגמה, נטייה, למציאות החדשה.
ערן: האם פשר להסיק מזה למה שקורה היום?
אני מקווה. זה בעצם זמן יחסית קצר שאנחנו משתדלים כאן לשנות את האדם, להראות לו שההתקדמות הרוחנית, שהכוח הרוחני שהוא רוכש הוא מאוד פרקטי. אתה עובד, אתה נמצא כאן בארץ, אתה על הקרקע ממש בשתי הרגליים, אתה פועל, מתעסק בכלכלה, בביזנס, במה שאתה רוצה, בחינוך, אבל בעזרת חכמת הקבלה שמלמדת אותך איך בנויה המציאות, מאיפה אתה יכול לקחת כוחות ולעבור איתם את המדבר שלך. ואז, אל תפחד.
ערן: אנחנו כאילו בתוך מצרים. יש פה דור שלם שגדל עכשיו ומגיע לחוכמת הקבלה וכאילו יוצא ממצרים. האם הוא צריך לעבור את ארבעים שנות המדבר להיעלם, ואז הדור של הילדים שלנו יהיה זה שיכבוש את הארץ?
זאת כבר בעיה, כי התורה נקראת "הוראה", ואנחנו יכולים להשתמש בה ולקצר את כל הדרך. אבל מצד שני כתוב, כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים", כלומר, כאילו הוא עכשיו יצא ממצרים ואז לפניו הדרך. ואיך הוא ילך? וכאן באה חוכמת הקבלה והיא מלווה אותנו בדרך קצרה.
ערן: בוא נראה את הקטע של המרגלים.
קליפ: "כה וישובו, מתור הארץ, מקץ, ארבעים יום. כו וילכו ויבואו אל-משה ואל-אהרון ואל-כל-עדת בני-ישראל, אל-מדבר פארן--קדשה; וישיבו אותם דבר ואת-כל-העדה, ויראום את-פרי הארץ. כז ויספרו-לו, ויאמרו, באנו, אל-הארץ אשר שלחתנו; וגם זבת חלב ודבש, היא--וזה-פרייה. כח אפס כי-עז העם, היושב בארץ; והערים, בצורות גדולות מאוד, וגם-ילידי הענק, ראינו שם. כט עמלק יושב, בארץ הנגב; והחיתי והיבוסי והאמורי, יושב בהר, והכנעני יושב על-הים, ועל יד הירדן. ל ויהס כלב את-העם, אל-משה; ויאמר, עלה נעלה וירשנו אותה--כי-יכול נוכל, לה. לא והאנשים אשר-עלו עימו, אמרו, לא נוכל, לעלות אל-העם: כי-חזק הוא, ממנו."
יפה. זאת אומרת "ישראל" שבי, ואנחנו מדברים עכשיו על פנימיות, כי גמרנו את הסיפור החיצון.
עם ישראל שבי מתחיל להרגיש ואני מתחיל להרגיש, שאם אני אלך בדרך הישרה לקראת "ואהבת לרעך כמוך", לקראת אהבת הבורא, לקראת אהבת הזולת, לקראת התעלות מעל האגו שלי, יש לפני מכשולים מאוד מאוד גדולים ואני לא מסוגל להם. מה יהיה עם זה ועם זה, ועם הילדים ועם האישה ועם המשפחה ועם החינוך שלהם, ועם הפנסיה שלי, ועם הבריאות שלי, ועם העולם הזה, ועם השכן, ועוד ועוד כאלה.
ואני מתחיל לגלות פתאום כל מיני בעיות, ובכלל מה אני צריך לחשוב על המופשט, על העולם, על אחרים איך אני צריך לדאוג להם ואני מתחיל להרגיש שזה בלתי אפשרי ואני לא מסוגל לפתור כל כך הרבה הפרעות ובשביל מה ולמה, ואיפה ארץ ישראל הזאת?
לכן אפשר להבין שאדם רוצה לדעת מה יהיה לי, איזה רווח? איזה פירות יהיו לי מזה שאני אגיע לרוחניות? זאת אומרת, מה היחס שלי לרוחניות, אני רוצה לדעת מה אני מרוויח מזה שאני משפיע לאחרים.
