למדנו, שהיה שיתוף מידת הרחמים בדין. אם הרצון לקבל יישאר לבד, התחתונים, הנשמות, הנבראים הבאים ממלכות, לא יהיה להם באפשרות להפוך את הקבלה בעל מנת להשפיע. אי לזאת, היה מקודם תיקון המכונה צמצום ב'. דהיינו, מלכות שהיתה עומדת במקומה, היה לה עליה. מה זה עליה? עלתה וקיבלה לתוכה רצון להשפיע. נמצא שהמלכות נכללת עכשיו מב' כוחות: מרצון לקבל, מרצון להשפיע, את זה הוא מכנה פרסא.

זיווג דהכאה נקרא מסך ועביות, אחרת אין זיווג דהכאה. מה זה מסך ועביות? עביות נקרא רצון לקבל. משתוקק לדבר, ויחד עם זה הוא יכול לדחות את הרצון שלו - זה נקרא "הכאה" - שני דברים מנוגדים ברוחניות נקרא הכאה, וזיווג נקרא שהוא מייחד שני דברים.

אנחנו לומדים, אנחנו צריכים לדעת, שכל המסכים, כל הצמצום היה בכדי להקטין את התענוג, עד שבא לנו חלל פנוי, הסתר, שלא לכל אחד ואחד. מרגיש חיסרון ברוחניות.

מידות טובות, זך ביותר, הוא איש עדין מאוד. ואומרים, "לפום צערא אגרא", כמה הוא יכול לקבל שכר? נגיד על דרך משל, ככה ככה. אבל מי שיש לו מידות מגונות, וקשה לו לתקן והוא מתקן אותם, יש לו שכר יותר הרבה, לא כך? זהו, שהוא מתקן והוא לא מתקן. אבל אם שני אלו מתקנים, מי יותר טוב?

כל אדם עושה חשבון לעצמו: אם אני לא נוסע בשבת, אם אני אוכל כשר, ואני מתפלל פעם ביום, אני כרשע אצל העולם, כן או לא?

כל מה שאנו לומדים, ועושים מצוות, זה רק סגולה להגיע ליראה זו, מה שדורשים מאיתנו.

אדם צריך להשתדל רק לעשות טוב, אז הוא יראה שלא יכול, אז הוא יראה שהוא בחושך.

תורה שבעל פה זה פירוש על תורה שבכתב, אז יש לכל אחד פה, וכל אחד מבין אחר.

מה זה תיקון חצות? שאדם צריך לקום לפנות בוקר, לבכות על חורבן בית המקדש.

אני הסכמתי, שאני מוותר על תענוג של גרם אחד בכדי לבוא ללמוד. אבל לא בשביל חצי קילו תענוג, על זה לא ויתרתי, זאת אומרת, אם היה לי בלילה אותו טעם של שינה, בשעה שלוש מצלצל הטלפון - בטח לא הייתי אומר לו שתבוא לעורר אותי!

הרווחת היום הרבה כסף, כל השבוע. הלכת לחייט, שילמת בשביל חליפה. שאל אותי: עבדת כל כך קשה כל השבוע, שעות נוספות, שקנית חליפה, נתת כל הכסף לחייט? כדאי לעבוד, ולהרוויח כסף, ולוותר על המנוחה, לוותר על השכר שקיבלתי, בכדי שיהיה הנאה מכבוד עצמי. שיהיה לי כבוד גדול.

מה זה שבירת הכלים? הכוס נשבר - אם אתה שופך משהו, אחר כך יוצא החוצה. אם מתהווה רצון לקבל, כל מה שנותנים שם, אחר כך יוצא מחוץ לקדושה.

מה שאדם אין לו חשק, בזמן שהולך בעבודת השם, ללכת על דרך האמת, הוא בשביל שהוא לא רוצה – או שלא רוצים אותו, שרוצים שקודם יתקן עצמו, והוא לא מוכשר עוד. אם הוא לא רוצה, הוא לא יכול להאמין שלא רוצים אותו. גם זה תיקון. גם זהו אחד מהתיקונים.

אדם קשה לו. מדוע? הוא לא נמצא בבחינת להשפיע. נמצא מה זה "מסתפק במועט"? אפילו שהוא שוכב בקרקע, בארץ, אם הוא זוכר שהוא שוכב בקרקע - על זה גם כן נותנים תודה, שמרגיש שחסר לו רוחניות, הוא נותן תודה לה' - תיכף מתרומם.

מה חסר לנו - שעבדות השם לא כל כך חשוב לנו. אם היה חשוב לנו, הייתי אומר, רבע שעה עבדות השם, חמש דקות גם כן כדאי. היות שלא חשוב, אם הייתי אוהב את השם כל היום, היה כדאי לוותר על גשמיות. חמש דקות ביום, בשביל זה כדאי? לא כדאי. לכן צריכים לראות, מה חסר לנו?

גשמיות – רע בלי זה, אבל עם זה, הבן אדם לא מרגיש טוב. רוחניות ממש להיפך. בלי זה – מי צריך, אבל עם זה – זה טוב.

הבורא נקרא מושג, משיגים אותו, בשיעור שהוא רוצה. מי משיג - הנבראים. מי זה נבראים - רק מקבל. היות שיש הרבה בחינות קבלה, נותנים הרבה שמות. היות שיש, בקבלה בעצמה יש הרבה שינויים, יש הרבה שמות – הרבה עולמות, הרבה ספירות. כל מה שמדברים, הבחנות - רק מצד המקבל.

מי שהולך בדרכי אמונה, נעשה יותר פיקח, מדוע? אם יש לו דעת, אז הוא מבטל הדעת. הוא מבטל, נותנים יותר דעת, עוד הפעם מבטל.

אם אדם יכול להגיע לידי "חפץ חסד", שיהיה שמח בחלקו, על זה יש לו תמיד שמחה, היינו בכל דבר קטן, שיש לו איזה מגע ברוחניות, הוא שמח בחלקו.

בשביל מה אני צריך לתת התגברות? היות שאני מאמין, מה שהם אמרו, בכוח האמונה הבן אדם יכול לכוף את עצמו. אחרת, אין חומר דלק אחר, אין סיבה אחרת, רק לפי סימן שאדם מסוגל לקבל עליו אמונת חכמים, להאמין מה שחכמינו ז"ל אמרו, בשיעור זה הוא יכול לכוף את עצמנו.