1. "והכל מתוקן לסעודה". כלומר, להמטרה התכליתית האמיתית. והנועם העליון, העתיד להתגלות, עם גילוי תכליתו ית', שבהבריאה, אשר כל הטרחא והיגיעה והיסורין, המתגלגלים ובאים בדורות וזמנים, מדמה לנו, כדמיון בעל הבית, המטריח ומתייגע ביגיעות גדולות, כדי להכין סעודה גדולה, לאורחין המוזמנים. והמטרה הצפויה, המוכרחת סוף כל סוף להתגלות, הוא מדמה, כדמיון הסעודה, אשר האורחים מסובין בה, ברב נועם ועונג.
(בעל הסולם. "השלום")
2. זה שהאדם צריך לכוון לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו, בכדי להשיג הכלי הזה, הנקרא "עמ"נ להשפיע", זוהי עבודה ויגיעה גדולה. וזה הוא הנקרא "הכנה לסעודה".
(הרב"ש. מאמר 7 "מהו "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת" בעבודה" 1989)
3. רק ההשתוקקות לסעודה קובעת את שיעור ההנאה שבסעודה. ומשום זה כדי שהנבראים יהנו ממתנותיו ית' הטביע טבע בנבראים שישתוקקו תמיד לקבל תענוג.
(הרב"ש. אגרת ל"ח/א')
4. אמרו חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת תענית): "אין מסיחין בסעודה", כי אז, בשעת סעודה, מאיר הארת הרצון שהוא בחינת הארת המקיפים, שהם בחינת "שתיקה", בחינת: "שתוק, כך עלה במחשבה!".
("ליקוטי מוהר"ן". מהדורא בתרא. סימן ז')
5. הסעודה נקראת "שכר". לכן אמרו "מי שלא טרח בערב שבת", שהוא הזמן להכין צרכי הסעודה, ולא הכין צרכי הסעודה, "ממה יאכל". ובטח צרכי הסעודה הוא עבודה ויגיעה.
נמצא לפי זה, היות ששבת היא מתנה, המכונה "סעודה", ומדרך העולם, שמי שעושה סעודה, הוא מזמין רק את האוהבים שלו. נמצא, ש"צרכי סעודה" יהיה הפירוש, הכנה, שיזמינו להסעודה. כי מצד הקב"ה, אין האדם נותן להקב"ה שום עזרה בסעודה, אלא מה שהאדם יכול להכין להסעודה, הוא שיזמינו אותו. וזה הוא יכול לעשות דבר אחד, היינו שיעשה מעשים טובים, שימצא חן בעיני הקב"ה, שהקב"ה יאהב אותו.
(הרב"ש. מאמר 25 "מהי ההכנה בערב שבת, בעבודה" 1988)
6. הנה הצדיק, בשעת תפלתו, הוא בוודאי בדביקות ובקדושה, במחשבות טהורות וצלילות וזכות. ובעת אכילתו מחמת שהוא דבר גשמי, אז מורא עולה על ראשו לבל יתגשם וינתק מהקדושה ח"ו על ידי האכילה, ולכן הוא מתחזק ומתאמץ לקדש עצמו יותר ויותר בעת אכילתו, לדבק עצמו בקשר ודביקות גדול.
(רבי אלימלך מליז'נסק. "נועם אלימלך")