ערן: שזה רצון לקבל.
אז זהו. אני מוכן לאהוב את הזולת, אבל מה יהיה לי מזה? אם יהיה לי מזה משהו טוב, אני אוהב. בוודאי.
ערן: אז זה להשפיע על מנת לקבל?
נכון, זו אהבה מסריחה כזאת שיש לנו תמיד לכל דבר שממנו נהנים.
ערן: אז מה ההבדל?
לכן זה חטא המרגלים, שמצד אחד שולחים מרגלים כדי לבדוק אם כדאי לי או לא, ומצד שני, השאלה אם אדם יכול בכל זאת ללכת בצורה עיוורת, בלי שהוא חוטא בזה, בלי שהוא נכנס לזה, ובלי שהוא רואה שזו לא הדרך ללכת לרוחניות, עם ידיים גשמיות לקבל, ולהרוויח.
הוא חייב להיתקע כמו שכתוב, "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה", ו"אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא". אנחנו קודם תמיד נכנסים לחטא, קודם תמיד מגלים את השנאה. קודם תמיד מגלים שאנחנו נמצאים באגו שלנו ואז כשאני מגלה אותו, אבל בדיוק אותו סוג אגו, אז אני יכול גם לתקן.
ולכן בלי חטא המרגלים אי אפשר להיכנס לארץ ישראל. אני צריך קודם להשיג את הפירות, לראות עד כמה הם טובים, ומאידך אני צריך לראות עד כמה שהאנשים שם נקיים. זאת אומרת, עד כמה שזה קשה, בלתי אפשרי לי להשיג את הדברים האלה היפים את הרוחניות שהיא יפה, ואני משיג שם אין סוף, אני משיג שם חיים נצחיים, שלמים, מתעלה מעל החיים והמוות, גן עדן.
אבל לפני גן העדן עומדים פרשים עם סכינים, עומדים כל מיני אנשים שלא יתנו לי להיכנס לשם. אני מפחד, אני לא יודע באיזה צורה להיכנס, אני לא יכול. מה לעשות?
ואז כשאני מגלה את כל הציור היפה הזה, הסיטואציה הזאת היפה בכל הפנימיות שלי, בכל הדברים הטובים והרעים, זה כנגד זה, רק אחרי זה אני יכול להגיע לצעקה שאני חייב כוח עליון.
ולא כדי להתגבר על הרע, על המכשולים האלו כדי להגיע לפירות, ולא בגלל שאני ארצה אותם אני מגיע לארץ ישראל, אלא בגלל שזה רצון א-ל, ארץ ישראל. "ארץ" זה רצון, ו"ישראל", ישר א-ל. שיהיה לי רצון רק להידמות לבורא, זאת אומרת, להיות בהשפעה בלבד.
ערן: אפילו שלפני כן ראיתי את הפירות?
אני צריך לוותר אפילו עליהם. וזה נמצא עכשיו מולי, אני טועם את זה, ואני רואה את מה שהם הביאו.
ערן: נכון, שני אנשים צריכים לסחוב כמו בתמונה הקלאסית אשכול ענבים ענק.
אז לכן צריכים להבין שכאן ישנה עבודה כפולה. ובלי שיבואו המרגלים שלי מארץ ישראל ויבהירו לי מה זה נקרא "פירות רוחניים", אני לא אדע להתגבר עליהם. אני פשוט לא אוכל להשיג את הכוח לארץ ישראל. אני צריך קודם לגלות אותה בכל מה שיש שם, ולהתגבר על כל היופי ועל כל הטוּב שמתגלה, ואני הולך לשם לא בגלל זה.
אני עכשיו יודע איזה כוחות אני צריך לבקש מלמעלה. גם להתגבר על מרגלים, וגם על המכשולים שבי, גם על כל שבעה העמים שיושבים בארץ, וגם על פירות הארץ. על הכל להתגבר ולהיכנס לשם אך ורק בגלל ששם הבורא, ואני רוצה להשפיע לו.
ערן: נשמע לא הגיוני.
לא הגיוני ומופשט מאוד. אבל אני יודע שזה עכשיו נמצא מול זה, ואני צריך לגלות את כל הרע וכל הטוב שבארץ ישראל כנגד האלוקות שאני משיג, ואז להגדיל את חשיבות האלוקות, כנגד כל זה.
ערן: זאת אומרת, שזה בסדר מה שקורה עם חטא המרגלים?
בלי זה אי אפשר.
ערן: אתה אומר שבלי זה אי אפשר.
כן, בטח. האלוקים מסתתר אחרי כל אלו. "אם אתה רוצה אותי, בבקשה. אבל תצטרך לעבור דרך כל המכשולים האלו". זאת אומרת, לוותר עליהם, לא לפחד מהם, להתעלות מעליהם, ורק אז אתה מגיע באמת לרצון שלך, שיהיה "ארץ ישראל", ישר א-ל.
ערן: הוא מראה לי את המכשולים ואני גם פוגש את המכשולים האלה בדרך.
כן. בלי זה אי אפשר. לכן, חטא המרגלים זה כמו ש"חורבן בית המקדש", כמו "חטא אדם הראשון", כמו "מי המריבה", "עגל הזהב", ועוד אירועים שבלעדיהם אי אפשר להתקדם.
בכל שלב ושלב האדם צריך לחטוא ולתקן, לחטוא ולתקן. ובעצם, הוא לא חוטא, הוא בעצם מגלה את החטא שנמצא כבר בו. כי מה אומר הבורא? "בראתי ייצר רע, בראתי תורה תבלין, כי מאור שבה מחזירו למוטב". אבל אתה צריך לגלות את היצר הרע שבך, אז אתה תרצה את המאור המחזיר למוטב, זה כנגד זה. ולגלות את היצר הרע, זה נקרא שאנחנו נכנסים לחטא, זאת אומרת אני בעצם לא יוצר את החטא, אני רק פותח אותו, הוא כבר נמצא בי. וכשאני מגלה אותו, אז אני באמת נזקק לאותו המאור המחזיר למוטב.
ערן: מעניין, כי אמרת על כל מיני אירועים שמייחסים אותם גם לתשעה באב. את חטא המרגלים מייחסים לאותו תאריך, ואמרת בתוכנית אחרת, שאנחנו בסוף נגיע לתיקון. והגילוי של התיקון הוא בתשעה באב, ובתוכנית על פורים סיפרת שהגילוי של התיקון השלם יגיע בתשעה באב.
כן, ודאי. כי תשעה באב זה מקור לכל החטאים שלנו, לכל הרע. ולכן כמו חטא המרגלים, כמו כל השאר, הכול משם. גם משה שבר את הלוחות הראשונים זה היה בתשעה באב.
ערן: אני רוצה לשאול אותך על המרגלים, ודווקא על כַּלב בן יפונה שהוא דמות מעניינת, שמוזכרת שם פתאום. קודם כל מי זה "המרגלים" בתוכי, ומי זה "כלב בן יפונה" בתוכי? מאיפה הוא בא הכלב הזה?
האמת שאני לא כל כך יודע לספר דברים יפים בפשט. אצלי כל הדברים מסודרים בצורה סכמתית, טכנית פנימית, שזה כוחות הנשמה. כמו שאתה תספר לפסיכולוג, "אני קצת מפחד, ומרגיש בערב קצת חוסר ביטחון, ובלילה יש לי מין חלומות מיוחדים", אז הוא יגיד לך, "חסרה לך קצת חומצה כזאת, וחסרים לך ויטמינים כאלו, ועוד חומר כזה וכזה".
אצלו זה מתורגם ישר לחוסר איזון החומרים בגוף, שכתוצאה מזה אתה מרגיש כל מיני תופעות. התופעות האלה אצלך זה הרגשות, חרדות, פחדים, איזשהם דאגות ואצלו אין דבר כזה. אצלו זה "תוסיף חומר כזה, תוריד חומר כזה, תאזן אותם וזה יהיה בסדר." אז אם אתה שואל אותי, אני מתקשה לדבר בשפת הרגשות.
ערן: או קיי. אז אני אעזור לך עם הדיאגנוזה. אומרים על כלב בן יפונה שזה שם של כֶּלב. ואומרים על יהושע בן נון ש-נ' זה דג בארמית. אז יש לנו פה שניים שהם יוצאים מהכלל, והם דווקא שמות של חיות.
יש לנו הרבה כאלו.
ערן: הם יוצאים מהכלל מתוך שנים עשר מרגלים.
שמות של חיות, זה לא אומר הרבה. כי אנחנו מגלים ביהדות הרבה שמות כמו דוב, זאב. אז נתנו שמות כאלה אם אנחנו מדברים על פשט, וגם בתורה נותנים שמות, חוץ מגימטרייה שמשם זה נובע, כל אות ואות וכל צירוף האותיות, מדבר גם על תכונות האדם, על שילוב החומרים, על שילוב התכונות שבך, לפי זה יש לך שם.
כי השם של האדם זה עשר ספירות, כמו שידיים, רגליים, יש לך בכל אחד ואחד מאיתנו אותם איברים וגידים. אבל במה מתמלאים חלקי הגוף הרוחני שלך, הנשמה שלך, ממה היא מתמלאת, באיזה דרגה להידמות לבורא היא נמצאת, לפי זה השם שלך.
לכן כל רגע יש לך שם אחר, השמות האלו הם לא שמות של בני אדם, זה הבחנות שבי שעל ידן אני מבצע פעולה זו או אחרת, כמו שדברנו על "דוד" או "גוליית" וכן הלאה, הם שמות של התכונות שלי, של היוצרות שלי, של הרצונות שבי שאיתם אני מתקדם. ואז, במקרה זה, זה כלב ועודו אחרים.
ערן: אבל שנים עשר המרגלים, שנים עשר השבטים, יש איזה קשר?
הזוהר מלא בזה, הוא מסביר שזה לא כַלב, כאן כבר מדובר על שנים עשר השבטים, זה בני יעקוב משם זה נובע. זה כבר נמצא ממש בפרצוף הפנימי של הנשמה הכללית, בוודאי. ויוסף זה הנקודה החשובה ביותר שהיא עושה את המגע בינינו לבין הבורא.
ערן: ואותם דווקא שניים שאומרים לא לחשוש, דווקא הם השניים שמצליחים כן להגיע לארץ ישראל. כשכל השאר הולכים, הם השניים היחידים שנשארים.
נכון, הם המובילים. חכמת הקבלה במה היא טובה? איפה שעל הסיפור הגשמי אתה לא יכול יותר להגיד עליו כלום, שם חכמת הקבלה באה ומוסיפה לך פן רוחני. זאת אומרת, היא אומרת לך על חומרים חשמליים בגוף.
ערן: זה מוזר מאוד. אני חייב להודות שזה זה קטע הכי.
למה? אבל זה כל כך מדויק. זה אומר לך, "שאם תיקח את הנשמה שלך, ואתה תבחין בה ספירה כזאת, וספירה כזאת וספירה כזאת, תגיע בדיוק להבחן הזה, וזה נקרא "כַּלב" ".
ערן: אז זה הפיסיקה של הנשמה?
ודאי, אלא מה זה? כל המערכת שלנו היא מערכת הרצון לקבל שהבורא ברא, שזה הנשמה הכללית. ושם בפנים בתוך המערכת הזאת אתה מתקן את חלקי המערכת לאט לאט, עד שאתה מביא את כל המערכת לתיקון. ואז אותו דבר עם "מעשה המרגלים" וכך עם כל דבר. אז נשתדל להגיע לתיקון הכללי, אבל בהחלט צריכים לזהות את הנטיות האלה בנו, כולל כלב וכולל כל המרגלים, והפלישתים, וישראל. נגיע לזה.
ערן: למדנו קצת יותר על הפיסיקה של הנשמה, זה משהו שאנחנו עוד נצטרך לברר. ובכלל, למדנו על המרגלים, על הדרך, על המדבר, על הכול.
(סוף השיחה)